שדי חמד אסיפת דינים מערכת חליצה· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת חליצה
אות א
יבם ויבמתו שמסכימים שלא לחלוץ ושלא לייבם אם מניחים אותם או צריך להשתדל עמהם שיעשו חליצה או יבום בדין זה היה כתוב בקונטרס זה ונעתק בספרי דברי חכמים בסימן קי"ט ועל זה כתב לי רב אחד יצ"ו וז"ל במה שחקר כת"ר בספרו דברי חכמים סימן קי"ט אם חליצה מצוה ולדעתי יש להעיר מיבמות ל"ט דחד אמר דחליצת גדול עדיף מביאת קטן ואם נימא דחליצה לאו מצוה אם כן בודאי עדיף ביאת קטן שמקיים מצוה וחוב עליו וכבר חקרתי אם אדם מחוייב להכניס את עצמו לחיוב וראיתי שתלוי בשני תירוצים של תוספות פסחים קי"ג ע"ב (בד"ה ואין לו) וז"ל אי נמי אפילו אין לו יש לחזור ולהביא עצמו לידי חיוב כדאשכחן בסוטה דף י"ד במשה שהיה תאב וכו' ואף דהתוספות שם דף כ"ח ע"ב (ד"ה ערל) כתבו וז"ל ותדע דהא טומטום אינו אוכל בתרומה אף על גב דמסברא אין חיוב לקרוע משמע דאין חיוב לקרוע ולהכניס עצמו לידי חיוב אך יש לומר דהתם אפילו אם יהיה קורע אזי ספק אצלו שמא יהיה נקבה ואם כן לא ודאי אצלו שיהיה מכניס את עצמו לידי חיוב ועיין בפסחים ס"ט ע"א ואם כן בודאי עדיף לקיים חיוב שיש עליו מלעשות חליצה שהוא רשות וגם אם נימא דמצות יבום הוי מצד כונת המצוה לא על דעת הקנאה עיין בחכם צבי סימן א' בודאי מחויב לקיים המצוה אם לא דנאמר דהוי על דעת הקנאה אז איכא למימר דתליא ברצונם אך מהגמרא שהבאתי מל"ט משמע דהוי כונת המצוה וכמו שכתבתי עד כאן דבריו יצ"ו:
אמר המחבר מגודל טרדותי לא אוכל לעיין במה שמפלפל הרב הנ"ל יצ"ו אמנם זאת אגיד כי היסוד שהניח ועליו בנה כל בניינו אין סופו להתקיים כי הוא כתב שחקרתי בדברי חכמים סימן קי"ט אם חליצה מצוה היא ובמחילת כתר"ה לא הביט יפה ומעולם לא עלה על דעתי להסתפק חס ושלום אם חליצה היא מצוה דכל השקלא וטריא שם היא על מה שכתב הגאון חכם צבי בסימן א' דאם היבם ויבמתו מסכימים שלא להתייבם ושלא לחלוץ לית לן בה ושבאר שם דמה שכופין על חליצה אין כפיה זו משום דקיימא לן כופין על קיום מצוה ואומרים לו עשה סוכה וכו' דאין זה אלא בדבר שאי אפשר ליפטר ממנו אבל חליצה דכששניהם מסכימים לית לן בה אין הכפיה אלא כדי שלא תתעגן ואני ההדיוט רשמתי שם לעיין בקונטריסי בחלק הכללים מערכת הכ"ף כלל ק"ה שהבאתי מדברי מרן הבית יוסף בסימן קע"ה ועוד מאיזה פוסקים שכתבו דכפיה זו היא כמו בשאר מצות עשה וחזרתי לאותו ענין שהתחלתי בו (אם שניהם מסכימים שלא לחלוץ ולא לייבם אם מניחים אותם לעשות כרצונם) ואחר שהבאתי בזה מערכה מול מערכה כתבתי (בד"ה ובעיקר) לענין מצות חליצה אם מוטלת דוקא על היבם ואין על היבמה שום מצוה או שמוטלת על שניהם והבאתי גם בזה מערכה מול מערכה אלו תורף הדברים אשר בדברי חכמים שם ומדברי כולם נלמוד דחליצה מצוה היא כשאר מצות שבתורה ולא רפרף אדם בזה ולא ידעתי מה היה להרב הנ"ל להבין ממה שכתבתי שם שאני מטיל ספק חם ושלום אם חליצה מצוה היא שלא ניתן דבר זה לאמרו כלל גם מה שנראה כמסתפק במצות יבום אם היא כונת המצוה או על דרך הקנאה וציין חכם צבי סי' א' והיינו ששם חקר הגאון אם מה שצריכים לכוין בחליצה היא כונת מצוה כדרך שאר מצות או אינה אלא כונת הקנאה הנה בענין זה כתוב אצלי במערכה זו לקמן סימן זה אות ל"ה ששם הבאתי מחלוקת הפוסקים בזה אך אין זה אלא בחליצה אבל ביבום יש לומר דכולי עלמא מודו דהכונה היא כונת מצוה והבאתי כן בשם הגאון בעל ספר שו"ת מוהרי"ם בספרו נחלי מים שכתב לחלק בזה בין חליצה ליבום עי"ש ואין להאריך שוב השגתי שו"ת אבן שתיה לידידי הגאבד"ק לוצין יצ"ו וראיתי שם בחלק אבן העזר סימן ק"ד שהביא דברי רבני האחרונים המדברים בזה ומפלפל בראיותיהם וזיל הכא קמדחי וזיל הכא קמדחי וכתב דמה שחדשו איזה פוסקים דחליצה לאו מצוה היא כלל רק הכנה למצוה לחוד אין מקור נאמן לזה ואדרבה לכאורה איפכא משמע וכו' ולא אוכל עתה לעיין בדב"ק ואתה תחזה. ועיין לקמן באות ל"ה שהבאתי בשם הגאון ישועות יעקב דאין על היבם מצות חליצה ושדבריו תמוהים:
והנה בספר אפריון שלמה (הנזכר בדברי חכמים) בקונטרס מזבח אבנים דף כ' ע"ב ראיתי שהביא שהרב תוספת יום הכיפורים בחידושיו ליומא דף כ"ו ע"ב נקיט בפשיטות דעשה דיבום אינה אלא על היבם ואין לה ליבמה שום מצוה ותמה עליו מסברא דלפי פשיטות הדברים נראה דמצות עשה דיבום היא על שניהם וכתב שמצא בספר הפלאה לכתובות דף כ"ד ע"ב דמצות יבום היא על שניהם ושהכריח הדבר ממאי דמצות יבום דוחה ללא תעשה כמבואר ביבמות דף כ' ואיך תעבור היא על לא תעשה אם לא היתה מצוה גם עליה ולפי זה גם בחליצה יש עליה מצוה כמו היבם כמובן וכשקבלתי ספרו הנ"ל כתבתי לו איזה הערות על ספרו וגם בענין זה כתבתי לו ונאבד ממני את אשר כתבתי לו אך מדברי תשובתו מובן מה שכתבתי לו אני הדל וז"ל תשובתו במ"ש כת"ר בקונטריסו בענין מצות יבום שסברת הרב תוספת יום הכיפורים לא נפלאת היא ולא רחוקה שכן היא גם דעת הרב בעל החינוך וכו' האמת אגיד שבעת שהעלתי הדברים על ספרי ידעתי מדברי החינוך ולא תמהתי על התוספת יום הכיפורים רק על שהיה הדבר פשוט בעיניו עד שהביא מזה ראיה לסברתו דהמצות עשה דרמיא על אחד דוחה הלא תעשה המוטלת על השני ואי משום דברי החינוך הא יש לנגדינו דברי רש"י בקידושין דף י"ד ע"א (ד"ה מנא לן) שמבואר דסבר דמצות חליצה היא מצווית האשה ורמי רחמנא עליה ולא היה לו להתוספת יום הכיפורים להחליט ההפך להביא מזה ראיה לסברתו אלו דברי הרב הנ"ל יצ"ו ולא אזכור אם כתבתי לו דלא לבד הרב החינוך סובר כן כי שלמים וכן רבים סברי הכא כמו שכתב מרן חיד"א (הנזכר בדב"ק הנ"ל) ומדברי רש"י דקידושין אין כל כך הכרח ועתה השגתי ספר שו"ת בר ליואי חלק ב' וראיתי בחלק אהע"ז סי' ס"ט שנשאל הגאון ממר נכדו יצ"ו במה שהביא באבודרהם שער ג' בשם גדול אחד דעל היבמה ליכא עשה דיבום אם נוכל למצוא לדבריו סמך ומקור בש"ס והשיב שספר האבודרהם אינו אצלו לעיין בדבריו ומהש"ס דיבמות דף כ' גבי אלמנה לכהן גדול דמקשי אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה לא תעשה מבואר בהיפך דהא היא גם כן מוזהרת דכל היכא דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת ואם איתא דאין עליה מצות עשה מאי מקשי הא בדידה איכא לאו בלא מצות עשה וכתב בשם מר נכדו שדקדק ממה שכתב רש"י ביבמות דף ט"ל בד"ה יבמה יבא עליה מצוה עליו ליבמה דרק עליו היא מצות יבום והגאון המחבר כתב לדחות דקדוקו מדברי רש"י והאריך קצת עיין שם ואתה תחזה שלדעתו דברי הגדול שבאבודרהם אין סופן להתקיים כי הם נגד שיטת הש"ס ונראה שלא נתפשט בגבולם ספר הנורא ברכי יוסף ולא ראו מה שכתב דהמסתכל בדברי הרמב"ם וסמ"ג ובפרט בדברי הרב החינוך יראה דאשה בכל אלה (יבום וחליצה) לא מיפקדא בעשה וגם ספר כפות תמרים למרן מוהר"ם בן חביב (בע"ס גט פשוט) לא ראו במקומות ההם שהמעיין בקונטרס תוספת יום הכיפורים (שבספר כפות תמרים הנ"ל) יראה שאינו פשוט לומר דמשום שאין על האשה מצות עשה אף שעל האיש יש מצוה לא נימא אתי עשה ודחי לא תעשה ואדרבה מדמצות יבום ליתא באשה ואפילו הכי אמרינן ביבמות דף כ' הנ"ל דליתי עשה ולידחי לא תעשה מוכיח הרב דאף במצוה שאין באפשרות לקיימה אלא בצירוף חברו ויש בה לא תעשה ועל הלא תעשה מוזהר גם חברו אבל על קיום המצוה ליכא עשה על חברו כי אם לו לבדו דאף בזה אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה עיין שם ובקונטרס הכללים במערכת העי"ן אות ע"ג הבאתי דשלמים וכן רבים נקטי הכי וממילא אין סתירה מהש"ס דיבמות לסברת הגדול שבאבודרהם כמובן:
ובחידושי לכתובות כתבתי שהרב חקרי לב בסימן ס"ד הוכיח בראיות ברורות דמצות יבום איתיה גם ביבמה כמו שכתבתי במכתב לחזקיהו בחלק השיטה דף פ"ג ע"ג לדעת התוספות וכתבתי שהרב מעין גנים (שיטה) בדף מ"א פשיטא ליה דליכא בדידה מצות יבום ועתה אין אצלי ספר מעין גנים וחקרי לב לעיין בדברי קדשם ובספר עין יצחק למרן הגאבד"ק קאוונא יצ"ו בפתח השער אות י"ט ראיתי שכתב דעשה דוחה לא תעשה אף דהעשה אינו רק לאחד מכל מקום יוכל לעבור על הלא תעשה כדי דהאחר יקיים העשה וכמו במצות יבום ועיין מזה בספרי באר יצחק חלק יורה דעה סימן י"ט עד כאן לשונו הנה נקיט בפשיטות כמדבר על הידוע דאין מצות יבום על שניהם ומסתמא בספרו היקר באר יצחק הנ"ל (שלא ראיתיו מעולם) כבר הביא דעות הפוסקים בזה ואולי כך היא הכרעתו שם (עיין מה שכתב רבינו בפאה"ש חלק הכללים מערכת היו"ד כלל ג'):
אות ב
כופין היבם עד חרמה לחלוץ ומטעין אותו שיתנו לו כך וכך עד שיחלוץ ושוב לא יתנו לו כלום אך אם כבר נתנו לו או ביד שליש שוב אין יכולים לכופו להחזיר המעות כן כתב הרב בית אהרן דף ל"א ע"א בשם הרב הון רב סימן י"א ואין ספר הנ"ל מצוי אצלי לראות במאי קעסיק אם ברוצה לייבם ולא לחלוץ או באינו חפץ לקחתה ולא לחלוץ ולפי הנראה מדברי הפוסקים בהכרח לומר דמיירי באינו רוצה לייבם ולא לחלוץ ומפני זה הוא שכופין עיין בשלחן ערוך סי' קס"א סעיף ד' אבל אם רוצה לייבם ולא לחלוץ נראה דאין כופין אותו לחלוץ עיין בסימן קס"ה סעיף א' ובפתחי תשובה שם סעיף קטן ד' שכן דעת הרבנים רא"ם ומוהריב"ל ודברי ריבות והר"ם מלובלין ומוהר"י בי רב ושמוהריב"ל החמיר דאף הרחקה דרבינו תם אין עושים לו עי"ש בשם שו"ת שב יעקב סימן מ"א ומר"ן החבי"ב בכנסת הגדולה הגהות הטור אות ג' אחר שכתב שמוהריב"ל סובר דאפילו הרחקה אין לעשות לו כתב שכן הסכימו הרבנים מוהר"י בי רב ומשפט צדק אלא שהביא שם בשם כמה פוסקים דסברי דעושין לו הרחקה דרבינו תם ומבואר שם דאפילו בנשבע לחלוץ סובר מוהריב"ל דאין לעשות לו הרחקה דרבינו תם וכן הביא בשמו הרב משפט צדק סוף סי' א' וכן היא דעתו עי"ש וכן דעת הרב מוהר"ש לאנייאדו בספר בית דינו של שלמה סי' א' כמו שכתב הרב בירך משה ריש סימן י"ט דהעלה הלכה למעשה דלא כייפינן ליה ולא עבדינן ליה הרחקה דרבינו תם אף לא למיקרייה עבריינא יעוין שם והרב אורים גדולים בלימוד פ"א דף כ"ג ע"ד ביבם נשוי שנשבע לאשתו שלא ישא אשה אחרת ושוב נפלה לו יבמה ורוצה לייבם וכתב הרב הפוסק דכופין אותו לחלוץ מכמה טעמים ואחד מהם מחמת שבועתו הנ"ל ולזה השיבו דאפילו הסוברים דחלה השבועה ליכא מאן דמחליט לומר כופין וכו' עי"ש ובלימוד ע"ח דף כ"ג סוף ע"א כתב דמוהריב"ל בנדונו צדד לעשות הרחקה דרבינו תם כי היו שם כמה ריעותות ואפילו הכי לא החליט אלא אם יסכימו בני דורו ובחלק שני סי' ח"י כתב דלא הסכימו ולא עשה מעשה ומה נענה אנן וכו' עיין שם וספר מוהריב"ל אין מצוי אצלי אך מדברי הכנסת הגדולה באות ג' הנ"ל מתבאר דאפילו בנשבע לחלוץ כתב בההיא דסי' ח"י דאין עושין הרחקה כיעוין שם (אלא דהרב טל אורות בתשובות סי' ד' דף כ"ג ע"ד כתב דמוהריב"ל הסכים לעשות הרחקה ושכן הורה הלכה למעשה בחלק שלישי סי' ע"ט וכן כתב שם בשם הרב מוהר"א מונסון בדעת הרב מוהריב"ל עי"ש עלי לבי דוי כי לא מצינא לאישתעויי ליתי ספר תורה וניחזי):
הא למדת דיבם שרוצה לייבם אין כופין אותו לחלוץ לפי דעת כל הרבנים הנ"ל גם הגאון חכם צבי סימן א' (ד"ה ומ"ש מעלתו) הרחיק מאד סברא זו לומר דיכופו לחלוץ למי שרוצה לייבם והגם דהיכא דאיכא שבועה או שנשבע לחלוץ או שנשוי ונשבע לאשתו שלא ישא אחרת כתב הרב טל אורות (בתשובה הנ"ל) בשם כמה פוסקים דכופין לחלוץ וכן נראה דעתו דאף אם לא היה בנדונו עוד טענות ואמתלאות (עיין בספר זכרנו לחיים במערכת יבום אות א' מה שהביא בשם רבני קושטא) מכל מקום מפני מה שנשבע לאשתו היה דן את הדין לכופו לחלוץ עי"ש ע"כ מכל מקום מלבד דאין סברתו מוסכמת עיין להרב באר מים חיים בשו"ת אבן העזר סימן כ"ו בשם הרב דבר משה סימן פ"ד דהסכימו האחרונים בנשבע לחלוץ או שלא ישא אחרת שלא לכופו רק לעשות לו הרחקה דרבינו תם וכן נראה דעתו ותשובתו נדפסה גם בספר אשדות הפסגה סי' י"ג והרב המחבר סי' י"ד האריך באותו נדון ומסקנתו נראית כדעת רבו הרב דבר משה דאין כופין רק עושין לו הרחקה כיעויין שם וכן דעת הרב המג"ן בשו"ת בירך משה סוף סי' י"ג עי"ש:
זאת ועוד המעיין במילתייהו דרבנן קדישי הנ"ל ישר יחזה דעד כאן לא כתבו לכוף אלא בבאה בטענה מחמת השבועה או משום דלא מצי למיקם אסיפוקייהו או משום דאינה רוצה להכניס קטטה אבל אי ליכא שום טענה והיבם רוצה לייבם והיבמה רוצה לחלוץ מי זה אמר דכופין אותו לחלוץ אשר על כן צריכים אנו לומר דבנדון הרב הון רב הנ"ל דלא הוזכר שום טענה למניעת היבום מה שכתב דכופין אותו לחלוץ הוא משום דמיירי ביבם שאינו חפץ לקחתה ולא לחלוץ לכן דן את הדין דכופין אותו וכו' ולכל הדברות יש לתמוה על הרב בית אהרן בלא ימנע אי מיירי הרב הון רב באינו רוצה לחלוץ ולא לייבם כדמשמע לן בעניותין קשה מאי קמשמע לן הלא הלכה פסוקה היא בסימן קס"א סעיף ד' הנ"ל ואי מיירי ברוצה לייבם ולא לחלוץ ובכל זאת כחו יפה ופסיק בסכינא חריפא דן את הדין שבית דין כופין אותו לחלוץ אמאי סתם ולא פירש כי כל כי הא צריכה רבה וגם הדין שכתב בשמו שאם כבר נתנו בידו או השלישו מה שהבטיחו לו אין יכולים לכופו להחזיר הוא מפורש בדברי הרמ"א בסימן קס"ה כיעויין שם ואין זה דרך רבני האחרונים בעלי אסופות להביא בשם בעלי התשובות מה שמפורש בשלחן הטהור אם לא בשביל דבר שנתחדש:
ועלה בדעתי לומר דאף דלא הוזכר בדברי הרב הון רב שום מניעה ליבום בהכרח לומר דמיירי בענין שעל פי הדין חייב לחלוץ דהא מבואר בסי' קס"ט סעיף נו"ן דחליצה מוטעת שאומרים לו חלוץ לה ותתן לך כך וכך כשרה וחייבת ליתן לו אבל אם אינו הגון לה וחייב לחלוץ ואינו רוצה והטעוהו ליתן כך וכך אינה חייבת ליתן לו עיין שם ואם כן ממה שכתב הרב הון רב דמטעים אותו ואינה נותנת לו כלום מוכרח דמיירי ביש טענה ומענה למנוע היבום ובהכרח לומר שסובר כדעת הרב טל אורות דכל שהדין נותן לחלוץ ולא לייבם והוא רוצה לייבם ולא לחלוץ כופין אותו. אלא דאין זה מוכרח דאף אי נימא דמיירי ביבם שאינו רוצה לחלוץ ולא לייבם אתי שפיר דכופין ומטעין אותו ואינה נותנת דכיון דאינו רוצה לחלוץ ולא לייבם הוי דינו כרוצה לייבם והדין מחייב לחלוץ וק"ל:
וראיתי להרב אהל יצחק בסימן י"ב דיבם שלא רצה לחלוץ ולא לייבם וגזרו בית דין לרדוף אותו בדיני ישראל ובערכאות ושוב נתפשרו בממון שנתנו לו ויש לאל ידם ליקח ממנו הממון לאחר החליצה ושאלו להרב מר זקנו אם רשאים לעשות כן ואמר דאף שכתב הרמ"א דאם נתנו לו המעות אין יכולים להוציא ממנו מכל מקום אפשר דאם זה מושבע ועומד לחלוץ לאשת אחיו בלא מעות יכולים להוציא מידו אחר כך לפי שבאיסור בא לידו. והוא כתב דנראה ברור דגם אם נשבע לחלוץ בחנם אם נתנו לו המעות אין מוציאין מידו דהא מה שכתבו הפוסקים כן הוא במי שחייב על פי הדין לחלוץ ואפילו הכי אם נתנו אין מוציאין מידו והוא הדין בנשבע וכו' וסיים וז"ל וכן בענין הכפיה לא יוסיף תת כח אף שנשבע שתי שבועות שלא לישא אחרת וגם לפטור יבמתו בחליצה אפילו הכי לדעת הריטב"א שהביא מרן בית יוסף סי' קס"ה אין כופין אותו להוציא וכתב הרב פרח מטה אהרן חלק שני סי' מ' דרובא דרבוותא הסכימו שלא לכוף רק להטעות בממון וכו' או לעשות לו הרחקה וכו' ע"כ ולכאורה משמע דביבם שאינו רוצה לחלוץ ולא לייבם דמיירי בתחלת הסימן קאמר דאין כופין אותו אלא מטעין או מרחיקין וזה לא יתכן דברי שלחן הלכה פסוקה בסימן קס"א דכופין אותו. אלא ודאי בענין כפיה דקאמר היינו ברוצה לייבם ולא לחלוץ שאם לא כן מה לנו בשבועתו שלא לישא אחרת לענין זה. וכונתו לומר דכי היכי דביבם שרוצה לייבם אף שחייב לחלוץ מכח שבועתו אין כופין אותו הכי נמי כשמטעין אותו אף שחייב לחלוץ מכח שבועתו אם נתנו לו מה שהבטיחו לו אין מוציאין מידו:
ואחר זמן רב נדפס ספר זכרנו לחיים חלק שני וראיתי שכתב בדף ס"ד אות ד' וז"ל יבם שאינו רוצה לחלוץ ולא לייבם עיין מוהראנ"ח חלק ראשון דף קכ"ב ע"א ומשפט צדק חלק שני סימן ע"ב אדמת קדש סימן נ"א ועיין הון רב סי' י"א שרב העיר גזר לרודפו עד חרמה ושוב נתפשרו ונשאל אם יכולים להוציא מידו מה שנתנו לו והשיב על זה עי"ש ולא ידעתי אמאי לא התרעם על מה שגזר רב העיר דלכאורה הוי היפך הדין ועיין חיים ושלום סי' ח"ל ובאות הקודמת ע"כ הנה מתבאר יפה מדבריו דהרב הון רב מיירי ביבם שאינו רוצה לייבם ולא לחלוץ וכהשערתי כנז"ל אלא דמה שכתב דלא ידע אמאי לא התרעם וכו' תמיהני על תמיהתו דלפי הנראה אין גזרת הרב היפך הדין אלא אדרבא כך שורת הדין מחייבת דכיון שאינו רוצה לייבם ולא לחלוץ כופין אותו על החליצה כמבואר בסי' קס"א סעיף ד' הנז"ל ושו"ת מוהראנ"ח חלק ראשון שציין וכן אדמת קדש אינם מצויים אצלי לראות במאי קמיירי ומתוך מה שכתב הרב כנסת הגדולה סי' קס"א הגהות הטור אות ו' בשם מוהראנ"ח חלק ראשון סימן ע"ח מתבאר יפה שכן היא דעתו דבכי האי גוונא כופין ובשוטים עי"ש. ועיינתי בשו"ת משפט צדק חלק שני סי' ע"ב שציין שם וראיתי דעת שפתיו ברור מללו דבכי האי גוונא כופין והילך לשון הרב הנ"ל במסקנתו כלל העולה דבנדון דידן דאין יבם רק אחד ונתנה לו היבמה הבחירה לייבם או לחלוץ והוא לא יחפוץ בשום אחת מהם הנה אם ירצה לייבם מיד ושלא לשהות עוד דשהויי מצוה לא משהינן ניחא ואם לאו יכפוהו על החליצה בשוטים על ידי ישראל או על ידי נכרים שיאמרו לו עשה מה שישראל אומרים דאם בגט החמור עושים כן כל שכן בחליצה ולא יכפוהו על היבום וכו' עכ"ל הרי מבואר דבזה כופין אותו בשוטים וכו' וכן כתב בשמו בכנסת הגדולה אות ו' הנ"ל עיין שם גם בשו"ת חיים ושלום שציין ראיתי שמסכים הולך אל כל הנז"ל כיעוין שם. ולפי שיטתו היה לו לתמוה כן גם על מה שכתבו בשו"ת אהל יצחק הנ"ל (ורמזו שם באות הקודמת) דמבואר שם דהכי סברי בכיוצא לזה לרדוף היבם עד חרמה וכדגזר הרב הון רב בנדונו הנ"ל כיעויין שם:
גם במה שכתב בזכרנו לחיים באות ג' תיוהא קחזינא שהביא מה שכתב מרן מוהרד"ף בספר מכתם לדוד דף רכ"א ע"ג דיבם נשוי שרוצה ליבם עושין לו הרחקה דרבינו תם וסיים וכן ראיתי להרב אשדות הפסגה דף ט"ן דפסק כן וגדולה מזו כתב הרב מוהרש"ף הובאו דבריו בספר כהונת עולם סימן ו' דאפילו נשבע לחלוץ אין לכופו אלא הרחקה וכו' עכ"ל. ויש להבין חדא במה שהשוה דעת הרבנים אשדות הפסגה ומכתם לדוד ולפי הנראה רב המרחק ביניהם דלהרב מכתם לדוד הא דעבדינן הרחקה לאו משום לתא דשבועה דבנדונו לא נשבע לחלוץ רק נשבע שלא ישא אשה על אשתו וכבר הותרה לו שבועתו שאשתו מחלה לו והרשתו לישא את יבמתו. וכל חיליה הוא מתשובת הריב"ש דבנשוי אשה לכולי עלמא מצות חליצה קודמת. ואילו הרב אשדות הפסגה מיסתמיך ואזיל בתר רביה הרב דבר משה שהביא שם ודוקא משום לתא דשבועה הוא שסובר לעשות הרחקה אבל משום שנשוי אשה בלא לתא דשבועה אפילו הרחקה אין עושין לו הא חדא. ותו מה שכתב וגדולה מזו וכו' תמוה דהרי גם הרב אשדות הפסגה בהכי הוא דמיירי כיעוין שם. ועיין להרב פתחי תשובה סימן קס"ה סעיף קטן יו"ד לענין אם היבם כתב שטר חליצה בנישואי אחיו לחלוץ ועתה ממאן לחלוץ (ועיין לקמן אות ט"ל בענין להטעות את היבם):
אות ג
אם היבמה היא קטלנית כתב הרב נודע ביהודה סימן יו"ד והביא דבריו הרב פתחי תשובה סימן קס"ה סעיף קטן ה' דאין כופין אותו לחלוץ דהרי מה שכופים אותו לחלוץ הוא מטעם דבעיא חוטרא לידה ואין חוסמין אותה ובקטלנית שאינה יכולה לינשא פשיטא שאין כופין ע"כ וכבר כתב סברא זו הרב חכם צבי סי' א' ועיין פתחי תשובה סימן ט' סעיף קטן ד' והרב בן אברהם דף כ"ו ע"ד כתב על דברי הרב חכם צבי דדבריו הם לפי הפשט אך לפי מה שאמרו בתיקוני הזהר הקדוש סי' כ"ו הוא צורך גדול לייבם או לחלוץ ומוטל על דייני ישראל להציל עשוק נפש המת וכו' עיין שם ובמה שהבאתי באות א':
אות ד
כתב הרמ"א בסימן קט"ן סעיף ה' דבזמן הזה דאסור לישא שתי נשים אם נפלה שומרת יבם אסור לישא אחרת עד שיחלוץ ואם היתה משודכת לו מכבר מותר לכונסה ע"כ משמע דאינו אסור אלא לישא אבל לשדך קודם שיחלוץ שפיר דמי דלא חמיר מימי הבחנה דאיכא מאן דאמר דהוא מדאורייתא וקיימא לן בריש סי' י"ג דמותרת לעשות שידוך בלא אירוסין ועי"ש בדברי המפרשים לענין מינקת חבירו וכן ראיתי להרב אבני מלואים בתשובותיו בסי' כ"ו על בחור שנפלה לפניו יבמה ולא רצה לחלוץ ושידך אחרת שכתב וז"ל בגוף השידוכין אין איסור בדבר דאפילו מעוברת ומינקת מותרת לשדך וכו' עי"ש ודבר זה היה פשוט בעיני אך ראיתי בתשובות הגאון חכם צבי מה שכתבו הוא והרב השואל שמדברי שניהם נלמוד דמשמע להו דגם לשדך אסור לדברי הרמ"א הנ"ל שכתב בסי' קט"ז ביבמה שנפלה לקטן ובעודו קטן נשתדך וכשבא לכלל שלש עשרה שנה ויום אחד ולא הביא עדיין שתי שערות ורוצה אביו להשיאו ולא להמתין עד שיביא שתי שערות ויחלוץ וכתב הרב השואל להתיר מטעם שנשתדך ברשות בית דין ששתקו ולא מיחו והוא כתב דלא מן השם הוא זה דאין רשות בית דין מעלה ומוריד בזה אלא תלי באם השידוכין קודמין דאז לא אתיא זיקה וחלה עלייהו אבל אם הזיקה קודמת לא אתי חרם השידוכין וחל על תקנת רגמ"ה כמבואר בהגהות מרדכי (דכתובות סי' רצ"א) עכ"ל מוכח דסברי דגם לשדך אחר שנפלה לו יבמה אסור. והרב פתחי תשובה בסי' א' סעיף קטן ט"ו לא היה בידו שו"ת חכם צבי ונסתפק במה שכתב הרב באר היטב בשמו (דהתיר לקטן הנ"ל לישא משודכתו) אם הוא משום דכיון דנפלה יבמתו בעודו קטן ואז נשתדך הוי כקדמו שידוכין לזיקה או דילמא אף בנשתדך אחר י"ג שנה התיר מטעם כיון שעדיין אינו ראוי לחלוץ מחמת הסימנים ואפשר אף לכתחלה מותר לשדך מטעם זה (ממה שכתב בבאר היטב בשמו ואפילו להרמ"א וכו' והיינו שיוכל לחלוץ וכו' יש להבין דכל הטעם שלו להתיר גם בדעת הרמ"א הוא משום שכיון שאינו ראוי לחלוץ מחמת הסימנים הוה ליה אנוס ולא גזר רגמ"ה) ע"כ הרי דגם הוא סובר דבעלמא במי שראוי לחלוץ אסור לו לשדך קודם שיחלוץ וכן דעת הרב אבן השהם שהביא שם. ואני בער ולא אדע מה מקום לאסור השידוך אחר דמדברי הרמ"א לא שמעינן איסורא אלא לישא וכאמור (ועיין לקמן אות יו"ד בשני יבמין הגדול נשוי והשני פנוי אם רשאי השני לישא קודם חליצה) וכן הוא משמעות דברי הרב הלבוש בסי' קט"ן סעיף ז' וז"ל יש אומרים דעכשיו בזמן הזה דאיכא חרם רבינו גרשון שלא לישא שתי נשים אם נפלה יבמה לפני אחד מוחין בידו לישא אחרת עד שיחלוץ ליבמתו ודוקא שלא היתה משודכת לו כבר אבל אם היתה משודכת לו כבר מותר לו לכונסה עכ"ל מוכח דאין מוחין אלא למי שבא לישא אשה שלא היתה משודכת לו מקודם ואין במשמע זה למחות במי שבא רק רק לשדך וראיתי להרב בית חדש בסי' קס"ה סוף סעיף ה' שאחר שהביא דמהרי"ח התיר לישא בשידך כבר סיים וז"ל ונראים דבריו ודוקא לכתחלה הוא דאסור לשדך משום דמכוער הדבר מפני מראית עין תשובת מוהר"ם מ"ץ ע"כ הרי שכתב מפורש דלכתחלה אסור לשדך אלא דלא נתקררה דעתי העניה במה שכתב דאסור לשדך מפני מראית עין דמי חמיר מהבחנה דמותר לשדך ומי שם פה לחוש בתקנתא דרבינו גרשון טפי ממה שאסור מדינא דגמרא:
ובעיקר דברי הרמ"א הנ"ל האריך הרב נאות דשא בסי' ל"א במה שנשאל על יבם בחור ולהיות היבמה מעוברת אי אפשר לחלוץ לה ושידך אשה בפני בית דין שבעירו ולא מיחו בידו כי לא נזכרו מפסק הרמ"א הנ"ל וקרובי היבמה מבקשים שישא האשה ששידך כי היא באותה העיר ואם לא יתירו לו לישא קודם חליצה אולי ירחיק נדוד ובאם תצטרך לחליצה (אם לא תלד ולד של קיימא) לא תמצאנו ותשאר עגונה ובתשובתו האריך לתמוה על מה שנראה מדברי הרמ"א דמהר"י מינץ וההגהות מרדכי לא פליגי וגם ההגהות מרדכי לא התיר אלא כשכבר נשתדכה קודם שנפלה זאת ליבום דלפי דעתו אינו כן אלא גם אם לא שידך מקודם מותר לדעת ההגהות מרדכי ואין בזה חשש חרם רגמ"ה וכו' וכיון שהוא מחלוקת אפשר לסמוך במקום עיגון על המתיר וכו' ושוב דחה זה דודאי גם הרמ"א מודה דפליגי אלא דהוא הכריע כן לדינא ואם כן מי יבא אחרי הכרעתו ושוב כתב דעל כל פנים כיון דהוא מחלוקת הפוסקים יש לסמוך להתיר במקום עיגון וגם יש לומר דהאוסרים עצמם יודו להתיר במקום עיגון הרי היתר א'). ועוד יש היתר ב') לפי מאי דקיימא לן דבמקום ספק יש להקל בחרם רגמ"ה ממילא מה שאסר הרמ"א לישא קודם שיחלוץ לא מיירי אלא בודאי זקוקה אבל לא בספק ואם כן כיון דהיבמה מעוברת ויש ספק אולי תלד ולד של קיימא ורוב נשים יולדות ולד מעליא ואם כן ליכא זיקה כלל והאריך לפלפל מאד בהיתר זה אשר יש לבנות ולסתור ויחזקהו במסמרים. היתר ג') על דרך שכתבו הגאונים בשו"ת אבן השהם סי' ל"ד וסי' ל"ה להיתר יבם בן שלש עשרה שנה שלא הביא ב' שערות לישא אשה כיון שעתה אינו יכול לחלוץ דדוקא כשיוכל עתה לחלוץ הוא דמעכבין בידו לישא עד שיחלוץ אבל בשאי אפשר עתה לחלוץ שהויי מצוה לא משהינן וכו' וכן בנדון זה שעתה אין יכול לחלוץ עד שתלד ונדע שאינו בן קיימא לא משהינן המצוה וכו' והאריך גם בהיתר זה ועוד כתב טעמים אחרים לסניף וכתב במסקנתו דעיקר ההיתר שלו הוא רק על פי שלשה טעמים הנ"ל ושם (בד"ה ואולם בבואי) הביא דברי הרב בית חדש דלכתחלה אסור לשדך דמכוער הדבר וכו' וסיים וז"ל וגם הלבוש בסימן קנ"ט כשהביא דין זה לא כתב לשון איסור רק כתב מוחין והדין עמו כי אפילו האוסרים לא אמרו רק שמכוער הדבר לשדך לכתחלה מפני מראית עין ולכן לא כתבו לשון איסור עכ"ל ואיני מבין דב"ק כי הרואה יראה דדברי הרב הלבוש לא על שידוך אמורים כי אם על לישא אשה ומה שכתב הרב בית חדש משום מכוער הדבר הוא על שידוך ולא על נישואין כיעויין שם:
אות ה
הא דשרי לישא קודם שיחלוץ אם נשתדכה קודם שנפלה שומרת יבם כמו שכתבתי באות הקודמת מפורש בדברי ההגהות מרדכי (מקור ההגהה הנ"ל) דמיירי בשידוכין שיש בהם חרם שלא לבטל השידוך וכן הוזכר בשו"ת הרבנים חכם צבי וחתם סופר שרשמתי באות הקודמת ופירש הרב חתם סופר דהכונה הוא כיון דיש חרם שלא לבטל השידוכין ואם אחר כך נפלה יבמה לפניו אם ירצה לייבם על כרחו לבטל השידוכין כי אסור לישא על יבמתו מחרם דרגמ"ה וכבר קבל חרם שלא לבטל לכן תחלת זיקה זו לחליצה ולא ליבום וזיקה כזו אינה בכלל חרם דרגמ"ה כיון שאי אפשר לייבם ולכן מותר לכנוס ולחלוץ אחר כך אבל אם נפלה קודם ועומדת בין ליבום בין לחליצה הרי הזיקה הזאת הוי כעין אישות ואוסרת עליו לישא אחרת קודם חליצה. אם שוב נשתדך וקבל חרם שלא לבטל השידוך לא נימא שעל ידי זה החרם יהיה מוכרח לחלוץ ופקע זיקה ויהיה מותר לכנוס קודם חליצה הא לא אמרינן עכ"ל. אם כן לפי זה נראה דבשידוכין שלנו שאין מקשרים אותם בחרם שלא לבטל השידוכין כי אם בקנס מצד לצד אף אם נשתדך קודם שנפלה לפניו שומרת יבם אין שייך לומר דזיקה זו תחלתה לחליצה ולא ליבום דהא בדידיה תלי אם רוצה לייבם יכול לייבם ואין שום דבר איסור חוצץ לפניו ולכן אסור לישא אותה קודם חליצה במקומות שפשט חרם רגמ"ה שלא לישא שתי נשים:
אות ו
נפלה לו שומרת יבם ושוב שידך אחרת קודם שיחלוץ ושלח הרב מארי דאתרא להתרות בו שלא ישא משודכתו קודם שיחלוץ והוא לא שמע אליו ועבר ונשא מן הדין היה ראוי לכופו להוציא את משודכתו דמשום חרם רגמ"ה כופין להוציא ובפרט דלא חשיב כנס בדיעבד דאף אם אחרים התירו לו לא היה לו לעבור פי החכם שבעירו כמו שכתב הרא"ש בתשובות כלל ל"ב סימן ג' הביאו הרב דרכי משה בסי' ו"ד אמנם כיון שאי אפשר לכופו לגרשה על כל פנים מהראוי לכופו לחלוץ אם יש רשות לזה מהשררה יר"ה שהרי אי אפשר לו לייבם כיון דיש לו אחרת אלא כיון שהאחרונים חששו לדעת ר"ב דגבי יבמה לא גזר רגמ"ה ולכן אין לכוף לחלוץ. אמנם במדינות שאי אפשר לישא שתי נשים בשום אופן אם כן כופין אותו לחלוץ וכמו שכתב בדרכי משה סי' קס"ה בשם הריב"ש סימן תק"ט שבמקום שהנושא על אשתו מחייב ראשו למלך אלא אם כן נטל רשות ואי אפשר לו לייבם עד שיטול רשות מהמלך אין ממתינים לו עד שיטול רשות ועם כל זה לאהבת השלום ראוי לפשר ביניהם לפייסו בממון שיחלוץ וכמבואר ברמ"א סי' קס"ה ואם אינה בעלת ממון והחולץ בועט במצוה ראוי לכופו לחלוץ ומוטל על ראשי עם קדש לכופו בכל מיני כפיות לחליצה ובפרט שכבר נכוה בגחלי אש שנשא אשה על זקוקתו ולא שמע לקול מורים ויראו לכופו לתקן אשר עיות ושומר מצוה לא ידע דבר רע כן כתב הגאון אבני מילואים בתשובות סימן כ"ו:
אות ז
נפלה לפניו יבמה והיא רחוקה ממנו חמשים פרסה ואינה רוצה לילך אחר היבם בשום אופן כי היא זקנה ולא איכפת לה אם לא תחלוץ והיבם נותן אמתלא שאינו יכול לילך לעירה ורוצה לישא אשה הנה הגאון חכם צבי סי' קי"ו חולק על מה שכתב הרמ"א סי' קט"ן סעיף ה' דאסור לישא עד שיחלוץ וכתב דזיקה אינו אלא מדרבנן לכולי עלמא ואין זה פשוט דודאי לפירוש רבינו תם בכתובות דף ח"ן ע"א דשומרת יבם אוכלת בתרומה מדאורייתא ודאי צריך לומר דזיקה מדאורייתא דאם לא כן איך הויא קניינו מדאורייתא אלא קיימא לן כמאן דאמר דמדאורייתא אינה אוכלת ואם כן יש לומר דזיקה מדרבנן ויש לומר דבזיקה קלישא כזו דאנן סהדי דלא ייבם מאחר דקים לן ונהגינן כאבא שאול לא שייך תקנת רגמ"ה אפילו לא קדמו השידוכין. ועוד כיון שהיא זקנה עד שאינה בגדר שתלד הא כתב בדרכי משה סי' קס"ה סעיף קטן ג' דגם למאן דאמר יבום קודם בזה כופין לחלוץ וכל שכן לדידן דנקטינן מצות חליצה קודמת ועיין בית שמואל ריש סימן קס"ה אם כן בהתוסף זה על המנהג הפשוט (שלא לייבם) יש לומר שאין כאן חשש תקנת רבינו גרשון ואם היה אפשר לחלוץ לא היה ראוי להקל בזה. אך כיון שהיבם דירתו רחוק והיא חייבת לילך אחר היבם ומסרבת מטעם שהיא זקנה הויא כעין מורדת והוא אנוס בזה ועדיף אונס זה מאונס שבנדון החכם צבי הנ"ל דהתם הקטן אינו רדוף להנשא ומי מכריחו לא כן הכא דאי אפשר לו לישב בלא אשה אין להחמיר עליו לעגנו כן כתב הגאון מוהר"ם מליבוויץ בשו"ת צמח צדק שלו סי' ח' והגאון חתם סופר חלק שני סימן פ' שהביא דבריו הרב פתחי תשובה בסי' קט"ן סעיף קטן ט"ו התיר בכי האי גוונא שהיבמה במקום רחוק ואינה רוצה לבא למקום היבם והתרו לה בית דין ולא באה ואם כן היא מורדת וכו' עיין שם והרב צמח צדק לא חשיב לה מורדת ממש אלא כמו מורדת לפי שכיון שמחמת אונס שהיא זקנה טובא וכי ירחק ממנה המקום יקשה לה לילך ולשוב אל עירה היא נמנעת אף שעל פי הדין צריכה לילך אחריו לא הויא מורדת ממש והוצרך לצרף טעמים להתיר לו לישא אשה אבל בעובדא דהרב חתם סופר גם הרב צמח צדק מודה להתירו מטעם שהיא מורדת. ונראה דגם בעובדא דצמח צדק הנ"ל נכון לעשות כמו שכתב בחתם סופר להתרות לה בתחלה והיבם יניח בטחון או ישבע שכשתבא יבמתו לא יעכב מלחלוץ וכן כתב בשו"ת מנחת עני שהביא בפתחי תשובה בתוספת נופך עי"ש:
אות ח
מצוה בגדול ואם היה הגדול במדינת הים והתחיל הקטן בחליצה והן בעודינו עוסק במצוה בא האח הגדול כתב הרב פתחי תשובה בסי' קס"א סעיף קטן ג' בשם הרב בית יעקב סי' ק"ד דחוזרין לעשות המצוה מתחלה דהיינו לסדר מתחילת החליצה בהגדול וכן הדין בכל מצוה שעשייתה על ידי אחד היא שלא מן המובחר ועל ידי חבירו היא מן המובחר גם בפתחי תשובה יורה דעה סי' רס"ד סעיף קטן ג' הביא דברי הרב בית יעקב אלו בלי חולק ומה שציין לעיין בבאר היטב ושערי תשובה סי' תרע"ג היינו ששם הובא מה שנחלקו הרבנים שבות יעקב וחכם צבי במי שרגיל להדליק נר חנוכה בשמן זית ועתה לא נזדמן לו שמן זית והתחיל להכין ולסדר נרות של שעוה ועד שלא התחיל להדליק בהן הביאו לו שמן זית שדעת הרב שבות יעקב שיסיים וידליק בנרות שעוה שכבר התחיל המצוה בהן דמשום מן המובחר אין לבזות את אשר כבר התחיל והרב חכם צבי בסי' מ"ה חולק עליו דאין זו התחלה במצוה רק הכנה בעלמא והזמנה לאו מלתא ושחזר הרב שבות יעקב בחלק שני סי' ל' לקיים דבריו שבחלק ראשון ולדחות מה שהשיגו הרב חכם צבי וגלה דעתו שם שגם הוא מודה שאם רוצה להניח את הנרות שעוה ולעשות המצוה מן המובחר בשמן זית רשאי וכל מגמתו לא היתה אלא לומר שאינו מוכרח להניח את הנרות שעוה כדי לעשות המצוה בשמן זית ורשאי הוא לגמור המצוה בנרות שעוה שהתחיל להכין שהכנה זו נמי מיקריא התחלה במצוה וכו' אבל אין הכי נמי שאם רוצה להניח הנרות שעוה ולהדליק בשמן זית דמובחר שפיר דמי אלו תורף הדברים שהביא בשערי תשובה ולפי זה משמע דבנדון הרב בית יעקב שאחר שהתחיל המצוה בקטן שאינו מן המובחר נזדמן הגדול שהוא מן המובחר אין לו להניח המצוה שכבר התחיל ויסיים בהקטן ולהרב שבות יעקב אף שהתחיל בקטן אם ירצו לסיים בו שפיר דמי ואם ירצו להניח את הקטן ולסדר בגדול שפיר דמי ואפשר שגם הרב שבות יעקב מודה בחליצה שהיא התחלה בגוף המצוה ממש שצריך לסיים בו ולא דמי להכנת הנרות אף דגם היא מיקריא התחלה מכל מקום התחלה בגוף המצוה עצמה חמיר טפי וצריך להתיישב בגוף הראיות שהביא בחלק ראשון סי' ל"ז והן מסוגיא דפרק קמא דיומא דף וי"ו ע"ב אלא שכתב שהיא קצת ראיה ושיש מקום לבעל דין לחלוק אמנם עיקר ראייתו היא מדתנן בפרק קמא דשבת דף ט' ע"ב לא ישב לפני הספר וכו' ואם התחילו אין מפסיקין וכו' עי"ש והרב חכם צבי הבין שגם מההיא דיומא חשיב לראיה גמורא והשיג על שתי ראיותיו עיין שם באורך:
ומרן חיד"א בברכי יוסף שם אות ג' כתב וז"ל מי שהכין נרות שעוה להדליק נר חנוכה וקודם שהדליק הביאו לו שמן זית נחלקו הרב שבות יעקב חלק ראשון סי' ל"ז וחלק שני סי' ל' והרב מוהר"ץ אשכנזי סי' מ"ה ובימי חרפי כמעט שעברתי לדבריהם דרבנן בספרי שער יוסף סי' ח' ושם העליתי דכל שלא התחיל במצוה אף שכבר הכין הדבר לעשות המצוה אם נזדמן לו לעשות מצוה מן המובחר יעשה מצוה מן המובחר מתבאר מדב"ק שאם כבר התחיל בגוף המצוה אין לו להניחה משום לעשות המצוה מן המובחר ומסתמא כבר הביא בשער יוסף דברי הרב בית יעקב סי' ק"ד שהביא הרב פתחי תשובה שסובר שגם אם התחיל בגוף המצוה פוסק אותה כדי לעשותה מן המובחר אלא שספר בית יעקב אין מצוי אצלי לעיין בדב"ק שנראה שדבריו סותרים בדין זה שהרי הרב שבות יעקב בחלק ראשון סוף סי' ל"ז כתב בשמו בסי' כ"ו בהיפך ממה שכתב הרב פתחי תשובה בשמו וז"ל שוב מצאתי בתשובת בית יעקב שכתב בנדון כזה היכא שאין הגדול רוצה לחלוץ או שהיה במדינת הים ובאמצע הסדר שהתחיל לסדר החליצה מן הקטן בא הגדול ורוצה לחלוץ אין מפסיקין וחולצין מן הקטן עי"ש דבריו באורך אף שאין ראיותיו שהביא שם מוהר"א קלוזנר מוכרחים כלל מכל מקום הדין אמת עכ"ד הרב שבות יעקב וסתירת דברי הרב בית יעקב מבוארת וחידוש הוא שהרבנים הנ"ל לא התעוררו על זה וספר אמרי צרופה שציין במחזיק ברכה סי' תרע"ג (שכתב בענין זה בדף יו"ד) אין מצוי אצלי ועיין בספר יד דוד בחידושיו ליומא דף ז' מה שפלפל הרב בדברי הרבנים שבות יעקב וחכם צבי ושער יוסף הנז"ל אחר זמן רב ראיתי שהרב נחמד למראה בפרק שלישי דביצה בדף צדי"ק ע"ג עמד בסתירת דברי הרב בית יעקב ועיין שם שהאריך קצת לפלפל בדבריו וחידוש הוא שלא זכר מכל דברי הרבנים הנ"ל המדברים בענין זה ובשו"ת תפארת יוסף בחלק אורח חיים סימן ל"ו ראיתי שמפלפל בענין זה בדברי הרבנים שבות יעקב וחכם צבי ומחזיק ומבאר דברי הרב חכם צבי להצילו מקושיות הרב השואל עי"ש. גם ראיתי בספר אבן שתיה (שנדפס מקרוב) לידידי הגאון אבד"ק לוצין יצ"ו בתוך סי' כ"ו (בד"ה ונראה) שפלפל בדברי הגאון שבות יעקב וכתב שעיקר יסודו הוא מסוגיא דיומא דף ו' והאריך לדחות ראיתו (המעיין בגוף דברי השבות יעקב יראה שכתב לקצת ראיה מההיא דיומא וגם סיים שיש מקום לבעל דין לחלוק כמו שכתבתי למעלה בשמו) ולא יכלתי להתיישב בדב"ק אך את זה אגיד אשר העיד שמנהג העולם שמניחים המצוה שאינה מהודרת מפני המצוה המהודרת ויש להם סעד גדול וכו' עי"ש דב"ק:
אות ט
אם הגדול הוא במדינת הים והקטן תולה בו אין שומעין לו כמו שכתבו הפוסקים בסי' קס"א סעיף ה' עיין להרבנים באר היטב ופתחי תשובה שם בשם כמה פוסקים אם מדינת הים הוא דוקא או הוא הדין במדינה וכו' ואני מצאתי פסק אחד להגאון מוהר"ם מטיקטין ונדפס בדפוס זיטאמיר ודפוס ווארשא קודם להלכות הרי"ף למסכת כתובות ומחמיר מאד שלא לבטל המצוה בגדול שהוא מן המובחר ויש לימוד גמור מוהיה הבכור וכו' ואף אם הוא בריחוק מקום (נדונו היה רחוק ששה ימים) כל היכא דשכיחי שיירות עבדינן בגדול וכתב דאף הרמב"ם והטור נקטו מדינה אחרת ולא נקטו מדינת הים כלשון המשנה הכל תלוי בשיירות מצויות וכו' עיין שם באורך וסיים שכן עשו מעשה בשנת של"ד. והרבנים צמח צדק ועבודת הגרשוני וחתם סופר וישועות יעקב שהביא הרב פתחי תשובה לא ראו את דב"ק. והרב עבודת משא דף צ"א סי' ל"ב כתב בשם הרב ראש משביר חלק שני סי' נו"ן דכל שהגדול בעיר אחרת אפילו קרובה אם הקטן לפנינו שהויי מצוה לא משהינן וכתב שכן מוכח מלשון שו"ת הרשב"א חלק רביעי סימן ל"ח וכן הביא בשם הרב שרשי הים בכתיבת יד דכל שאינו בעיר בין רחוקה בין קרובה יחלוץ הקטן ולא משהינן המצוה. שוב ראיתי שתשובת הרב מטיקטין הנ"ל כבר קדם והביאה מרן החבי"ב בכנסת הגדולה אות ח' ועיין לקמן אות מ"א:
אות י
אם הגדול נשוי והקטן פנוי מצוה בקטן פנוי כן כתב הרב בית שמואל בסי' קס"א סעיף קטן ז' בשם הריטב"א הביא דבריו מרן הבית יוסף סי' קס"ה (ד"ה כתב הריטב"א) עי"ש. ורב אחד הובא בשו"ת שואל ומשיב חלק ראשון סי' ס"ט כתב דאדרבא מדברי הריטב"א מוכח דרק אין כופין אבל אם רוצה לחלוץ שפיר דמי ומני"ר דחה דבריו ומסיק כהבית שמואל וכתב שכן נעשה מעשה רב בבעלזא עיין שם וכן הורה הלכה למעשה הרב מוהרח"ך ראפפורט בשו"ת מים חיים סי' ע"ג וכתב דאסור הקטן לישא אחרת קודם שיחלוץ כדברי הרמ"א סי' קט"ן סעיף ה' ואין חילוק בין יבם אחד לשני יבמין כמבואר בהגמ"ר דכתובות סי' רצ"א שממנו הוציא הרמ"א דין זה ולכן אסור לישא אחרת משום חרם רגמ"ה אם לא היתה משודכת לו קודם שנפלה היבמה. וגם מעיקר הדין כיון שהמצוה על הפנוי אם לא ירצה לחלוץ ולא לייבם כופין אותו (ועיין שם מה שהבין מדברי הריטב"א הנ"ל כדברי הרב השואל בשו"ת שואל ומשיב הנ"ל) וכל שכן שמעכבין עליו שלא ישא אחרת שהוא גם כן כפיה אלו תורף דב"ק ונראה דדוקא אם הקטן ראוי עתה לחלוץ אבל אם הוא קטן ממש וצריך להמתין עד שיגדל שהויי מצוה לא משהינן ומצוה בגדול ומה גם דלפעמים יהא נמשך מזה חשש תרבות רעה מהאשה אם תתעגן עד שיגדל היבם קטן ועיין שואל ומשיב מהדורא תליתאה חלק ראשון סי' רפ"ד שכתב גם כן דאם הגדול נשוי מצוה בחליצת הקטן ומה שמתיירא מחמת שיתבטל השידוך חלילה חלילה ומי יוכל לומר שאם עושה מצוה יזיק לו שומר מצוה לא ידע דב"ר וכן פסק בשו"ת תועפות ראם סי' פ"ה כמו שכתב ידידי הגאון מוהרי"א נ"י בספר עמודי אש סי' כ' אות ט"ן ותמה על מה שכתב בישועות יעקב סי' קס"א סוף סעיף קטן א' דמשמע בהיפך ודחה מה שכתב בספר צלותא דאברהם סי' א' שאין דברי הבית שמואל מוכרחים וכו' והצריך עיון על הרב מוהראנ"ח בשו"ת מים עמוקים סי' ל"ב שלא התעורר מדברי הריטב"א שבבית יוסף הנ"ל ועיין לקמן אות מ"א ונסתפק רב גדול בדורנו יצ"ו בחליצת אשה עניה שהחולץ נשוי יש לו אח במדינה זו רחוק כארבעים מיל (של קיר"ה הנודעים ברוסיא) שלא נודע אם הוא נשוי והחולץ אומר שתאומים הם רק אמרו לו הוריו שהוא הגדול אם מהימן או צריכים להדר לברר זה והנה באבן העזר סימן קס"א סעיף ז' וסימן קס"ט סעיף ח' ובאחרונים אינו מבואר זה רק בספר מצות חליצה סעיף כ"ז חקר בכי האי גוונא אי מהימן מצד ספק ספקא אמנם כאן יש ספק להיפוך שמא האחר פנוי וגדול עכ"ד יצ"ו:
אות יא
היבמה הולכת אחר היבם אפילו מארץ ישראל לחוצה לארץ כמו שכתב הרדב"ז בחדשות סי' רס"ט הביא דבריו הרב פתחי תשובה ריש סי' קס"ו וכל שכן אם היבם בארץ ישראל והיבמה בחוצה לארץ דאי אפשר להתיר לצאת לחוצה לארץ מאחר שהיא צריכה לילך אחריו וכן כתב הרב משפט צדק הביא דבריו הרב לשון ערומים בדרושים דף ח' ע"ד וכן כתב הרב משנה כסף דף קמ"ג ע"א כן כתב הרב מוהר"ם פיגו"ן הובאו דבריו בספר אבות הראש חלק שני דף קי"א שוב בא לידי ספר חיים וראיתי שבסימן קס"ו ציין בזה לעיין בספר נחמד למראה חלק שלישי דף ל"א ואין מצוי אצלי לעיין בדב"ק ובקונטרס ציונים שלי מצאתי כתוב בזה שמרן הבית יוסף בתשובות בדיני נישואין סי' י"ד כתב וז"ל ועוד דפריה ורביה שקולה כתלמוד תורה וכו' ומותר לצאת לחוצה לארץ אפילו כהן כדי לישא אשה וכו' ואילו ביבמה אסור לצאת לחוץ לארץ אפילו הוא ישראל כדאיתא סוף כתובות עכ"ל וציינתי לעיין במה שתמה הרב תקלין חדתין הובאו דבריו בספר שמע אברהם להרב הגדול מוהרא"ף נר"ו בסימן ג' ועתה אין בידי הספרים הנ"ל:
אות יב
מדברי רבינו מוהרימ"ט בחידושיו לכתובות דף קי"א ע"א בההוא גברא דנפלה לו יבמה בחוצה לארץ וכו' שכתב דמה שלא התיר לו לצאת לחוץ לארץ הוא משום שהיה נשוי אשה ודעתו להשתקע וכיון שנשוי אשה לא התירו להשתקע בחוץ לארץ משום מצות יבום דאפשר בחליצה שתבא כאן אצלו ובזה לא אמרינן יבום קודם לחליצה עכ"ל נראה שסובר דדוקא לחליצה הוא דהיבמה הולכת אחר היבם ולא ליבום אך מדברי הפוסקים בסי' קס"ו מוכח ודאי דבין לחליצה בין ליבום לעולם היבמה הולכת אחר היבם ועיין להרב מוהרמ"ף הובאו דבריו בספר אבות הראש חלק שני דף קי"א שתמה על דבריו והביא מה שכתב הרב תומת ישרים סימן ס"ו דדרך חומרא הוא מה שלא התיר לההוא גברא שהרי מותר לצאת לישא אשה כל שכן יבמה עכ"ל והקשה דלאו כל שכן הוא אלא אדרבא יש לומר דדוקא לישא אשה שאינה מחוייבת היא לבא אצלו הוא דהתירו לילך אחריה אבל ביבמה דהדין נותן היבמה הולכת אחר היבם לא התירו לצאת מארץ ישראל בשביל יבום ולי הדל אפשר דכונת הרב היא דנהי דמדינא היבמה צריכה לילך אחר היבם מכל מקום אם לא תאבה האשה ללכת אחריו והוא צריך לאותו דבר שאינו נשוי אם כן אם בעלמא מתירים למי שאינו נשוי כל שכן בזה דמקיים שתי מצות פריה ורביה ויבום:
אות יג
אונן או אוננת אינם יכולים לחלוץ דאונן פטור מכל המצות כן כתב הרב מוהרימ"ט בחלק אבן העזר סי' י"ד בטעמו של הרב מוהראנ"ח שלא רצה שתחלוץ אוננת ושקלו וטרו בענין זה הרבנים חכם צבי בסימן א' ומוהר"ץ הירש חיות בהגהותיו לריש יבמות (ומה שהקשה על הרב חכם צבי שנעלם ממנו דברי התוספות שם עיין למרן חיד"א בברכי יוסף יורה דעה סי' שמ"א אות ו' שכדברי התוספות כתב גם כן הרא"ש והזכיר תשובת הרב תרומת הדשן סי' רי"ט) ועיין להרבנים באר היטב סי' קס"ט סעיף קטן מ"ז ופתחי תשובה שם סעיף קטן ל"ד חקקי לב חלק ראשון סימן ס"ב לענין גט רוח חיים בסימן קס"ט אות ג' ונזדמן לידי ספר מצות חליצה וראיתי שגם הרב שקיל וטרי בזה וכתב דאם יש לו מי שישא משאו חולץ לכתחלה אם יש חשש עיגון ביחוד ביבם אונן. ואם לאחר שהתחילו לעסוק בחליצה נעשה אחד מהם אונן אין צריך להפסיק ואבל יכול לחלוץ אף שלא במקום עיגון עיין שם באות ע"ה ובביאורו סעיף קטן ע"ט ופ' והרב קרבן העדה בשיירי קרבן בריש יבמות הביא מה שתמה הרב חכם צבי על הרב מוהרימ"ט בדעת הרב מוהראנ"ח והוא תמה עליו שנעלם ממנו דברי התוספות וכתב שנראה דטעם מוהראנ"ח דמדרבנן מיהא אוננת אסורה בתשמיש וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה הלכך יש למנוע אוננת מלחלוץ אלא דלפי זה אף כשהיא נדה יש למנעה מחליצה כיון דבהאי שעתא אינה עולה ליבום ולא ראיתי מי שחשש לדבר זה וצריך עיון עכ"ל ועיין בהגהות חשק שלמה (לידידי הגאון מוהרש"ל הכהן יצ"ו אשר בש"ס חדש דפוס ראם) לריש יבמות ונדפסו בסוף סדר טהרות (ומנחת שי סי' ל"ה):
אות יד
סומא בשתי עיניו ואין שם אח אחר עיין בסימן קס"ט סעיף מ"ח ובפתחי תשובה שם בשם הרב פרח שושן דהעלה דאם אין אח אחר וכן מפני איזו סבה שתהיה תחלוץ ממנו לכתחלה דכל מידי דלא אפשר כדיעבד דמי עיין שם וכן ראיתי למרן החבי"ב בכנסת הגדולה בסדר חליצה בקצרה אות מ"ד וז"ל לא יהיה החולץ סומא אם יש לו אח שאינו סומא ואם אין לו אח אחר אפילו סומא בשתי עיניו חולץ עכ"ל וכן כתב הרב אח"א נר"ו בספר ויקרא אברהם סי' ל' שכן הסכימו רבנן בתראי וציין לעיין בספר יד אהרן ומשחא דרבותא ואין מצוים אצלי והרב בית חדש סי' קס"ט סעיף כ"ג כתב דאם אין אח אחר כשרה אפילו לכתחלה דהיינו דיעבד דלא תתעגן כיון שאין נוהגים לייבם ע"כ והיינו לדידהו דנקטי כמאן דאמר מצות חליצה קודמת וכן נהגו שלא לייבם אבל לדידן דנקטינן כמאן דאמר מצות יבום קודמת נראה דלא שרינן לחלוץ אלא היכא דאי אפשר לייבם והוא על פי סברת המצאתי כתוב שהביא מרן הבית יוסף עי"ש והרב אהל יצחק דף מ"ב ע"ב כתב בשם הרב פרח מטה אהרן חלק ראשון סי' מ"א דאם אינה רוצה להתייבם כופין אותו שיחלוץ ואין חילוק בין אם היה סומא קודם נישואי אחיו לנסתמא אחר כך בכל ענין כופין וכן בעובדא שבספר ויקרא אברהם הנ"ל דנסתמא קודם נישואי אחיו וכתב הרב נר"ו דחולץ והרבי שרי לב ל"ז ע"א אות ד' כתב למאי דקיימא לן דסומא אינו חולץ וכו' עי"ש דלא נחית לדין זה ולכן לא הוזקק לבאר דאם אין אח אחר חולץ כמו שכן נראה הסכמת רבנן בתראי כנז"ל ואולי דעתו כדעת הרב מוהרי"מ שהביא הרב עבודת משא סי' ל"ח דאף אם אין אח אחר דוקא אם היבם מומר דאינו ביבום הוא דחולץ עיין שם שכן נראה מדבריו ועי"ש אות ב' דאף אם יש אח אחר אם הוא קטן בן שתי שנים ויש חשש תרבות רעה להמתין כל כך חולץ הסומא:
אות טו
חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים עיין בסי' ק"ע ונחלקו רבני האחרונים ביבמה שילדה ומת הולד תוך שלשים יום דקיימא לן חולצת ולא מתייבמת אי גם בזה צריכה חיזור על כל האחים או לא וכן כל כיוצא לזה כשחולצת מחמת איזה ספק עיין למרן החבי"ב בכנסת הגדולה שם בהגהות הטור ומה שהביא הרב באר היטב סי' קנ"ו סעיף קטן ז' מתשובות גדולי האחרונים כבר הובא הכל בכנסת הגדולה שם ועיין שם להרב פתחי תשובה סעיף קטן י"ג בשם כמה מרבנן בתראי שהסכימו שאינה צריכה חיזור ובשם הרב צלעות הבית כתב דלאו דוקא בחליצה מספק דאיכא ממה נפשך שכתב הרב מהרח"ש שהביא דבריו הרב באר היטב שם אלא אפילו בחליצה מדרבנן מטעם גזרה ולא משום ספק אינה צריכה חיזור כיון דהזיקה אינה אלא מדרבנן ואין להחמיר בזה אפילו לכתחלה והגאון ישועות יעקב בסי' קס"ט סעיף קטן ו' באמצע התשובה (בד"ה והנה מוהרש"ל) לא הזכיר מדברי גדולי האחרונים הנ"ל וכתב דנראה פשוט דכשאינה צריכה חליצה רק מדרבנן אף דחליצה זו היא פסולה שאינה ראויה להתייבם מכל מקום אינה צריכה חיזור על כל האחים דלא מצינו חליצה פסולה דצריכה חיזור רק היכא שצריכה חליצה מן התורה והיא חליצה פסולה בזה אמרינן דלא נפקעה זיקת השני על ידי חליצה הזאת אבל היכא דמן התורה כבר נפקעה הזיקה והיא חולצת רק מדרבנן אף שהיא חליצה פסולה אינה צריכה חיזור עי"ש ולפי זה במת הולד תוך שלשים יום דמן התורה כבר נפקעה זיקתה דאזלינן בתר רובא דבני קיימא הוו ורק מדרבנן הוא דצריכה חליצה אינה צריכה חיזור והרב עבודת משא דף צ"א סימן ל"ג כתב שהגאון חקרי לב סי' ט"ן האריך בענין זה והביא מדברי הריטב"א ליבמות דף כ"ג דקאי בשיטת הרבנים מוהראנ"ח ומוהרח"ש (שהזכיר בכנסת הגדולה ובאר היטב הנ"ל) ואם היו רואים החולקים את דברי הריטב"א היו חוזרים מסברתם ושהעלה הלכה למעשה להתיר כמוהראנ"ח ומוהרח"ש ובשם הרב זכרון יוסף כתב דאין להחמיר אלא שלא בשעת הדחק ולכן העלה בנדונו להקל לפי שאם היינו מצריכים חיזור היתה צריכה להתעגן ששה או שבעה שנים עד יגדל האח הקטן עי"ש ובדף צ"ב סוף סי' ל"ו:
והן עתה נדפס ספר משנת רבי אליעזר חלק שני וראיתי להרב בסי' ל"ה דף פ"ג ע"ד והלאה העמיק בענין זה ודעתו להצריך חיזור על כל האחים עיין שם באורך ובמה שכתב הרב המגיה נר"ו ולי הדל כיון דחליצה פסולה דצריכה חיזור אינו אלא מדרבנן (בישועות יעקב שם כתב שהרב השואל נסתפק בזה והוא השיב דפשוט דהוא מדרבנן עיין שם) אם כן דבר פשוט דבשעת הדחק כל דהו אפשר לסמוך על דברי רבנן קדישי הנ"ל שלא להצריך חיזור:
אות טז
לידע אם הנחלץ הוא איטר ברגלו עיין להרבנים באר היטב בסדר חליצה בקצרה סעיף קטן ז"ך ופתחי תשובה שם בשם הרבנים פחד יצחק וזכור לאברהם כמה בחינות על זה ומתבאר מדבריהם דאין אנו צריכים לנסותו בכל הבחינות אלא באם יפול איזה ספק בעקירת רגלו אבל אם עוקר רגל ימין תחלה שלשה וארבעה פעמים אין צריך עוד לשום בחינה והרב תפארת אדם בשו"ת סי' כ"ב שכתב שניסו אותו בעקירת רגל והכאה בכותל ודילוג (שם הזכיר בכלל הבחינות זריקה וכעת לא ידעתי מהו וגם לא ראיתי בדברי הפוסקים שהזכירו זריקה שוב ראיתי בזכור לאברהם דף עז"ר אות ז' שהזכיר זריקת אבן בכלל הנסיונות עיין שם) לרווחא דמלתא הוא דעבד וכתב שם שכל הבחינות הנ"ל עשה בימין חוץ מבדילוג שתלה רגל שמאל ונסתפק בדבר ומסיק לחלוץ בימין דאו או קאמרי הפוסקים ומיהו אם ביחנו אותו באחת מהבחינות והראה שהוא איטר צריך לנסותו בבחינות אחרות עיין שם ומרן החבי"ב בכנסת הגדולה בסדר חליצה בקצרה בקונטרס גן נעול אות כ"א והרב הדרישה בסי' קס"ט בשם הא"ח לא הזכירו אלא הבחינה מעקירת הרגל משמע דבחינה זו לבדה מהניא והוא פשוט ולכן הרב באר היטב (הוא מדברי הרב הלבוש סימן קס"ט סעיף כ"ה) לא כתב אלא בחינת הרגל כדברי רש"י בבכורות דף מ"ה ע"ב ובאר הגאון שואל ומשיב חלק שלישי סי' כ"ה דהוא על פי מה שאמרו במנחות דף ל"ד לענין מזוזה כי עקר איניש רגליה כרעיה דימינא עקר ברישא וכו' והרב ישמח לב יצ"ו בחלק ב' דף ה"ן ע"ד כתב דנתפשט המנהג לעשות כל הבדיקות לרווחא דמלתא:
אות יז
אם היבם איטר ויש לו אח אחר אם האיטר הוא הגדול חולץ האיטר כן נראה דעת מרן בפירוש סדר חליצה סעיף מ' כמו שכתב מרן החבי"ב בכנסת הגדולה בסדר חליצה בקונטרס גן נעול אות כ' אך הרב מוהריק"ש בפירוש סדר חליצה כתב דיותר טוב שיחלוץ הקטן שאינו איטר מלעשות מעשה דלא כהרמב"ם (צ"ל הרמב"ן) והרשב"א והרב זכור לאברהם דף עד"ר אות י"ג היה לו לבאר שסברת הרב מוהריק"ש היא אפילו באח קטן ואולי משמע ליה דסתמו כפירושו דודאי מה שכתבו הפוסקים דאם יש אחר יחלוץ האחר ולא האיטר היינו בענין שאם לא היה זה איטר עליו היה מוטל לחלוץ דהיינו שהוא גדול וכתב הרב עבודת משא סי' ל"ח אות ג' בשם הרב מוהר"א ן' עזרא שהיה מעשה שאחר שעלו הזקנים לזמן מקום החליצה נמצא שהגדול היה איטר ונדחה לאחיו הקטן ממנו כהוראת הרב מוהריק"ש ע"כ וגם הרב נודע ביהודה במהדורא תנינא סי' קנ"ה הביא דבריו הרב פתחי תשובה סי' קס"ט סעיף קטן כ"ד הורה כן דאם יש אחר אפילו קטן אפילו רחוק איזה פרסאות אין לעשות מעשה היפך הרמב"ן עיין שם ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דגם מרן מודה לסברת הרב מוהריק"ש דבכי האי גוונא חליצת הקטן עדיף לחוש לסברת הרמב"ן והרשב"א ומה שנראה מדבריו בפירוש סדר חליצה הנ"ל דהגדול חולץ אף שהוא איטר מיירי בדאיכא אח קטן בן שנה או שתים דאם נצריך להמתין עד יגדל הילד איכא עיגונא דיבמה ויש חשש שתצא לתרבות רעה אהכי סמכינן לדעת רוב הפוסקים ולא חיישינן לסברת רמב"ן ורשב"א הנ"ל וכיוצא לזה כתב הרב עבודת משא שהבאתי לעיל אות י"ד אבל אי איכא אח אחר קטן ממנו ואין חשש עיגון ותרבות רעה גם הוא מודה דלא יחלוץ האיטר ובכנסת הגדולה הגהות הטור אות ע"ה בשם הרב מוהראד"ב כתב שראה למוהר"ם די בוטון שחלץ יבם איטר שהיה לו אח קטן וכו' עיין שם אפשר דכונתו להשמיעינו שלפי שהיה האח קטן שלא היה ראוי עדיין לחלוץ משום הכי הוא דהורה שלא לעכב החליצה והורה שיחלוץ האיטר (שאם לא כן למה ליה למימר שהיה אח קטן לימא שהיה הוא הגדול) ועיין להרב פתחי תשובה סי' קס"ט סעיף קטן כ"ד (סוף ד"ה ולכאורה) ובביאורו לסדר חליצה של הגאון מוהר"ם באות ג' כתב בשם הגאון בית מאיר דמסתברא כהנודע ביהודה אלא שלא החליט הדבר מפני שמדברי מרן הבית יוסף בפירוש סדר חליצה לא נראה כן דכתב על דבריו ולעניות דעתי מדברי הבית יוסף אין הכרח לזה כלל עכ"ל ונראה שהרב בית מאיר סובר דאם איתא דבכל גוונא כל דאיכא אח אחר לא יחלוץ האיטר אם כן היכי משכחת מה שכתב מרן דאם יש אח אחר חולץ האיטר בבת אחת וכו' והרב פתחי תשובה סובר דאפשר לפרש כמו שכתבתי אני הדל או כמו שכתב מרן החבי"ב דגם האח אחר הוא איטר (אלא שכתב דזה דוחק עי"ש) שוב ראיתי שכן מפורש בפתחי תשובה לקמיה אות ע"א עי"ש:
אות יח
אם היבם איטר ויש לו אח אחר כתב מרן בפירוש סדר חליצה סעיף מ' דצריכה לחלוץ שתי רגליו בבת אחת משום חשש פיסול דצריך חיזור על האחים וסיים דאף דנמצאת חולצת רגל אחד ביד שמאל מכל מקום הכי עדיף משום דחליצת רגל שמאל פסולה וחליצה ביד שמאל כשרה עיין שם ומרן החבי"ב בכנסת הגדולה הגהות הטור אות ע"ה כתב בשם הרב מוהר"ם די בוטון שביבם שהיה איטר רגל ולא איטר יד (כעת לא ידעתי מאי נפקא מינה אם היה איטר יד או לא) והיה לו אח קטן חלץ האיטר בשתי מנעלים ובבת אחת ושוב הביא דהרב מוהרמ"ל סובר דטפי עדיף בזה אחר זה והוא השיב על דבריו וסיים דמטעם אחר עדיף בזה אחר זה מפני שאפילו כשחולצת רגל אחד בימינה צריך ליזהר שלא תסייע בשמאלה כל שכן אם תחלוץ שתי רגליו בשתי ידים דאיכא למיחש לבלבול ולכן טוב לחלוץ בזה אחר זה עכ"ל ולא זכיתי להבין דב"ק דנראה דארכביה אתרי ריכשי דממה שכתב דאפילו כשחולצת וכו' נראה שסובר דאם אנו מצריכים שלא תסייע בשמאל כל שכן כשעיקר חליצת רגל אחד בשמאל דלאו שפיר דמי ואילו מדסיים דאיכא למיחש לבלבול נראה דהחשש הוא משום שיהיה בלבול ולא משום שתחלוץ ביד שמאל וגם צריך להבין מהו הבלבול וסבור הייתי לומר דבמקום מה שכתוב דאיכא למיחש צריך להיות ואיכא למיחש ומתרי טעמי אתי למימר דטפי עדיף בזה אחר זה חדא משום שחולצת רגל אחד לגמרי ביד שמאל ועוד איכא למיחש לבלבול והיינו משום דמשמע ליה דאם תחלוץ בבת אחת היינו שתחלוץ רגל ימין דכולי עלמא (דהוא שמאל דידיה) בידה הימנית ורגל שמאל דכולי עלמא בידה השמאלית וכיון שהיא עומדת נגד היבם תצטרך בשעת חליצה לעקם את ידיה זה שלא כנגד זה לגבי רגלי היבם והיינו בלבול אבל אם תהיה חולצת בזה אחר זה תחלוץ שניהם בימין ולא תבא לידי בלבול והגם דמרן עצמו כבר נרגש ממה שתצטרך אז לחלוץ ביד שמאל וכתב דאין לחוש נגד החשש של רגל שמאל מכל מקום הרב עשאו סניף להדי טעמא דחשש בלבול אלא דקשה על זה דמנא ליה הא דהרואה יראה דבדברי מרן לא פורש איזה רגל תחלוץ בימינה ואיזה בשמאלה ואם כן נאמר שכונתו שתחלוץ בימינה ימין דידיה ובשמאלה שמאל דידיה והם יד נגד רגל בלי שום בלבול ואולי סובר הרב דאף דלא פורש כן בדברי מרן מסתמא מה שכתב מרן שנוהגים לחלוץ בשתיהם היינו סברת היש אומרים שהביא רבינו הטור והרב המרדכי והם כתבו שחולץ בשתיהם במנעל של ימין בימין ובמנעל של שמאל בשמאל ע"כ ואם היו כותבים שחולצת רגל ימין בימין וכו' היה אפשר לפרש דרגל ימין היינו רגל ימין דידיה שהוא שמאל כל אדם אך מדכתבו מנעל של ימין וכו' מוכח דימין ושמאל קאי אמנעל ופשיטא דגם האיטר נועל מנעל ימין של כל אדם בימין של כל אדם שהוא שמאל דידיה ואם כן מוכח דבידה הימנית חולצת רגל ימין דכולי עלמא ותבא לידי בלבול אלא דקשה דאם כן מוכח מדברי היש אומרים הללו דכשנאמר לחלוץ בשתים היינו בבת אחת שאם לא כן מהיכא תיתי לומר שתחלוץ רגל שמאל בשמאלה הלא כיון שהיא חולצת בזה אחר זה סמי בידה לחלוץ שתיהם בימינה אלא ודאי מוכח מדברי היש אומרים דחולצת בבת אחת ובהכרח לחלוץ רגל אחד בשמאל ואי הכי בואו ונצווח על מרן וכל שכן על החולקים עליו דהא סתמא דמלתא מה שכתבו היש אומרים לחלוץ בשתיהם וכו' היינו בין אית ליה אח אחר ובין לית ליה אח אחר (וכל שכן לדעת הסוברים דכי איכא אח אחר לא חליץ איטר אם כן בהכרח לומר דמיירי דליכא אח אחר עיין באות הקודמת) סברי לחלוץ בשתיהן בבת אחת ואילו מדברי מרן מוכח דבדליכא אח אחר עדיף טפי לחלוץ בזה אחר זה ויהיה הכל בימינה ועיין בקונטרס זכרון לראשונים שבספר בירך משה דף קס"ג ט"א על דברי מרן החבי"ב הנ"ל וכל שכן דקשה על החולקים עליו וסברי דאף אי איכא אח אחר חולצת בזה אחר זה והיש אומרים סברי דגם אי ליכא אח אחר חולצת בבת אחת:
אשר על כן נראה דבהכרח לומר דמה שכתבו היש אומרים מנעל של ימין בימין וכו' לאו לחולצת קאמרי דתחלוץ מנעל ימין בימינה אלא אחולץ קאמרי שינעול מנעל ימין ברגל ימין ומנעל שמאל ברגל שמאל בכדי שתחלוץ בשתיהם (דייקא נמי דקאמרי חולץ בשתיהם במנעל ימין וכו' ולא כתבו חולצת שתיהן וכו' דאז הוה במשמע דבימין קאי אידה דתחלוץ ביד ימינה) ואף דקשה דאם כן משנה שאינה צריכה היא והוה סגי דלימרו דחולץ בשתיהן וממילא ידעינן דנועל מנעל ימין ברגל ימין וכו' יש לומר דכלפי מאי דקיימא לן דחלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה הוצרכו לאשמועינן דלכתחלה מיהא בעינן ימין בימין וכן כתבו כל הפוסקים שיעשה מנעל בצורת רגל ימנית וינעלנו ברגל ימין וכן בסדר חליצה שבספר המצות שהעתיק הרב המרדכי כתוב וישים מנעל ימין ברגל ימין עיין שם ולא כתב סתמא וינעול מנעל ברגל ימין וממילא הוה ידעינן דהיינו מנעל ימין ולכן גם באיטר כתבו היש אומרים בלשון הנ"ל ואינו כל כך מהדוחק ומעתה הדרא קושיין על דברי הרב כנסת הגדולה לדוכתא וצ"ע:
וראיתי להרב פתחי תשובה סי' קפ"ט סעיף קטן כ"ד שהביא מה שהרב מוהרמ"ל חולק על מרן משום חשש שמא תתכוין לזה שאינו ימין באמת וכו' וכתב עוד טעם אחר משום דלדעת מרן נמצאת היא חולצת בשמאלה וכו' עיין שם וכבר כתבתי שמרן עצמו נרגש מזה וכנז"ל ולכן הוצרך הגאון מוהרמ"ל לטעם אחר ועיין להרב שבות יעקב בחלק ראשון סי' קכ"ט שוב ראיתי מה שכתב בפתחי תשובה בפירושו להדר חליצה דמוהר"ם אות ט"ן עיין שם וק"ל:
והנה הרב זכור לאברהם דף עד"ר אות י"ג כתב וז"ל אם היבם איטר ויש לו אח אחר יחלוץ האחר וכו' ואם לאו חולץ בשתי רגליו בבת אחת וכו' עיין שם והוה קשיא לי דאי ליכא אח אחר בטלה מחלוקת וגם מרן מודה דחולצת זה אחר זה כדמוכח מדברי עצמו בפירוש סדר חליצה וכן הבין בדעתו הרב בקונטרס זכרון לראשונים הנ"ל כיעוין שם אמנם לפי מה שכתב הרב פתחי תשובה על דברי הרב נודע ביהודה עיין שם כן יש לפרש דברי הרב זכור לאברהם דמה שכתב ויש לו אח אחר היינו הראוי לחלוץ ואם לאו כלומר שאינו ראוי לחלוץ וצריכה להמתין וכו' חולצת בשתיהן וכו':
ולענין הלכה מבואר בדברי הרב פתחי חשובה הנ"ל ובביאורו לסדר חליצה של מוהר"ם אות ט"ן דרבני אשכנז קמאי ובתראי פוסקים ביש לו אח אחר לחלוץ בזה אחר זה עיין שם ואמנם לדידן נראה דאין לנו לזוז מפסק מרן לחלוץ בבת אחת כמו שכתב הרב זכור לאברהם הנ"ל (לפי מה שפירשתי בכונתו) וזה לשון הרב עבודת משא סי' ל"ח אות ה' והיכא דליכא אח אחר הנכון לחלוץ בזה אחר זה ע"כ מכלל דאי איכא אח אחר חולץ בבת אחת אלא דבקונטרס זכרון לראשונים הנ"ל כתב דהרב גנת ורדים הסכים לסברת הכנסת הגדולה לחלוץ בזה אחר זה וציין שו"ת בית דוד ואינו מצוי אצלי (וכן ספר כרם שלמה ואדר"א אינם מצויים אצלי עתה) אך מתוך דברי הרב שמן המשחה דף קי"ז ע"ד סימן קמ"ח נראה דגם הרב בית דוד סובר דחולץ בבת אחת וכן עשו מעשה עיין שם וגם מדברי הרב בקונטרס זכרון לראשונים הנ"ל שכתב ועשינו מעשה ביבם שלא היה לו אח אחר לחלוץ בזה אחר זה על פי הוראת מרן וכו' משמע דאם היה לו אח אחר היו מורים לחלוץ בבת אחת גם בספר רוב דגן דף ע"ג אות תקי"ג כתוב שם כמו שכתב בשמן המשחה הנ"ל אות באות אלא דקצת תימה על הרבנים שמן המשחה ורוב דגן הנ"ל שהיה להם לבאר דבנדונם היה אח אחר משום הכי הוא דהוזקקו שתחלוץ בשתיהן בבת אחת דאם לא היה אח אחר היו מורים לעשות בזה אחר זה וכדמוכח מדברי מרן הנ"ל וגם היה להם לבאר מאיזה טעם הורו בית דין שיחלוץ האיטר ולא האח האחר אם מפני שהיה האיטר גדול או משום עיגון דידה (עיין באות הקודמת) ומדלא כתבו שום דבר מזה משמע דבאין לו אח אתר נמי סברי לחלוץ בבת אחת והוא תמוה:
ועתה הגיע לידי ספר ישמח לב חלק שני הנדפס מחדש וראיתי להרב נר"ו בדף ה"ן סי' ז' האריך בענין חליצת איטר וכתב בשם הרב כרם שלמה דהוכיח מדברי היש אומרים שהביאו הטור והמרדכי שכתבו דחולץ בשתיהן דרצונם לומר בבת אחת משום דמשמע ליה דמה שכתבו בימין קאי איבמה דאי אפשר לומר דהכונה שינעול מנעל ימין בימין דהיכי הוה סליק אדעתין למימר דינעול ימין ברגל שמאל כי היכי דליצטריך לאשמועינן הכי וגם קשה דהיכי הוה סלקא דעתין לומר דתחלוץ בימינה רגל שמאל דיליה ובשמאלה ימין דידיה ותעקש ידיה אלא ודאי בא לאשמועינן שתחלוץ שתיהן בבת אחת אלו תורף דב"ק יצ"ו וכבר כתבתי למעלה דאינו כל כך דוחק אם פירשו לנו היש אומרים לנעול ימין בימין וכו' ומה שכתב הרב דלא הוה סלקא דעתין שתחלוץ בימינה שמאלו ותעקש ידיה לי הדל אינו רחוק לומר דהוה סלקא דעתין דהמעיין בדברי הפוסקים בענין זה ישר יחזו פנימו כי ברבים היו הסוברים דימין דכולי עלמא עיקר וכיון דקיימא לן דלכתחלה צריכה לחלוץ בידה הימנית אם כן הוה סלקא דעתין לומר דתעקם ותעקש ידיה כדי לקיים המצוה כתקנה אהכי השמיעונו רבוותא יש אומרים הנ"ל דתחלוץ מנעל ימין דהיינו רגל ימין דכולי עלמא (דידה) בימינה וכו' ולא תצטרך לעקם ידיה ואפשר דטעמם משום דלא פסיקא להו למינקט כמאן דאמר דימין דכולי עלמא עיקר או משום דכיון דתצטרך לעקם ידיה ותבא לידי בלבול וטורח חשיב כדיעבד וחליצה ביד שמאל כשרה בדיעבד (סיום הענין עיין לקמן אות למ"ד):
אות יט
יבם איטר ואין לו אח אחר וצריך לחלוץ בשתי רגליו אך יש לו מיחוש ברגל שמאל (שהוא ימינו) מכמה שנים שמחמת חולי נתכווצו הגידים מתחת לארכובה ובעבור זה עקב רגלו הנ"ל כשעומד או הולך אינו מגיע לארץ כשאר כל אדם רק הולך על חצי כף הרגל הסמוך לאצבעות וכשהוא יושב או מוטה יכול למידחס רגלו על הארץ כמו כל אדם כי בעקבו לא שלט שום חולי נשאל על זה הגאון שואל ומשיב נר"ו במהדורא קמא חלק שלישי סי' כ"ה והביא מימרא דאמימר יבמות ק"ג ע"א צריך למידחסיה כרעיה ומאן דמסגי אלוחתא דכרעיה ושקיל וטרי בדברי הפוסקים בזה וכתב דבנדונו דיכול לדחוק כרעיה כשהוא יושב הוי ראוי לבילה לכולי עלמא ועוד דהרדב"ז הביא דבריו הרב גנת ורדים סי' ב' כתב דחלצה בשמאל פסולה הוא רק מדרבנן וכתב המשאת בנימין דבדרבנן לא אמרינן אינו ראוי לבילה בילה מעכבת ואף דיש כמה השגות על המשאת בנימין מכל מקום כיון דהרבה פוסקים סוברים דסגי בימין של כל אדם מכל שכן דאינו פוסל באינו ראוי לבילה ולכן אם השמאל של כל אדם הוא הכואב ואינו יכול למידחסיה יחלוץ בימין של כל אדם כמו שכתב בים של שלמה פרק י"ב דכל שאי אפשר בענין אחר כשר באיטר בימין של כל אדם וליתר שאת תחלוץ בשתיהן כיון דליכא חשש דחליצה פסולה (לפי שאין לו אח אחר) ובתחלה הרגל ימין של כל אדם אלו תורף דב"ק לענין דינא עיין שם באורך ואף אם יש לו אח אחר והוא בענין שמההכרח שיחלוץ האיטר נראה דיכול לחלוץ או שתיהם בבת אחת או בזה אחר זה לכל מר כדאית ליה עיין באות הקודמת:
אות כ
חולץ שיש בו חשש חרש ששומע כשמצווחים לו בקול רם ואינו מדבר רק איזה תיבות מהסידור יוכל לומר בלחש מאד כמו נשמת כל חי וברוך שאמר ושכרו מלמד ללמדו לא חפצתי לקחתה ויש להסתפק אם יש לו דין אלם כיון ששומע בצווחת קול רם או דינו כחרש כיון שאינו מדבר וגם אינו שומע ככל אדם וגם שחרשותו גרמה לו שאינו בן דעת ככל אדם אלא דעתא קלישא כמו חרש נשאל בזה הגאון מוהר"ם מליבוויץ בספר צמח צדק שלו בסי' שכ"ג והביא מתניתין דתרומות חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר דמה שכתב רבינו שמשון שם דהאי כללא לאו דוקא דהא בריש חגיגה תני חרש ומדבר ואינו שומע בכלל וכן בפרק מצות חליצה והבין מדבריו שרצונו לומר דבההיא דפרק מצות חליצה גם מדבר ואינו שומע בכלל והביא שכן כתבו בחידושי הרמב"ן והריטב"א ליבמות שם והביא דברי הרמב"ם בפירוש המשנה דתרומות שסיבת האלמות הוא החרשות וכתב כיון שזה היבם אינו שומע ככל אדם והחרשות גרם לו אלמות גמור יש להסתפק דנקרא חרש גמור ועוד יש לו סי' חרש שאינו בן דעת כלל יותר מקטן ושוב כתב להכריח מכמה מקומות דמדבר ואינו שומע היינו שאינו שומע בקול בינוני אף ששומע בקול גדול דלא כהשבות יעקב חלק שני סי' ל"ג ושקיל וטרי במה שכתבו הפוסקים בטעם פיסול חרש לחליצה אם הוא משום שאינו בן דעת או משום ואמר ואמרה ושהעיקר כהסוברים שהוא משום ואמר והיבם הנ"ל שלימדוהו לא חפצתי לקחתה כשר לחליצה ונשא ונתן אם יש לדונו כחרש מצד פתיות שלו שאינו מבין שום דבר וכו' ומסיק דאין נחשב מפני זה כחרש ומשום שאינו יודע לכוין לחליצה אין חשש כיון שבית דין עומדים על גביו ומלמדים ומזהירים אותו שיכוין כמו שכתבו התוספות וכו' אלו תורף דב"ק עיין שם באורך וצריך להתיישב בדברי הגאון חתם סופר באבן העזר חלק שני סימן צ"ב בדיין אשר אזן אחת כבדה משמוע מרחוק שנסתפק הרב השואל אם כשר לחליצה דאפשר דבעינן שמיעה יפה ולא שמיעה בכבדות והשיב דמלבד דלא כתיב שמיעה בחליצה ותו לו יהיבנא דבעיא שמיעה יש להוכיח דשמיעה כי האי גוונא ששומע רק כבדה אזנו משמוע ממרחקים מקרי שמיעה מדאמרינן בחגיגה דף ג' ע"א וכו' ומסיק דשמיעה מעליא מיקרי עיין שם ולפי הנראה אזיל בשיטת הרב שבות יעקב דלא מיקרי אינו שומע אלא כשאינו שומע כלל גם הרב פתח הדביר בחלק ראשון בסי' קכ"ח אות כ"ב נשאל על כהן שכבדו אזניו איננו שומע קול בינוני של המקרא לו ברכת כהנים וצריך שיקרא לו בקול גדול אם כשר לנשיאות כפים והשיב דאין לפוסלו משום חרשות שבו חדא דחרש המדבר ואינו שומע אינו מכלל המומין הפוסלים בכהנים לעבודה דמאי דתנן בבכורות דף מ"ח חרש היינו שאינו שומע ואינו מדבר ועוד דכהן זה אינו מסוג זה שהרי שומע בקול גדול וכיון דלעבודה כשר כל שכן לנשיאות כפים ושקיל וטרי שם אם יש לפסלו מטעם אחר עיין שם הרי דגם הוא משמע ליה דלא מיקרי אינו שומע אלא כשאינו שומע כלל ובתשובת הרא"ש בסוף כלל פ"ה והביאה מר בריה הריב"ה בחשן משפט סי' רל"ה סעיף כ' כתב דע שכל מקום שהזכירו חרש אצל שוטה וקטן היינו שאינו מדבר ואינו שומע כלל וכן היה ממעי אמו אבל זה ששומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אזניו משמוע והרי הוא כפקח לכל דבר ומרן הפרי חדש באבן העזר סי' קכ"א סעיף ט"ז (בד"ה כתב הרא"ש) הביא דברי הרא"ש הנ"ל וסיים ומסתברא נמי דאף שאינו שומע כשמדברים עמו בקול רם זולת על ידי מין חצוצרות וכיוצא דלא מיקרי חרש עיין שם וצריך לעיין בדברי המפרשים באבן העזר ובחשן משפט הנ"ל אם דברו בענין זה ועיין בשערי תשובה סימן תרפ"ט סעיף קטן כ':
גם אשור בשו"ת בית שלמה שנדפס מקרוב שנשאל הגאון בחלק אורח חיים סי' צ"ה בנער בן עשרים שנה ואינו שומע ככל אדם שאם קוראים אותו מאחוריו אפילו בקול גדול אינו שומע כלל וכשמדברים אליו מבין מה שאומרים ונראה מעניינו כי הוא שומע כשמדברים בפניו וגם מדבר הוא רק שלא יבין לדבר ככל אדם ואינו אומר כל תיבה כראוי ואביו החזיקו לחרש גמור ולא חנכו לתורה ולמצות ובעיני הרב השואל קשה לפטרו ממצות אחרי ששומע קצת וגם מדבר קצת ועוד שהנער הזה הוא פקח גדול וכו' והשיב דמה שהוא פקח גדול לא מעלה מידי דכשפטרו חרש מן המצות היינו אף אם הוא פקח גדול אבל מצד מה ששומע קצת נראה ברור שאינו בכלל חרש והביא דברי תשובת הרא"ש הנז"ל דלא מיקרי חרש אלא כשאינו שומע כלל ואם כן נער זה ששומע כשמדברים אליו בפניו אינו בכלל חרש ועוד ראיה מהש"ס דחגיגה דף ג' (היא הסוגיא שהזכיר בחתם סופר הנ"ל) וכו' והיא ראיה ברורה דבכי האי גוונא בכלל שומע הוא ושוב כתב לפקפק דכיון שכשמדברים אליו מאחוריו אינו שומע כלל יש לומר דכשמדברים לו בפניו גם כן אינו שומע רק מפני שהוא פקח גדול מבין מתוך עקימת שפתי המדבר ואם כן הרי זה חרש המדבר ואינו שומע אלא דמכל מקום לענין חיוב במצות אין מזה נפקא מינה דכיון שמדבר קצת אף אם הוא מדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לכל דבריו וכו' אלו תורף דב"ק:
ועל מה שכתב הגאון צמח צדק אם יש לדונו כחרש מצד פתיות שבו וכו' הנה הגאון שבות יעקב בחלק שלישי סוף סי' קל"ז כתב ועל דבר שהוא נוטה לטפשות כבר הוזכר עובדא בתשובת מוהר"י מיטראני חלק שני באבן העזר סי' י"ז באורך אף על פי שאינו מבין ענין הדברים כדרך שאר העם כיון שיוכל לומר על לאו לאו ועל הן הן כשר לחליצה וכבר שמעתי פה שנעשה מעשה כן בפני הגאון מוהר"ר גבריאל וכן עיקר עכ"ל והרב חנא וחסדא בח"ב דף ר"ל אות ק"ב הביא תשובת הרב בית דוד אה"ע סי' ל"ג דסתם חרש שאינו שומע היינו שאינו שומע כלל אבל כששומע בהרמת קול גדול איכא לספוקי וכו' ואין אצלי שו"ת בית דוד הנ"ל לראות אם מזכיר מדברי הרא"ש והריב"ה הנ"ל:
ומה שכתב בצמח צדק בשם הרמב"ן והריטב"א בחידושיהם ליבמות דמדבר ואינו שומע פסול לחליצה הנה חידושים הנ"ל אינם אצלי אך מה שייחס לזה דעת רבינו שמשון מדהכריח דליתיה להאי כללא מההיא דפרק מצות חליצה והבין שרצונו לומר דגם חרש דתנן התם מדבר ואינו שומע בכלל אינו מוכרח לדעתי העניה לפרש כן דיש לומר דכונתו מדאמרינן ביבמות שם אלם ואלמת חליצתם פסולה שאינם באמירה שמעינן דחרש דתנן לאו דוקא שאינו שומע ואינו מדבר אלא גם שומע ואינו מדבר בכלל ואין כונתו לומר דכמו ההיא דחגיגה דמדבר ואינו שומע בכלל כן הוא ההיא דיבמות אלא כדכתיבנא וכדברי רבינו שמשון כתב רבינו עובדיה ודבריהם הם מהירושלמי בפרק קמא דתרומות ודחגיגה ובפרק מצות חליצה הלכה ד' וראיתי להרבנים קרבן העדה ופני משה בביאוריהם שהבינו מהירושלמי דההוכחה היא משומע ואינו מדבר גם הגר"א בשנות אליהו אמתניתין דתרומות הנ"ל הביא דברי הירושלמי לית כללא דרבי כללא וכו' ומייתי עוד ראיה ממסכת יבמות וכו' שמעינן דאף שומע ואינו מדבר חרש הרי שדקדק לכתוב ההוכחה משומע ואינו מדבר והרב תבואת שור כתב בחידושיו לגיטין דף ט"ן ומאי דתנן החרש שנחלץ וכו' גם שומע ואינו מדבר בכלל ומדלא כתב גם מדבר ואינו שומע משמע דלא פשיטא ליה דמדבר ואינו שומע פסול וכן הוא פשט משמעות דברי רש"י והרב הנמוקי יוסף בההיא דהחרש שנחלץ (יבמות ק"ד) אמה שאמרו בש"ס דפסול משום שאינו באמר ואמרה שכתבו דסתם חרש שדברו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר דמשמע דסברי דלא יתכן לפרש דחרש היינו שאינו שומע אבל מדבר הוא דאם כן היכי ממעטינן ליה מואמר לכן כתבו דסתם חרש וכו' וכן פשיטא ליה להרב שדה הארץ חלק שלישי בשו"ת ליורה דעה תוך סי' כ"ב (הבאתיו בקונטרס הכללים מערכת החי"ת כלל ק"ו ואיני מבין בעניותי מלתייהו דרבנן קדישי הנ"ל היכי משמע להו לפסול מואמר את המדבר ואינו שומע ונראה לי הדל דהפוסקים באבן העזר סי' קס"ט שלא כתבו לפסול מדבר ואינו שומע לחליצה ובהכרח לומר שלא ראו דברי הרמב"ן והריטב"א שהביא הרב צמח צדק מוכרח דהבינו מדברי רבינו שמשון ורבינו עובדיה בפרק קמא דתרומות הנ"ל דכונתם להוכיח משומע ואינו מדבר כדכתיבנא בעניותין שאם לא כן היה להם להביא סברתם לדינא דהרי זה בבל יאמר שנעלם מהם דבריהם דפירוש המשניות הנ"ל מפורסמים ומצויים ויד הכל ממשמשין בהם אלא ודאי הבינו הם דהוכחתם משומע ואינו מדבר וראיתי להגאון קרן אורה בחידושיו ליבמות שם שהצריך עיון על שלא הזכירו הפוסקים סברת הרמב"ן והריטב"א הנ"ל ואילו היה מבין דהוכחת רבינו שמשון ורבינו עובדיה היא ממדבר ואינו שומע היה מגדיל תמיהתו כמובן ומכל מקום לענין דינא בהגלות לנו סברת הרמב"ן והריטב"א שהביאו הצמח צדק וקרן אורה הנ"ל הא ודאי הכי אית לן למינקט הלכה למעשה:
אחר זמן רב השגתי ש"ס חדש שנדפס בווילנא בדפוס רא"ם מוכתר בפירושים וחידושים רבים חדשים גם ישנים ומכללם פירוש המשניות להרב מוהר"י בן מלכי צדק וראיתי שכתב במתניתין דתרומות חרש שדב"ח וכו' לאו כללא הוא דבחגיגה תני חרש ובין שומע ואינו מדבר ובין מדבר ואינו שומע בכלל ובחליצה תנן החרש שנחלץ וכו' ונכלל אפילו שומע ואינו מדבר לפי שאינם באמר וכו' ע"כ לעניינינו דוק בלשונו דבההיא דחגיגה נקט תרוייהו ובדיבמות לא נקט אלא שומע ואינו מדבר ולא נפלאת היא לומר שלזה נתכוונו רבינו שמשון ורבינו עובדיה:
וראיתי בש"ס הנ"ל בחידושי הרש"ש שכתב על דברי רבינו שמשון הנ"ל וז"ל משמע דגם שם (גבי חליצה) מדבר ואינו שומע בכלל אבל נמצא שם בגמרא רק אלם ואלמת וכו' אבל מדבר ואינו שומע משמע דחליצתו כשרה וכן היה פשוט להשאגת אריה בסוף תשובה ז' עכ"ל הנה הגאון הבין מדברי רבינו שמשון כמו שהבין הגאון צמח צדק דכונתו להוכיח דליתא להאי כללא משום דמשמע ליה דגם מדבר ואינו שומע פסול לחליצה ואהכי קאמר דליתא התם מדבר ואינו שומע וכבר כתבתי מה שנראה לדעתי העניה ועיינתי בדברי הגאון שאגת אריה סוף סי' ז' (שציין בחידושי הרש"ש) וראיתי ששם הביא מתניתין דתרומות הנ"ל ומסתמא ודאי עינו ראה בפירוש רבינו שמשון ורבינו עובדיה ונראה לי הדל שאם היה מבין בכונתם כמו שהבין בחידושי הרש"ש הנ"ל לא היה פשוט לו כל כך דמדבר ואינו שומע אינו פסול לחליצה ועל כל פנים נראה דשניהם (שאגת אריה והרש"ש) נעלם מהם דברי הרמב"ן והריטב"א הנ"ל:
שוב נדפס ספר יקר מלבושי יום טוב לידידי הגאון אבד"ק מיר יצ"ו וראיתי בשו"ת אבן העזר סי' ד' (בסוף ד"ה ועתה נשובה) שהביא תורף דברי הרמב"ן והריטב"א ליבמות דלדעת הירושלמי ואפשר גם לש"ס דילן מיירי באינו שומע לבד דזה נמי מיקרי שאינו באמר ואמרה דבעי שתהא שומעת מה שאומר לא חפצתי לקחתה וישמע מה שאומרת לא אבה יבמי וסיים ונפלאתי על מה שלא הובא בשלחן ערוך דעתם דאינו שומע לבד פסול לחליצה שוב מצאתי שרבינו עקיבא איגר העיר בזה עכ"ל (לא ידעתי איה מקום דברי רבינו עקיבא איגר אם בתשובות או אולי יש לו נימוקים על אבן העזר כמו שיש לו על יורה דעה) ולפי זה אף אי נימא דכונת רבינו שמשון להוכיח מהש"ס דיבמות דמדבר ואינו שומע פסול כמו שהבין בחידושי הרש"ש הנ"ל יש ליישב קושיתו דשם לא נאמר אלא אלם דבכלל ואמר ואמרה הוא שישמע וכו' כמו שכתב הרמב"ן והריטב"א וק"ל והרב שונה הלכות בחלק שני דף ל"ג ע"א (ד"ה ותו) כתב דבריש חגיגה תני חרש ואיירי במדבר ואינו שומע וכן גבי חליצה עכ"ל מתבאר דפשיטא ליה דמדבר ואינו שומע פסול לחליצה: