שדי חמד אסיפת דינים מערכת חזקה במצות· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת חזקה במצות
סימן א
א
אם יש חזקה במצות בענין זה רשום בקונטריסי מדברי הפוסקים בכמה עניינים השייכים לחזקה זו שמתבאר דיש חזקה במצות אך ראיתי להרב שמש צדקה בחלק ח"מ סי' ל"ו שכתב בשם שו"ת מוהרי"ו דאין חזקה בכל מילי דהקדש וז"ל וכל שכן לדעת הסוברים דלא שייך ירושה במצות אף במקום חזקה גמורה כדכתב מוהרי"ו בסי' ק"ז וז"ל ומ"ש שהחזיק בביתו הוא ואביו כנגד ח"י שנים וכן טען בופנט שאבותיו החזיקו הבהכ"ן והבית עלמין לאו טעמא קאמרי דאין חזקה בבתי הקדש ולא בכל מילי דהקדש וכן משמע במרדכי סוף מגילה וז"ל ולענין יין הבדלה כל מי שיתן יותר לצדקה הוא זוכה ולא שייך ירושה במצות עכ"ל ועיין בגוף דברי הרב שמש צדקה במה שהביא בשם הרב משפטי שמואל (והבאתי תורף דב"ק לקמן בסימן זה אות ז"ך):
ב
ומר בריה דרב שמש צדקה שם כתב לנדונו דלא מסתברא למישדי נרגא בחזקה זו לגמרי על פי תשובת מוהרי"ו בסי' ק"ו (הנז"ל) דאחר המחילה לא ידענא מהיכא תיתי ליה דמהמרדכי איני רואה אפילו דמות ראיה דלא בא לסלק לגמרי טענת חזקה במצות כשבא בטענה שהקהל נתנו לו בפירוש או בשתיקה (למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שהביא שם מחלוקת אם צריך מחילה מהצבור בפירוש או שתיקתם מהני) רק אמר דמי שהחזיק במצוה אין בנו ראוי לבא מכוחו לירש את זכות אביו באותה מצוה דאין ירושה במצות והאב שהוחזק הוחזק והבן שלא הוחזק לא הוחזק וכן מתבאר שהבין מוהר"י בי רב בסי' מ"ט ואדרבא ראינו דמוהר"ם הובא במרדכי בפרק חזקת הבתים ובב"י סי' קנ"ג ובדרכי משה ח"מ סי' קמ"ט השיב דאדם שהיה רגיל בשום מצוה (גלילה או קס"ת וכיוצא) ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר ושוב העשיר ורצה שיחזירו לו המצוה שאם כשנתנו המצוה לאחר לא היה ספק בידו ליתן מה שהיה רגיל ליתן לא אבד זכותו וכו' ופסקו להלכה מרן בא"ח סי' קנ"ג סעיף כ"ב וכן כתב השיירי כנסת הגדולה שם בהגב"י אות ח"י לחלק בין שני דינים אלו של המרדכי ועיין נאמן שמואל סי' צ"ז וברדב"ז סי' י"א (בתשובות הרדב"ז דפוס ווארשא שנת תרמ"ב היא בחלק ד' סי' י"א) הוסיף לומר דאף דבעלמא חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וכל שכן להחזיק כנגד רבים שאני הכא דהויא חזקה במצוה ולאו מידי חסריה וכיון שכל הקהל רואים ולא מיחו בידו אין לך חזקה גדולה מזו והוכיח שם דאף שמגיע קצת תועלת להקהל שנותנים קצת מעות בשביל אותה מצוה הדין כן והביאו הנאמן שמואל שם וכתב כן גם משם הרב המבי"ט אך מדברי הרדב"ז והד"מ אין נראה כן גם בתשובת דברי שמואל סי' מ"ז הרבה לגמגם בזה וכו' יעו"ש:
ג
והנה ספר שו"ת מוהרי"ו אין אצלי ולפי הנראה סברתו דאין במצות דין חזקה לא נפלאת היא שכן נראה מדברי הרמב"ם בתשובה בספר פאר הדור סי' קנ"ה שאלה מה יאמר אדונינו במי שיש לו מנהג לעלות לס"ת משלים או לקרוא ההפטרה או בעליה אחרת הידועה לו ולאבותיו ויהי היום ערערו יחידי הקהל על זה ואמרו שרוצים להעלות לס"ת איש אחר במקומו ואמרו שבתורה לא יש חזקה ואינה מונעת שום אחד מלהעלות אם יזכו בדבריהם ויבטל חק האיש ההוא או לא תשובה אם האיש הזה אשר רוצה לעלות במקומו גדול ממנו בחכמה ויראה יהיה מה שאמרו כי חוקי התורה אינן כרצון איש ואיש להחזיק בדבר ההוא ואם הוא שוה אולי משום דרכי שלום אמנם אם זה אשר רוצה לעלות פחות ממנו אז לא שעל כיוצא בזה נאמר מעלין בקדש ולא מורידין עכ"ל נראה מדברי הרמב"ם הנ"ל דקאי בסברת מוהרי"ו הנ"ל דאין חזקה במצות:
וכן משמע קצת מלשון הרב תרומת הדשן בפסקים סי' קכ"ח וז"ל וכן נראה דכל מה שאסרו חכמים שלא ירד איש לאומנות חברו להשיג גבולו ולהרחיק מהזיקו היינו דוקא בכל מידי דאית ביה פקוח פרנסתו ומיעוט רווחים וחוסר מחייתו אבל כי האי גוונא דחד עביד שררותא דמתא ואידך קאתי למיעבד נמי שררותא דמתא כוותיה ואין בזה חסרון כיס מאן לימא לן דאסור בכי האי גוונא וכו' ולא דמי למי שהחזיק במצוה כמה שנים דמשמע מלשון מוהר"ם במרדכי חזקת הבתים דאית ליה בה חזקה שלא יוכל אחר לדחותו בכלום ממנה דשאני התם דרגילין לקנות חזקה כי האי גוונא מן הצבור וליהנות צדקות והקדשות על ככה להניח להם וליורשיהם לחזקה אבל כתר תורה ושררתה הרי היא מונחת ומופקרת לכל הרוצה לזכות בה עכ"ל משמע דדוקא כשהצבור מכרו הזכות לאיש פרטי על דעת שיהיה זכות חזקה זו לו ולזרעו הוא דמהני חזקתו אבל חזקה בעלמא שאדם מחזיק מעצמו באיזו מצוה בלא מתן מעות לא מהני ליה חזקתו ויכול אדם אחר לדחותו ועיין לקמן בסי' זיי"ן באות כ"ב:
ד
ולענין דינא נראה דאית לן למינקט דיש חזקה במצות כמו שכתב הרב מר בריה דשמש צדקה הנ"ל שכן מוכח מדברי כל הרבנים שהזכיר בדבריו הנז"ל גם הרב אורח לצדיק בתשובה שבסוף חלק או"ח כתב דמעובדא דבפרק תפלת השחר שסילקו את רבן גמליאל על שציער את ר' יהושע ומינו את ר' אלעזר בן עזריה וכשרצו להחזיר את רבן גמליאל אמרו היכי נעביד עם ר"א בן עזריה ניעבריה גמירי מעלין בקודש ולא מורידין מוכח דאדם שהחזיק במצוה אין להורידו ממנה וכן מוכח בפרק בתרא דמנחות דף ק"ט ע"ב בעובדא דחוניו ושמעי דאמרינן ומה מי שלא ירד לה כך היורד לה על אחת כמה וכמה ואמר ר' יהושע בן פרחיה בתחלה כל האומר לי עלה לה הייתי כופתו ומניחו לפני ארי עכשיו האומר לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין וכן כתב הרשב"א בתשובה שהביא מרן הב"י סי' ג"ן שחזן אין מסלקין אותו אלא אם נמצא בו פיסול וכתב ויש ראיות לדבר ועוד דתנן מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ואוקימנא משום חשדא משמע דמלבד טעמא דחשדא איכא טעמא אחרינא והיינו הך דמעלין בקדש ולא מורידין והריב"ש בסי' רע"א החמיר בזה וכתב לא מבעיא כשהחזיק מחמת מינוי הקהל דאין מורידין אותו אלא אף אם החזיק מעצמו אין מורידין אותו וכן פסק מוהר"י אדרבי בסי' קז"ן ובסי' מ"ח דאפילו למנות בנו תחתיו כל שכן לדידיה גם מוהר"י הלוי בסי' ג' האריך לאסור גם הפני משה ח"ב סי' כ"ד אף שהיה שם טענה כתב שאין להורידו כיון שלא היה שם פיסול מדינא וכן מוהרש"ל בתשובה סי' כ' אף שהיו טוענים עליו פיסול כתב שאפילו כל הקהל אין יכולים להורידו עכ"ד הרב ארח לצדיק (שוב כתב לחלק בנושאים לנדונו) ולא נתברר לי מתוך דבריו על איזה נדון היו דברי תשובתו אם על רב או חזן וכיוצא מדברים שיש בהם שררה כנראה מדבריו הנ"ל או על המחזיק באיזו מצוה מן המצות שתהיו אך במפתחות הספר ראיתי שכתוב בלשון זה מי שהחזיק במצוה מן המצות אם יכולים לסלקו מחזקתו סי' ט"ז והן הדברים הנז"ל הלשון הזה מורה דעל כל המצות קאמר דמי שהחזיק בה אין מוציאין אותה מידו ולקמן בסימן זה אות מ"ט (בד"ה ואנכי חזון הרבתי) הבאתי דברי הרב ארח לצדיק במילואם ושם כתבתי מה שנראה בכונתו:
הא למדת דגדולה חזקה זו לדעת כל הרבנים שהזכיר הרב ארח לצדיק וכן מתבאר מדברי כמה פוסקים שאזכיר במערכה זו בס"ד אלא שמחלקים בנושאים כפי העניינים כאשר יתבאר להלן בס"ד וראיתי בספר פורת יוסף הנדפס חדש ממש להגאון מסלאנים נ"י שכתב בריש סי' ט"ז שבש"ע או"ח סי' קנ"ג בהגהות הגאון רבינו עקיבא איגר האריך אם יש חזקה למצות ואין חידושי רעק"א הנ"ל אצלי והגאון פרת יוסף כתב ולדעתי בהא דכהנים בזמן הזה של אותו משמר אסורים לשתות יין מוכח דיש חזקה במצות עכ"ל ומסתמא בחידושי רבינו עקיבא הנ"ל כבר הזכיר דברי שו"ת מוהרי"ו הנ"ל ודברי תשובת הרמב"ם הנ"ל. ומעתה נעשה מלאכתנו בס"ד להביא איזה פרטי דינים שנאמרו בזה וזה החלי בעזר צורי וגואלי (ועיין לקמן בסי' זה אות כ"ה בד"ה כיוצא בעיקר חזקה במצות ובאות מ"ח בענין בכמה פעמים הויא חזקה):
ה
מי שהחזיק שהיה בביתו בית הכנסת ימים רבים אין הצבור רשאים לשנותו בבית אחר כן כתב מרן בש"ע סי' קנ"ג סעיף י"ז ומדין זה פסק הגאון בית שלמה בחלק או"ח סי' כ"ה בישוב אחד שישראלים בו מעט וראובן ביגיעות רבות פעל להשיג רשיון לעשות בית תפלה בביתו והקדיש בית אחת בביתו לבהכ"ן וקנה מכיסו ס"ת וארון הקודש ושאר תשמישי קדושה כראוי והתפללו בו כל יושבי הישוב ההוא בצבור שמונה שנים ושוב השתדל ראובן שבני הישוב יתנדבו לצורך בנין בית מקוה ועלה בידו יען שרוב מעות הבנין נתן ראובן מכיסו וקנו מקום אחד לבנין המקוה והתחילו להתעסק בהבנין וטרם הגמר רוח אחרת עבר על איזה אנשים משם ושכרו מקום מנכרי שיקחו הבנין ההוא ויעמידהו שם לביהכ"ן וראובן מוחה בידם מצד שכבר החזיק שיהיה הבהכ"ן בביתו וכמה יגע ופיזר ממון רב להשיג הרשיון ועוד שרוב הממון מהבנין שלו הוא ולא נדר ונתן רק לבנין המקוה וגם המקום שרוצים לבנות בהכ"ן הוא מקום פרוץ לנהר ולרחיים והחלונות יהיו למקום אסיפת נכרים ונכריות לטחון ולרחוץ ועמדו לפני הרב השואל ופסק שהדין עם ראובן והצד השני ערערו על הפסק דין והציע הרב השואל דבריו לפני גדולי דורו וכולם הסכימו לדבריו אך עוד הם נותנים כתף סוררת ושאל הרב השואל מהגאון בית שלמה חות דעתו:
ו
והשיב שיפה הורה ודבריו נכונים מכמה טעמים. א) משום דברי מוהרי"ק שקי"ג ובש"ע סי' קנ"ג סעיף י"ז ועי"ש במג"א סק"מ וכל שכן הכא דהבהכ"ן שרוצים לבנות הוא במקום התורפה ואף שכתב הלבוש דאם רוצים לבנות בית הכנסת במקום קבוע לכולן רשאים היינו כשלא הקדיש לבהכ"ן בפירוש אבל כאן שהקדיש הבית לביהכ"ן אם כן גם זה הוי בהכ"ן שלהם ובהגהה מבן המחבר כתב שבשב יעקב סי' ח' דחה מהלכה דברי הרב הלבוש והביאו בקצרה בפתחי תשובה ח"מ סוף סי' קמ"ט. ב) דהא גם המקום שרוצים לבנות עליו לא קנו לחלוטין רק שכרו וכו' ואף שכתב המג"א בסי' קנ"ג סקמ"א בשם מוהראנ"ח דאם קצתם נשארים שם יכולים קצתם להפרד להתפלל במקום אחר על כרחין מיירי שהמקום דחוק להתפלל יחד אבל בנדון דידן שבהכ"ן של ראובן מכילה אותם בריוח בלאו הכי אסורים להפרד וכו'. ג) שאנשי הישוב ההוא מועטין ואין בהם כדי לחלק לכאן ולכאן ואם יתפללו בבית הכנסת שיבנו תתבטל התפלה בבית הכנסת של ראובן לגמרי והוי הורדה מהקדושה וכו' (שקיל וטרי בדברי הרב השואל בדין זה והאריך ושוב כתב):
ז
ואף אם היה הבהכ"ן של עכשיו יפה מבהכ"ן של ראובן אינם רשאים לבטל מלהתפלל בבית הכנסת של ראובן וכל שכן שכפי האמור למעלה הבהכ"ן של עכשיו שרוצים לבנות היא במקום התורפה. ד) שכיון שראובן נתן רוב הממון משלו לצורך בית המקוה והוא מוחה שלא לשנות אסור לשנות בלי דעתו כמבואר בסי' קנ"ג סי"ד ועי"ש במג"א ס"ק ל"ו ואף אם הרוב מסכימים מכל מקום אם יש חבר עיר לא מהני הסכמתם וא"כ אם הישוב הנ"ל שייך לקהלתו של הרב השואל הוא הוי חבר עיר ומ"מ כיון דודאי שייך הישוב לאיזה קהלה ודאי הרב מסכים שיהיה בית מקוה כיון שכבר יש להם בהכ"ן של ראובן ונחוץ להם בית טבילה והוא מצוה רבה שלא יצטרכו נשים ליסע למקום אחר לטבול שיוכל להתהוות כמה מכשולות והקל שבכולם עיכוב טבילה בזמנה מכל טעמים אלו לראובן שומעים שאמר כהלכה וכל המערער על זה ראוי לגעור בו ולכוף כאגמון ראשו עד שישמע לדברי חכמים:
ח
וגדול בדורנו הגאון מקאוונא יצ"ו בספר הבהיר עין יצחק בחלק א"ח סי' ח' נשאל בקיבוץ אחד מן הישובים ששכרו (בית) מנין אצל אחד בשכירות ואחר זמן הוצרך לתקן ביתו שנפלה ונהרסה וקבעו המנין בבית אחר ואחר שתיקן הראשון את הבית טוען שיחזור המנין לביתו והשני טוען שיהיה המנין אצלו בלא שום שכר וגם הראשון רוצה שיהיה המנין אצלו בלא שום שכר והשיב דאין לדון בזה על פי מאי דקימא לן בסי' קנ"ג סעיף כ"ב ובחשן משפט סוף סי' קמ"ט למי שהחזיק במצוה ואירעו אונס חוזר למצותו דהתם היינו בהחזיק בתורת מצוה אבל מי שמקבל שכר עבור החזקתו לא שייך לומר ביה דחוזר למצותו דאין זה מקרי מצוה כל כך כיון דלהנאתו מתכווין עיין בבבא מציעא דף פ"ב ע"ב ובש"ך ח"מ סי' ע"ב סעיף קטן י"א ובנתיבות שם סק"א ובנחל יצחק שם גם בסי' רס"ד בש"ך סק"א גבי אבידת רבו דאינו אלא במלמדו בחנם וגם הא כתב סמ"ע בסוף סי' קמ"ט דבעינן חזקה שיש עמה טענה ובנ"ד הוי חזקה שאין עמה טענה אך לכאורה יש לדון בנדון זה מהא דמבואר בסי' קנ"ג סי"ז דמי שהיה בביתו בהכ"ן ימים רבים אין הצבור רשאים לשנותו לבית אחר משום חשדא עיין מג"א סק"מ אם כן גם בנדון זה שייך הך דינא ואף דהמג"א בסי' שס"ו סק"ח וכפי פירוש המחצית השקל שם סובר דאם נתנו שכירות להראשון לא שייך בזה חשדא הנה בספרי באר יצחק יו"ד סי' ג' הוכחתי דאף בנותנים מעות שכירות להראשון אין נוטלים ממנו דגם בזה שייך חשדא כדמוכח מא"ח סי' ג"ן סעיף כ"ה דאין מסלקין ש"ץ מאומנתו והטעם הוא משום חשדא כמ"ש הרשב"א שהובא בב"י והארכתי שם ולפי זה הוא הדין בנ"ד שייך ג"כ טעם חשדא ואין יכולים לשנות מבית ראשון:
ט
שוב כתב דהראשון אבד זכותו והיה טעמו על פי מה שאמרו בירושלמי פרק ה' הלכה ט' אההיא דמערבין בבית ישן אמר ר' אבין ובדיור ישן היא מתניתא והביא מה שפירשו הרבנים קרבן העדה ופני משה בדברי הירושלמי והוא יצ"ו כתב לפרש באופן אחר והעולה מתוך פירושו דכונת הירושלמי לשלול שני דברים. א) דאם מכרו הבית לאיש אחר אין האיש אחר זוכה שיניחו עירובו אצלו. ב) אם הזוכה יצא מבית ההיא והלך לדור לבית אחרת ורוצה שיתנו העירוב בבית שהוא דר עתה אין לו זכות בזה ודוקא אותו בעל הבית ואותו מקום שהניחו שם העירוב יש לו זכות זה וכשאין שניהם ביחד לא תקנו חז"ל להך תקנא דמערבין בבית ישן וכו' דבכי האי גוונא ליכא חשדא (והסביר דליכא חשדא בכה"ג):
י
ומזה יצא לדון דכשנפל הבית ובנאה מחדש אם כן אין זה אותו המקום שהניחו שם העירוב ויכולים לשנותו כיון דנפל אזדא ליה ואין עליו שם בית ישן רק בשם בית חדש יקרא והביא ש"ס דסוטה דף מ"ג גבי בונה בית חדש פלוגתא דר' יהודא ותנא קמא בבונה בית על מכונו וכו' והלכה כתנא קמא וציין באר היטב סי' רכ"ג סק"ט וכן בנ"ד די"ל דזו בית חדש וגם לא שייך חשדא בכה"ג כיון דידוע לכל שהוצרך לתקן ביתו ונצרכו הצבור לשנות וליתן העירוב למקום אחר על כן לא יחשדו אותו וכיון דהוצרכו לשנות מקום העירוב שוב אין משנין מקומו כו' והא דח"מ סי' קנ"ד ס"ט אין שייכות כלל בזה ואם כן בנ"ד שנפל הבית וחזרו ותקנו כיון דאין שם בית ישן עליו וכבר קבעו מקום המנין במקום אחר מפני שנהרס הבית ישן של מקום המנין דהדין הוא דאין להראשון זכות יותר בזה והרשות ביד הצבור לשנות המנין במקום חדש אם התנו בפירוש בזמן שקבעו המנין בבית אחר שיהיה בידם לשנות וכמש"כ המג"א סי' שס"ו סק"ח ועל זה איננו מזדקק כעת לפי שעיקר השאלה היא אם יש להראשון הזכות בזה וביארתי דאין להראשון זכות בזה אלו תוד"ק ועיין לקמן בסימן זה אות כ"ג ובסי' ח' אות ט"ז וי"ז:
יא
כתב הרב פתח הדביר בסי' קנ"ג אות ו' דמי שהיה קבוע בביתו מדרש ביום שבת קודש שחרית ללמוד תנ"ך ולשמוע בלימודים מדרש אגדה חכמה ומוסר מפי חכם כנהוג דומה לבית הכנסת דאית ביה חזקה ואין יכולים לשנותו ממקום קביעותו ושייך ביה כל החילוקים שנאמרו בענין בין כבדו הקהל להיכא שהחזיק מעצמו ואם מה שקבעו המדרש שם היה מחמת שבאותו זמן לא היה לשאר יחידים בית ראויה לזה או לא ואם באים באיזה טענה לשנותו אי בעינן טענה מספקת או לא ואם מהני חזקתו גם ליורשיו או לא וכתב שערך על זה תשובה ארוכה בחילוקי דינים אלו ולא זכינו לאורה והנה מה שכתב שאין יכולים לשנות נראה פשוט כדברי הרב שנלמד מדין בהכ"ן שמי שהוחזק להיות בהכ"ן בביתו שאינם רשאים לשנותו לבית אחרת כמו שכתב מרן בסי' קנ"ג סעיף י"ז ומסתמא בתשובתו הביא תשובת הרב באר עשק שהביא הרב באר היטב בסי' קנ"ג ס"ק ז"ך בחברה שהיו לומדים בבית עשיר כמה שנים ואחר כך רוצים לתקן ללמוד שני חדשים בכל בית ובית שפסק שאינם יכולים לשנות ומה שכתב אם יש לחלק בין אם לא היה לשאר יחידים בית ראויה לזה או לא אם היה כונתו למה שפסק הרמ"א בח"מ סוף סי' קמ"ט גבי מי שהחזיק שיקראו בס"ת שלו דאם לא היה להצבור ספר תורה אחרת לא הוי חזקה משום שיש לומר שמפני שלא היה להם באפשרות לעשות המצוה הסכימו לעשייתו ואם היה להם ס"ת אחרת הוי חזקה ועיין בענין זה בשו"ת שמש צדקה חלק ח"מ סי' ל"ו בדברי הרב המחבר ובדברי מר בריה ולקמן בסימן זה מאות ט"ז והלאה וגם על מה שהזכיר הרב פתח הדביר אי בעינן טענה מספקת ואי מהני חזקתו ליורשיו עיין בשמש צדקה שם והבאתי תורף דב"ק לקמן בסימן זה מאות ז"ך והלאה:
יב
ונראה דהוא הדין למי שהחזיק שבליל יום הכיפורים מוציאים את הספר תורה שלו לומר כל נדרי כנהוג ושוב רוצים הצבור להטיל גורל על זה שרוצים לזכות כולם בזה שאין רשאים להעביר המוחזק מחזקתו כדין מי שהחזיק להיות בית הכנסת בביתו ובספר זכרנו לחיים ח"א ד' ע"ב אות יו"ד כתב לעיין בדין זה בתשובות הרבנים מוהר"ם מפאדווא סי' יו"ד ומוהרש"ך סוף סי' (ע"ה) מ"ה תומת ישרים סי' קצ"ה ומוהראנ"ח ח"ב סי' ע' מ"ש (משפטי שמואל) סי' ג"ן רמזם הרב לב שלמה דף קכ"ח אות ח' ומהספרים הנ"ל אין מצוי אצלי כי אם שו"ת הרב מוהראנ"ח ח"ב (מים עמוקים) ועיינתי שם ודבריו אינם על נדון זה כי אם על מי שהחזיק להיות תפלה בביתו שבכפר כשהולכים שם בקיץ לטיול או כשבורחים מדבר בעיר יהלוך ח"ו ואותו המחזיק מפני סבה על מות בנו יחידו כל טיול תתעב נפשו ועזב את ביתו שבכפר ומשעזב את ביתו החזיק איש אחר להיות התפלה בביתו ואחר כך מכר הראשון את ביתו והקונה ההוא התחיל להתפלל בביתו בציבור והמחזיק השני מוחה בידו שכבר החזיק הוא אחר שעזב הראשון את ביתו ועל זה הוא כל המשא ומתן שלו באותה תשובה:
יג
והביא תשובת הרב מוהר"י קולון במי שהחזיק להיות בהכ"ן בביתו שאין רשאים לשנותו אל מקום אחר והוא פסק מרן בסעיף י"ז הנז"ל וכתב שכן מתבאר מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בסוף פרק הנזקין אההיא דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ושכיוצא לזה כתב הריב"ש בסי' ער"ב על חכם שהחזיק להיות רב ורצו לסלק מידו השררה ההיא למנות עליהם רב אחר שאף אם היה הרב השני ראוי להיות קודם להתמנות מכל מקום כיון שהראשון היה נוהג בשררה ההיא שקבלה מעצמו והחזיק בה זכה בה כדגרסינן בירושלמי דהוריות (בסוף המסכתא ובשבת בפרק הבונה הלכה ג') ר' הושעיא ור' בר פזי הוו עאלין ושאלין בשלומא דנשיא כל יומא והוו אילן דבי הושעיא עאלין קדמאי ונפקי קדמאי אזלין אינון דבר פזי ואיתחתין בנשיא אתון בעיין מעל קדמאי אתון ושאלין לר' אמי אמר להו והקימותי את המשכן כמשפטו וכי יש משפט לעצים אלא קרש שזכה לינתן בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום גם הר"ן בפירוש ההלכות הזכיר הירושלמי הזה ולא הביאו אלא להתלמד ממנו בכל כיוצא בזה וביאר שם דלאו דוקא בדברים הנוהגים תדיר (דומיא דבהכ"ן שנשאל עליו מוהרי"ק וההיא דעצי משכן וההיא דרבנות של הריב"ש) הוא דאמרינן דהמחזיק בהם זכה אלא אפילו בדבר דמזמן לזמן קאתי ואינו דבר קבוע כגון בנדון שלפנינו שלפעמים יהיו שם יהודים ימים הרבה לא יסורו משם ולפעמים לא ימצאו בכפר ההוא יהודים ויעבור זמן הרבה שלא יקבעו שם תפלה ואין בכפר ההוא דבר קבוע) מכל מקום הויא חזקה וראיה ממה שכתבו הפוסקים בענין מוהל הרגיל למול בני איש אחד שהוא זוכה במלת כל בניו ואין לו לתתו למוהל אחר ובודאי בענין זה של בהכ"ן מי שהחזיק בה זכות היא לו אם מצד הכבוד ואם מצד המצוה ואין מעבירין אותה ממי שזכה בה ושוב נשא ונתן אם המחזיק השני נקרא מוחזק או לא והאריך בכל הפרטים עי"ש אלו תורף דברי הרב מוהראנ"ח עי"ש:
יד
והנך רואה שלא הוזכר בדברי הרב מענין המוחזק שיוציאו הס"ת שלו לכל נדרי כלל והיה לו ללמוד דבר זה מדין המחזיק להיות בהכ"ן בביתו שהוא הלכה פסוקה בסי' קנ"ג סעיף י"ז כנז"ל ונראה שהוצרך (הזכרנו לחיים הנ"ל) להביא מדברי הרב מוהראנ"ח לפי שהיה מקום לבעל דין לחלק בית תפלה יקרא דבר קבוע ותדיר משום הכי אין יכולים לשנותו לבית אחר לא כן הוצאת ספר תורה לכל נדרי אחת בשנה אפשר שיכולים לשנות לכן הוצרך לציין תשובת הרב מוהראנ"ח הנ"ל שכתב מפורש דאין לחלק בזה כנז"ל וכן כתב בשמו הרב מגן אברהם בסי' קנ"ג ס"ק מ"ב דאפילו בדבר הבא מזמן לזמן הדין כן וציין ר"י הלוי מ"ד ור"ש הלוי ט' (ואולי גם שאר התשובות שציין בזכרנו לחיים הם המדברים כיוצא לזה מידי דמזמן לזמן קאתי:
טו
ומטעם זה לא היה יכול (הזכרנו לחיים) להביא לנדון החזקה לכל נדרי הנ"ל ממה שפסק הרמ"א בח"מ סוף סי' קמ"ט יחיד שיש לו ס"ת והחזיק שהצבור קורין תמיד בס"ת שלו אם היה לצבור ס"ת אחרת כשקראו בשלו מיקרי חזקה ואסורים לשנות ואם לא היה להם ס"ת אחרת לא מקרי חזקה ונאמר גם בנדון זה דאם כשהחזיק שיוציאו ס"ת שלו לכל נדרי היה להצבור ס"ת אחרת מיקרי חזקה ואסורים לשנות שיש לדחות דשאני קריאת התורה דהיא תדירה מה שאין כן ההוצאה לכל נדרי ועל כל פנים הדין אמת דאין חילוק בדין חזקה זו בין דבר ההווה ורגיל לדבר הבא מזמן לזמן וכמו שכתבו הרבנים הנז"ל גם הרב אשדת הפסגה בחלק א"ח סי' ב' דף ג' ע"ב (בד"ה והנה נחזור) כתב בשם הרב פני משה בסי' כ"ד וז"ל וכתב עוד ואף שראובן אינו ש"ץ קבוע לכל ימות השנה אלא מזמן לזמן אפילו הכי חזקתו חזקה כיון דזמנו קבוע ובאמת שכן מתבאר מדברי כמה רבנים הם המדברים בנדונים שונים (המובאים בדברינו במערכה זו בעה"י) שאין חילוק בזה ועיין לקמן בסי' זה באות כ"א וכ"ב וכ"ד וכ"ה (בד"ה אמר המחבר):
טז
והנה בדין זה שכתב הרמ"א בח"מ סוף סי' קמ"ט דיחיד שהחזיק שיקראו בספר תורה שלו בצבור אם כשקראו בשלו היה להצבור ס"ת אחרת מקרי חזקה ואסורים לשנות ואם לא היה להם ס"ת אחרת לא מקרי חזקה כתב על זה המציין בהגהות הרמ"א וז"ל דעת עצמו וחולק על הרב בנימן זאב סי' קפ"ב עכ"ל ואני הדל עיינתי בדרכי משה שם וראיתי שדברי המציין במחכ"ת אינם מדוקדקים דמשמעות לשונו הוא שהרב בנימן זאב אינו מסכים באיזו משתי חלוקות שבדין זה ולפי הנראה אינו כן שהרי בדרכי משה כתב בשם הרב בנימן זאב בסי' קפ"ז (אולי צ"ל קפ"ב) דיחיד שהיה לו ס"ת שקראו בה הצבור זמן רב ואחר כך קנו הצבור ס"ת והיחיד רוצה שיקראו בשלו כיון שהחזיק בזה ופסק דאין ליחיד כלום על הצבור והאריך בראיות ואינן ראיות ומכל מקום נראה דאם לא היה לצבור ס"ת אחרת כשקראו בשל יחיד לא הוי חזקה כיון דלא הוה להו למחות בשלו וכל מקום שאין יכולים למחות לא הוי חזקה אבל אי הוה להו ספר תורה אחרת ולא קראו בה וזה בא בחזקה שיש עמה טענה אפשר דהוי חזקה וכמ"ש לקמן סי' קנ"ו תשובת מוהר"ם לענין מי שהחזיק במצוה אלו דברי הרמ"א בדרכי משה ומתבאר מזה דגם הרב ב"ז סובר דאם כשהחזיק היחיד לא היה להצבור ס"ת אין חזקתו חזקה שהרי בנדונו לא היה ס"ת להצבור רק שאחר כך קנו ופסק דאין ליחיד כלום על הצבור ומשמע שאם כשהחזיק היה להם ס"ת הויא חזקה ולא נחלק עליו הרמ"א בעיקר הדין רק שכתב שאין ראיותיו ראיות ומכל מקום הדין אמת שיש לחלק בין אם היה להם ס"ת כשהחזיק לכשלא היה להם ס"ת כמו שכתב הרמ"א וכדמשמע מדברי הרב ב"ז:
יז
ומה שנראה שחולק הרמ"א על הרב ב"ז הוא בדבר שלא הוזכר בדרכי משה רק הרב באר הגולה כתב בשם הרב ב"ז שהמעשה היה שלא היה להקהל ס"ת ושוב השיגה ידם וקנו שתי ס"ת ופסק שיקראו שתי שבועות בשתי ס"ת של הקהל ושבוע אחת בס"ת של היחיד כמו שאמרו הקהל ואילו מסתמיות דברי הרמ"א נראה שסובר דכשלא היה ס"ת להצבור בזמן שהחזיק היחיד אין שום זכות להיחיד ויקראו בס"ת של הצבור ולא כמו שכתב הרב ב"ז דגם להיחיד יש זכות בס"ת זה נראה שיש חילוק ביניהם וזה לא הוזכר לא בדרכי משה ולא בהגהה ואם כן לא שייך לומר על זה שחולק על הב"ז וגם לפי הנראה אין הכרח כל כך דהרמ"א חולק בזה על הרב ב"ז דכל עצמו של הרמ"א לא בא אלא לומר דאין ליחיד חזקה בזה ולא איירי הכא בענין כבוד הס"ת דיחיד (שסובר הרב ב"ז שכדי שלא להוריד הס"ת של היחיד מקדושתו שלא לקרות בו כלל ויהיה כגנוז יש לקרות בו שבת אחת וגם הרמ"א אפשר דמודה לו בזה שצריך לקרות בו משום כבוד הס"ת ולא אמר אלא דאין ליחיד דין חזקה) וכן נראה דעת הרב מגן אברהם בסי' קנ"ג סקמ"ה שהביא דברי הרב בנימן זאב הן מה שכתב דאין לו חזקה והן מה שכתב דיקראו בס"ת של יחיד שבת אחד ולא הזכיר שהרמ"א בח"מ חולק בזה ובודאי לא נעלמו ממנו דברי הרמ"א הנ"ל ובפרט ששם בס"ק מ"ב הזכיר דינו של הרמ"א כיעי"ש אלא מוכח דמשמע ליה דגם הרמ"א יוכל להיות שמודה שאין לזלזל בכבוד הס"ת של היחיד אף שמצד הדין אין להיחיד שום חזקה:
חי
גם הרב אמת ליעקב הביא דינו של הרב ב"ז (בסיגנון שהביא הרב מגן אברהם) דאם לא היה להצבור ס"ת כשהחזיק היחיד ושוב קנו שתי ס"ת שיקראו שתי שבועות בשל צבור ושבוע אחת בשל יחיד כמו שכתב בשמו הרב בית מנוחה בדינים השייכים למצות ס"ת אות ט"ו וכתב הרב בית מנוחה שדבריו הם מתשובת הרב בנימן זאב וסיים ומורם בהגהה בח"מ סוף סי' קמ"ט פסק וכו' (הביא דברי הרמ"א הנ"ל) עי"ש נראה שכונתו לומר דהרמ"א חולק בזה על הרב ב"ז וסובר דאין לחוש משום כבוד ס"ת של היחיד כיון דמן הדין אין להיחיד שום זכות לגבי הספר תורה של הקהל אבל דעת הרב אמת ליעקב כהרב מג"א דאינו מוכרח שהרמ"א חולק בזה ולכן העתיק דינו גם מרן חיד"א בספר לדוד אמת סי' ב' אות י"ב העתיק דין הרב"ז וכן הרב חיי אדם בכלל ו"ו אות מ"א העתיק דברי המג"א וכתב דמדיהיב טעמא (הרב"ז) לפי שאין עמה טענה משמע דאם בא מחמת טענה טענתו טענה ובאר הרב ר"י בספר אורים ותומים בס"ק ל"ג דאין טענה זו טענת לקיחה רק אומר שהסכימו הקהל לקרות בו והרב שמש צדקה בחלק ח"מ סי' ל"ו באר דהטענה בזה היא כל שהיה בידם למחות ולא מיחו מחלו:
יט
וראיתי להרב כנסת הגדולה בח"מ סי' קמ"ט בסוף הגהת ב"י שכתב וז"ל והרבה דינים כתב בספר המפה בסוף סי' זה והם כתובים בב"י א"ח סי' קנ"ג זולת מה שכתב דיחיד שיש לו ס"ת והחזיק שהצבור קוראין תמיד בס"ת שלו אם היה לצבור ס"ת אחרת כשקראו הוי חזקה ואם לאו לא הוי חזקה אבל מדברי הרב בנימן זאב סי' קפ"ח מוכח דבכל גוונא הוי חזקה עכ"ל והגה ספר בנימן זאב אין מצוי אצלי ומדברי הרמ"א בדרכי משה הנ"ל מתבאר יפה דהרב ב"ז פסק דאם כשהחזיק היחיד לא היה להם ס"ת אין חזקתו חזקה ואילו מרן החבי"ב כותב דמוכח מדבריו שסובר דבכל גווני הוי חזקה ואין לי לתמוה על הרב כנסת הגדולה שלא ראה דברי הרמ"א בדרכי משה בזה שכבר נודע שכתבו רבני האחרונים שלא ראה הרב כנסת הגדולה את ס' דרכי משה כמו שכתבתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' ט"ו אות ג' אבל הדבר תמוה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ופליגי ותרווייהו מטו בה משמיה דרב ב"ז ומי שנמצא אצלו ספר התורה הזה יראה איזה יכשר:
כ
ומצאתי שהרב אח"א בספר השומר אמת בריש סי' ג' הבין מדברי הרב בית מנוחה שבא לחדש ולומר דמה שכתב הרב בנימן זאב דאין לו חזקה היינו דוקא אם כשהחזיק היחיד לא היה להצבור ס"ת לקרות בה אבל אם היה להם ס"ת והחזיק הוי חזקה והשיג עליו דהמעיין בב"ז יראה דמהטעמים שכתב לדינו מתבאר דבכל ענין אין לו חזקה וכתב שמה שכתב בכנסת הגדולה הנ"ל דבב"ז מוכח דבכל גווני הוי חזקה הוא טעות סופר וצריך להיות דבכל גווני לא הוי חזקה ומתאמץ להכריח כן ולפי דבריו צריך לומר דמה שכתוב בדברי הרב ב"ז דכשהחזיק היחיד לא היה להצבור ס"ת לקרות בה קושטא דמילתא דעובדא הכי הוה נקט והוא הדין דאף אם היה להצבור ס"ת והחזיק לא הוי חזקה וכתב דאף דהרמ"א בתרא הוא מכל מקום דברי הרב ב"ז דברי טעם הם וכן נקטי כוותיה המג"א והלכה ברורה ואליהו רבה ואמת ליעקב ולדוד אמת ושם בקונטריס שמור שארית (בדף ב' ע"ב אות י"ג) הוסיף שגם הרב עולת תמיד הביא דברי הרב"ז וכן הרב נאמן שמואל סי' צ"ז עי"ש שדעתו להלכה דבכל ענין לא הוי חזקה ולי הדל אף אם מוכח מדברי הרב"ז דבכל ענין לא הוי מכל מקום מדברי הרבנים מג"א ואמת ליעקב ולדוד אמת (שאר הספרים שציין אין מצויים אצלי) שדקדקו לכתוב בשמו שלא היה להצבור ס"ת כשהחזיק היחיד מוכח דלא נקטי כוותיה דבכל ענין לא הוי חזקה שאם כן היה להם לכתוב סתם יחיד שהחזיק בס"ת וכו' לא הוי חזקה ומכל מקום יקראו בכל שבת בס"ת אחת בין בס"ת של הצבור בין בס"ת של היחיד וממה שדקדקו לכתוב שלא היה להם ס"ת מוכח שכונתם לומר שאם היה להם ס"ת וזה החזיק שיקראו בשלו הוי חזקה או משום שכן פסק הרמ"א או משום דמשמע להו דגם הרב ב"ז מודה דבכי האי גוונא הוי חזקה:
כא
ומצאתי בספר לב חיים ח"ב סי' כ"ג שאלה ותשובה מהרב אליהו יהושע עובדיה על אשר בעיר באגדאר החזיקו משנים קדמונים לקרות בצבור באיזה ספרי תורות מיוחדים בשבתות מצויינים ולא היה שום מערער בדבר ועתה יש מערערים על אלו החזקות ורוצים לעשות מחזור קבוע לכל ספרי תורות שבבית הכנסת חדשים גם ישנים תורה חוזרת על פי הגורל דבר השוה לכל נפש חלק כחלק אם יש כח בידם לבטל החזקות או לא וכן אם עשו הסכמה ביניהם לבטל החזקות אם הסכמתם מועלת לפום דינא וכן אם מה שהחזיקו בספרי תורות הנ"ל היה על פי הסכמת הראשונים אם יש עתה כח ורשות ביד המערערים לבטל הסכמה הקדומה והשיב דלא מבעיא אם היתה הסכמה מן הראשונים ושוב החזיקו גם כן כפי הסכמתם דודאי חזקה אלימתא היא ואסור לבטלה וחלילה לעבור עבירה להזיז החזקה ממקומה אלא אף אם לא היתה שום הסכמה רק שהחזיקו בזה להוציא כל ספר תורה בשבתו אסור להם לשנות החזקה וכו':
כב
ומרן החבי"ף שם בסי' כ"ד שר המסכי"ם לדברי הרב הנז"ל דאין לשנות מנהג והסכמה קדומה מאז היתה הבהכ"ן להוציא הספרי תורות בימים נועדים כמו שמבואר בכל הפוסקים דבדבר מצוה שהחזיקו בבהכ"ן שהיא חזקה אלימתא ואין שום אדם יכול לדחותה ומלבד האיסור משום השגת גבול איכא ח"ו משום עלבונה של תורה לעכב מלהוציא אותו הס"ת בשבתו ובמועדו מאחר שכבר זכו שקראו בהם בזמנים הקבועים ואף אם בעלי הס"ת הם בחיים ומסכימים לבטל זכות החזקה לאו כל כמינייהו כיון שיש בזה חשש בזיון לס"ת וכל שכן כשבעלי הס"ת כבר שבקו חיים דמסתמא ודאי לא ניחא למרייהו בהכי והביא תורף דברי הרב בנימן זאב וכתב שנראה מדבריו דהא דלא הוי חזקת היחיד חזקה הוא לפי שלא היה להצבור ס"ת וכיון שקנו בטלה חזקת היחיד הא לאו הכי הוי חזקה ואף כשאין חזקת היחיד חזקה אמר הרב שיקראו בשל יחיד שבוע אחת ובשני הס"ת של הצבור שבועיים ופסקו כמותו הרבנים מגן אברהם והלכה ברורה ואליהו רבה ועולת תמיד ונאמן שמואל ואמת ליעקב ולדוד אמת (הנז"ל) והביא דברי הרמ"א בדרכי משה ובהגהה שבסי' קמ"ט הנ"ל וסיים הא קמן דכל שיש לצבור ס"ת והחזיק היחיד בס"ת שלו הויא חזקה ועיין מ"ש בזה הסמ"ע וכנסת הגדולה ושאר רבני אחרונים ואם כן בנדון דידן הרי המחזיקים בס"ת שלהם לקרות בזמנים ידועים החזיקו בהיות להצבור ס"ת אחרות ואם כן אין מקום לדחות חזקתם וסיים ועיין כנה"ג בסי' קמ"ט הגב"י אות למ"ד ובס' פחד יצחק אות ח' דף צ"ה ע"א ובספר השומר אמת (הנ"ל) וכתב דמדברי הרב מוהר"י קאזיז והסכים עמו הרמ"ז בתשובה כ' וכ"א מוכח דמי שהחזיק להוציא ס"ת שלו במנחת יום הכיפורים דהויא חזקה וכן יש לדקדק מתשובת הרב כנסת הגדולה שהובאה בספר בתי כנסיות סי' רפ"ב אות א' ובספר בני יהודה בחלק בית יהודה ח"ב סי' קכ"ב הנה כי כן אין לשנות מנהגם בהסכמתם הקדומה וכל שכן לעשות הסכמה להיפך והוא שלא כדין וכו' וכו' ומסיק בגזירת עירין פתגמא שלא להרהר על חזקה זו עי"ש להבות דב"ק בהסכמתו הזאת ונראה שאף שכתב ושנה ושלש דאין לשנות מנהגם וההסכמה לאו למימרא דאם לא היתה הסכמה קדומה היו יכולים לשנות שהרי מתוך הראיות מתבאר דחזקה (בלבד בלא שום הסכמה) מועלת לו ואסור לדחות אדם מחזקתו במצוה ותמיה לי שלא ערער על דברי הכנסת הגדולה (שציין בעצמו למה שכתב בהגהת ב"י אות ל') במה שכתב שמדברי הרב ב"ז מוכח דבכל גוונא הוי חזקה דלפי הנראה לא יתכן לומר כן כמו שכתבתי לעיל בס"ק י"ט וגם הוא עצמו הבין בדעתו שסובר שאינו חזקה כמו שהעתקתי תורף דב"ק והיה לו לגלות דעתו אי ניחא ליה כמה שכתב הרב אח"א בספר השומר אמת להגיה בדברי הכנסת הגדולה כנז"ל או לא:
כג
וכתב עוד (בלב חיים) שנשאל באחת מבתי כנסיות שנשרפו ובנוהו מחדש והסכימו גזברי הקהל להטיל גורל על כל הס"ת של מי יוציאו ביום פלוני וביום פ' (מימים המצויינים) ובכללם הטילו גורל על יום שביעי של פסח ועלה הגורל על אחת מסה"ת והגיהוהו כמנהג ושוב נזכרו שהוחזק באותו בית הכנסת משנות דור ודור להוציא ביום שביעי של פסח הס"ת של מרן החבי"ב הרב כנה"ג ושאלוהו ביום אחרון של חול המועד כדת מה לעשות והורה להם דבדיעבד ששכחו והטילו גורל אם ידחו את מי שעלה עליו הגורל איכא משום פגם הס"ת ההוא לכן יתפללו שתי פעמים שם ביום ההוא אבל לכתחלה אסור להם להטיל גורל אלא יוציאו הס"ת המוחזק להוציאו בכל שנה כי אסור לשנות דבר מחזקת מצותו אלו תורף דב"ק:
והנה לעיל בסימן זה אות ט' ואות יו"ד הבאתי דכשנפל הבית ונבנה מחדש פנים חדשות באו לכאן ואזדא ליה חזקתו של הראשון עי"ש ולפי זה כשנשרפה הבית הכנסת היה לנו לומר שנאבדה חזקת הס"ת וכדין עשו להטיל גורל גם על יום שביעי של פסח וצריך להתיישב כי לפי הנראה יש לחלק בנושאים ועיין לקמן בסי' זה אות ט"ל ומ"ם:
כד
ומר בריה (דרב החבי"ף) הרב הג' מוהרא"ף נר"ו בספר ויען אברהם הנדפס חדש ממש בחלק א"ח סי' מ"ד נשאל מעיר קטנה שמנהגם להוציא בכל שנה לכל נדרי הס"ת הקבוע וידוע להם ובשנה אחת הקדיש אחד ס"ת ורוצה המקדיש ההוא שיוציאו הס"ת שלו לכל נדרי כמו שהוא המנהג בכל הבתי כנסיות שבאיזמיר וגזברי הקהל טוענים שבאיזמיר נוהגים בכל שנה להטיל גורל להוצאת ס"ת לכל נדרי וכשיש ס"ת חדשה אין מטילין גורל ונותנין הזכות לבעל הס"ת החדש ולא יעשה כן במקומינו שנהגנו להוציא בכל שנה אותו הס"ת הידוע והוחזק כן בכל שנה אם כן אף שיש עתה ס"ת חדשה אין לשנות לבטל חזקת המוחזק (כן הבנתי מדברי השאלה עי"ש) והשיב שנתברר לו שבשנים שעברו היה מעשה כזה באותה העיר בבהכ"ן האחרת והורה להם אז הרב המגיה לספר זכור לאברהם ח"ג (שהיה רב מומחה ופקיע) לשנות מנהגם באותה שנה ולהוציא הס"ת חדשה לכל נדרי ולכן גם עתה יעשו כן ואם יש חשש קטטה מיורשי הס"ת הקבוע צריך בעל ס"ת חדשה לפייסם בממון וכתב דלא דמי למה שכתב מר אביו בלב חיים ח"ב סי' כ"ד (הנ"ל באות כ"ב) דשאני הכא שאין באים לעקור החזקה לגמרי רק שנה זו שנזדמן ס"ת חדשה ולאו בכל שתא מיתרחיש הכי בעיר קטנה כי אם פעם ביובל ואחר שכתב עוד בענין זה סיים דהשיב לשואלו שיטילו גורל בין המחזיק הקבוע ובין בעל הס"ת החדשה וכן עשו ועלה הגורל על ס"ת החדשה ולשנה אחרת בקש בעל הס"ת החדשה שיטילו גורל בין השתי ספרי תורות הנ"ל כמו באשתקד והשיב הבו דלא להוסיף ורק בשנה שעברה הוציאו ישן מפני חדש ועתה תורה חוזרת לאכסניא שלה הוא הס"ת של בעל החזקה הקבוע:
ובספר לב חיים (למרן החבי"ף) בחלק שלישי סי' מ"ג נשאל בבית הכנסת אחת שהטילו גורל לכל הספרי תורות שבבית הכנסת ועלה הגורל לכל אחד במועדו שוב הביא באותה שנה יחיד אחד ס"ת חדשה והמנהג הוא שקורין בספר החדש ארבע שבועות הראשונות והיה זה בחג השבועות וכבר יצא הגורל על חג השבועות לספר תורה אחרת ושאלו מי נדחה מפני מי והשיב שנראה שהס"ת החדשה היא קודמת ושכן שמע שפסק הרב הגדול מוהרי"מ בנדון כיוצא לזה דהספר החדש קודם אך לא ידע אם הגורל נדחה לגמרי ויטילו גורל חדש אחר קריאת ארבע שבתות בספר החדש (וציין לעיין בספר שפת הים א"ח סי' וא"ו) או דילמא דוקא בארבע שבתות הראשונות יקראו בספר החדש ומשם ואילך חוזרין לכסדרן על פי הגורל שהטילו כבר וציין לעיין בספר בית יהודה ח"ב סי' קכ"ב אלו תורף דב"ק ומספרים הנ"ל אין גם אחד מצוי אצלי:
כה
מי שהחזיק מעצמו במצות הוצאת והכנסת הס"ת להיכל (במקומות שאין נוהגים למוכרה) כי מקומו בכותל מזרחית סמוך לארון הקודש מתבאר מדברי הגאון בשו"ת בר ליוואי ח"ב סי' כ"א דמהניא ליה חזקתו ואין הצבור יכולים ליתן מצוה זו לאיש אחר אלא אם יש תועלת וריוח להקדש עי"ש:
כיוצא לזה נשאל בספר מנחת שי לגאון בדורנו יצ"ו בסי' צ"ב על מה שנהגו בעירו בעליות לס"ת בימים נוראים ליתן כל אחד בשוה בעד כל עליה שני זהובים אם יש להם חזקה או לא ונפקא מינה אם יבא אחד ויוסיף בדמים לההקדש (בית הכנסת או בית המדרש) אם יכול לדחות את המחזיק ובתשובתו כתב לבאר אם יש חזקה במצות דמדברי המרדכי ופסקינן הכי בח"מ סוף סי' קמ"ט דמי שהחזיק בגלילה וכיוצא ואירעו אונס והקהל נתנו המצוה לאחר דכשעבר האונס חוזר למצותו מתבאר דיש חזקה במצות ואילו מדברי התרומת הדשן בפסקים סי' קכ"ח מתבאר דאם החזיק אדם מעצמו באיזו מצוה אין זו חזקה שהרי כתב דמה שאסור לירד לאומנות חברו היינו במידי דאית ביה פיקוח פרנסה וחוסר מחייתו אבל במצוה דכל חד בעי למיזכי במצוה מאן לימא לן דאסור ולא דמי למאי דכתב המרדכי (בשם מוהר"ם) בפרק חזקת דמשמע דמי שהחזיק במצוה לא יוכל אחר לדחותו דשאני התם דרגילין לקנות חזקה כי האי מן הצבור ולהנות צדקות והקדשות על ככה להניח להם ולהיורשים לחזקה וכו' ולפי דבריו אין ראיה מהא דהמרדכי משום דקנו חזקה זו אבל כשהחזיק עצמו במצוה יש לומר דיוכל לדחותו אך הרדב"ז בח"ד סי' י"א כתב באשה שהחזיקה כמה שנים להדליק לפני ההיכל כיון שכל הקהל ראו אותה ולא מיחו בידה אין לך חזקה גדולה מזו ולא זו בלבד אלא כל מי שהחזיק בשום מינוי מהקהל אין יכולים לסלקו אלא אם אינו מתנהג כשורה במינויו והביא ראיה מדמערבין בבית ישן:
ומבואר בספר חסידים סי' תשס"ד ותשס"ה לענין חזקת גלילה דכיון שיש ריוח לעניים שהשני נותן יותר לא שייך חזקה אך בתשובת שאלת יעב"ץ ח"ב סי' ע' וע"ב כתב לחלק דהספר החסידים מיירי שהחזיק בגלילה שקנאה בדמים דאז אם השני נותן יותר הוא קודם והרדב"ז מיירי דוקא כשהחזיק בחנם לכן אף אם השני רוצה ליתן מעות אין לדחות הראשון וכו' ולפי זה יש לומר דגם המרדכי בפרק חזקת מיירי שהחזיק בה בחנם ולכך אין לדחותו ובזה מיושב דברי המרדכי סוף מגילה שכתב לענין יין להבדלה כל מי שיתן יותר לצדקה הרי הוא זוכה בו ואין ירושה במצות ולעיל מינה כתב מי שקנה להוציא ס"ת מהארון וערערו עליו שמצוה זו שייך להחזן והוכיח שאינו שייך להחזן משמע דאם היה להחזן חזקה אין לדחותו ולא שייך שם התירוץ של הרב תרומת הדשן דהא החזן לא קנה זאת מהקהל ועל כרחין לומר כדכתב בשאלת יעב"ץ דמי שהחזיק בחנם ודאי זכה מה שאין כן ביין הבדלה דמיירי שקנה בדמים לכך כל מי שיתן יותר יזכה במצוה ואם כן בנדון דידן שלא החזיקו בעליות בחנם דמי להא דספר חסידים דלא שייך חזקה ואין לחלק משום שהוא דבר קצוב לכל אחד בשוה כדל כעשיר וכו' אמנם נראה דהספר חסידים מיירי כשהיה מנהג להשכיר בכל שנה הגלילה רק אז קמו אנשים שאינם ראויים לכך ורצו לדחות אותו שהיה שוכר כמה שנים זה אחר זה כנראה מלשונו שחשש שמא לשנים הבאים יבאו אחרים וירבו מחלוקת גם המרדכי סוף מגילה ודאי מיירי בכי האי גוונא והרי מבואר בא"ח סוף סי' ג"ן דקהל שנהגו למנות אנשים לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ונכנסו אחרים וכו' אפילו לא קבעו להם זמן סתמן כפירושן כיון שנהגו כן אבל כאן שהמנהג הוא שלא להשכיר בכל שנה רק לקרות לתורה בכל שנה אותן האנשים עבור הדבר הקצוב למה יגרע זה האיש בשביל שרוצים להוסיף עליו בדמים ודמי להא דמערבין בבית ישן משום חשד שיחשדו שאינו הגון דמבואר שם דאפילו אם רוצים ליתן מעות עבור זה אין משנים כמבואר בא"ח סי' שס"ו וסי' קנ"ג סעיף י"ז ומבואר שם דהוא הדין בכבוד ומינוי הבא מזמן לזמן דינא הכי וזה נראה סברת הרב שאלת יעב"ץ שכתב לחלק בין אם נתן מעות בעד המצוה או שהחזיק בחנם דלכאורה אין טעם לזה דמאי שנא ולהנ"ל מובן החילוק דכשמשכירין הקהל עבור מעות אם כן ודאי המנהג בכל שנה להשכיר כהא דספר החסידים ולכן אף שהוא החזיק שנה אחר שנה מכל מקום לא הקנו לו לעולם ואדעתא דמנהגא שכר אבל בהא דהרדב"ז שהתנדב מעצמו ולא היה מנהג להשכירו בכל שנה ואף למה שכתב שם בסי' ע"ג דיש לומר דמעיקרא היו משכירין מכל מקום כיון שהוא החזיק אחר כך בחנם אדרבא חזינן דמחלו לו ולאו אדעתא דמנהגא כדכתב שם השאלת יעב"ץ בהדיא והריב"ש סי' רע"א הביא מהירושלמי דהוריות קרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון ולמד מינה שמי שהחזיק אפילו בעצמו באיזו שררה או דין קדימה אין מעבירין אותו ממנה לכן פשוט בנדון דידן דאין יכולים לדחות המחזיק בשום אופן אלו תורף דב"ק:
אמר המחבר מה שהכריח הרב בחילוקו של הרב שאלת יעב"ץ ושלא כדברי רבינו התרומת הדשן לכאורה הדבר תמוה שנעלם מעיני התה"ד דברי המרדכי הללו אך לדעתי הקצרה אינו מוכרח מה שכתב הרב הנ"ל כי זה לשון המרדכי בסי' תתל"ג השיב ר"י מוינא בספר א"ז ששאלתם ששמעון מוחה במי שקנה מהקהל להוציא הס"ת מן הארון ולתתה ביד ש"ץ וכן להחזירה והמעות הם לכיס של צדקה ושמעון מוחה שזו מצוה של החזן נראה שלא כיון יפה שהרי במה זכה החזן ודאי אילו לא היה יכול לקרות בספר תורה אלא הוא ודאי היה זוכה אבל עתה שיכול לקרות מעשים בכל יום שראובן מתפלל שחרית ושמעון קורא ולוי מתפלל מוסף ואם כן איך נאמר שזכה בה וכו' עי"ש הנה עין רואה דלא איירי בחזקה כלל רק כתב שאם היה זוכה החזן מפני שלא היה מי שיכול לקרות אלא הוא היה הדין כן לא משום שהחזיק אלא משום שכיון שאין אחר יודע לקרות זולתו לו נאוה תהלה ומצות הגלילה ובענין כזה אין אנו צריכים לבא מצד חזקה וכיון שבנדונו לא החזיק החזן בהוצאת הס"ת לא נזקק לדבר מענין חזקה כלל ומה שכתב הרב הנ"ל להוכיח מההיא דמערבין בבית ישן דגם בכבוד ומינוי הבא מזמן לזמן הדין כן כיונה דעתו לדעת הרב מוהראנ"ח שהביא הרב מגן אברהם בסי' קנ"ג ס"ק מ"ב וכן כתבו גם רבנים אחרים עיין לעיל באות י"ג י"ד ט"ו ובעיקר הדין אם יש חזקה במצות עיין מה שהבאתי בריש סימן זה בס"ד:
כו
מי שהורגל כמה שנים לעמוד בתפלת ח"י לפני היכל ה' ושוב בא אחר ודחאו ועומד במקומו והראשון טוען שכבר החזיק להתפלל שם נסתפק בזה גדול בדורנו בספר ויען אברהם יצ"ו בד' ג' אות ה' ונראה מדבריו שדעתו לפסוק שזכה הראשון ואין השני יכול ליטול את מקומו אף שכתב בסוף דבריו דמדין חזקת ש"ץ אין ראיה לנדון זה וכו' מכל מקום נראה שדעתו כמו שכתב בתחלה דיש חזקה להראשון ולולא שהוצרך הרב יצ"ו להעלותו על הספר היה הדבר פשוט בעיני ולא הייתי צריך לכתבו והיה לו להרב יצ"ו להביא לנדונו דברי ספר החסידים בסי' תשט"ן וז"ל מעשה באחד שאמר אני רוצה לישב אצל הארון שתהא תפלתי יותר נשמעת אמר לו החכם הרי כתיב אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד כי טוב אמור לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב וסמיך ליה אל תצא לריב מהר וכשתשב אצל הארון יתקוטטו ממך היושבים ומוטב לך לשבת ברחוק כדי שלא תהא מריבה ויותר תהא תפלתך נשמעת כשלא תגרום מחלוקת בבהכ"ן ולא שמע לעצתו ונגזר שנתגלגל הדבר שיושב באבילות ולא ישב מעולם לכך טוב לאדם שישב ברחוק בלא מחלוקת ולא יגרום מחלוקת עכ"ל שדברים אלו נכנסים ללב השני הבא לדחות את הראשון ממקומו שאף אם לא יבא הראשון בדין חזקה מכל מקום כיון שהשני בא לדחות את הראשון יש לו לחוש לדברי ר"י החסיד שלא לגרום מחלוקת ח"ו ומי כה' אלקינו בכל מקום אשר נזכיר את שמו הנורא ישמע תפלת כל פה אשר יקראוהו באמת:
זך
בני חברת גמ"ח הביאו נדבה לה' בבהכ"ן כתר אחד להניחו על הס"ת והנהיגו כן שנים רבות להניחו על הס"ת תדיר בבואו ובצאתו אחר כמה שנים הביא ראובן כתר שני להבהכ"ן ובכל פעם שהיה יוצא ספר שני היה נותן הכתר בראש הספר השני וכשלא היה אלא ספר אחד היו מניחים הכתר של החברה כי לא עלה על דעת ראובן ליכנס בתחום שאינו שלו להשיג ח"ו גבול החג"ח הנ"ל והתנהגו כן שנים רבות שעל ס"ת הראשון מניחים הכתר של החג"ח וכן כשאין שם אלא ס"ת אחת מניחים אותו הכתר ועל הספר השני מניחין הכתר של ראובן שוב עשה שמעון כתר אחד והביאו לבהכ"ן ורוצה שיהיה להספר השני שני כתרים פעם אחת יתנו של ראובן ופעם אחת יתנו את שלו וכן [לעולם[ על זה הדרך וראובן טוען ממה נפשך אם חזקת בני הגמ"ח הויא חזקה גם שלו שכבר החזיק ליתן כתרו על הספר השני הויא חזקה ולא יוכל שמעון ליכנס בגבולו וכו' ואם אין חזקתו חזקה לגבי שמעון גם חזקת בני החג"ח לא תיהוי חזקה נשאל על זה הרב שמש צדקה בחלק ח"מ סי' ל"ו והשיב דאיך יעלה על הדעת שמי שזכה באיזו מצוה יחזיק הוא לבדו במצותו והבאים אחריו לעשות כמצותו ידחו מפניו כמשיגי גבול וכבר כתב הרב מוהרש"ק במשפטי שמואל סי' נ"ג וז"ל אבל בענין המצוה כל אחד רוצה לזכות לעשות מצוה וכל שכן מצות הקבורה דאמרינן מאן דקבר יקברוניה וכו' ואיך נאמר שאלו יעשו המצוה ואלו לא יעשו כלל אין הסברא נותנת זה כי כולם רוצים לזכות ואם הקהלות בררו לאלו ומנו אותם מדעת כולם אולי יש לומר דזכו אבל אם אלו נפרדו מעצמם במצוה זו למה לא יעשו אחרים גם כן עכ"ל ואם כשהובררו מהקהל אמר הרב בלשון ואולי מה נאמר בנדונינו שבני החג"ח נדבו מעצמם הכתר ובני הקהל היו מניחים אותו על הס"ת ותו לא האם זה יקרא מינוי ושררה שעשו בני הקהל עם כל הדורות שלא יוכלו הקהל או איזה יחיד להביא עטרות ורמונים להדר התורה הלא גלוי וידוע מה שפסק הרב בנימן זאב סי' קפ"ב בישוב שלא היה להם ס"ת לקרות בו אלא לראובן והיו קורין בו שנים רבות וכשהשיגה ידם קנו שתי ס"ת וראובן מעכב על ידם מפני שכבר החזיק ופסק שיקראו בס"ת של ראובן שבוע אחת ובשני הס"ת של הצבור שבועיים ויחזרו חלילה וכן כתב דבריו הרב המג"א בסי' קנ"ג וכו':
כח
שוב הביא דברי הרמ"א בדרכי משה בח"מ סי' קמ"ט אות ג' (על דברי הרב"ז הנ"ל) שנראה לחלק שאם לא היה לצבור ס"ת אחרת כשקראו בשל יחיד לא הוי חזקה כיון דלא הוה להו למחות לקרות בשלו וכל שאינם יכולים למחות לא הוי חזקה אבל אי הוה להו ס"ת אחרת ולא קראו בו וזה בא בחזקה שיש עמה טענה אפשר דהוי חזקה על פי הדברים האלה אנן נמי נימא בנדון דידן דאף אם תמצא לומר דראובן שהתנדב הכתר השני כיון שלא מיחה בבני החברה לשום תמיד הכתר שלהם על הס"ת הראשון מחל להם ומיקרו מוחזקים נגדו בחזקה וטענה עמה דהואיל שלא מיחה מחל לא מפני זה תועיל להם חזקתם נגד שמעון שעשה כתר חדש הואיל שלא היה יכול למחות בהם כל שלא היה לו גם כן כתר לשומו על הס"ת והואיל שלא היה כח בידו למחות לגבי דידיה חזקת בני החברה אינה חזקה ולכן הממה נפשך שמכחו בא ראובן למנוע שמעון מהביא בית ה' הכסף המתוקן אינה טענה דאף אם חזקת החברה הויא חזקה לגבי דידיה ששתק ומחל אין חזקתו חזקה נגד שמעון דעד השתא ששמעון לא היה יכול למחות בו לפי שלא היה נזוק ממנו ואי קא צווח לא הוה משגחינן ביה לא חלי ולא ארגיש אך עתה שראובן בא לדחותו למנוע ממנו לכבד את ה' דינא קא בעי ואם ירצו בני בהכ"ן שתחזורנה הכתרים חלילה מידי יום ביומו בשבתות ובמועדים הרשות בידם דמה שאמרו דמי שזכה באיזו שררה או מינוי אין מורידין אותו אינו אלא משום פגם או חשש אבל בעסק מצוה דליכא האי טעמא שלא משום פגם או חשש עושים כן אלא מפני שגם האחרים רוצים לזכות בהידור התורה כל החפץ למלא ידו גם ברוך יהיה כמו שחילק בטוב טעם ודעת מוהר"י בי רב בסי' מ"ט וכו':
כט
וכל שכן הסוברים דלא שייך ירושה במצות אף במקום חזקה גמורה כדכתב מוהרי"ו בסי' ק"ז וז"ל ומה שכתב שהחזיק בביתו הוא ואביו כנגד י"ח שנים וכן טען בופנט שאבותיו החזיקו הבהכ"ן והבית עלמין לאו טעמא קאמרי דאין חזקה בבתי הקדש ולא בכל מילי דהקדש וכן משמע במרדכי סוף מגילה וז"ל ולענין יין הבדלה כל מי שיתן יותר לצדקה הוא זוכה ולא שייך ירושה במצות עכ"ל וכו' ומעולם לא ראינו ולא שמענו שמי שקדם וזכה באיזו מצוה או הידור מצוה בזמן שלא היה ספק ביד אחרים או שלא נדבה רוחם לעשות כשבאים אחר כך לזכות גם הם יהיו נדחים היאומן כי יסופר שאם בבהכ"ן אחת יהיה דרך משל שלשה ס"ת וברבות הימים יכתבו או יקנו היחידים ס"ת אחרת שיהיה כח ביד המוחזקים שקדמום לעכב על ידם מפני שמכחשים מצותם וממעטים זכותם אין זה אלא דברי תימה וכל שכן בשאר תשמישי קדושה כגון פרוכות ומעילין או כלי קדש שאין בהם מצוה אלא חיבוב מצוה וכשם שאמרו גבי קרבן תמיד ברוב עם הדרת מלך כן יש לומר גבי כבוד והידור כל שמרבים העם להביא יותר מתרבה ומתגדל כבודו יתברך וכבוד תורתו הקדושה (אמר המחבר עיין לקמן בסי' זיי"ן אות ח"י וק"ל):
ל
ומר בריה (דרב שמש צדקה שם) האריך מאד בענייני חזקות אם יש חזקה בדבר של רבים ואיך תהיה החזקה אם על ידי מחילה בפירוש או על ידי שתיקה חשיבא מחילה ואחר שהאריך בעניינים אלו כתב (בדף מ"ה ע"ב בד"ה ברם) דהאמת הוא דאין אנו צריכים לכל זה דאעיקרא חזקה זו שטוענים בני חג"ח לאו שמה חזקה כלל דמה שלא מיחו אנשי הבהכ"ן בידם הוא משום שלא השיגה ידם או לא עלה על לבם לקנות כתר אחרת להס"ת והיו מוכרחים להשתמש בכתר של החג"ח ולא היה בדעתם לתת חרב ביד בני החברה לסגור הדלת בעדם לבל יורשו עוד שום אחד מהם להביא כתר לבהכ"ן והרי זה דומה לנדון הרב בנימן זאב וכו' ובכלל דבריו וראיותיו כתב הרב ב"ז דאפילו יטעון דלא אמרו לו הצבור דבר מעולם אינה חזקה דהא אין עמה טענה אחרת וכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה עי"ש ואי מהא לא אריא לדעת כל הנהו רבוותא דסברי דבחזקת תשמישין שאינו גוזל גוף הקרקע רק נזק בלבד לא בעינן חזקת שלש שנים ולא טענה אלא השתיקה מחילה היא והכא נמי דכוותה לדידהו כיון דלא היה לו אלא חזקה לקרות בס"ת שלו ולאו גזלת גוף הדבר איכא הכא השתיקה הויא מחילה ושוב הביא דברי הרב דרכי משה סי' קמ"ט הנ"ל (באות כ"ח וגם על דבריו פקפק במה שהצריך טענה כדכתב על דברי הרב ב"ז) וסיים והוא הדין בנדון דידן דעד השתא לא הוה להו כתרים אחרים לא היו יכולים למחות ולכן לא הוי חזקה:
לא
ומכל מקום לא מיסתברא למישדי נרגא בחזקה זו לגמרי על פי תשובת מוהרי"ו בסי' ק"ז (הנז"ל באות כ"ט) דאחר המחילה לא ידענא מהיכא תיתי ליה דמהמרדכי איני רואה אפילו דמות ראיה דלא בא לסלק לגמרי טענת חזקה במצות כשבא בטענה שהקהל מחלו לו בפירוש או בשתיקה (למי שסובר דשתיקה מהני) רק אמר דמי שהוחזק במצוה אין בנו ראוי לבא מכחו לירש את זכות אביו באותה מצוה דאין ירושה במצות והאב שהוחזק הוחזק והבן שלא הוחזק לא הוחזק וכן מתבאר שהבין מוהר"י בי רב בסי' מ"ט ואדרבא ראינו דמוהר"ם הובא במרדכי בפרק חזקת ובב"י סי' קנ"ג ובדרכי משה ח"מ סי' קמ"ט השיב דאדם שהיה רגיל בשום מצוה (בגלילה או בס"ת) ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר וכשעבר אנסו של ראשון רוצה לחזור למצותו והשיב אם בשעה שנתנו הקהל להשני היה ספק ביד הראשון לתת יו"ד דינרים בשנה ואף על פי כן לא חפץ בה ונתרצה עם שאר הקהל לתת אותה להשני אבד הראשון את זכותו ואחיל גביה אי איכא סהדי שגם הוא נתרצה ואי ליכא סהדי ואיכא עדי חזקה שלא ערער מכר זכותו כיון שהשני טוען חזקה שיש עמה טענה ואמר ברשותך נתנו לי הקהל וכו' עכ"ל ופסקו להלכה מרן בא"ח סי' קנ"ג סעיף כ"ב וכן כתב השיירי כנסת הגדולה שם בהגב"י אות ח"י לחלק בין שני דינים אלו של המרדכי ועיין נאמן שמואל סי' צ"ז ובהרדב"ז סי' י"א הוסיף לומר דאף דבעלמא חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וכל שכן להחזיק כנגד רבים שאני הכא דהויא חזקה במצוה ולאו מידי חסריה וכיון שכל הקהל רואים ולא מיחו בידו אין לך חזקה גדולה מזו:
לב
והוכיח שם דאף שמגיע קצת תועלת להקהל שנותנים קצת מעות בשביל אותה מצוה הדין כן והביאו הנאמן שמואל שם וכתב כן גם משם הרב המבי"ט אך מדברי הרב"ז והד"מ אינו נראה כן גם בתשובת דברי שמואל סי' מ"ז הרבה לגמגם בזה אך בנדון דידן גם הרדב"ז יודה כיון דלבני בהכ"ן לא היה כתר אחר להניח לכן לא מיחו ביד החג"ח ואין זו חזקה איברא ראיתי להרב משפטי שמואל סי' נ"ג דלדידיה נמי מספקא ליה וז"ל אבל בענין המצוה וכו' (הביא לשונו הנזכר לעיל באות ז"ך) הרי דאף דהקהלות בררום מהסס בה הרב ולא ידעתי למה ומכל מקום מדבריו למדנו לנדונינו דכיון דהחג"ח מעצמה נפרדה במצות הבאת הכתר לבהכ"ן משום דעד היום כאן לא נמצא ולא היה זולת הכתר שלהם למה ועל מה בטחו למחות ביד בני הכנסת עתה כי הרחיב ה' להם מלהגדיל כבוד בית ה' זו אינה תורה וכל שכן לפי סברת הרב משפטי שמואל דאפילו הקהלות בררו וכו' לא פסיקא ליה וכו' וקל וחומר לדעת מוהרי"ו דפשיטא ליה דאין מחזיקים בכל מילי דהקדש ומכל מקום הטיב אשר דבר מוהרש"ך בח"א סי' מ"ה דאין כח ביד אנשים הקמים [למחות[ ביד החברה הקודמת לבטלם ממצותם ולהחזיק הם בה ואחריו נמשך המג"א בסי' קנ"ג גם בתשובת נאמן שמואל האריך להוכיח כן עי"ש ובתשובת דבר שמואל הנ"ל שוב רצה לומר דמה שכתב הרמ"א דכל שאין בידם למחות אין לו חזקה (שעל זה הוא שבנה כל בניינו) הוא מחלוקת בין הפוסקים והאריך לדחות זה:
לג
ובסוף דבריו כתב זו משפט השאלה ותצא דינה דאין חזקת החג"ח חזקה כלל לגבי בני הכנסת לעכבם שלא יזכו גם הם במצוה זו והוא הדין והוא הטעם לראובן שהזיל זהב מכיסו ונדבה רוחו להביא הכתר השני אין לו חזקה כלל לא עם שמעון ולא עם שום אחד מבני הכנסת ומ"מ לדידהו שמחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם שמרצונם הטוב מחלו לבני החג"ח והניחו להם מקום שיתנו לעולם הכתר שלהם על הס"ת הראשון כפי המובא בשאלה ודאי נראה דבמחילה בפירוש חשיבא לענין שכל כמה שלא יהיה בבהכ"ן אלא הכתר של החג"ח ושלהם ולא ליחידים אחרים או לקהל הכנסת אינם יכולים ליכנס בגבול החג"ח להניח הכתרים שלהם על הס"ת היוצא ראשון משום דזה כמה שנים שלראובן היה לו הכתר בבהכ"ן עם כל זה לא עלה בדעתו להניחו אלא כשהיה יוצא ס"ת שני ובלאו הכי שב ואל תעשה הוה עדיף ליה וגם שמעון שהניחו אחריו לא הביאו אלא כדי ליתנו על הס"ת היוצא שני נראה ברור דמחילה זו חשיבא ממחילת שתיקה שנחלקו בה הפוסקים והוי כמו שסייע עמו מיד הניזק למזיק שכתב הרב"ח בסי' קנ"ה דאפילו הרא"ש יודה דהוי מחילה וכ"כ הט"ז ח"מ סי' קנ"ד ס"ו דבמסייע עמו הוי חזקה לאלתר לכ"ע והממ"נ שמכחו בא ראובן אינו כלום דבשלמא חזקת החג"ח לגבי דידיה איכא למימר דהוי חזקה דכיון שזה כמה שנים שהיה לו הכתר וסבר וקביל שלא להניחו אלא על הס"ת השני הוי כמו סייעו למזיק ועדיף ממחילת שתיקה וכו' מה שאין כן שמעון זה שמעולם לא מחל אצלו ותיכף ומיד שהשיגה ידו להביא הכתר לא חשש לחזקת ראובן ובפיו מילא לאמר דרוצה לזכות גם הוא במצות הנחת הכתר וכל זה נראה לי פשוט וברור:
לד
אין חזקה למקומות שבבית הכנסת במקום שאין נוהגים למכור המקומות שבבית הכנסת (אלא נותנים לכל אחד ואחד מקום לפי כבודו) כן כתב בספר זכרנו לחיים ח"ב דף צ"ה ע"א אות ו' בשם רבין חסידא בס' חקי חיים סי' ו' וציין לעיין בספר עיני דוד סי' מ' דף פ"ו ע"א ושני הספרים האלו אינם אצלי לעיין בדב"ק ואנכי לא ידעתי מה נשתנה מקום שבבית הכנסת משאר דבר שלא תועיל לו חזקה אם היא חזקה המועילה (שהצבור כבדוהו באותו מקום או שישב מעצמו כמה שנים וכל העם רואים ושתקו ולא מיחו בידו לפי הסברות שהביא בשמש צדקה הנ"ל מס"ק ז"ך והלאה לכל מר כדאית ליה) והפוסקים דברו בענין ירושה במקומות שבבית הכנסת אם מת המחזיק אם הבן יורש לישב במקומו אף שיש גדולים ממנו וכתבו לחלק בין אם מוכרים המקומות דאז הבן יורש לכשאין מוכרים רק מכבדים לכל אחד כפי כבודו דבזה אין הבן יורש מקום אביו (עיין לקמן בסימן ז' מענין זה אבל על המחזיק עצמו לא ראיתי כעת מי שכתב שלא תועיל לו חזקתו ומי שנמצא בידו ספרים הקדושים הנ"ל ישכיל על דבר:
לה
מי שהחזיק בחזנות אצל הקהל אין יכולים לדחותו ואף שכתב רמ"א בש"ע בב"י נ"ג דאף אם קבלו הקהל בסתם יכולים לדחותו ולקבל אחר תחתיו הא כתב שם דהטעם הוא מאחר שנהגו כך אבל עכשיו אדרבא המנהג כשמקבלים ש"ץ או שו"ב בסתם מקבלים אותו על כל ימי חייו ובפרי מגדים כתב ובסתם אפשר כל ימי חייו עכ"ל ולכאורה תליא בפלוגתא שבהרמ"א חשן משפט סי' ס' סעיף ג' ועי"ש באחרונים אלא שבאמת המנהג עיקר בזה ויותר מזה כתב בחתם סיפר או"ח סי' ר"ה ור"ו שאף שהמנהג לכתוב בשטר רבנות ושאר מינויים על זמן שלשה שנים הוא רק שהרב או הש"ץ אין יכול לחזור תוך זמן זה ואחר כך רשות בידו לחזור אבל הקהל לעולם אין יכולים לחזור אלא שמה שכתב דהמעיין בכל בו שממנו מקור דין זה דהרמ"א שביו"ד סוף סי' רמ"ה שמיירי באינם מקבלים פרס רק על דרך כיבוד תמוה מאד דמלשון הכל בו בסוף ספרו קודם משפטי החרם בזה הוא כמו שהעתיק בש"ע סוף סי' ג"ן וכתב בין שנוטלים שכר וכו' אפילו לא קבעו להם זמן וכו' ועל כל פנים הדין אמת וכו' אלו תורף דברי הגאון בית שלמה בחלק א"ח סי' י"ג וסיום דברי תשובתו באם נתנו הקהל זכותו לאיש אחר אם מעשיהם קיימים או יש בידו למחות הבאתי לקמן בסי' ח' אות י"ג והלאה, עי"ש:
לו
והרב אשל אברהם (שבש"ע הקטנים) בסוף סי' ג"ן כתב ובתשובת לחם רב סי' ב' על ענין חזן שקבלוהו כל הקהל ועתה רוב הצבור אין חפצים בו ומינו חזן אחר אם יכולים המיעוט לעכב על ידם והשיב אף דמתשובת הרשב"א משמע דיכולים לסלקו מ"מ בנ"ד א"מ אותו וכ"כ הרלנ"ח עי"ש דסיים מ"מ כיון דרוב הקהל חפצים באחרון ישמשו שניהם דרך פשר דבר עכ"ל האשל אברהם והנה קצר מאד בציור השאלה ובטעמה ולפי שמקרוב זכיתי ויש אתי הספר הקדוש לחם רב (לרבינו בעל הלחם משנה) ראיתי נכון להעתיק תורף דב"ק לזכות למי שאיננו בידו והוא זה נשאל הרב בסי' ב' בקהל שזה כמה ימים היה להם חזן אחד שראוי להיות על הצבור בקבע ופיסול לא נמצא עליו ועתה רוב הצבור אין רוצים אותו וקצתם רוצים אותו ורוב הקהל מינו חזן אחד קרובם מבחורי העיר אם יכולים המיעוט לעכב בידם כיון שהסכימו עליו מתחלה כל הקהל להיות חזן והרב מוהרלנ"ח בסי' ע"ט כתב דכיון שלא נמצא בו פיסול מחדש אין ראוי להעבירו כל שכן כשמעולם לא נמצא בו פיסול או דילמא כיון שהתפלה היא במקום התמיד ואין ראוי שיהא אדם שלוחם להקריב שלא מדעתם ורצונם ואפילו יחיד מוחה בחזנות לדעת רבינו שמחה כל שכן כשהרוב אין רוצים אותו ומה שאמר מוהרלנ"ח היינו לשיהיה אהבה ואחוה ביניהם לא לענין דינא יורנו שורת הדין:
לז
והשיב הרשב"א כתב בתשובה שחזן אין מסלקין אותו מאומנותו אלא אם כן נמצא בו פיסול ויש ראיות לדבר ועוד דתנן מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום וכו' אוקימנא בגמרא משום חשדא ומיהו כתב שבזמנו נהגו למנות אנשים על צרכי צבור ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם בין לחזן בין לקופה של צדקה וכו' והמנהג הלכה הוא ואין כאן חשד כיון שנהגו לבא חליפות נסתלק החשד וכו' נראה מכאן דאף דאין מסלקין אותו מ"מ כיון שנהגו כן ליכא חשדא ויכולים לסלקו ומכל מקום אני חוכך בזה דדילמא היינו בזמנו של הרשב"א שאפשר שהיו החזנים כגבאים ופרנסים שמשנים אותם מזמן לזמן אבל בדורנו זה כל שליח צבור שמסלקין אותו חשדי ליה כולי עלמא דשום פיסול מצאו בו וסעד לדברי מדברי הרב מוהרלנ"ח בתשובה הנ"ל שכתב דאין ראוי להעבירו ולא שת לבו לדברי הרשב"א. משום דיש חילוק בין זמנינו לזמנו כדכתיבנא ועוד דזה השליח צבור שרוצים עתה רוב הקהל הרי המיעוט מוחים בו וכבר כתב רבינו שמחה דיחיד מוחה בחזנות כדכתב הרב מוהר"י קולון ואף שכתב האגור דהרב משה בן חסדאי חולק עליו וכן נראה דמוהר"ם שהובא בתשובות מיימונית בס' קנין סי' כ"ד חולק עליו דמשמע מהתם דלהעמיד חזנים דהיינו ש"ץ היורד לפני התיבה (דכל חזן הנזכר בדברי הפוסקים הוא שליח צבור היורד לפני התיבה ואינו חזן הכנסת האמור בגמרא) סגי שיעמיד אותו הרוב אפילו שימחה המיעוט דלא כרבינו שמחה מכל מקום ודאי דיש לחוש לדברי רבינו שמחה ופן כתב בתשובת מורי הרב סי' רפ"ט וא"כ כיון שהשליח צבור הראשון שמוהו כל הקהל ואין בו פיסול כלל ובזה האחרון יש חילוקי דעות דלרבינו שמחה אפילו המיעוט יכול לעכב א"כ למה נניח הראשון שנעשה בהסכמת הכל ולא מצאו בו שום פיסול ונקח אחר אשר יש בו חילוק דעות ואם היה נמצא בו שום צד פיסול הוה אזלינן בתר רובא אף שלעיני המיעוט לא היה נראה הפיסול כיון שלהרוב נראה לסלקו הדין עמהם אף דהסכימו עליו מתחלה וכתב רבינו שמחה דהיכא שהסכים מתחלה אינו יכול למחות היינו יחיד אבל רבים ודאי יכולים למחות אבל כיון שעושים הדבר בלי טעם שלא מצאו בו שום פיסול אין ראוי לביישו ולסלקו אף שיהיו הם הרבים כן נראה שורת הדין וכן נוטים דברי הרב מוהרלנ"ח:
לח
ומכל מקום אני אומר שכיון שרוב הקהל רוצים באחרון ימנו אותו שישמשו שניהם וכסברת הרב הנזכר (וכתב לבאר אם רוב זה הוא רוב הקהל בין עניים בין עשירים או דילמא אזלינן בתר רוב בעלי המס וסיים) הכלל העולה והעמדת חזנים או פרנסים הכל הוא נוגע לממון ואזלינן בתר רוב ממון ואי איכא רוב ממון החפצים בשליח צבור השני ימנו איתו אף כי לכאורה היה נראה שהדין עם הראשון כמו שכתבתי מכל מקום כיון דאיכא רוב ממון וגם שכבר מינו אותו אני אומר שישרתו שניהם וכפשרת הרב מוהרלנ"ח בסי' ע"ט אלו תורף דברי הרב לחם רב (שציין הרב אשל אברהם) טעמו ונימוקו:
עיניך הרואות שהרב אשל אברהם קצר מאד במה שכתב בשם הרב לחם רב דממה שכתב בשמו נראה שמדברי הרשב"א משמע שיכולים לסלקו מן הדין ואין כן האמת ונהפוך הוא דמדברי הרשב"א משמע ליה להרב שאין יכולים לסלקו מן הדין אלא אם כן נמצא בו פיסול וכן בדין שהרי הביא ראיה מדשנינו מערבין בבית אלא משום חשדא ולא כתב דמשמע מדברי הרשב"א דמסלקין אותו אלא במקומות שנוהגים למנות על זמן ובבא הזמן מחליפין אותו וכיון שנהגו כן המנהג בזה הוא הלכה וסיים דיש לחלק דדוקא בזמנו של הרשב"א אבל בזמנינו כל שליח צבור שמסלקין אותו חשדי ליה כולי עלמא וכו' כנז"ל והוא תנא דמסייע להרבנים חתם סופר ובית שלמה שכתבו דהרשב"א לזמנו דבר אבל בזמננו כשממנים שליח צבור ורב וכיוצא מסתמא הוא לעולם ומן הדין אין יכולים לסלקו למנות אחר תחתיו (ולקמן באות מ"ו בד"ה ולענין וכו' כתבתי על מה שכותבים זמן בשטר הקבלה אם יכולים לסלקו) אלא דבמה שכתב הרב לחם רב דאם רוב הקהל רוצים בהשני וכבר מינו אותו לא ידחה השני לגמרי וישמשו שניהם ומשמע שאף שהראשון מחה וצווח תכף בקבלתם את השני ואין שום צד לומר שמחל זכותו בכל זאת זכה השני להיות גם הוא משמש עמו נראה שאין כן דעת הרב בית שלמה בסי' י"ג הנ"ל והבאתי דבריו בזה בסימן ח' ס"ק י"ג והלאה עי"ש ועיין בספר תהלה לדוד לידידי הגאון מוהר"ד אורטינבארג בסוף סי' ג"ן שכתב על מה שהביא באשל אברהם הנ"ל שאין ספר לחם רב אצלו ולא ידע כונתו דאדרבא מתשובת הרשב"א משמע דאפילו כל הקהל אין מסלקין חזן מאומנותו מהא דמערבין בבית ישן והצ"ע. שש אנכי אשר העתקתי דברי הרב לחם רב לזכות למי שאין מצוי אצלו:
ומה שכתב הרב לחם רב שאף דיש חולקים על סברת רבינו שמחה (שיחיד יכול למחות בחזנות) ודאי שיש לחוש לסברתו וכו' ושכן כתב בתשובת מר רבו סי' רפ"ט הנה מר רבו הוא הרב מוהרשד"ם ועיינתי בתשובותיו בסי' רפ"ט ולא מצאתי שדבר בזה רק בחלק א"ח סי' ל"ו ששם עמד לבאר אם בכל דבר הולכים אחר הרוב ואם הוא רוב מנין או רוב בנין כתב שלא בכל הדברים הולכים אחר הרוב שהרי בחזנות כתב הרב מוהריק"ו בשם רבינו שמחה שאפילו יחיד יכול למחות אם לא כשהסכים עליו בתחלה וכו' ונראה דממה שלא הזכיר הרב מוהרשד"ם מהחולקים עליו משמע ליה לתלמידיה דרב שתופס כדעת רבינו שמחה כן נראה לי כעת שלא מצאתי דברי הרב מוהרשד"ם בזה בתשובה אחרת ודברי האגור ומוהר"י קולון שכתב הרב הובאו בבית יוסף סו' ג"ן (בד"ה כתב האגור) ועיין שם בדברי הרמ"א בדרכי משה סק"ו בדין זה ט"ל) שליח צבור שהחזיק להתפלל בבית הכנסת אחת ונשרפה הבית הכנסת ושוב חזרו ובנאוה והחזן הנ"ל רוצה לחזור לחזקתו להיות שליח צבור בה כמקדם וגבאי הקהל ממאנים בו בטענה דכיון שנשרפה הבהכ"ן פקעה ממנו חזקתו הראשונה דפנים חדשות באו לכאן נשאל על זה הרב מעשה אברהם בחלק א"ח סי' כ"ב והשיב דהגאון חקרי לב בספר מערכי לב בח"ב דרוש צ"א דף ר"ז ע"א לענין המינויים שהיו בבית המקדש דכשחרב הבית פקע זכותייהו מנייהו אף לכשנבנה הבית המקדש אחר שבעים שנה שיש לדמות דבר זה למאי דאמרינן בכתובות דף ק"ג נקטינן מדור (הבית) [האלמנה[ שנפל אין היורשים חייבים לבנותו וכתב הרב המגיד בפרק ח"י מהלכות אישות בשם הרשב"א לאו למימרא שאם בנאוה שתהא דרה בו אלא מכיון שנפל נסתלק זכותה ממנה ומעין זה איתא גבי הא דתנן בריש פרק הנושא הפיקחין היו כותבים על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי ותני עלה בירושלמי מתה או נתגרשה אינה עמו וכתבו הרשב"א והריטב"א והר"ן והרא"ש בחידושיהם שם דמסתברא שאם גירשה והחזירה כבר נתבטל תנאו אף שהחזירה והביאו ראיה מבבא בתרא דף ס"ג בן לוי שמכר שדה על מנת שהמעשר שלו כל זמן ששדה זה בידך מכרו וחזר וקנאו אין לו עליו כלום עי"ש ובטור אה"ע סי' קי"ד ומהני דוכתי למד הרב שער אפרים סי' ע' במי שנשבע לחברו שהבן הנולד לו ראשון יתנהו לו למולו ומתה עליו אשתו ואחר כך נשא אשה והוליד ממנה בן שפטור משבועתו דכיון שמתה אשתו פקע חיובו ושוב פנים חדשות באו לכאן ומינה להמינויין של בית המקדש וכו' שמדבריו מתבאר דכיון שנשרף אף שבנו אותו מחדש פקע זכותיה משום דפנים חדשות באו לכאן (ובציוני רבינו ציין בזה ארחות חיים (סאפינקא) סי' ג"ן אות כ"ב (ד"ה וע' בשו"ת) ועיין לרבינו בכללים מערכת פ"ה כלל ת"ד):
מ
ואף שעינינו הרואות בכמה קהלות אחרות שנשרפו ובנאום מחדש ולא סילקו את הש"ץ אלא חזר עו מקומו כבתחלה וכן שאר המשרתים בבהכ"ן מכל מקום אין מזה הכרח שכן נתפשט המנהג והוא מתרי טעמי. א) דיש לומר דמה שלא סילקו אותם הוא משום שלא מצאו כמותם הן בשלימותם והן בעול העבודה מאהבה וחיבה. ב) דלאו כולי עלמא דינא גמירי משום הכי לא טענו מזה כלום ושוב הביא דבחקרי לב ח"ב בחלק יו"ד סי' מ"ו האריך בדין זה דפנים חדשות באו לכאן ושם הביא מיימינים ומשמאילים ושהרבה להקשות על מה שכתב הרב המגיד בשם הרשב"א ואף שהרדב"ז בחדשות ח"א סי' שע"ד גבי מי שנשא אשה ונשבע שלא ישא עליה אחרת ופעם אחת נתקוטט עמה וגרשה ומיד החזירה ועתה רוצה ליקח אשה על אשתו באשר שגירשה ונתבטל תנאו ופנים חדשות באו לכאן וכו' מכל מקום הר"ן בחידושיו לכתובות גבי מימרת רב גידל כמה אתה נותן לבנך וכו' נראה מדבריו בהיפך וכן מלשון הרא"ש נראה בהיפך וציין לעיין במשפט צדק ח"ב סי' כ"ב מה שהקשה להרשב"א סי' תתקס"ב ולמרן החבי"ב בכנסת הגדולה אה"ע סי' ק' בהגהט"ו אות נו"ן שהביא מחלוקת בזה ובספר הר המור שהאריך בפרט דין זה (פנים חדשות באו לכאן) (וסיים הרב מעשה אברהם) מכל מקום הדין אמת דכיון שנשרף הבהכ"ן אף שבנו אותו מחדש פקע זכותיה מניה דפנים חדשות באו לכאן וכמו שכתב הרב מערכי לב וכן ראה מעשה שעשו בק"ק אחר שאמרו לו כן והלך לדרכו בלי שום פקפוק וצפצוף כלל כיון דזה ברור ועיין במה שהבאתי לעיל באות כ"ג:
גם אשו"ר בספר לב חיים ח"ג (למרן החבי"ף) בסי' ל"ח שנשאל ביחידי בית הכנסת שיש להם גזברים ומתחלפים בכל שנה ונשרפה הבית הכנסת וחזרו ובנאוה אם בטל המינוי שלהם משום שפנים חדשות באו לכאן וכן נשאל על השלוחי צבור (המברך והמסייע והמזמר והמפטיר) ושמשי הקהל שהיו מוחזקים בשירותם אם יכולים הצבור לסלקם ולמנות אחרים מפני שאבדו חזקתם על ידי שנשרפה הבית הכנסת או נימא חזקתם עומדת לעד ובתשובתו הביא ההיא דכתובות דף ק"ג מדור האלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו ושפסק כן הרמב"ם בפרק ח"י מהלכות אישות דין ב' ודברי הרב המגיד בשם הרשב"א שם דמתבאר דכיון שנפל הבית אבדה האלמנה זכותה ומזה למד לנשרפה הבית הכנסת שאבדו כל המשרתים את זכותם שהיה להם מקודם:
שוב הביא מה שכתב הגאון חקרי לב בחלק ח"מ ח"א סי' מ"ז וז"ל עובדא הוה שנשרפו הבתי כנסיות ונתפזרו היחידים אחד הנה ואחד הנה ולא היה להם מקום מיוחד להתפלל וכוללות הקהל נשארו חייבים שלוו גבאי הקהל וחתמו בשטר לצרכי הוצאות הקהל וצדקות ועתה תובעים בעלי השטר מהגזברים שלוו בשנה ההיא והרב מוהר"ח מודעי חייב לגזברי הקהל באשר הם חתומים בשטר ואני אמרתי דצריכה רבה במה שטוענין הגזברים שהם אינם אלא כשלוחי הקהל ובכל שנה מתחדשים על הקהל גזברים אחרים ואם כן הרי אחר שלוו נתחדשו גזברים אחרים וחל עליהם החיוב לפרוע ועכשיו שנשרפה הבית הכנסת ואין כאן גזברים מיוחדים חל החיוב על כל אנשי הקהל ולמה יתחייבו לפרוע הם לבדם והעלה להלכה וז"ל ואם כן בנדון דידן אם לא היה נשרפה בית הכנסת בודאי דעל גזברי הקהל שבאותו זמן החיוב מוטל בפריעת החוב אבל כיון שנשרף ובוטל מינוי הגזברין בודאי חל החיוב על כל בני הקהל איש לפי ערכו עכ"ל הרי דפשיטא ליה דכשנשרפה הבית הכנסת בטלה מינוי הגזברין דון מינה למאי דקמן ועיין עוד בחקרי לב א"ח סי' נ"א ובספר מערכי לב ח"ב דרוש צ"א דף ר"ז ע"א ואף שלא פורש בדבריו על משרתי הקהל שבא בשאלתינו דלכאורה הסברא נותנת לומר דלא אבדו חזקתם מטעם דשאני גזברים דמתחלפים בכל שנה ושנה בין מצאו הצבור קורת רוח מהם ובין לא מצאו משפטם שנים עשר חדש ולא עוד לכן בוטל מינויים אבל בחזנים ושמשים דאין דרך להחליפם בכל שנה ואם הצבור מצאו מהם קורת רוח אין מוחה בידם כל ימי חייהם אך במעט התבוננות זה אינו דכיון דהרב חקרי לב בתוך דבריו כתב מפורש דכיון שנשרפו הבתי כנסיות ונתפזרו כל היחידים אחד הנה ואחד הנה ואין להם מקום מיוחד להתפלל אם כן גם חזקת חוני ושמשי הקהל נאבדה דאת מי ישרתו הקהל נשרף היחידים נתפזרו לא נשאר בידם שום חזקה ופשיטא דפנים חדשות באו לכאן כשבנו הבית הכנסת מחדש אלו תורף דב"ק וחידוש הוא שלא זכר שר דברי הרב חקרי לב חלק יו"ד ח"ב סי' מ"ו ודברי הרב מעשה אברהם שהבאתי באות זו שמתבאר דאינו פשוט לומר פנים חדשות באו כאן אלא דלענין דינא כתב שם במעשה אברהם דכן עיקר ושכן עשו מעשה וכו' עי"ש:
ושליח צבור שהיה שכיר שנה והשלים שנתו והתחיל להתפלל עוד ימים מספר מהשנה חדשה ומקצת אנשים מיחו בו באמרם שכבר נשלם השנה שהשכירוהו ושאינם רוצים אותו עוד והש"ץ טען שמאחר שכבר התחיל להתפלל בהימים נוראים שהם מהשנה חדשה ולא מיאנו בו שלהיותו שכיר שנה מקצתה ככולה ושיפרעו לו משלם פסק בתשובת מ"ץ דהדין עם הש"ץ עיין לקט הקמח דף י"ד ע"א כן כתב הרב באר היטב בסי' ג"ן ס"ק כ"ב גם הרב קמח סולת בדף יו"ד ע"א וע"ב הביא דברי הרב לקט הקמח יותר בהרחבה עי"ש ומה שכתב הרב באר היטב שפסק בתשובת מ"ץ דהדין עם הש"ץ לפי הנראה כונתו על ספר משפט צדק ח"א ואינו מצוי אצלי אך ראיתי בספר מים החיים בחלק ח"מ סי' ח' דף ס"ו ע"ג (ד"ה ואבע"א) שכתב בשמו בראשונות סי' ע"ח וז"ל אם כתב כן הרשב"א הוא בשאר מינויים אבל לא בחכמות שכיון שעלה לא ירד דמעלין בקודש ולא מורידין ואפילו נאמר דהוא הדין בחכם שקבלוהו לזמן שאני נדון דידן דבשלמא אם כשנשלם זמנו היו ממאנים וכו' היה מקום לומר כן מה שאין כן בנדון דידן דאף אחר שנשלם זמן השנים שקבלוהו נהג עוד שתי שנים אחרות ואין מכלים אם כן סברו וקבילו אותו עליהם לראש כל ימיו מאחר שאינו נוהג דבהשלמת הזמן יתנהג בשררותו זמן אחר ומאחר שכן הוא הוי כמו שהעלוהו לראש עליהם בסתמות דמעלין בקודש ואין מורידין דאפילו יהיה דנהג במקום ההוא כדכתב הרשב"א בנדון דידן אחר שנהג נשיאותו עליהם אחר זמן הקצוב שתי שנים כנז"ל הוי הדין כן כמו שכתבתי עכ"ל וביאור דבריו לפי הנראה כונתו לומר דאף שכתב הרשב"א בתשובה שהביא מרן בב"י א"ח סי' ג"ן ופסק כן בש"ע בסעיף כ"ו בקהל שנהגו למנות אנשים לצרכי צבור לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ונכנסים אחרים תחתיהם עושים כמנהגם ואפילו לא קבעו להם זמן עושים כמנהגם וסתמן כפירושם כיון שנהגו כן מכל מקום סובר הרב דהיינו דוקא בשאר מינויים אבל ברבנות דאיכא מעלין בקדש לא אמרה הרשב"א ושוב כתב דאף אם נאמר דגם במינוי רב אמרה הרשב"א מכל מקום יש לחלק בין לא התחיל עדיין להשתמש בשררתו אחר שנשלם הזמן להיכא שכבר נשתמש גם אחר שנשלם הזמן ושוב ממאנים וכו' וכל זה לגבי שררת רבנות ואיני יודע אם נזכר דין זה במשפט צדק גם לענין שליח צבור או שהרב לקט הקמח דן כן בשליח צבור על פי דברי הרב משפט צדק לענין רבנות דכיון דקאמר טעמא משום שכשלא מיחו תיכף בתשלום הזמן אות היא דסברו וקבילו כן יש לומר בשליח צבור כמו בחכם:
גם הרב מוהרח"ש הלוי בתשובתו שבספר כפי אהרן ח"ב בחלק יו"ד סי' ו' בדף ל"א ע"ג כתב בשם הרב מוהר"י הלוי סי' ן' כתב וז"ל ואין לומר דכל זה מיירי דוקא היכא שקבלוהו עליהם בסתם ולא קבעו לו זמן אבל היכא שקבעו לו זמן ונשלם זמנו לא שייך בזה למימר מעלין בקדש ואין מורידין כיון שכבר נשלם הזמן חדא שהרי החזיק עוד בשררתו כמה זמן אחר השלמת הזמן הקצוב שזה מורה שלא היתה קבלתו לזמן ההוא דוקא ושאחר כך יצא ויכנס אחר רק יוכל להיות הקביעות זמן לראות ולנסות בהנהגתו וכו' או אפשר שקביעות הזמן מהני לחייב את החכם שלא יוכל להניחם בתוך זמן הקצוב וכו' הרי שיש לחלק בין כשבאים למחות תיכף לתשלום הזמן לכשלא מיחו אז כי אם אחר שכבר התחיל להשתמש במינויו אחר שעבר הזמן הקבוע והרב המחבר שם בסי' ז' (בד"ה ואולם) כתב כן גם בשם הרב משפט צדק בח"א סי' ע"ה וכמו שכתב בשמו הרב רל"ץ בספר נדיב לב שהבאתי לקמן:
וכן ראיתי להרב רל"ץ בספר נדיב לב ח"ב בחלק ח"מ סי' ג"ן (דף צ"ז ע"ד בד"ה אך) שמדברי הרב משפט צדק הנ"ל למד לנדונו לענין שוחט והוא בענין שיש הסכמה בעיר שכל מינויי משרתי הצבור יהיו לזמן שלשה שנים ומזה נשתרבב המנהג שכל שוחט ובודק ממנים אותו לשלשה שנים ושקיל וטרי הרב אם על פי הסכמה הלזו יש כח ביד הצבור לסלק את השוחט אחר תשלום הזמן או לא והביא דברי הרב כנסת הגדולה בסי' שס"ו (גבי מאי דקימא לן מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום) שאם בתחלה כשהניחו העירוב בביתו של זה התנו שאם ירצו לסלק העירוב מביתו וליתנו בבית אחר הרשות בידם כיון שמתחלה התנו ליכא מפני דרכי שלום שהוא מפני החשד ועל ידי התנאי נסתלק החשד וכתב בשם הגאון מר אביו בספר חקרי לב שהביא שהרב דבר שמואל בסי' מ"ו סובר גם כן דתנאי מהני ויכולים לסלקו ואף שהרב פני משה בח"ב סי' כ"ד אינו סובר כן מכל מקום בחקרי לב העלה דהעיקר כדעת הרבנים כנסת הגדולה ודבר שמואל שסוברים דאם התנו מתחלה הרשות בידם לסלקו ושכתב ליישב מה שקשה לכאורה לסברתם מכמה סוגייאות שבש"ס ואם כן דתנאי מהני משום דעל ידי התנאי ליכא חשד הכי נמי בנדון השו"ב הנ"ל כיון שנהגו למנותו לזמן וכולי עלמא ידעי שכן המנהג ליכא שום חשדא בסילוקם: