שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה חלק ב· הרב חיים חזקיהו מדיני
סימן ד
בענין דבר שיש בו טעם חמץ.
א) חטה או שעורה שנמצאת בזפק העוף לאחר שהבהבו אותו מסקנת רבנן בתראי כפסק מרן סי' תס"ז סי"ו דהתרנגולת מותרת באכילה דלא כהרבנים בית חדש ופרי חדש עיין להרבנים מגן אברהם וטורי זהב וחק יעקב ונהר שלום ושלחן גבוה שם וכן סתמו הרבנים מוהר"ש זלמן בש"ע שלו סי' תס"ז אות ס"א וחיי אדם סוף כלל קכ"ג ולא חשו להביא סברת הרב בית חדש כלל עי"ש והרב מוהר"א די טולידו בס' משנת ר' אליעזר ח"ב בשו"ת א"ח סי' ט"ו חדית לן היתירא גם לדעת הרפ"ח דמחמיר ואמר מר בטעמא דמילתא דכיון דאין מנהגינו להבהב בקש ותבן [ככתוב ביו"ד סי' ס"ח] אלא מנהגינו להבהב בניירות דקים וקלים כדי שיהיה חום ההיבהוב קל לכן גם הרב פרי חדש מודה דאין לו דמיון עם מה שמהפכים השפוד יעי"ש דב"ק ובעיקר דין חטה שנמצאת בפסח בזפק העוף אי חשיבה כמעוכלת האריך הגאון שואל ומשיב במהדורא תניינא ח"ב סי' מ"ד: ואם נמצאת חטה על התרנגולת בשעת מליחה עיין לקמן אות כ': ב) השליך עכומ"ז פת בתבשיל במזיד ותכף ומיד סילקה הישראל העלה הרב בית יהודה בסי' ל"ו לאסור התבשיל ולי נראה דבשעת הדחק יש להתיר דהוי ספקא במידי דרבנן וכל שכן אם אירע זה ביום טוב אחרון של פסח דהוי תרי דרבנן כן כתב הרב חכמה ומוסר ד' קע"א אות פ' ומבואר בדברי הרב בית יהודה הנ"ל דאף אם הוא משהו אסר ומה שהתיר הרב חכמה ומוסר בשעת הדחק נראה דדוקא במשהו ואף שלא כתב כן בפירוש סתמו כפירושו דהא יהיב טעמא משום דהוי ספק במידי דרבנן ואם אין בו ששים איסורא דאורייתא הוא ומפורש בשו"ת בית יהודה הנ"ל דאף אם הנכרי השליך את החמץ להכעיס את הישראל לאסור לו התבשיל ובכי האי גוונא ביין נסך כתב הרמ"א ביו"ד סוף סי' קכ"ד דמותר אף בשתיה כדי שלא ירגיל בכך מכל מקום בחמץ אסור אף אם הוא משהו דהוא מדרבנן כמו ביין נסך דשאני יין דהוא בכל השנה יש להתיר כדי שלא ירגיל בכך אבל חמץ זמן מועט ועוד כתב כמה טעמים עי"ש:
ג) דבש שהובא בחביתין של יי"ש חמץ ורוצים לעשות מהדבש יי"ש לפסח הדבר ברור דאסור לעשות ממנו יי"ש לפסח ואף בחביות שיש ספק אם הם של יי"ש חמץ יש לאסור לכתחלה כי בעוה"ר שמענו כי במדינות רוסייא עושין כן לכתחלה מדבש שניתן בחבית של יי"ש חמץ ואסור לבטל איסור לכתחלה לכן חלילה להתיר בזה והגאון חתם סופר גם הוא אמר שומר נפשו ירחק מזה והאריך לעשות תיקונים והשומע לדברינו יתברך כן כתב הגאון שואל ומשיב נר"ו בח"ג סי' קנ"ג ודברי הגאון חתם סופר שהזכיר לפי הנראה הם בא"ח סי' ק"ך [בשואל ומשיב כתוב סי' ק"ץ ולא מצאתי שם כמו שיראה הרואה] ועייןלקמן אות ו' אחר שנים רבות נתכבדתי בס' בית יצחק לידידי הגאון מוהרי"ץ שמעליקש אבד"ק פראמישלא יצ"ו ומר ניהו הרב השואל שבשו"ת שואל ומשיב הנ"ל וכל אשר כתב בשמו למקוטעים הגאון שואל ומשיב ראיתי דב"ק במילואם בבית יצחק הנ"ל בסי' ס"ז ושם נרשם תשובת החתם סופר סי' ק"ך כמו שהוא האמת ומה שמובן מדברי הגאון שואל ומשיב שהרב השואל סמך על דברי הגאון חתם סופר ולכן כתב לו שגם החתם סופר הרי הוא אומר שומר נפשו ירחק וכו' הנה אנכי הרואה בבית יצחק שם שאחר שכתב שדעת הרבה פוסקים ביו"ד הי' קל"ה דכלי אינו בולע רק כדי קליפה ויש במה שבכלי ששים נגד, הקליפה ואף בנכבש מעת לעת סגי בקליפה דכתב הגאון חכם צבי בסי' ע"ה [דלא כמרן השפתי כהן] וכן משמע ממרדכי בענין מילוי שלשה ימים וכו' ואמנם בפרי מגדים סי' ק"ה מבואר דכבוש בכלי מבליע ומפליט בכולו ובנודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' ס"ז פסק דיי"ש שהוא חריף בודאי בולע בכולו ולפי זה יש להחמיר הנה אחר כל זה כתב שבחתם סופר סי' ק"ך הורה להקל שהרי אין כל היי"ש חמץ רק יש בו תערובת חמץ ואין צריך ששים אלא לפי חלק החמץ שבו ונגד זה יש במה שבתוך הכלי ששים וחיליה מדברי מחצית השקל סי' תנ"א סק"מ אך קשה לסמוך על זה וכו' דיי"ש או שכר שחייבין עליו כרת לדעת רוב הפוסקים בנתערב קודם פסח הרי כל השכר יש לו טעם איסור ואם אין ששים נגדו ירגיש בפסח טעם שכר שחייב עליו כרת ואף שיש לומר דהוי טעם קלוש וכו' קשה להקל מטעם זה ועוד דמבואר בפרי מגדים סי' תמ"ב סק"ט דהפרש יש בין שכר ליי"ש דשכר מעורב במים אבל יי"ש אין עולה רק החמץ בלא מים ואם שותה רביעות לוקה ואף שבעשיית הספיריט מיי"ש מוציאין מים דהזיעה מעורבת ממים ומחמץ הנה הוא אך מעט מים וכו' אלו תורף דב"ק יצ"ו הרי שלא סמך על הוראת הגאון חתם סופר בזה:
וכתב שם צדדים אחרים להקל דשמא דבש בריי"א האני"ק [שמעורב עם הדבורים ומפסולת הדבש הזה עושים היי"ש] לא הוי כבוש דהוי דבר גבוש [אולי הוא גוש] ואין דין כבוש אלא בדבר לח ודרך להניח הדבש תוך החביתין כשהוקפה [הדבש ולא כשהוא צלול] ויש ספק ספיקא שמא הניחו שם כשהיא קשה ואם תמצא לומר שהוא רך שמא נתקשה קודם שיעור כבישה ועוד יש לצרף דעת הסוברים בסוף סי' תמ"ז דבהיתרא בלע לא אמרינן כבוש כמבושל ושקיל וטרי בההיא דבשר בחלב חידוש הוא דאי תרו ליה כוליה יומא בחלבא וכו' ומסיק דעל כל פנים מדאוריתא לא אמרינן כבוש כמבושל בהיתר ולא הוי אלא מדרבנן ויש להקל בספקו ובשערי תשובה סי' תמ"ז ס"ק ס"ז [צריך להיות ט"ז ועיין במה שרשמתי בזה בקונטריס הכללים במערכת הכ"ף אות מ"ו] פסק במקום שמואל להקל רק בהפסד מרובה ושעת הדחק ובנדון דידן שיש ספק אי הוי כבוש הואיל והדבש מעורב עם פסולת ונקפה גם כן יש להקל עוד כתב טעם להקל לפי שהיי"ש נעשה מפסולת הדבש שרובו הוא הדבורים והמשקה הנעשה מהם הוי טעם פגום ושקיל וטרי קצת בזה ועוד הביא חקירת הפרי מגדים בסי' תמ"ה אם יי"ש פסח הוי מין במינו עם יי"ש חמץ ואם הוי מין במינו אין כאן חשש דאורייתא אך כפי הנראה הוא מין בשאינו מינו בטעמא [עיין בזה במה שרשמתי לקמן בסי' ה' אות ל"ז בס"ד] ומסיק על כן לדעתי לכתחלה חלילה להקל לעשות יי"ש מדבש המונח בחביתין שהיה בהם יי"ש דמה שהיקל בחות דעת סי' ק"ה בחלב שעמד בכלי מעת לעת ואחר כך בישלו בשר דלא אמרינן כבוש כמבושל בהיתר דבריו תמוהים מדברי הטורי זהב סי' צ"ג דמפורש דאסור וכבר תמה עליו בטטו"ד [בטוב טעם ודעת] לכן בנדון דידן חלילה להקל לכתחלה אך בדיעבד אם כבר עשו ויש הפסד מרובה המיקל יש לו על מה שיסמוך ועיין בתשובת שואל ומשיב ח"ג סי' קנ"ג מה שכתב בזה עכ"ד יצ"ו: ד) יין שנתנוהו בזמן הבציר בחבית שהיה בה שכר הנקרא רו"ם ויש טעם רו"ם ביין אם מותר לשתותו בפסח אם יש בשכר הנ"ל חשש שעורים כמו שאומרים קצת צריך לימוד מדברי הפוסקים.
אך חקרתי ודרשתי כי ברו"ם אין בו חשש חימוץ כלל כי הוא נעשה מקנים של סוקאר ולכן יש להתיר לשתות יין זה בפסח וכל שכן אם נעשה עירוי שלשה ימים בחבית דסגי בהכי ואף ללוש בו מצה עשירה אבל בלא עירוי יש לפקפק שנותן ריח מרן החבי"ף בס' לב חיים ח"ב סימן ג"ץ ושם בסי' קל"ז כתב משקה הנקרא רו"ם שמעתי באומרים לי כי הוא נעשה משעורים מעורבים עם מים והוא חמץ גמור ואם נתן יין של פסח בחביות של רו"ם יש לאסור שנותן טעם לשבח וכמו שכתבתי במקום אחר וכל שכן אם נתן משקה הרו"ם ביין כדי להעמידו שלא יחמיץ ולפי הנראה תשובה זו קדמה בזמן לדסי' צ"ג דמסיק דחקר ודרש ונתברר דאין ברו"ם חשש חמץ כי הוא נעשה מקנים של סוקאר ועל פי הנחה זו היקל בנדונו: ה) יין שרוף שמושכין אותו בכלי חמץ אסור לשתותו בפסח כיון שכל טיפה וטיפה שיוצאת אין בה שיעור לבטל החמץ אף דאחר שמתערב הכל אפשר שיש ששים כנגד החמץ מכל מקום הרי נאסרה מתחלה ואין לה היתר עוד בתערובת שאחר כך ועוד דהרי הוא עושה לכתחלה והוא פשוט לאסור וכן המנהג כן כתב הרב בית יאודה במנהגי ארגי"ל ד' ק"ז ע"ד והרב חכמה ומוסר ד' קס"ח אות ג"ן כתב וז"ל מים שרופים שהוציאו קודם הפסח והמנהג הוא לדבק הכלי בעיסה ואפר הרב בית יהודה אסרו דליכא למימר דבטל ברוב כיון שיוצא טיפה אחר טיפה ודבריו תמוהים דהא איהו גופיה כתב בס' מטה יהודה דבכל מקום האפר פוגם ואם כן הרי קיימא לן דנותן טעם לפגם אפילו בפסח מותר וכן כתב הרב מוהר"ש דויי"ך שהשכר מותר מהאי טעמא דנותן טעם לפגם והנח לישראל ששותים אותו במנהגם ולפי טעם זה נראה דאפילו לחוזר ונעור אם בררו הצמוקים מחטים שנמצאים בהצמוקים עכ"ל הנה מה שכתב והמנהג לדבק הכלי בעיסה ואפר לפי הנראה הם דברי עצמו שידוע לו שכך המנהג כי בבית יהודה לא הוזכר אלא שמושכין אותו בכלי חמץ ולא פירש ממה נתחמץ הכלי ואולי לא אמר הרב בית יהודה אלא בשדבק הכיסוי בעיסה לבד בלא אפר ונסתלקה תמיהת הרב חכמה ומוסר מדין נותן טעם לפגם שהרי נראה מדבריו דהעיסה עצמה אינה פוגמת אלא האפר הוא הפוגם גם מה שכתב דליכא למימר דבטל ברוב וכו' נראה דאינו מדוקדק דרוב מאן דכר שמיה וצריך להיות דבטל בששים וכמו שכתוב בגוף דברי הרב בית יהודה הנ"ל ומה שכתב דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר אפילו בפסח נראה דלא היה צריך למאי דקיימא לן הכי דהא בהוציאו קודם הפסח עסיקינן ונותן טעם לפגם קודם הפסח מותר אף למאן דסבר נותן טעם לפגם בפסח אסור.
ומה שכתב בסוף דבריו ולפי טעם זה וכו' דברים ככתבן משוללי הבנה ונראה שיש חיסור לשון וכונתו לומר דאם בדקו הצמוקים משום חשש חטים דשכיחי בהו מותר היי"ש אף להנוהג חומרת חוזר ונעור: והנה הרב ערך השלחן בסי' תמ"ז אות י"ו תמה על טעמו של הרב בית יהודה דכיון דיוצא טיפה אחר טיפה אינו מתבטל וכו' הא נקיטינן ביו"ד סי' ק"ו דדבר שנבלל ונימוח שנאסר מחמת מיעוטו ואחר כך נתרבה עליו היתר עד שיש בין כולו ששים מותר עי"ש שהביא שגם הבית יהודה עצמו בספרו מטה יהודה כתב כן בדין אחר ואין נראה לחלק דדוקא אם התערובת שרבה עליו הוא כולו היתר הוא דמהני היותו דבר הנבלל להתיר גם מה שנאסר מחמת מיעוטו מה שאין כן בשכר דכל טיפה וטיפה אסורה לחודה אלא דבהצטרפם יחד באנו להתיר לא מהני היותו דבר הנבלל דאין סברא לחלק כן כמו שיראה הרואה וכן מתבאר מדברי הרב נודע ביהודה במהדורא תניינא בחלק יו"ד סי' ח"ן [סוף ד"ה קבלתי] שאין לחלק כןעי"ש ובשו"ת בית שלמה א"ח סי' פ"ז ד' ג"ן סוף ע"ב והנה על הטעם השני שכתב בבית יהודה לא פקפק עליו בערוך השלחן הנ"ל ואם כן יתכן דמודה לו לענין דינא מחמת טעם השני אך לי ההדיוט גם בטעם השני יש לפקפק ולא ידעתי כונתו אם כונתו לאסור משום לתא דאין מבטלין איסור לכתחלה באנו למחלוקת אם בחמץ קודם הפסח אמרינן אין מבטלין וכו' עיין מה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת האלף אות אל"ף [ונדפס בשדי חמד ח"א] ועוד דאינו מכוין לבטל האיסור כדי ליהנות ממנו רק כונתו לתקן הדבר ובכי הא שרו חכימייא כאשר רשמתי בקונטריס הנ"ל אות ד' והרב פתחי תשובה ביו"ד סי' פ"ד בנחלת צבי הוכיח דאפילו לערב לכתחלה שרי כל שאין כונתו אלא לתקן הדבר ולא כהרב נודע ביהודה יו"ד סי' ז"ך והאריך בזה הגאון בית שלמה א"ח סי' פ"ט עי"ש והרב אפי זוטרי סי' תמ"ז ס"ג כתב דאף להסוברים דאסור לבטל חמץ קודם הפסח היינו דוקא כשנתערב ממשו אבל לא בפליטת טעם בעלמא מכל זה נראה דאין שייך בזה לתא דאין מבטלין איסור א לכתחלה וכו' וצ"ע: ומכל מקום הגם שיש לפקפק בדברי הרב בית יהודה הנ"ל הנה ראיתי להרבנים יד אהרן במהדורא בתרא סי' תמ"ז אות כ"א וברכי יוסף שם אות ח"י שהביאו בשתיקה דברי הרב בית יהודה בתשובותיו בא"ח סי' מ"ז שדבריו הם שם כמ"ש במנהגי ארגי"ל הנ"ל לכן נראה דנכון להחמיר [במקום שאין מנהג] לאוסרו בשתיה ומקום שנהגו לשתותו יש להם על מי שיסמוכו ושם בא לו בארוכה לאסור מכמה טעמים אחרים ולפי הנראה דמה שכתב הרב חכמה ומוסר בשמו כונתו למה שכתב בתשובה [ולא למה שכתב במנהגי ארגי"ל] ששם מפורש שמדבקים הכלי בעיסה ואפר עי"ש וגם כתב שם דאין להתיר מטעם נותן טעם לפגם דהאפר פוגם העיסה ונותן טעם לפגם מותר בפסח חדא דמה שכתב מרן ביו"ד סי' צ"ה ס"ד דאפר במים חמין נותן טעם לפגם הנה האחרונים ט"ז וש"ך ופר"ח שם השיגוהו ועוד מאן לימא לן דפוגם בקמח דילמא דדוקא בתבשיל פוגם ועוד את"ל דפוגם אין לעשות חמץ הפוגם בידים לכתחלה.
עיין ביו"ד סי' פ"ז ס"ו בהגהה ובפר"ח סי' ח"ק ס"ק כ"ב ובפר"ח א"ח סי' תנ"ב עכ"ל וממה שתמה הרב חכמה ומוסר על דבריו ממה שכתב במטה יהודה צריך לומר לפי זה דבמט"י כתב דאפר פוגם כל דבר ולאו דוקא תבשיל ואהכי קשיא ליה דידיה אדידיה וספר מטה יהודה אין מצוי אצלי אלא דיש לדקדק דהרי כתב עוד טעם דאף אם תמצא לומר דפוגם וכו' ומה יענה על זה הרב חכמה ומוסר אבל באמת לא הבנתי ד"ק ומה ראיה מביא מהגהה ומהפרי חדש סי' ח"ק ומה שציין להפרי חדש א"ח סי' תנ"ב הוא תמוה דאדרבא ממה שכתב שם בסק"א [ד"ה ואכתי] מתבאר בהיפך שהרי הקשה היכי שרינן להגעיל בכלי משום שיש במים ששים לבטל פליטת הכלי הא הוי מבטל איסור לכתחלה ותירץ הר"ן שלא אמרו אין מבטלין וכו' אלא במתכוין לערב כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי דאינו נהנה מן האיסור שרי עכ"ל ואם כן כי היכי דשרי' להגעיל לכתחלה ולא חיישינן למאי דקי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה מטעם דאין כונתו ליהנות מן האיסור כמו כן בנדון זה שאין כונתו ליהנות מן האיסור שפיר דמי ועוד איני מבין מאי קאמר דאין לעשות חמץ הפוגם לכתחלה בידים הרי יין שרף זה כבר נעשה קודם הפסח ואנו דנין עליו אי שרי לשתותו בפסח והטעם פגום כבר נעשה בדיעבד כשדבקו הכיסוי בהוצאת המים שרופים ומה שכתב דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר בפסח כבר כתבתי על דברי הרב חכמה ומוסר דאין צריך למאי דקיימא לן וכו':
ומצאתי להרב תפארת אדם בשו"ת א"ח סי' י"ד שהביא כל דברי הרב בית יהודה הנ"ל והאריך לדחות כל ראיותיו בטוב טעם ודעת ובמקצת דברים כיונתי לדעתו כמו שיראה הרואה ומכל מקום מסיק וז"ל כל זה אני אומר להלכה אבל למעשה יש להחמיר בשתיה אבל בשהיה אין להחמיר וגם הרב בית יהודה נראה שלא אסרו אלא בשתיה אבל להשהותו מתיר ע"כ וכתב עוד שם דמה שכתב בבית יהודה דמאן לימא לן דאפר פוגם בקמח דבר פשוט הוא דפוגם בכל דבר כיון שהוא פוגם בעצמו זולת בדבר חריף ושכר לא הוי חריף לדעתו מדלא אתי עלה מהאי טעמא לומר דאם תמצא לומר דקיימא לן דאפר פוגם הרי שכר הוי דבר חריף עכ"ל וכן כתב בדעת הרב בית יהודה הרב זכור לאברהם בח"א בסי' תמ"ז ד' צ"ט [ד"ה מים שרופים] ושם בחיו"ד ד' קצ"ז ע"א וכתב שדבר זה שנוי במחלוקת אי שכר הוי דבר חריף עי"ש ועיין לקמן אות ו' אות קטן ח' מה שכתבתי בס"ד: והרב חתם סופר א"ח סי' ח"ק פשיטא ליה דיי"ש הוא דבר חריף שכתב ביי"ש של שוועשבן שלא נזהרו בעשייתו מפירורי חמץ וגם נתבשל ביורה אשר מבשלים שם כל השנה יי"ש העשוי ממלא"ץ שהוא דגן מחומץ חמץ גמור ומלמד אחד התירו בשתיה בפסח וכתב על זה תמיהני הנמצא כזה אשר רוח גסה נוססה להורות כזה הלא מבואר בהרמ"א סי' תמ"ז ס"ה דאוסרין שומן מהותך שלא נזהרו בעשייתו משני דברים אחד שלא היו הכלים בני יומן ב' שלא נתערבו בו פירורי חמץ ועם כי לפירורין אין לחוש בזה שהרי מסננין היי"ש בעת נתינתו להחבית ולא נשאר אלא טעם משהו קודם הפסח ואינו חוזר ונעור ואין לחוש משום פירורין כשמסתפקים ממנו ומחזירים המותר כמו שהתיר הרמ"א בחומץ יין באתרא דלא שכיח חומץ יין והכי נמי יי"ש בפסח לא שכיח ולכן לא חש המורה לפירורין מכל מקום איך לא חש לגיעולי הכלי וכו' ולא שייך הכא נותן טעם לפגם מתרי טעמי חדא מפני האיסור הבלוע שהוא יי"ש העשוי ממלא"ץ שאינו נפגם בשהייתו בדופני הכלי כמו שכתב מג"א סי' תמ"ז ססקכ"ה ואידך משום ההיתר שהוא יי"ש העשוי משוועשבן וחריפות השני מחליא לשבח לכולי עלמא כמ"ש מג"א שם עכ"ד לענינינו ועיין לקמן אות ו' ד"ה איברא ובאות י"ב לענין יי"ש לפסח שנעשה בכלים מיי"ש חמץ: ו) מעשה היה שהוציאו יין שרף לפסח מן היין שהיה בתוך חביות של יי"ש מתבואה וגופא דעובדא הכי הוה שהמוציא היי"ש הנ"ל רצה לקנות יין מאיש אחד והיין ההוא הושם בחביות שמביאים בהם איספרי"ט מיי"ש של תבואה ואמר לו מוכר היין שכבר שאל על זה מהמורה צדק שבעירו האם כשר היין הזה להוציא ממנו יי"ש לפסח והתיר לו וגם העידו אחרים כן.
ולכן קנה היין והוציא מהיין הנ"ל וגם מיין אחר [שאין בו שום חשש] יי"ש לפסח וכשנשמע להמ"ץ הגיד דבריו כי השואל שאל שלא כהוגן והוא השיבו על פי שאלתו. ועתה שידע אמיתות הדבר אינו פשוט לו להתיר והודיע לבעל היי"ש לבל ימכור מהיי"ש הנ"ל לפסח עד אשר יצא לאור משפטו.
ובכן שאול שאל האיש מה משפט היי"ש הזה כי יש לו הפסד גדול מחמת התערובת והנה העידו לפני הבקיאים בזה כי טעמו ביין שבחביות הנ"ל ממה שנשאר ביד המוכר הנ"ל] ואין בו שום טעם וריח יי"ש כלל כי טרם שנתנו בהם יין עירו לתוכן מים רותחים כמה פעמים ובעל היין אומר כי זה זמן רב שפינו מהן היי"ש ובד' פרקים נתנו לתוכן יין ובכל זמן שנתנו בתוכן יין כמשפט הזה יעשו לערות עליהן רותחין לא לשם הכשר לפסח רק כדי לבודקן מחורין וסדקין כי מילוי ברותחין יפה לבדיקה ולכן לא נפלאת היא להאמין לדברי הבקיאים המעידים שביין האחרון הלז לא היה בו שום טעם וריח יי"ש כלל וזאת תשובתי בס"ד: א) הנה לכאורה נראה לאסור מדברי הרב הלבוש סי' תנ"א סעיף כ"א דחביות שמחזיקים בהם תמיד יי"ש משעורים גריעי מבית שאור ואין מפיג טעמן וריחן אפילו ברותחין כמה פעמים אינו מועיל להן הגעלה והביא דבריו הרב מג"א ס"ק ט"ל והעיד הרב ט"ז ס"ק ז"ך שכן המנהג ואף למה שכתב שם להכשיר על ידי שיבשל מים ואפר או שאר עניינים עד שיסתלק הריח לגמרי ואם כן בנדון דידן דסבר נסתלק הריח לגמרי כעדות הנ"ל לשתרי הא ליתא דלא הכשיר הרט"ז אלא כשיגעיל אחר כךולא לסמוך על הסתלקות הריח לבד ובנדון דידן לא היה שום הגעלה כי מה שעירו לתוכן רותחין כמה פעמים לא שמיה הגעלה כמובן: אך נראה דאין זה ענין לנדון דידן דהם מיירו להכשיר החביות השתמש בהן בפסח דדברי הרב הלבוש סובבים על סגנון זה ואעיקרא קאי על היתר חביות שכר להשתמש בהם בפסח על ידי הגעלה ואהא הוא דמסיים ואמר דבחביות יי"ש לא מהני הגעלה והיינו להשתמש בהם בפסח אבל לאסור מה שהושם בחביות של יי"ש וסילקוהו קודם הפסח אין ללמוד מדברי הרב הלבוש [אמר המחבר זאת להודיע כי תשובתי הלזו היתה למראה עיני רב אחד מדורינו יצ"ו והשיג עלי בכמה דברים ואביא דבריו בסמוך לדברי להקל על הקורא ועל דברים אלו השיב וז"ל מ"ש כת"ה אך נראה דאין זה ענין לנדון דידן לענ"ד דבריו תמוהים דהרי במג"א סק"מ מבואר דהא דכתב רמ"א בשם המרדכי והג"א ותה"ד ובדיעבד וכו' מותר לשתות ממנו בפסח עכ"ל דמיירי דוקא כשעירו אותו קודם פסח ומחמת הטעם דשכר נותן טעם לפגם הוא ביין אבל במי דבש לא הוי נטל"פ ולכן אם היה הכלי בן יומו אפילו קודם הפסח אסור אם לא היה ששים אבל חביות של יי"ש אף שאינו בן יומו אסור הכל שנותן טעם לשבח הוא ומיירי אף על פי שעירו מן החבית קודם הפסח וכת"ה פלפל להלן ג"כ בדברי המג"א הנ"ל ולא שת לבו בזה דמיירי קודם הפסח והוא פלא עכ"ד] ולא השבתי על דבריו אלו כי לא ידעתי מה אענהו והפלאה זו איני יודע מה היא.
כי כונתי רצויה ומבוארת כי בראשית ההשקפה אנא נפשאי כתבית דלפום ריהטא נראה ללמוד לאיסור מדברי הרב הלבוש. והדר משוינא אנפשין הדרנא דמדברי הרב הלבוש אין ללמוד וכו' דלא מיירי בהכי ובעינא למיהדר אפיתחי דרבנן בתראי למילף מדבריהם לנדון דידן.
והנה הבאתי הטעמים שנאמרו בענין ולפיהן ישתנה הדין דאם הטעם הוא משום דבמידי דהיתרא בלע לא אמרינן בכוליה משערינן. ולהאי טעמא לא מפלגינן בין נותן טעם לפגם לנ"ט לשבח יש להתיר בנדון דידן ולטעמא דנותן טעם לפגם אם כן ביי"ש שנותן טעם לשבח אסור ועל זה כתבתי דנראה מדברי המג"א בסק"מ דסובר כטעם זה ומשום הכי אסור ביי"ש וכו' ותלי"ת שמתי עיני ולבי במלתייהו דרבנן קדישי כמו שיראה הרואה במרוצת לשוני להלן ומר ניהו דלא שם עיונו במח"כ והדברים מבוארים ותרד פלאים: ב) והנה בחביות של שכר שכתב הרב המרדכי ופסקו הרמ"א והרב הלבוש בסכ"א להתיר בדיעבד בהדחה בלא הגעלה כתב שני טעמים האחד משום דטעם החמץ שבהן בטל בששים דכיון דהיתרא בלע לא בעינן כנגד כולו והשני משום נותן טעם לפגם שאין הכלי בן יומו או משום דשכר ביין פוגם ונחלקו האחרונים איזה מהטעמים עיקר והרב מג"א בסמ"ק נראה דהבין מדברי התרומת הדשן סי' ר"א דסובר עיקר כטעם לצ"ד שנותן טעם לפגם ואהכי יצא לידון בחביות של יי"ש לאסור אפילו אינו בן יומו משום דיי"ש נותן טעם לשבח שאילו היה סובר כטעמא דהיתרא בלע וכו' אף בשל יי"ש היה לו להתיר אלא דמה שהכריח כן המג"א בדעת התרומת הדשן לכאורה לא זכיתי להבין לקוע"ד דמסיגנון לשונו נראה כונתו דמדחזינן דבתרומת הדשן כתב בטעם היתר חבית של שכר לפסח בלא הגעלה משום שאינו בן יומו ונותן טעם לפגם ולא כתב הטעם האחר שבמרדכי שהוא משום דהיתרא בלע משמע דתופס עיקר טעם דנוטל"פ ואם לכך נתכוון קשה דהלא התרומת הדשן מיירי בחבית שהיה בו יין נסך ואמר דאין להתיר היין שנתנו בה בלא הכשר מטעם שהחבית היתה שאינה בת יומא ונוטל"פ דיין ביין הוא לשבח ועל זה הוקשה לו מדכתב באור זרוע בטעם היתר חבית של שכר לפסח משום נטל"פ וכתב לחלק בין יין לשאר משקים עיי"ש שכל עצמו לא בא אלא להקשות על מה שכתב דלשבח הוא ואילו בדברי הא"ז מפורש דהוא נוטל"פ וכיון דמיירי ביי"ן לא היה שום שייכות להתה"ד בטעם דהיתרא בלע כי בנדונו הוא איסורא בלע.
ושמא יש לומר דכונתו היא לומר דעל כרחין דסובר התה"ד דהעיקר הוא הטעם דנטל"פ דאם לא כן היא גופה היה לו להתה"ד לדחות קושייתו ולימא מר דהתם עיקר טעם ההיתר משום דהיתרא בלע ולא בעינן כנגד כולו ומדלא כתב כן והוצרך לחלק בין יין לשאר משקין שמעת מינה שסובר דהטעם דמשום נטל"ף הוא העיקר להתיר בפ"ע אף במידי דאיסורא בלע ואהכי הוצרך לחלק בין שאר משקים ליין ומזה הוליד דבדבר שהוא לשבח אסור כן נראה בכונתו בדוחק איך שיהיה נראה דעת המג"א הנ"ל דטעמא דנטל"פ הוא עיקר בדין זה.
וכן תפסו הרבנים חק יעקב וחיי אדם כלל קכ"ד ובנשמת אדם סי' כ"ח כטעם דנטל"ף ועיין בש"ע הרב מוהרש"ז סעיף ס"ג אמנם הרט"ז ס"ק כ"ה תופס עיקר טעמא דהיתרא בלע. ולפי טעם זה אין חילוק בין חביות שכר ליי"ש.
וגם בחביות של יי"ש יש להקל בדיעבד ומה שכתב הרב פרי מגדים במשבצות ס"ק ז"ך ואפשר דיעבד הגעלה בלי מים ואפר אין לאסור מה שנתן לתוכו עי"ש ומשמע דאם נתן לתוך חבית של יי"ש בלא הגעלה אסור היינו לשיטתיה שכתב בס"ק כ"ה דאין לסמוך אטעם דהיתרא בלע אלא כשיש צדדים אחרים אף זה חזי לאיצטרופי עי"ש אבל ודאי דמי שסובר עיקר האי טעמא דהיתרא בלע לדידיה גם בשנותן טעם לשבח מותר בדיעבד ושם כתב דאם הוריקו קודם הפסח נסמוך אטעם דהיתרא בלע ומותר אפילו בדבר חריף: ג) והנה מה שהפוסקים הנ"ל תפסו עיקר הטעם שהוא משום שנוטל"ף ונצמח מזה להחמיר בחבית של יי"ש לפי הנראה הוא מפני שהוקשה להם מה שהקשה הרב חק יעקב על הטעם האחר שהרי בשר בחלב היתרא בלע הוא ואפילו הכי בכוליה משערינן אך כבר ביאר בזה במחצית השקל דכיון דאין כל השכר חמץ אלא מעורב בו מים ודברים אחרים אף אי נימא דהחצי הוא חמץ מכל מקום יש ששים כנגד חציו.
ואין לומר דכיון דאין במים כדי לבטל החמץ נעשו נבלה וצריך ששים כנגד המים גם כן ובכוליה משערינן. דבדבר היתר לא אמרינן נעשה נבלה כדאיתא ביו"ד סי' צ"ד ס"ו וכו' עי"ש ואף דנחלקו הפוסקים בחמץ קודם הפסח אי איסורא בלע מקרי או היתרא בלע וכתב מרן בב"י בסי' תנ"א [ד"ה כלים] דדעת רוב הפוסקים דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע מיקרי וכן כתב בדין חבית של שכר על דברי המרדכי שכתב הטעם דמשום דהתירא בלע מיקרי לא אמרינן בכולי משערינן עי"ש ובט"ז ס"ק כ"ה כתב דאדרבה אנן נקיטינן דהיתרא בלע מיקרי מכל מקום לפי מה שביאר הרב מחצית השקל בטעם המרדכי הנה אין כונתו לומר דחשיב היתרא בלע אלא כונתו לומר דלעשות המים חמץ לא אמרינן דנעשו שכר דחתיכה נעשה נבילה דכיון דהיתרא הוא לא אמרינן חתיכה נעשית נבלה ועיין במג"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ח דאף דלשאר מילי חמץ מיקרי איסור משום דשמו עליו מכל מקום לענין חתיכה נעשית נבלה חשיב היתר ובהיתר לא אמרינן נעשה נבלה [ובמחצית השקל בסי' תמ"ז ס"ק ט"ז מתבאר דגם בחמץ קודם הפסח סובר דבכוליה משערינן עי"ש ודו"ק] ומעין זה נמצא בדברי הפוסקים שכתבו דאף דבחמץ בפסח אמרינן כבוש כמבושל קודם הפסח דהוא זמן היתר אין כבישה בכלים להפליט עיין מה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת הכ"ף אות מ"ו: והכי חזינא להגאון מגן האלף בסי' תנ"א סכ"א אף הוא היה מתכוין ליישב קושיית הגאון חק יעקב ואמר מר דחמץ דהיתרא בלע אין משערין רק לפי ערך והשכר אין כולו חמץ רק כדי אכילת פרס ובכי הא ודאי הוה ששים נגד הפליטה ונדחה מה שתמה בט"ז [נראה דצריך להיות בבית יוסף ועיין בט"ז ס"ק כ"ה וק"ל] דלא תליא כלל בהיתרא בלע דלעיל רק דלא נעשה הבלוע נבלה ובהא כולי עלמא מודו דבשעת היתר לא שייך נעשה נבלה ואם כן נראה דלדידן בודאי בפסח אסור דכל כמה דלא הוה הכשר פולט גם בפסח ואנן נקיטינן נטל"פ אסור בפסחאבל אם הוריק החבית קודם הפסח יש להקל אפילו במי דבש דלא הוי לפגם מטעם דהיתרא בלע וכמה פוסקים סוברים דאינו בולע רק כדי קליפה וגם לאחר שיעור כבישה הוי לפגם וכדאיתא בסי' תמ"ז סק"כ ואם כן אם הריקו קודם פסח יש להתיר בכל אופן ותימה על הח"י שנמשך אחר דברי המג"א ולעיל סי' תמ"ז ס"ק י"ט משמע דסובר על ידי כבישה אינו אסור קודם פסח דאחר מעת לעת הוי נטל"פ עכ"ל ודבריו הם כסברת המחצ"ה ומדבריו יש ללמוד ליי"ש דנדון דידן שהרי אף במי דבש שהשכר לשבח בו סובר דמהני לטעמא דהיתרא בלע אם הורק קודם הפסח ואם כן הוא הדין ביין שהושם בחבית של יי"ש דאף דטעם היי"ש משביח את היין מותר אם הורק מהחבית קודם הפסח דומיא למי דבש בחבית של שכר דאף שמשביחו שרי [הרב המשיג הנ"ל כתב על זה וז"ל מ"ש לדעת הט"ז דתופס עיקר טעמא דהיתרא בלע ושכתב המשבצות דאם הורק קודם פסח מהכלי סמכינן אטעמא דהיתרא בלע אפילו בדבר חריף וכ' כ"ת שלדבריהם יש ללמוד לחבית של יי"ש וכו' לענ"ד דעת הט"ז יחידאה היא והמשבצות כתב כן רק לפרש דברי הט"ז והרי מבואר ברמ"א סי' תמ"ז ס"ה בשומן מהותך בכלי חמץ אם לא היו נזהרים בשעת עשייתו חמץ ושלא התיכו אותו בכלי חמץ שהם בני יומן שאסור מדינא ויעויין בשו"ת פנ"י ח"ב סי' ז' מ"ש לתרץ קושית הרב"י ומבואר שם דאו או קתני וא"כ הרי מבואר שהרמ"א תפס ג"כ הטעם דנטל"ף ויעויין בחק יעקב סי' תמ"ב סק"ד מה שהשיב לחלק בין שכר ליי"ש ואם כן אין ללמוד מזה להקל גם לדעת הט"ז ויעויין עוד בט"ז ס"ק כ"ב ומה שתי' המחצית השקל קושיית הח"י מבב"ח דאין צריך לשער אלא כנגד חציו של כלי וכו' תירוצו אינו עולה לדעת הח"י סי' תמ"ב דאין לדמות שכר ליי"ש יעי"ש.
ומ"ש כ"ת שסברא זו כתבה ג"כ במגן האלף הרי הוא צירף שם ג' טעמים. א' היתרא בלע.
ב' דעת הסוברים דבצונן אינו בולע רק כדי קליפה. ג' דגם לאחר שיעור כבישה הוי נטל"ף וזה דוקא במי דבש דטעם השכר פוגם בו ואין ללמוד ממנו לנדו"ד עכ"ד הרב המשיג נר"ו]: והנה מה שכתב דהמשבצות כתב כן רק לפרש דברי הט"ז וכו' במח"כ אין זה אמת ושלא כרצוני [להאריך בהעתק דברי ספר המצוי] אעתיק את כל דבריו וז"ל ובדיעבד עיין ט"ז ואנן קי"ל בהיתרא בלע אפי"ה צריך לשער כנגד כולו בתוחב כף חולבת וכדומה עי"ד בב"י בשם הראב"ד ואנן קי"ל צריך בהיתרא כנגד כולו ומ"ש בס"ד אות ח' יעו"ש וכללא היכא דיש הרבה צדדים יש לצרף גם זה דחמץ מקרי היתרא בלע ומשמעות דבריו אפילו לא הוריקו קודם פסח יש להתיר בפסח דנוטל"ף רוב מתירים בפסח ובהיתרא בלע אמרי' דיש ששים והוי משהו ונט"ל ומיהו ז"א דמחמירין אף כה"ג ועמ"א מ"ש.
ובהוריקו קודם פסח אם חומץ נתנו בו וכדומה נסמוך להתיר היתרא בלע ושהיה ששים ואין לסמוך ע"ז בב"ח וכדומה וכאמור עח"י עכ"ל. ואם בספר המשבצות אשר לפני הרב המשיג נר"ו כתוב כאשר כתוב לפני וכנזכר לעיל לא ידעתי מה היה לו להשיג בזה דהרי עין רואה ואזן שומעת מפורש יוצא בדב"ק דמשמעות דברי הרב ט"ז הוא להתיר אף בלא הורק מהכלי קודם פסח.
ומר ניהו מדנפשיה כתב להכריע דיש לסמוך להקל רק בהורק מהכלי קודם הפסח ולא כתב זאת לפרש דברי הרט"ז כי נהפוך הוא דדעת הרט"ז היא להתיר אפילו בלא הורק קוה"פ וזה פשוט ומבואר: ד) ומ"ש דמבואר מדברי הרמ"א דתופס טעמא דנטל"ף לא ידעתי כונתו דאם רצונו לומר דמשם מוכח דכל שאינו לפגם אין מתירים מטעמא דהיתרא בלע הנה לפי מה שכתב הרב מחצית השקל לא סמכינן אטעמא דהיתרא בלע אלא בשכר שאין כולו שעורים ויש בו מים ושאר דברים דכשנשער החמץ הבלוע בכלי [חוץ מן המים] יש ששים בכלי נגדו אבל בכלי שבלוע רק מחמץ שמטגנים בו או שאופים בו ורובו ככולו הוא חמץ כי המים נשרפים וכלים על ידי האפיה הנה צריך לשער הבלוע בכלי שכולו חמץ וצריך ששים כנגדו ואין הכלי מחזיק ששים כנגד כולו ואתור וזהו דין שומן מהותך בכלי חמץ בן יומו דאסור מדינא לדעת הרמ"א.
ועוד דלפי מה שביאר במגן האלף דבליעה שהיא בצונן היא מועטת וזה ודאי אמת ויציב אם כן יש לומר דבהיתוך שומן שהוא על ידי האור שאני. ולפי דעת הרב המשיג יקשה על הרט"ז איך יפרש מילתיה דהרמ"א שכתב בסי' תנ"א דין המרדכי דבדיעבד מותר שהוא משום דהיתרא בלע דהרי הרמ"א אינו סובר כן [לפי דעתו] בההיא דשומן מהותך.
ואין לומר דהרט"ז סובר דהרמ"א לא פסק דין המרדכי אלא מטעם נטל"ף. ולא מטעם דהיתרא בלע שהרי בסי' תמ"ז סוף ס"ק י"ט כתב דטעם הרב בעל העיטור שכתב דגיעול היוצא מדופנו של כלי בטל הוא ולא אמרינן בכוליה משערינן הוא משום דסובר כדכתב המרדכי דלא אמרינן בכוליה משערינן כיון דהיתרא בלע וסיים ורמ"א פסק כן בסי' תנ"א עכ"ל הרי מבואר דמבין ומייחס בפסק הרמ"א בסי' תנ"א דהוא משום דהיתרא בלע.
וחלילה לומר על רבינו ט"ז דנעלם ממנו בסי' תמ"ז ס"ק י"ט דברי הרמ"א באותו פרק באותו מקום בסי' תמ"ז ס"ה אלא ודאי דיש חילוק ביניהם כמדובר: ומה שכתב לדחות מה שהבאתי מדברי המגן האלף הנה גם אנכי לא באתי אלא לומר דסברת המחצ"ה היא מוצאת גם במגן האל"ף ולטעמא דהיתרא בלע יש ללמוד היתר לנדון דידן אבל לא שנסמוך בכל כוחינו על זה לבד אלא בצירוף עוד הטעמים המבוארים בדברינו להלן ונדון דידן איכא מיהא תרי מגו תלתא טעמי שבמגן האלף היינו היתרא בלע.
ושבצונן אינו בולע אלא כדי קליפה. והראיה שהביא מדברי הרב חק יעקב סי' תמ"ב וכתב שתירוץ הרב מחצית השקל אינו עולה לפי חילוק הח"י בין שכר ליי"ש.
הנה המחצ"ה כתב כן ליישב דעת המרדכי להצילו מקושית החק יעקב שהיא קושיא עצומה. ואין המרדכי משועבד לסברת הח"י ורבני האחרונים שהביא שם.
ומה גם שיש לומר דאף לדבריהם דיי"ש חשיב ממשו של חמץ ולא תערובת. מכל מקום לענין שיהיה חשוב המים שבו כחמץ ממש אף קודם הפסח שהוא זמן היתר וקיימא לן דבזמן ההיתר לא אמרינן דנעשה נבלה אין לנו הכרח משם דשם הוא לאחר זמן איסורו אבל קודם הפסח יש לומר דלענין זה חשיב היתרא בלע אף דחמץ ששמו עליו חשבינן לה איסורא בלע כמ"ש המגן אברהם סי' תמ"ז ס"ק ל"ח דלענין לומר חתיכה נעשית נבלה.
חמץ קודם הפסח חשיב היתר כנז"ל ואף אם לא נאמר כן כבר כתבתי דהרב המרדכי אינו זקוק לסברת רבנן בתראי הנ"ל ונוכל לתרץ אליביה כדכתב הרב מחצית השקל. ובאמת כאשר עיינתי שנית הן עתה בדברי הרב חתם סופר סי' ק"ך המובא בדברינו להלן תמיה לי על המשיג נר"ו דמדברי החתם סופר מתבאר דסובר דאף למה שכתב החק יעקב בסי' תמ"ב מכל מקום לא חשבינן המים כחמץ לענין זה שיצטרך ששים גם כנגד המים שכתב וז"ל מכל מקום יפה כתב הג' מחצית השקל שהרי אין השכר כולו חמץ מסתיין שהעיד הרא"ש דשכר שעורים שלנו יש בו כזית בכדי אכילת פרס וחייבין עליו כרת אבל על כל פנים גם מים יש בו ומכל שכן ביי"ש נהי שאנו אוסרים ומחייבין על הזיעה שעל ידי בישול והוא חמץ ממש עיין תשובת באר יעקב מכל מקום אינו נעשה רק מחמץ כי יש בו מים וגם מינים אחריה ואם כן נגד חלק החמץ שבו אפילו יהיה מחציתו יש לומר הכלי ששים כנגדו עכ"ל: הרי כתב מפורש דאף דהיי"ש הוא חמץ גמור וחייבין עליו כרת וציין שו"ת באר יעקב והיא בא"ח סי' תמ"ב על דברי החק יעקב סי' תמ"ב על מה שכתב השואל שבחק יעקב ועל דברי תשובתו כיעיש"ב מד' ט"ו עד ד' ל' בכל זאת כתב דאין צריך ששים אלא כנגד החמץ ואם כן הדבר תמוה איך נחה דעתו לדחות מה שכתבתי אני עני על פי דברי החק יעקב.
דהרי לפי דברי החתם סופר אין מדברי ח"י הנ"ל סתירה לזה כאמור. ומשמע מדברי החת"ס דלענין שלא להצריך ששים כנגד המים ושאר הדברים עדיף יי"ש משכר דבשכר יש גוף האיסור וביי"ש רק הזיעה:אחר כמה שנים השגתי שו"ת בית שלמה.
וראיתי שם בסי' פ"ז קרוב לסופו דכתב להדיא דיי"ש חמץ שנעשה ממאלץ עם קטניות לא בעינן ששים כנגד כולו רק בערך המאלץ אף שאין להחשיבו לתערובת חמץ אלא כלו חמץ חשוב כמו שכתבו רוב הפוסקים בסי' תמ"ב דדבר המחמץ הוי כבעיניה ויש ראיה ברורה וכו' מכל מקום זהו לענין גוף היי"ש אבל אם נתערב יי"ש זה ביי"ש של פסח אינו צריך לשער כנגד כולו דאין מחמיץ אלא לפי חשבון וכו' עי"ש סוף ד' נ"ג והבאתיו לקמן אות י"ב וכל שכן לענין הבלוע בתוכו.
ועיין במגן האלף סי' תמ"ב סק"ח שכתב ליישב דעת הטור דשכר משונה משאר חמץ דכיון דהשעורים שבתוכו מעמידים אותו ומשנים בו טעם אחר כמו גבינה שהעמידוה בקיבה שאין בגבינה טעם מן הקיבה רק שמשנה הטעם מחלב לגבינה מיקרי כולו חמץ ולא סגי בששים לפי ערך החמץ שבו דק צריך ששים נגד כל השכר עכ"ל וזה לכאורה היפך ממה שכתב בסי' תנ"א הנ"ל אך לדברי הגאון בית שלמה אתי שפיר דלגבי תערובת אין צריך לשער כנגד כולו.
וממה שכתב בשערי תשובה סי' תמ"ח אות ח' בשם שו"ת תפארת צבי סי' י"ז דיי"ש שאינו מזוקק ויש בו תערובת מים הוי כמוסיף וכו' משמע דלא חשיב כל היי"ש גוף איסור אלא תערובת חמץ חשיב ליה וצריך לעיין בגוף הספר ואין מצוי אצלי [אחר שהשבנו בס"ד ע"ד רב המשיג הנ"ל נחזור לדברינו שבאות ג' ד"ה והכי חזינא וכו"]: ה) גם הגאון נודע ביהודה במהדורא תניינא יו"ד סי' נ"ח כתב כסברת הג' מחצית השקל הנ"ל גבי יי"ש עצמו שנשאל ביורה שעושים בתוכה יי"ש מיי"ן ובתוך מעת לעת עשו היהודים מתבואה וכתב דיי"ש הוא דבר חריף מאד כדכתב המג"א סי' את"ן סק"מ ובסי' תמ"ז ס"ק כ"ה מבואר שחמור משאר חריף דביי"ש אמרינן דחריפות הראשון משוי ליה לשבח מה שאין כן בשאר איסורין, ואין ללמוד היתר מדאיתא ביו"ד סי' קל"ז ס"ד וכו' דיש לחלק וכו' וגם ששים ליכא דבכל הכלי משערינן.
ושוב כתב בשם הרב השואל שיש קצת להקל על פי דעת הסוברים דלא אמרינן בשאר איסורין חתיכה נעשית נבלה ותמה על דבריו דמאי נפקא מינה בחתיכה נע"ן בזה הלא היי"ש שנתבשל תחלה מן החרצנים ושמרים של יי"ן היו הם עצמם אסורים מחמת עצמם ונאסר היורה מהם ולא ידעינן כמה בלע היורה ובכולה משערינן וליכא.
ושוב פירש כונתו דלהסוברים דבשאר איסורין לא אמרינן חתיכה נעשית נבלה אם כן אם בפעם הראשון היה בדרך משל החרצנים והזגים בשוה עם המים אז היורה בלעה חצי איסור ובפעם הב' בעינן ששים נגד האיסור ויש בכלי ששים נגד חציו והרמ"א בסי' צ"ב ס"ד פסק דלא אמרינן בשאר איסורין בלח במקום הפסד מרובה חתיכה נעשית נבלה וכו' וביאר שם דאף דהיה נראה לומר דהיינו דוקא כשאינו דרך בישול אבל דרך בישול גם לח נעשה נבלה מכל מקום מדברי הש"ך סק"ג מוכח דאין לחלק וכן כתב הפרי תואר ומסיק להתיר מהאי טעמא מה שכבר נעשה דאין לך הפסד גדול מזה אבל לשרוף עוד אין להתיר דאין בזה הפסד גדול ואין מבטלין איסור לכתחלה אלו תורף דב"ק: וממנו נקח להתיר בכי האי גוונא גם בחמץ קודם הפסח לפי דברי הרב מחצית השקל דהשכר אין כולו חמץ אלא מעורב בו מים ושאר דברים ואם כן להסוברים דלא אמרינן בשאר איסורין חתיכה נע"ן ודלא אמרינן בלח חתיכה נעשית נבלה יש להתיר ומה גם דנקיטינן דלא אמרינן חתיכה נע"ן קודה"פ עיי"ן מג"א תמ"ז סקל"ח ובאשל אברהם שם ולכן אף אם היה נדון שלנו ביורה של חמץ ששרפו בתוכו יי"ש לפסח היה אפשר להתיר כל שכן בנדון דידן דלא נאסרו החביות על ידי בישול כי אם על ידי כבישה דאף אי נימא כבוש כמבושל בכלים ובמידי דהיתרא בלע בכל זאת נראה ודאי דאין לנו לאסור היין שהושם בחביות של יי"ש והורק קודם הפסח ונתבטל בששים.
ואף דנראה דיש סוברים דגם בחמץ קוה"פ אמרינן חתיכה נעשית נבלה כמו שרשמתי בקונטריס הכללים מערכת החי"ת אות ב"ן מכל מקום בהפסד גדול סמכינן אדברי הסוברים דלא אמרינן חנע"ן בחמץ קוה"פ וכן דעת הרב מגן האלף שם דלא שייך בדבר היתר חתיכה נעשית נבלה: ו) הן אמת דמדכתב בנודע ביהודה בסוף דבריו נראה דאין להתיר בנדון דידן שכתב אמנם ביי"ש יש לדון כי הזיעה העולה מהיורה לתוך הקנים של מעלה בכיסוי של היורה וזהו עצמו היי"ש עיקר העולה הוא מחרצנים ושמרים מהכח שבהם כי המים אין בהם כח ואם כן הקנים נאסרים ושוב כששורפין היי"ש מהתבואה והזיעה הולכת דרך הקנים נאסר מהקנים ומכל מקום מותר לפי שהזיעה עולה תמיד בזה אחר זה ובצירוף כל הזיעה שנוטף לתוך כלי העומד למטה לקבל הזיעה יהיה בין הכל ששים נגד הקנים והכל מותר כדקיימא לן בסי' ק"ו דלח שנאסר מחמת מיעוטו ושוב נתרבה עליו חוזר להיתר עי"ש והמובן מדבריו הוא.
דבשלמא על החשש שנאסר היי"ש של תבואה מחמת היורה ששרפו בה בתחלה היי"ש מיי"נ יש לומר דכיון דביורה נתנו עם השמרים וחרצנים מים הרבה לא בלעה היורה הכל משמרים וחרצנים לבד אלא גם מים וכי משערינן נגד האיסור לבד יש ששים בהיי"ש תבואה כנגדו. אבל לגבי הקנים ששם אין נותנים שום דבר רק שנאסר מחמת הזיעה העולה מהיורה.
ומשמע ליה דהזיעה אינה עולה אלא מהחרצנים ושמרים ולא מהמים כלל. ואם כן נמצא שבליעת הקנים הוא רק מן האיסור ואוסר את היי"ש של תבואה שאין בו לבטל את הקנים ולזה כתב דכיון שהזיעה עולה תמיד בזה אחר זה מצטרף הכל לבטל הבלוע שבקנים בששים.
ונמצא לפי זה דהיי"ש עצמו היוצא דרך הקנים שהוא מחמת הזיעה אינו אלא מן האיסור וכשנותנים אותו בחבית בלע החבית רק מן האיסור וצריך ששים כנגד כל החבית ואין לך כלי שמחזיק ששים כנגד כולו ואוסר מה שיותן בו אחר כך שאי אפשר לבטלו בששים: וכן מתבאר מדכתב בנודע ביהודה שם בסי' ס"ז ביין שהושם בחבית של יי"ש של נסך.
שכיון שיי"ש הוא דבר חריף וחזק מאד בודאי נבלע בכל הכלי וכשהושם בו יין צריך שיהיה ששים נגד כל הכלי וכלל בידינו שאין במה שבתוך הכלי ששים כנגד כל הכלי עד כאן וזה לכאורה היפך מדבריו שבסי' נ"ח הנ"ל דכיון דאין היי"ש עשוי רק משמרים וחרצנים אלא מעורב בו מים יש בכלי ששים כנגד האיסור ואף שיש לומר דכיון דכל חיליה בסי' נ"ח להתיר הוא על פי מאי דפסק הרמ"א דבמקום הפסד גדול יש לסמוך אמאן דאמר דלא אמרינן בלח חתיכה נעשית נבלה ואם כן בסי' נ"ח דמיירי ביורה ששרפו בה יי"ש ומסתמא כך הוא דרכם שמשפעין במדה גסה ושורפין הרבה יי"ש ואיכא טירחא והוצאה יתירה חשיב ליה הפס"ג ושרי מה שאין כן בסי' ס"ז דמיירי בחבית אחת לא חשיב הפס"ג ולכן סגר עליהם המדבר בכחא דהיתרא.
הרואה יראה שזה דוחק גדול. אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר דבחבית ודאי יש לאסור לפי שיטתו שלא עבר דרך הקנים אלא האיסור דהיי"ש שהוא מהזיעה העוברת דרך הקנים אין בה שום כח מהמים רק מהחרצנים ונבלע בהחבית רק האיסור ובעינן ששים וליכא ולפי זה כמו כן בנדון דידן יש לומר דהיי"ש שהונח בהחביות הוא רק חמץ לבד מהתבואה.
וכשנבלע בהחבית שנתנוהו בתוכה נאסר החבית כולה מגוף החמץ ובעינן ששים וליכא. דאין שייך לומר בזה סברת הרב מחצית השקל גבי שכר דהרי לפי שיטת הנודע ביהודה מה שיוצא מדרך הקנים שהוא מחמת הזיעה אינו כלל מכח המים כנז"ל: ז) אמנם מצאתי בשו"ת חתם סופר א"ח סי' ק"ן דמתבאר מדבריו דלא שמיע ליה ולא סבירא ה כהנו"ב הנ"ל אלא גם במה שעובר דרך הקנים דהיינו הזיעה אנו אומרים שאינו מן האיסור בלבד אלא גם ההיתר מצטרף עמו ולא בעינןששים כנגד כולו אלא כנגד האיסור בלבד והוא שנשאל בהכשר יורות ששרפו בהם יי"ש חמץ כל השנה ורוצים להכשירם ליי"ש של פסח והשיב הנה מטעם שאין בכלי ששים נגדו ונותן טעם לפגם ליכא ביי"ש וכן נותן טעם בר נותן טעם מחמת חורפיה מכל מקום כתב הגאון מחצית השקל שהרי אין השכר כולו חמץ מסתיין שהעיד הרא"ש דשכר שעורים שלנו יש בו כזית בכדי אכילת פרס וחייבים עליו כרת אבל על כל פנים גם מים יש בו ומכ"ש ביי"ש נהי שאנו אוסרים ומחייבים על הזיעה שע"י בישול והוא חמץ ממש עיין תשובת באר יעקב מכל מקום אין נעשה רק מחמץ כי יש בו מים וגם מינים אחרים ואם כן נגד חלק החמץ שבו אפילו יהיה מחציתו יש לומר הכלי ששים נגדו ומי הגעלה אין נעשים נבלה קודם זמן איסורו ואי משום שמדבקים בצק בסתימת הכובע המתקשה שם בודאי צריך השגחה לנקותו היטב מזה טרם הגעלה ואם אולי ישאר פירור כל שהוא בטל בששים והיי"ש מסננין אותו קודם הפסח במסננת של לבד כנהוג ועל כל פנים ינהגו כן ביי"ש של פסח ועמג"א תמ"ז סקי"ג ע"כ לעניינינו: הרי דכל חיליה בזה להתיר הוא על פי סברת המחצ"ה גבי שכר שאין כולו חמץ ולמד מזה ליי"ש.
ואי הוה סובר כהנודע ביהודה הרי אין הנדון דומה לראיה דכיון דנאסרו הקנים שביורה מחמת הזיעה שאינה אלא מכח התבואה ולא מן המים כלל צריך ששים כנגד כל הקנים וליכא. אלא ודאי מוכח דסובר הגאון חתם סופר דהזיעה העולה דרך הקנים אינה מהתבואה לבד אלא גם מהמים וכיון שבליעת הקנים היה מאיסור והיתר בצירוף לא בעינן ששים אלא כנגד האיסור ואיכא ועוד יש לומר דהחת"ס והנו"ב מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דודאי יש לומר כסברת הנו"ב דהזיעה אינה עולה מכח המים כלל ולכן בנדונו ששרפו היי"ש מחרצנים ושמרים של נסך וההיתר אינה אלא מים ומהמים אינו עולה שום כח להקנים אהכי נאסרי הקנים מגוף האיסור.
אך ביי"ש של תבואה מתבאר מדברי החת"ס שמלבד המים נותנים גם דברים אחרים המותרים כמו שהעתקתי דבריו למעלה ואם כן אף דאין עולה שום זיעה להקנים מכח המים מכל מקום עולה היא מחמת הדברים המותרים בצירוף התבואה וכנגד כל הכלי הוא דנקיטינן דאין בכלי ששים אבל בזה אין צריך לשער נגד כל הכלי דהא איכא דברים המותרים גם כן.
וזה נראה לי הדל יותר נכון [ועיין בשו"ת בית שלמה סוס"י פ"ז הבאתי דבריו לקמן אות י"ב] וא"כ לנדון דידן כיון דהיי"ש חמץ שהוא מהזיעה של התבואה אינו לבד מהתבואה כי נותנים גם דברים אחרים כעדות החת"ס ומחצ"ה וכשבלע החבית מהיי"ש בלע איסור והיתר ולא בעינן ששים כנגד כל הכלי אלא כנגד החמץ לבד וזה יש ביין כדי לבטל החמץ שבו.
ואף שלא התיר החתם סופר אלא מדוחק וכתב בראש דבריו הלואי ישתקע הדבר ולא יעשה כן בישראל ואשרי מי שיכול לעשות חדשים אך לא ישמעו לאסור לגמרי כי ההוצאה מרובה וכמה אנשים פרנסתם בכך לכן על כרחינו להכניס עצמינו בשערי היתר ושומר נפשו ירחק ממנו ע"כ: וגם בסוף דבריו כתב ובכל זאת אין דעתי נוחה מפני שאי אפשר להוציא ריח פיטום הקשה והחריף של יי"ש המחומץ וטועמים אותו בפסח על כן צויתי שטרם הגעלה לבשל בהיורה והכובע והקנים מי אפר עם אפר הרבה שיהיו חזקים מאד ומפגמים הטעם וכו' אך צריך השגחה גדולה לנקות היורה בתחתיתה ולהסיר משם הקנים ע"י אומן או לכל הפחות להניח עליהם ועל מקום הטלאי גחלים ואחר כל זאת שומר נפשו ירחק משתיית יי"ש בפסח אבל אין לאסור להם אחר תיקונים הללו עכ"ל מכל מקום נראה דהיינו דוקא בנדונו דהוא קולא גדולה מחמת חשש הבצק וריח ופיטום היי"ש אלא דהמציא תקנות כדי שלא לאסור לאחרים כנז"ל אף גם שם בא להתיר לכתחלה מה שאין כן בנדון דידן שהוא דיעבד וליכא חשש בצק ולא ריח היי"ש נראה דמודה דראוי הוא אף לנפש היפה ואין לאסור כלל [הרב המשיג כתב דשו"ת הנו"ב אינו ענין לנדון דידן דכונת הנו"ב כי הזיעה העולה בראשונה מהיורה להקנים היא חזקה מאד הנקרא ספירטיס ואחר כך עולה זיעה אחר זיעה חלושה חלושה מפני שהזיעה היה מעורבת מהבל המים ולכן די לבטל בששים נגד הקנים לבד ולא בעינן שיהיו ששים גם נגד היורה.
ואינו ענין לנדו"ד דהא בספירטי"ס אין כאן מים כי אם מעט מעט ולראיה אם יקח מהספיר"ט ונשרוף בכלי לא נשאר בכלי רק מעט לחלוחית וממילא צריך שיהיו ביין ששים נגד כל החבית ואין במה שבכלי ששים נגד הכלי כמבואר שם בנודע ביהודה וכן מבואר בנו"ב סו' ס"ז דיי"ש נבלע בכל הכלי ואין נפקא מינה מזה אי אמרינן קודם הפסח חתיכה נעשית נבלה או לא והיודעים במלאכת היי"ש יעידו כי אם יערבו מדה אחת יי"ש בכמה מדות מים אם יתנו אותם לתוך היורה להעלות ע"י בישול דרך הקנים תעלה הזיעה למעלה בהכיסוי רק כמדת היי"ש ותחסר עוד מעט.
ובנדון דידן שהיה ספיר"ט בהחבית בודאי לפי זה הוי חמץ גמור ולא תערובת חמץ וכדעת החק יעקב בסי' תמ"ב הנ"ל וראייתו מחת"ס אינה ראיה לנדו"ד דביורה ששורפין בה היי"ש התבואה מעורבת עם המים וגם מינים אחרים ונגד חלק החמץ שבו אפילו יהיה מחציתו יש במה שבכלי ששים כנגדו ולכן מהני הגעלה ומי הגעלה אין נעשים נבלה קודם זמן איסורו.
אבל בנדון דידן שהיה ספיר"ט בהחבית הנבלע בכל הכלי יש לומר דלא מהני גם הגעלה לדידיה. וכל שכן שלא יודה להכשיר היין ששמו בהחבית בלתי הגעלה עכ"ד נר"ו] ובמח"כ לא מצאתי בכל דבריו כדי השג יד על אשר כתבתי בעניותי ויש לי לפקפק על דבריו אך כי אין רצוני להאריך וכדי שלא יאמר שהעלמתי דבריו בזה הוצרכתי להעתיקם והמעיין יבחר ויקרב: ח) וכל זה הוא במונח דיי"ש מיקרי דבר חריף ולא שייך ביה נותן טעם לפגם כנראה מדברי הרבנים הנ"ל ולהמג"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ה עדיף יי"ש מכל דבר חריף עי"ש ובחתם סופר שהבאתי לעיל באות ה' האמנם לפי הנראה אין זה מוסכם עיין זכור לאברהם חלק א' קצ"ז ע"א שאחר שכתב דהט"ז סי' תמ"ב סובר דיי"ש הוי דבר חריף ושכך כתב הרת"ח סי' י"ז.
שוב כתב דהחקרי לב יו"ד סי' נ"ב כתב דבמחלוקת הוא שנוי וכו' וכתב שמדברי הרבנים דבר משה ובית יהודה נראה דסוברים דלא הוי דבר חריף עי"ש ואם כן למאן דאמר דלא הוי דבר חריף הדר דינא ואתי מבנייא להקל בנדון דידן דגם טעמא דנותן טעם לפגם חזי לאצטרופי להתיר בחביות של יי"ש כבהחביות של שכר: איברא דהני ספרי דבי רב די רשים הרב זכור לאברהם לא שכיחי גבאי לחזות בנועם שיח במאי קא מיירו דהרב זכור לאברהם בכל המשך לשונו מרישיה לסיפיה נקיט לישנא דיי"ש.
ואולם דברי הדבר משה ראיתי שהביאם לקמיה קצ"ח ע"א ולא מיירי אלא בשכר ואולי גם הרבנים הנ"ל בהכי מיירו אבל ביי"ש אפשר כולי עלמא מודו דהוי חריף ונותן טעם לפגם וצ"ע בגוף דבריהם: ואכתי איכא למימר דאף אי יי"ש מיקרי דבר חריף אינו פשוט לומר דגם ביין נותן טעם לשבח הוא דאנא חזינא להגאון נודע ביהודה מהדורא תניינא יו"ד סי' ס"ז דהא מילתא רפיא בידיה וכתב דאפשר דהט"ז ומג"א דכתבו דיי"ש חריף ולשבח לא אמרו אלא במי דבש שהיי"ש לשבח במי דבש עצמו וכו' אבל יי"ש ביין אולי גם מצד עצמו פוגם הוא בטבעו אפילו נתערב ביין וסיים דאין בידו להקל בזה דמי יכריע אם נותן טעם לפגם וכו' ובמקום הפסד גדול יש להתיישב הרי דמאי דהוה פשיטא לן ללמוד מדברי הרבנים הנ"ל דיי"ש לשבח בכל דבר הנודע ביהודה ספק עלינו את הדבר הזה דאפשר דביין הוא פוגם: אלא דאין מזה פתח היתר לנדון דידן דסוף סוף כיון דספק הוא שמא נותן טעם לשבח נקיטינן להחמיר דספק חסרון ידיעה אינו חשוב ספק לילך בו לקולא באיסורין דרבנן כידוע וצריך להתיישב בדברי הרבנים שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת הסמ"ך אות נ"ב ואין הפנאי מסכים כעת וכבר כתב מפורש בזה בחכמת אדם כלל נ"ד אות יו"ד אם אינו ידוע אם דבר זה פוגם או משביח הוי ספק מחמת חסרון ידיעה ולא הוי ספק [להקל בדרבנן עי"ש] ע"כ עיין מ"ש בקונטריס הכללים במערכת הנו"ן אות ל': (וכתב הרב המשיג ע"ז וז"ל ומה שראה בנו"ב שנסתפק אם יי"ש ביין פוגם וכו' לענ"ד כבר הורה לנו הניסיון שהעושים יי"ש ויש להם כלים חדשים, אוכלי יין אחרי ששהו זמן רב ריקנים שופכים בחבית ספיר"ט למען החזיק בה היין, וגם יין שהוא רפה בטבעו מחזיקים אותו בספיר"ט הרי שבודאי נטל"ש הוא.
ובדברי הנו"ב סי' נ"ח י"ל ממ"ש הוא עצמו בא"ח סי' ע"ב ובחלק יו"ד סי' קפ"ז דהיתר בהיתר לא שייך ביטול אמנם אין זה שייך לנדו"ד עכ"ד): והנה אמת כי אין לי יד ושם בעסק מלאכה זו ולא בנסיונה מ"מ נלע"ד דאין מזה הוכחה דנטל"ש דהרי פשוט ביו"ד סי' ק"ג דנטל"פ דמתיר התערובת לאו דוקא כשפוגם לגמרי אלא אפי' פוגם קצת חשיב נטל"ף ומתיר תערובתו.
וא"כ אף אם הניסיון אמת מ"מ אין מזה הכרח שהוא נטל"ש. שיוכל להיות שפוגם קצת אלא דהעושים כן אין חוששים על קצת פגימתו נגד מה שמרויחים במה שהיין מתחזק והספיריט מעמידו ומקיימו כפי דבריו.
והנה הנו"ב כ' כמסתפק אולי יי"ש ביין נוטל"פ ואני מצאתי בפרח מ"א ח"ג סי' ע"ה הובא בשערי תשובה סי' תמ"ז אות מ שכ' דיי"ש ביין פוגם כאשר חיך אוכל יטעם עי"ש לענין יין שניתן בחבית ישן של יי"ש וכ"כ בפמ"א ח"א סי' נ"ה הו"ד בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ע"ג וז"ל דוקא ביין אמרי' דנוטל"ש אחר מעל"ע משא"כ אראקי שהוא יין שרף דומה לשאר משקה וג"כ נטל"פ אחר מעל"ע עכ"ל והשבו"י עשה לו סמוכים דרבנן מתוס' פסחים ונזיר כיעי"ש וכ' דכיון שנשתנה ע"י רתיחת האור והוא רק זיעה בעלמא הוי כשאר משקה ונעשה לפגם.
אף שראיתי במג"א סי' תנ"א סק"מ וז"ל ומשמע בתה"ד שחביות של יי"ש אף שאינו ב"י אסור הכל דעינינו הרואות דנטל"ש הוא וכמ"ש ביו"ד סי' קל"ז עכ"ל באמת בתה"ד לא ראיתי שום משמעות בדבריו רק ביין עצמו ולא ביי"ש הבא מזיעתו והמג"א עצמו בסי' תמ"ו ס"ק כ"ה נראה כמסתפק בזה והניח בצ"ע ואין ספקו מוציא מידי ודאי של הפמ"א הנ"ל.
ואף דיש מקום לחלק ולומר דבסי' תמ"ז לא מיירי מיי"ש הנעשה מיי"ן לכן כ' הדבר בלשון ס' משא"כ בסי' תנ"א דמיירי ביי"ש הנעשה מיי"ן מ"מ המקור דין מתה"ד שכ' שם אין ראיה כלל ועיקר כדעת התשובה וראיה מהתוס' וכו' עכ"ל ומובן מדבריו דביי"ש עצמו יש לחלק בין הנעשה מיין להנעשה מהתבואה דבנעשה מהיין יש מקום להסתפק דהוי כמאן דאתי מחמתיה וכשם שהיין עצמו אינו נפגם ביישון כן היי"ש דאתי מחמתיה ומשו"ה פשיט"ל להמג"א סי' תנ"א דל"מ מה שאינו ב"י ביי"ש כזה.
אבל ביי"ש מהתבואה יש לומר דפוגם כמו בתבואה עצמה דבודאי פוגם הכלי כשאר דברים ומשמע עוד דהפמ"א שכ' דאראקי נוטל"ף הוא כשאר משקה היינו אפי' ביי"ש הנעשה מיין וכ"ש ביי"ש מתבואה וא"כ מבואר דדעת הפמ"א והשבו"י דיי"ש מתבואה כבנד"ד ודאי הוא נפגם כשעמד בכלי יותר ממעל"ע.
ולהמג"א ביי"ש תבואה הוא ספק לכ"ע מיהא אינו פשוט דנטל"ש כדפשיט"ל להמשיג נר"ו. ובישועות יעקב סי' תנ"א ס"ק י"ד כ' דיש לתמוה על הפוסקים שכ' ביו"ד סימן קל"ז דיין שבדופני החבית אינו נפגם באינו ב"י והוא סברת הריב"ש.
ואמאי לא חשו לסברת הרמב"ן דס"ל דיין שבדופני החבית נפגם אחר מעל"ע (והביא ראיה לס' הרמב"ן) וכ' עוד והמג"א כאן נמשך אחר הש"ע הנ"ל ולמד ממנו גם לענין יי"ש שכל שהוא עומד בדופני הכלי נוטל"ש וכו' עי"ש שנראה שר"ל דלדעת הרמב"ן יי"ש שבדופני הכלי ג"כ נפגם מעל"ע דהא המג"א לא אמר דיי"ש אינו נפגם באב"י אלא משום דמדמה ליה ליין וכיון דביין ס"ל לרמב"ן דנפגם ה"ה לדידיה ביי"ש דנפגם.
וממ"ש בישו"י יו"ד סי' קל"ז סק"ב נראה דנקיט בפשיטות דגם יי"ש של תבואה ביין הוא כשאר משקים שהק' דכיון דכלים של יין הצריכה התורה הגעלה משום שתיית הנזיר בהם כמ"ש תוס' פסחים ד' מ"ד ע"ב ד"ה יליף מגיעולי עכו"ם. הא קי"ל דיין פוגם כל מיני משקים ואף לכתחלה מותר ליתן בכלי שנשתמש בו יי"ן שכר או שאר משקים לפי שהם פוגמים את היין והיין פוגם אותם וא"כ הנזיר ודאי לא ישתמש ביין דאסור הוא לו אלא ישתמש בשאר משקה והם פוגמים ומותר לכתחלה.
ועי"ש מה שנדחק ליישב ולא כ' דהוצרכו להגעיל כדי שישתמש ביי"ש של תבואה מוכח דס"ל דגם יי"ש של תבואה שוה לשאר משקים בזה דהוי נטל"פ. ואחר כמה שנים נדפס שו"ת בית שלמה וראיתי שם בא"ח סי' ס' שכ' בשם הרב השואל דפשוט בעיניו דיי"ש נטל"ף ביין כמ"ש בשע"ת וכו' וכ' ע"ד וקשה לסמוך ע"ז דהאור חדש ונו"ב דעתם להחמיר וכו' ושם (בב"ש) סי' צ"ו כ' בשם הרב השואל שהמשיג עליו כ' מסברא דנפשיה דיי"ש ברוטב של בשר הוי נטל"פ.
והב"ש הוכיחו ע"פ דאיך אפשר להקל בזה מסברא. והביא דברי הנו"ב הנ"ל שנסתפק ביי"ש ביין אם הוא נטל"פ וסיים ע"ז וז"ל והרי לחוש שלנו ודאי יי"ש פגם ביין בריחו וטעמו ומקפידים הרבה שלא ליקח כלי מיי"ש ליתן בתוכו יין עד שמדיחים אותו כמה פעמים עד שלא נשאר כלום מממשו ומריחו ואפי"ה החמירו הגאונים הנו"ב וא"ח כי אין להקל בזה משיקול דעתינו במה שלא נתבאר בש"ס וקדמונים שבודאי נטל"פ ע"כ לעניינינו.
הנך רואה דכמה רבנים יעידון יגידון אחר שעמדו על הנסיון שהיי"ש ביין הוא פוגם. אלא דבכל זאת אין לנו לסמוך על זה כל שלא נמצא מפורש כן בש"ס ופוס' ואהכי החמיר הנו"ב וגם אני עני ואביון נמשכתי אחורי ארי הנו"ב הנ"ל וכתבתי דאין לנו פתח היתר בזה דכיון דמספק"ל אין לנו להתיר מספק דהוי חסרון ידיעה: (ט) והנה כבר כתבתי למעלה (בד"ה ומ"ש דמבואר) בשם הרט"ז דהר"ב העיטור ס"ל ג"כ דבמידי דהיתרא בלע כחמץ קודם הפסח לא אמרי' בכוליה משערינן.
ונראה שזה ג"כ דעת הסמ"ק שהובא במרן הב"י סי' תמ"ז ופסקו בש"ע ס"ז דבוסר שדכו במדוכת חמץ מותר בפסח משום דבצונן לא פליט ואף אי פליט משהו בעלמא הוא. ואי ס"ל דבכוליה משערינן הא אין לך כלי שמחזיק ששים נגד כולו.
ועי"ש בט"ז ס"ק י"ג ופרמ"ג במשבצות. ובס' מאמר מרדכי שם ס"ק י"ד כ' בשם שכנה"ג שהקשה על הסמ"ק דהא לא ידעינן כמה נפיק מיניה ובכוליה משערינן כמבואר בדין שומן מהותך וכ' ואולי ס"ל לסמ"ק דלענין חמץ דהיתרא בלע לא משערינן בכל הכלי אלא במה שפולט ובטל בששים כמ"ש המרדכי בשם הר"י מוויינא ע"כ (ומשמע דס"ל להשכנכ"ג דמאן דאוסר בשומן מהותך ע"כ לא ס"ל דבחמץ לא אמרי' בכוליה משערינן אלא גם בחמץ בעינן כנגד כל הכלי ומסייע להרב המשיג [הנז"ל בד"ה והכי חזינא] שכ' דהרמ"א לא ס"ל לחלק וגם בחמץ בעינן כנגד כולו.
אך באמת אין מזה סיוע להשגתו משום דהשכנה"ג לא נחית לס' המחצ"ה הנז"ל אלא משמע ליה דברים כפשטן דבחמץ לא בעינן לשער בכל הכלי. אך לפי מה שביאר המחצ"ה לא אמרי' כן אלא בשכר וכיוצא דאין כולו חמץ ולא בעי' ביטול אלא כנגד האיסור.
וא"כ בבלוע רק מחמץ ודאי משערינן בכל הכלי וכמ"ש בענ"ד ע"ד הרב המשיג וכמ"ש להלן בשם הרב מאמ"ר) והרב מאמר מרדכי כ' ע"ד שכנה"ג דאין תי' עולה יפה שהרי הסמ"ק עצמו אסר שומן מהותך משום דפעמים שעושין באותה מחבת חמץ בעין כמו מים וקמח ונמצאת המחבת בלועה מחמץ בלא ביטול חוזרת ונותנת טעם בשומן וכו' ואם כדברי השכנה"ג לא הי"ל לאסור שומן שהתיכוהו במחבת דודאי אין האיסור אלא משום דאין ששים נגד הפליטה דאי איכא ס' הא ס"ל לסמ"ק דמותר ואין חוזר ונעור ולכן כ' הוא ליישב קושית השכנה"ג וביאר דבריו ע"ד שביאר המחצ"ה דברי המרדכי והוא דחימוץ המדוכות אינו אלא מחמת החמץ שמערבים עם המורייס כמו שפי' להדיא בסמ"ק ומשו"ה לא בעינן ששים אלא נגד החמץ דלא אמרי' בחמץ חתיכה נע"ן והחמץ הוא משהו ושרי אלו תוד"ק.
ועיין בדברי מנחם שם בהגב"י אות י"ז שכ' לתרץ קו' השכנה"ג דא"ץ לבטל אלא הפליטה לחוד דאין הבוסר כולו נעשה איסור דומיא לבצל שחתכו בסכין חולבת ונתנו עם בשר דלא נעשה כל הבצל איסור אלא משערינן נגד הבלוע דוקא עי"ש (ובמחצית השקל סי' תמ"ז סקי"ו נקיט בפשיטות גם בחמץ קודה"פ דבכוליה משערינן עי"ש ואינו פשוט לומר כן כמבואר): ואנכי חזון הרבתי בס' עיקרי הד"ט בחא"ח סי' י"ז אות כ"ה שכ' בשם שו"ת בית דוד סי' קצ"ט וז"ל מסיק ותני כסברת רש"י ותוס' ור"י והר"ן דלא כהטור בשם אביו בסס"י תנ"ב בדין קדרת חמץ ב"י שבשלו בה בע"פ תבשיל לפסח שדינו ליבטל בס' דלא משערינן בכל הכלי ס' כנגד מה שבתוך הכלי אפי' בחמץ כס' הרא"ש דליתא דלא אמרי' הכי אלא בכלי של איסור או של בשר שנתבשל בו חלב אבל בחמץ משערי' כפי מה שבישל בכלי ע"כ (ויש לי לשאת ולתת בדברים אלו אך כי ס' ב"ד אמצ"א לעיין בדב"ק בגופן שלהן ע"כ משכתי ידי מזה כעת) הנה מובן מדבריו דנקיט בפשיטות דבחמץ לא אמרי' בכוליה משערינן ומחלק בין כלי של בשר וכו' לחמץ.
ולפי דבריו אין אנו צריכים להמצאת הגאון מחצ"ה דאין כל השכר חמץ וכו' דאף אם יהי' כולו חומץ אין חשש. וגם מדברי הרט"ז סי' תמ"ז ס"ק י"ט הנז"למשמע דהבין הדברים כפשטן דבהיתרא בלע כגון חמץ קוה"פ לא בעינן כנגד כולו.
וכן ס"ל להסמ"ק לפי"ד השכנה"ג הנ"ל ומה שהק' הג' חק יעקב מבב"ח דאמרי' בכולי' משערינן ל"ק לפי מ"ש הב"ד לחלק בין בב"ח לחמץ כנז"ל וא"כ בנדו"ד שפיר י"ל דנתבטל טעם היי"ש בהיין דא"ץ לשער אלא נגד הבלוע ויש ששים כנגדו אף אם נאמר דהיי"ש נתהווה רק מזיעת התבואה לבד.
ולדעת המאמ"ר בכונת הסמ"ק דהוא משום דאין צריך לשער אלא בערך החמץ יש היתר באם נאמר דהזיעה באה מכח הדברים אחרים עם התבואה כמו שנראה מדברי המחצ"ה וחת"ס הנ"ל. ועיין שע"ת סי' תמ"ז אות ט"ז בשם מקום שמואל דבהיתר בהיתר לא אמרי' בכוליה משערי' וכ' ע"ד דקשה לסמוך ע"ז כ"א בהפ"מ ושעה"ד גדול כיון דיש דעות אף באיסורין דבמאי דנפיק מיני' משערינן עיין יו"ד סי' קצ"ח (צ"ל סי' צ"ח).
ובשו"ת רמ"ץ א"ח סי' כ"ט אות כ' כתב ע"ד המקום שמואל דאין לו ראיה בתורה ואין לסמוך עליו ומ"מ עשהו סניף לנדונו בצירוף דעת הסובר דאף באיסור א"ץ לשער כנגד כולו עי"ש ואולי בחביות של עץ דנדו"ד יש לעשות סניף כל דהו סברת הראב"ד שהביא מרן הב"י בסי' צ"ח דבכלי עץ ומתכת דאפשר להפריד האיסור ע"י הגעלה אין משערין בכולו אלא באומד יפה כמה יצא ממנו והרב קהל יהודה בסי' ק"ה דף כ"ו ע"א כ' שזה דעת האגור עי"ש שכ"כ להצילו מקושיית כנה"ג ובקונטרס הכללים במערכת הבי"ת אות צ"ח כתבתי דסברת הראב"ד עם דלא קי"ל כוותיה מ"מ לא נפלאת היא וחזי לאיצטרופי לס"ס עי"ש (עתה ראיתי מ"ש בזה במקנה אברהם במ"ע הכ"ף אות קנ"ב בשם הרב ב"ד בדף קמ"ג דנראה דס"ל דגם בחומץ קוה"פ משערינן בכוליה ואחרי שאין ס' הנ"ל מצוי אצלו לא אוכל להבין בבירור מאי דעתו.
ודעת המקנ"א לסמוך בזה לדעת הסוברים דלא משערינן בכוליה כן נראה קצת אך אינו מוכרח כיעי"ש): (י) וראיתי למרן חיד"א בברכ"י סי' תמ"ז אות י"ט שכתב בשם שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ע"ה וז"ל נתן יינו בחביות יין שרף יישנות מזמן רב ובפסח הרגישו ביין טעם היי"ש אסור לשתותו בפסח ומותר אחר הפסח עכ"ל.
ולפי המובן הוא דלא נעשה שום הכשר בהחבית ולא אסר אלא משום שהרגישו טעם היי"ש בהיין הא לא"ה ס"ל דמותר לשתותו בפסח וא"כ בנדו"ד דלפי עדות הבקיאים אין שום טעם וריח יי"ש בהיין נראה דפשוט להתיר היין עצמו וכ"ש שיש להתיר הזיעה היוצאת ממנו. והגם דחלילה להתיר בשתיה בפסח יין שהושם בחבית של יי"ש חמץ וכבר נהגו אפשר ברוב תפוצות ישראל לאסור משקה ששהה בכלי חמץ כזה ורבים מחמירים אף אם לא שהה בתוכו מעל"ע ומי יקל ראש לפרוץ גדר ח"ו בפרט באיסור חמץ דחמיר טובא.
ועיין בש"ע הרב מוהרש"ז, בסי' תנ"א סעיף ס"ג דחבית של יי"ש שלא הוגעלה כדין אפילו אינה ב"י והכניסו בתוכה מי דבש אסור המי דבש אפילו אם היה זה קודם הפסח. ובחבית של שכר כה"ג מותר והטעם לפי שיי"ש במי דבש נוטל"ש ושכר במ"ד נוטל"פ וא"כ ביין דמספק"ל להגאונים הנ"ל אולי הוא נטל"ש בודאי יש לאסור מספק דהוי ס' מחסרון ידיעה כמש"ל וכ"ש למ"ש הרב המשיג דהוכיח הנסיון דיי"ש ביין נוטל"ש הוא (והבית שלמה בסי' ס' הנ"ל כ' וז"ל ואף אם הושם יין בתוך כלי יי"ש קוה"פ ושהה בתוכה מעל"ע דפשוט למעלתו להתיר בזה משום דיי"ש נטל"ף ביין הייתי מחמיר מלשתותו בפסח כיון שאור חדש והנו"ב דעתם להחמיר אף לענין איסור יין כשהושם יין כשר לתוך כלי הבלוע מיי"ש של נסך דלא הוי נטל"פ וכ"ש שיש להחמיר לענין חמץ בפסח עכ"ל) וגם ראיתי דאם באנו לסמוך על הטעם השני של הרב המרדכי בחבית של שכר שהוא מטעם ביטול בששים משום דלא בעינן לשער בכולו במידי דהיתרא בלע ונימא דגם ביי"ש שהוא חזק וחריף הדין כן.
הנה יש לפקפק ע"ז ממ"ש בפרמ"ג סי' נת"א במשבצות ס"ק כ"ז די"ל דיי"ש אינו בטל בששים משום דלטעמא עביד וכ' כן גם בשם שו"ת ח"ץ סי' כ' עי"ש ולפי דבריו נפל פיתא בבירא בנדו"ד דאין שום צד היתר לא מטעם נטל"פ דהא יי"ש לאו נטל"פ הוא כמש"ל ולא מטעם ביטול כיון דעביד לטעמא.
אלא דאין זה כ"כ פקפוק שהרי בבית שלמה סי' צ"ו הביא שו"ת הגאון פנ"י בח"א סי' ח' שהאריך וכתב דפשוט יותר מביעתא בכותחא דיי"ש בטל בששים ואפשר דאף בפחות מס' בטל דאם נותנים ביי"ש עשרים חלקים מים פשיטא דאין כאן טעם יי"ש רק הריח וריחא לאו מילתא ע"כ ומבואר שכן דעת הנו"ב דגם יי"ש בטל בששים ובבית שלמה הנ"ל סי' פ"ז דף נ"ג ע"ג כ' דהנו"ב אין חולק על הח"ץ דאינו דומה טעם יי"ש שבכלי ליי"ש ממש כמובן דלא כדמשמע מהפרמ"ג סי' תנ"א במ"ז ס"ק כ"ז ע"כ ור"ל דמדברי הפמ"ג נראה דגם בטעם יי"ש שבכלי אמרי' דלא בטיל.
ואיהו ס"ל דיש לחלק דדוקא ביי"ש עצמו הוא דס"ל להח"ץ דל"ב. אבל בטעם שבכלי דבהא איירי הנו"ב גם הח"ץ מודה דבטיל.
וא"כ בנדו"ד דעל טעם שבכלי אנו דנים י"ל דבטל בס' לכ"ע. ועוד כ' שם בב"ש די"ל דיי"ש ביי"ש הוי מין במינו ואף אי לטעמא עביד י"ל דבטיל ושקו"ט בזה דהפמ"ג נסתפק בזה עי"ש מ"מ מצד דעת הפמ"ג פיקפוק מיהא הוי וחזי לאצטרופי שלא להתיר היין בשתיה) ועל דברי המחצ"ה וחת"ס הנז"ל ראיתי בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' קנ"ג (רשמתיו בסי' זה אות ג') שכ' בשם הרב השואל והסכים לדבריו וז"ל יפה כ' מעלתו דגם המים נעשים שכר ויפה כתב בזה אף שגם מהנו"ב יו"ד מ"ת סי' נ"ח נר' כן אבל חלילה להקל בזה וכו' עי"ש.
ובח"ב סי' קנ"ב ביי"ש של פסח שניתן בחבית שנשתמשו בה לפני ג' שנים יי"ש חמץ ומאז ועד עתה עמד החבית ריקה בלי שום השתמשות וקודם שהושם היי"ש ש"פ רחץ ושפשף היטב ועמד בה מים שעה אחת ושתו היי"ש בפסח ונשאר לפסח אחר וכתב דמהפמ"ג משמע דהגעלה לבד בלא מים ואפר תחלה מותר בדיעבד אך בכאן לא היה הגעלה וא"כ בודאי אסור ושקו"ט אם אפשר להתיר עפ"י מ"ש הפנ"י דיי"ש הוא זיעה בעלמא עי"ש בסי' ט' וכ"כ מוהריט"ץ בסי' ס"ח וכתב דקשה לסמוך ע"ז וכו' וגם לסמוך עמ"ש הח"ץ דלאחר י"ב חדש כלה כל הלחלוחית וכ"כ בשו"ת פמ"א הובא בנו"ב מת"ן יו"ד סי' ס"ז (ט"ס הוא כי שם לא נזכר שו"ת הנ"ל כלל ואולי הוא מ"ש בנו"ב סי' נ"ח דשם היה ישון וכו' עי"ש) גם ע"ז קשה לסמוך וכו' לכן אי אפשר להתיר זאת כי מ"ש כ"ת בשם הפנ"י דיי"ש מקרי חמץ נוקשה הנה זה לא כ' אלא משום דזיעה בעלמא הוא וגם לא קאי רק על המלאץ אבל ביי"ש הנעשה מתבואה פשיטא דהוי חמץ גמור וגם לאחר הפסח לדידן דשיטת הח"ץ עיקר ואין להקל בזה רק למוכרו לשתות אחר הפסח ולא לפסח חלילה עכ"ל.
באופן דנראה מכל האמור דמשקה שהושם בכלי של יי"ש כל שאינו ידוע בבירור דהיי"ש פוגמה א"א להתירו לפסח (וגדולה מזאת ראיתי עתה בס' שבילי דוד ליו"ד בסי' קל"ז אות ה' שכ' וז"ל וכתב בח"ס סי' ק"ח יין של פסח ששהה בחבית של יי"ש חמץ אסור גם לאחה"פ דזה נוטל"ש ול"ד לשומן מהותך בכ"ח לענין שהיה מקילין דס' אב"י ונ"ט בר נ"ט משא"כ בזה עכ"ל הרי דאף לאחה"פ אוסר הח"ס בכה"ג.
אלא שעיינתי כעת בח"ס א"ח סי' ק"ח ולא חזינא כי האי סימנא ממ"ש בשמו בשב"ד ולא אדע כעת איזה ט"ס יש): (יא) מ"מ בנו"ד דלא באנו להתיר היין עצמו רק הזיעה היוצאת ממנו אף דקי"ל דזיעה היוצאת ע"י חמין הוא כגוף האיסור כמ"ש הריב"ש ופסקו מרן ביו"ד סוס"י קכ"ג אגואה ארדיינטי וכו' והאריכו רבנן בתראי בזה ועיין מה שרשמתי בקונטרס הכללים במע' הזיי"ן אות כ"א בס"ד.
מ"מ כיון דבנדו"ד היין עצמו אינו ברור דאסור נראה דאפשר לסמוך להתיר הזיעה. ובס' זכרנו לחיים ח"א בדיני יין נסך אות ב' כ' וז"ל ראק"י שהוציאו הנכרי בלאמבי"ק פעם שנית מותר בשתיה דכל כי האי לא אסר הריב"ש משום דהוי זיעה דזיעה כן העלה בס' אדמת קדש יו"ד סי' י"ג.
ועיין מראית העין דף ע"ו עכ"ל ועם כי קולא גדולה היא בעיני וספרים הנ"ל אין מצוים אצלי לעיין בדב"ק מ"מ נראה דכוונתו לומר הבו דלא נוסיף עלה ולא אסרינן זיעה היוצאת מהמשקין אלא זיעה א' ולא זיעה דזיעה. וכמו כן נראה דכ"ש שיש לומר בנדו"ד דע"כ לא אסרי' זיעה היוצאת מן המשקה אלא באיסור ברור משא"כ בנדו"ד דגוף היין אינו ודאי איסור רק שאנו מחמירים בו י"ל הבו דלא נוסיף לאסור גם הזיעה: (יב) הן אמת דלכתחלה ודאי אין להתיר לעשות מיין זה יי"ש לפסח ועיין בנו"ב מ"ת א"ח סי' ע"א בפירות יבשים שאין בהם שום חשש חמץ רק משום מנהג לא רצה להחליט להתיר להוציא מהם יי"ש לפסח ועיין בחיי אדם בקונטרס נשמת אדם סי' ל"ב דאוסר לעשות יי"ש ממיני זרעים וקטניות לפסח אף שאין איסורן אלא מחמתמנהג.
מ"מ מה שכבר נעשה בדיעבד והוא הפ"מ כבנדו"ד דעתי העניה נוטה להתיר ולסמוך להקל אטעמא דהיתרא בלע עפ"י סברת המחצ"ה ודעמיה הנז"ל ועיין בשערי תשובה סי' תמ"ז אות ט"ז בשם מקום שמואל סי' נ"ב דאע"ג דבשאר איסורין אין לשער נגד מה שנבלע בכלי דלא ידעי' כמה נפיק מניה מ"מ בחמץ קודם זמן איסורו משערינן במאי דנפיק מניה וכ' ע"ד דאין להקל כי אם בהפ"מ ושעה"ד גדול כיון דיש דעות אף בשאר איסורין דבמה דנפיק משערינן עיין ביו"ד סי' צ"ח עכ"ד הצד השוה שבהם בחמץ לפני זמנו במקום הפ"מ ושעה"ד גדול מיהא לא אמרי' בכולי' משערי' ומסתמא יש ששים נגד טעם חמץ הבלוע בכלי.
ואפשר דגם השו"מ הנז"ל מודה בכה"ג להתיר בדיעבד דמה שחרה אפו הוא על שעושים כן לכתחלה וכן לא יעשה דאין מבטלין וכו' אבל בדבר שכבר נעשה והעושה היה אנוס עפ"י הדיבור שאמר לו בעל היין והעידו כן אחרים שהמ"ץ המפורסם בעירו אשר עפ"י יחנו ויסעו כל הוראות איסור והיתר התיר לעשות מיין זה יי"ש ואם השואל או הנשאל טעה מאי הו"ל לבעל היי"ש למיעבד והוא ירד ברשות וליכא בכה"ג משום לתא דביטול איסור לכתחלה עיין בשו"ת צ"ץ סי' מ' דמי ששואל הדין מהלומדים ולא שאל מהבעל הוראה המפורסם לא חשיב שוגג אבל אם שואל להמפורסם חשיב שוגג.
ובנדו"ד הרי שאל להמ"ץ המפורסם בעירו שכולם הולכים לאורו והוראתו בענייני איסור והיתר פשיטא דחשיב שוגג ועיין מה שרשמתי בזה בקונטרס הכללים מערכת הט' אות כ"ז. הנה כי כן נלע"ד דיש לצדד להקל במקום הפ"מ ע"י צירוף כל הטעמים הנ"ל.
ובכל זאת לא מלאני לבי לתת הכשר להיי"ש הנ"ל ובעל היי"ש הוליך את היי"ש לעיר. .
וכתבתי להרב דשם להודיעו גוף המעשה וצדדי ההיתר הנז"ל והוא השיב לו כרשום להלן ושמעתי כי גם נתן הכשר ליי"ש הנ"ל לשתותו בפסח. ואח"כ כתבתי תורף הדברים הנז"ל לאחד המיוחד מגדולי דורינו יצ"ו ובקשתיו שיעיין בשו"ת עמק הלכה וכנסי"ח ובס' ד' שיטות מוהרי"ש (המובא לקמן בתשובת הרב המתיר הנ"ל) כי אינם נמצאים אצלי והשיב לי וז"ל ע"ד היי"ש שנעשה מן יין שעמד איזה ירחים בחביות של יי"ש חמץ אם היה בא הדבר לפני קוה"פ הייתי מונע את עצמי מליתן הכשר וכבר הוה עובדא כה"ג במדינתינו ולעזו ע"ז רוב גדולי מדינתינו.
ומס' עמק הלכה סי' קל"ד וכדבריו מבואר עוד בתשו' באר יצחק סי' יו"ד וי"א אין ראיה לזה. ובגוף הדין מאחר שבאמת יש ויש כמה צדדים טובים להתיר את היי"ש הנ"ל לפסח וכבר נעשה מעשה.
אין נכון להרעיש עולם בזה. ועם כל זה עצתי אמורה למנוע זאת על להבא כל מה דאפשר כי ההיתרים בזה אינם מרווחים ואכמ"ל עכ"ל נר"ו: (יג) וזה לשון הרב המתיר בנדון היי"ש הנעשה לפסח (וכו' ככתוב לעיל בדברינו) הנני לכתוב מה שמצאתי לדבר בכחא דהיתרא (א) בשו"ת פנ"י ח"ב סי' ט' בסוף הס' האריך בענין הי"יש הנעשה מתבואה ומסיק דאף דלא הוי זיעה בעלמא אלא משקה חשיב וכמ"ש הריב"ש מ"מ אין איסורו מדאורייתא משום דהוי שלא כדרך הנאתן עי"ש ובח"א א"ח סי' ח' פ' בפשיטות וז"ל ופשיטא יותר מביעתא בכותחא דגם יי"ש בטל בששים ואפשר בפחות וכו' אלא שלענין הגעלה גם אני מחמיר דאפשר שנכנס בעומק שאין הגעלה מוציא הבליעה וכו' ושם הרבה לחלוק על הלבוש.
ב בספר ד' שיטות למוהרי"ש בסופו סי' ט"ז הוכיח ג"כ דיי"ש הוי שלא כדרך הנאתו וקי"ל דטעמו ולא ממשו בחמץ אסור להשהותו מדרבנן גרידא ויעי"ש מה שדחה תשו' הח"ץ וגם הרבה לשאול על פסק מוהר"ם טיקטין הנדפס ריש הרי"ף מסדר נשים ומסיק דכל האחרונים נגררים לפסק הרמ"ט הנ"ל ולא מצינו שהחמיר בדיעבד אלא שראוי להשתיק להמיקל ייעי"ש שמסיק והגם בכל זה לא מלאני לבי להקל ביי"ש מתבואה שכבר פשט איסורו בכל ישראל מ"מ צד קולא היא היכא דיש צדדים אחרים להתיר.
ג גם בשו"ת עמק הלכה העלה בא"ח סי' קל"ד דיי"ש הנעשה מתבואה אין בו לא כרת ולא מלקות רק איסור עשה יעי"ש. (ד) בשו"ת כנסת יחזקאל א"ח סי' י"ד כ' דיש לצרף דעת מוהריט"ץ לסניף להיתר בנדו"ד דיי"ש אינו אלא קיוהא וזיעא בעלמא ולא חמץ גמור לענין להשהות יעי"ש ונראה דלדעתו יש לצרף דעתו ג"כ לענין ביטול קודם הפסח בששים.
ה והנה בשו"ת ח"ץ סי' כ' החמיר מאד ביי"ש הנעשה מחמץ גמור שדינו כחמץ ממש ומסיק דעדיף מנייהו טובא דהוי כתבלין ויותר מהם דאפי' בשאר איסורין באלף לא בטיל. אמנם בסי' ע"ה בקדרת ברזל שבשלו בה חמץ שתי שנים קודה"פ והיא נקיה ואחר עבור שתי שנים בישלו בה בפסח התיר התבשיל דיישון י"ב חדש עדיף מהגעלה ברותחין ולא שייך נטל"פ דאין בה לא טעם ולא ריח כי הטעם בטל ומבוטל כעפרא דארעא ומהני יישון גם לדבר חריף יעי"ש ובפמ"ג יו"ד סי' ק"ג בש"ד ס"ק י"ז האריך לחלוק ע"ז ומ"מ מסיק דע"י כבישה המיקל ביישון בהפ"מ וצורך גדול אין גוערין בו ואפילו באיסור תורה כמו דבר חריף (אף דשם הוכיח ממ"ש הרשב"א סי' תקע"ה דביין דוקא סברא שכלה לחלוחית וכו' הרי דהביא שמחלק בין יין דקליש לשאר איסורין שיש בהם ממש דלא מהני י"ב חדש.
ואפי' דיעבד אוסר בחמ"פ וה"ה בדבר חריף, לענ"ד אין ללמוד מהרשב"א לאסור בשאר איסורין רק בדבר שיש בו ממש אבל ביי"ש כיון שכלה הלחלוחית כלה גם טעמו) וכבר מבואר ביו"ד סוס"י קל"ה דיישון י"ב חדש מהני לכלי חרס אפילו נתן בתוכן מים תוך יב"ח ומבואר שם בש"ך ס"ק ל"ו דאפי' יין מהני.
ממילא בחבית יין שכבר עברו עליו ד' שנים אף שהיה בה יין לפרקים נתרת בהיתר היישון מאיסור החמץ שהיה בלוע בהכלי. ואף שבשו"ת הרא"ש כלל י"ט סי' ד' מבואר שהשיב להתיר היין ששמו בקנקנים תוך יב"ח לדברי המתירים היין לפי שיש ס' מן הקליפה.
ובנדו"ד הא לסברת רוב הפוסקים צריך לשער כנגד כל הכלי אמנם זה דוקא לענין היין שהושם בהכלי תוך יב"ח דבזה אין להכשיר לדידן אבל היין שהושם אחר י"ב חדש ודאי מהני יישון וזה מבואר בדברי הרא"ש הנ"ל שיותר יוצא ונפלט בליעת הקנקן ונתערב בהיתר ונתבטל וחזר ונבלע בתוכו מן ההיתר ממה שהיה מתייבש ע"י יין י"ב חדש עי"ש ומדברי הרא"ש הנ"ל נלמוד דאף אם נחמיר בנדו"ד מטעם שהיי"ש נבלע בכל הכלי מ"מ כיון שהושם בהכלי יין בי"ב חדש יוצא ונפלט בליעת החבית וחזר ונבלע בתוכה מן היין ונקלש טעם היי"ש שבתוך החבית וכן מבואר בפרמ"ג סי' ק"ה דקי"ל כבוש מעל"ע מכלי מפליט ומבליע בכולו.
וממילא כשם שהיי"ש נבלע בכולו כן היין ששהה בתוכה זמן רב היה מפליט ומבליע בכולו וא"כ אחר יב"ח כשהושם שנית יין להכלי שכבר נתערב בה טעם יי"ש וטעם יין אין צריכין לשער כנגד כל הכלי ואף לדידן דלא מהני יישון להכשיר הכלי בזה לתת בה יין לכתחלה מ"מ לענין דיעבד מהני להכשיר היין שנתנו בהכלי אחר י"ב חדש כיון שכבר נקלש טעם היי"ש הבלוע בהכלי בטעם היין הבלוע בו, וכ"ש בנדו"ד שזהו הפעם הרביעית וכבר מבואר בתורת חטאת כלל ה' דלא אמרי' כבוש כמבושל לכל דבר רק שבולע ומפליט אבל אינו מבלבל טעם החתיכה יעי"ש וממילא גם בהחבית לא נתבלבלו הטעמים ולא נאסרה החבית להצריך ביטול כנגד כולה וטעם היי"ש נתבטל בהיין זה שלש פעמים ובכל פעם נשאר הטעם מהיי"ש הבלוע בחבית יותר קלוש עד שאינו נרגש כלל.
ויעויין בש"ס ע"ז דף ע"ו דאמרי' בקדשים כל יום נעשה גיעול לחבירו ויעויין בב"י יו"ד סי' צ"ב מה שהאריך ע"ד הטור. ועפי"ז יש לקיים מ"ש הזכרנו לחיים הנזכר בדברי כת"ר להתיר בזיעה דזיעה.
עכ"פ לדינא הנני מסכים לכת"ה להתיר היי"ש הנעשה מהיין שהושם בהחבית הנ"ל לשם פסח בלי שום פקפוק עכ"ד תשובת הרב הנ"ל: (יד) ויש לי לפקפק ע"ד וארשום פה והמעיין יבחר. הנה מ"ש מתשו' הפנ"י דיי"ש הוא אסור מדרבנן משום דהוי שלא כדה"ן הנה מלבד דזה אינו מוסכם מתרי טעמי חדא דרבני האחרונים נקטי דיי"ש הוי חמץ גמור מדאורייתא וכבר הלכו נמושות בענין זה ואשר חשב להביא מן החדש מתשו' הפנ"י ח"ב שנדפס מקרוב.
באמת אין כל חדש כי הגאון פנ"י גם בח"א סי' י"ג כתב כן ורמז לתשו' שבח"ב הנ"ל והגאון באר יעקב בסי' תמ"ב האריך לחלוק עליו וכ' שותא דמרן לא ידענא וכו' עי"ש בדף י"ט ע"א. ובא רעהו שכנגדו חלוק עליו בקצת מדבריו.
ובענין זה הוא שר המסכים וכ' וז"ל אבל מה שכ' מכ"ת דשכר ויי"ש הוי דרך הנאתן כיון דדרך לעשות מהם שכר ויי"ש בזה אני מסכים עמו וכו' עי"ש בדף כ"ד ע"א ועיין נו"ב מ"ת סו' ס"ג וס"ד. וכבר הבאתי לעיל אות קטן ז' דברי החת"ס סי' ק"ך דכ' דפשוט הוא דהוי חמץ גמור.
ובאות קטן יו"דהבאתי דברי השו"מ ח"ב סי' קנ"ב דקשה לסמוך אמ"ש הפנ"י בסי' ט' דיי"ש הוא זיעה בעלמא וכו' ולשונו אינו מדוקדק דהרואה יראה בפנ"י דלא סמך ע"ז לומר דיי"ש היא זיעה דכבר כתב הריב"ש דמשקין החמין זיעה היוצאת מהן חשיב כמשקה. אלא כונתו אמ"ש הפנ"י דחשיב שלא כדרך הנאתו.
ואף דאין מורה כן סגנון לשונו שבקיה דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה. וכמעט כן הוא דעת רוב רבנן בתראי דיי"ש חשיב חמץ גמור כמו שיראה הרואה הלא בספרתם הא חדא (יעיין לקמן סי' ח' אות כ"ח ד"ה ולענין) ועוד דאף אם נודה לס' הג' פנ"י דיי"ש חשיב שלא כדה"ן אינו פשוט דאינו אלא איסור דרבנן דהפנ"י נמשך אחר מ"ש הרמב"ן שהביא שם דמ"ש ר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן דמשמע מלקות הוא דליכא הא איסורא איכא האי איסורא הוא רק מדרבנן עי"ש אבל באמת אין זה פשוט כמו שמתבאר ממה שרשמתי בקונטרס הכללים מערכת הכ"ף אות כ"א דה"ה.
פ"ח.
דמ"א.
ס"ל דהוי כדין ח"ש דאין לוקין עליו אבל אסור מדאורייתא. ואיכא מאן דס"ל דאסור מן התורה משום טעם כעיקר עי"ש.
ותו בר מן דין ובר מן דין לא ידעתי מה הועיל לנו שיטת הפנ"י לנדו"ד דאטו מי איכא למ"ד שלא כדה"ן מותר גמור הרי בין למר ובין למר איסורא מיהא איכא למר מדאורייתא ולמר מדרבנן וכיון שכל עצמינו לא באנו אלא למצוא פתח היתר לשתות היי"ש בפסח הרי גם להפנ"י שערי היתר בזה ננעלין תנן דסוף סוף איסורא דרבנן מיהא איכא והמתבונן בדברי הפנ"י בגופן שלהן יסבור ולו ידע כי כונתו הוא לענין היתר לאחר הפסח דאם נאמר דהוא אסור מה"ת א"כ כשעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואם הוא מדרבנן לבד אפשר דיש לדמותו לחמץ נוקשה דאסור מדרבנן ואם עבר עליו הפסח מותר.