שבלי הלקט· רבנו צדקיה הרופא
הלכות שחיטה
סימן א
דין מי ראוי לשחוט.
יתברך הבורא אשר בחר בישראל מכל האומות ומרוב חיבתן גזר עליהן מצות וחוקים וציום שלא לאכול נבילות וטריפות כדכתיב לא תאכלו כל נבילה וגו' וכתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. ועוד הזהירם שלא לאכול אבר מן החי כדכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו והתיר להם בשר באכילה ע"י שחיטה דתניא ר' אומר וזבחת כאשר צויתך מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה הרי למדנו שיש ציווי בזביחה. ופי' רבינו שלמה זצ"ל כל הלכות שחיטה נצטווה ועוד מצינו שחיטה לגבי בהמה דכתיב הצאן ובקר ישחט להם וחיה בכלל בהמה לענין שחיטה וכן נמי לגבי עוף מצינו שחיטה דתני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים. לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים. לפוטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשירו בסימן אחד. הלכך צריך להיות השוחט חכם ובקי בהלכות שחיטה דאמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו וצריך להיות ירא שמים שלא יקל לחוס על הממון ויאכיל נבלות לישראל ולא יחמיר יותר מדאי במה שאין ראוי להחמיר שהתורה חסה על ממונן של ישראל כדכתיב והשקית את העדה ואת בעירם. וצריך להיות יודע לאמן את ידו בשחיטה דאמר רב יהודה אמר שמואל תלמיד חכם צריך ללמד שלשה דברים כתב שחיטה ומילה פי' שילמוד שירגיל שהיא אומן בהם.
ושנו רבותינו ז"ל הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן פי' כל המומחין היודעין הלכות שחיטה שוחטין לכתחילה חוץ מחרש שוטה וקטן שהן מועדין לקלקל הלכך אם שחטו בינן לבין עצמם שחיטתן פסולה ואפי' בדיעבד ואם שחטו בפני בקיאין כראוי שחיטתן כשרה בדיעבד ואע"פ שלא היתה כוונתן לשחיטה אלא לחתיכה בעלמא דלא בענן כוונה בשחיטת חולין דתנן זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ובאה ושחטה כדרכה כשר וטעם משום דקא מכוין להפילה וכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל אבל אם נפלה סכין מעצמה אע"פ ששחטה כדרכה פסולה. וחרש שאמרו חכמים בכל מקום [זה] שאינו שומע ואינו מדבר. שוטה שמאבד כל מה שנותנין לו בשטות או שלן בבית הקברות משום שגעון. קטן שלא הגיע לי"ג שנים ויום אחד. שחיטת סומא חכם כשרה בדיעבד אם ראינו לאחר שחיטה שנשחטה כראוי. השוחט בלילה שחיטתו כשרה לכתחלה בשאבוקה או נר כנגדו ובלא אבוקה ונר כשרה בדיעבד כשהשכים ומצא כותלי בית השחיטה מלאין דם. דליכא לספוקי שמא נחנקה. שחיטת נכרי נבלה אע"פ ששחט לפני בקי ואפילו בדיעבד. ישראל ששחט לנכרי או שהיה שותף בבהמה עם הנכרי שחיטתו כשרה ואע"פ שהיה הנכרי מחשב לשם ע"ז שלו דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן. השוחט בשבת וביום הכיפורים במזיד אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. אבל לצורך חולה או חיה מותר לשחוט לכתחלה אבל אינו צריך לכסות הדם עד מוצאי שבת ואם שכח ולא כסה כשרה. ומי שאינו יודע הלכות שחיטה ששחט לפני חכם שחיטתו כשרה אם יודע לאמן את ידו ושחט כראוי ומאן דשחיט ואזיל ליה לעלמא וליתיה קמן דלשייליה ולא ידעינן אי גמיר הלכות שחיטה אי לא שחיטתו כשרה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן:
סימן ב
דין במה שוחטין ובמה אין שוחטין.
בכל שוחטין פי' בכל דבר שוחטין על ידי הדחק בשאין להן סכין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה דהיינו סימונייא דאגמא לכתחלה בתלוש מעיקרו. ובתלוש ולבסוף חיברו דיעבד מותר בשצואר בהמה למטה אבל צואר בהמה למעלה פסולה דחיישינן לדרסה וה"ה אם נעץ סכין בכותל ושחט בה. ועוף שהוא קל בין שסכין למעלה וצוארו למטה ובין שצוארו למעלה וסכין למטה שחיטתו כשרה בדיעבד. ויש מפרשים הוא הדין לגדיים וטלאים שהרי הן קלין. אבל מחובר מעיקרו אפי' בדיעבד אסור לשחוט בו. מגל יד. צידו אחד סכין וצדו אחת כעין מגירה שנקרא סיג"א שחיטתו כשרה בדיעבד ולכתחילה פסולה דלמא אתי למיעבד באידך גיסא. השוחט במגל קציר שחיטתו פסולה אפי' בדיעבד. וצריך השוחט לבדוק הסכין קודם שחיטה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתיה פי' עם האצבע בבשר ובצפורן בשלש רוחות הסכין באמצעו מחודו ומשני צדדין. סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגרה ואסור לשחוט בה ואם שחט בה שחיטתו פסולה אפי' בדיעבד ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה אפי' בדיעבד מסוכסכת כשרה בדיעבד כשהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך. וכגון שעומד הפגם בראש הסכין אבל אם הוליך והביא שחיטתו פסולה אפי' דיעבד. אוגרת פי' חוגרת אחה"ע מתחלפין שחוגרת בה הצפורן בהולכה ובהבאה אי נמי לשון אגרה בקציר מאכלה או מלשון מגירה. מסוכסכת מרוח אחת שחוגרת בה הצפורן או בהולכה או בהבאה ואם כרך בגד או שום דבר בפגם או שתפש ידו בפגם רבינו שלמה זצ"ל אוסר לשחוט בו ויש שמתירין ותוספתא דחולין בפרק קמא מוכחת שמותר. סכין עולה ויורד מותר לשחוט בו לכתחלה פי' עולה ויורד שחודה בולט באמצע ובראשה וסופה נמוך או שחודה נמוך באמצע ובראשה וסופה בולט והוא שאין בה פגם. סכינא דדמיא לסאסאה פי' שהוא חלק מרוב רחפו הסכין כמו ענף שבראש השיבולת מותר משחוט בו לכתחלה. ואם שכח ולא בדק הסכין קודם שחיטה יבדוק אחר שחיטה אם נמצאת סכינו יפה כשרה ואם לאו פסולה. ואם בדק הסכין קודם שחיטה ושכח ולא בדק לאחר שחיטה ונאבדה הסכין כשרה. וצריך השוחט להראות סכינו לחכם או למי שגדול ממנו בחכמה קודם שחיטה ויש לנו סמך מן הפסוק ושחטתם בזה ואכלתם מלמד שבדק הסכין (ונותן לו) ונתן להם ואמר ר' יוחנן לא אמרו להראות הסכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם אבל בין בהמה לבהמה אינו צריך להראותו אלא רואה הוא בעצמו. וצריך השוחט לברך קודם שחיטה בא"י אמ"ה אקב"ו על השחיטה. וצריך לבדוק הסכין בין כל בהמה ובהמה ובין כל עוף ועוף שאם לא בדק ונמצאת פגומה אימור בעור ראשונה איפגם וכולהו פסולות. והוה עובדא וטרף רב יוסף תליסר חיותא אפי' הראשונה. וצריך לבדוק הסימנין לאחר שחיטה אם נשחטו כראוי ואם שכח ולא בדק הסימנין אחר שחיטה פסולה. השוחט בסכין ונמצאת פגומה לאחר שחיטה ולא שיבר בה עצמות לאחר שחיטה פסולה דחיישינן שמא בעור איפגם אבל אם שיבר בה עצמות לאחר שחיטה קודם בדיקת הסכין כשרה דאמרינן בעצם איפגום. השוחט בסכין של נכרים רב אמר קולף בית השחיטה דבית השחיטה רותח ובלע מאיסור הסכין ורבה אמר מדיח דבית השחיטה צונן ולא בלע מאיסור הסכין ופסק רבינו שלמה זצ"ל וכן פסק רבינו נטרונאי גאון זצ"ל כמאן דאמר קולף ודוקא בדיעבד מותר לשחוט בסכין של נכרים אבל לכתחלה אסור דהכי משמע השוחט דיעבד. סכין ששחט בה טרפה מדיחה במים או מקנחה בבגד או בצמר או בשום דבר ודי לו:
סימן ג
דין מקום הראוי לשחיטה.
אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות דאמרי לשר היום קא שחיט. ולא לתוך הכלים דאמרי לזרוק הדם לע"ז קא עביד ולא לתוך כלים של מים צלולים דאמרי לבבואה קא שחיט ובתוך כלים של מים עכורין מותר. היה עומד בספינה מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט והדם שותת ויורד לדופני הספינה. ואין שוחטין לגומא כל עיקר שלא יחקו את המינין שכן היה מנהגם. ואם היה שוחט בחצרו ואינו רוצה לטנף חצרו שוחט חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן משום חק המינין:
סימן ד
דין שהייה.
אמר רב יהודה אמר שמואל [כל] טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן (שאין יודע) הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. שהייה כיצד. השוחט שהתחיל לשחוט ונפלו כליו והגביהן או השחיז את הסכין השחיז אגוצ"ר בלע"ז כגון שלא הי' חותך בטוב. ועף פירושו נתיגע כמו עיף ויגע כלומר או נתיגע ובא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה פי' אם היתה זאת הבהמה שהיה שוחט בהמה דקה שיעור שהיא פסולה שיעור שחיטת בהמה אחרת דקה כמותה ואם היתה בהמה גסה שיעור שהייה כשיעור שחיטת בהמה גסה וכדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה ואפי' כדי שחיטת בהמה בעינן שיעור שהייה לעוף אבל רבינו שלמה זצ"ל פסק כדי שחיטת עוף לעוף וכן פסק רבינו ישעיה זצ"ל.
השוחט בסכין רע פי' לא שיהא בו פגם אלא שאינו חותך בטוב אפי' הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה. אבל צריך לראות לאחר שחיטה אם יצא ממנה דם דאיכא למיחש שמא נחנקה. והני מילי דכשרה כגון שלא שהה בתוך שחיטה אבל אם שהה כשיעור שהייה פסולה. ושההיות מצטרפות לשיעור שהייה פי' אם שהה בתוך השחיטה ב' או ג' פעמים ולא שהה שיעור שהייה אלא בין כל השהייות הרי אלו מצטרפות ופסולה פחות מכן כשרה ואם שהה כשיעור שהייה בין במיעוט סימנין קמא בין במיעוט סימנין בתרא פסולה. כיצד. כגון שהתחיל לשחוט ושחט פחולת מחצי סימן ושהה כשיעור שהייה ואח"כ השלים השחיטה זהו מיעוט סימנין קמא ואם שחט רוב הסימנין ושהה כשיעור שהייה ואחר כך השלים השחיטה זהו מיעוט סימנין בתרא והני מילי דפסולה במיעוט קמא דוושט אבל במיעוט קמא דקנה לא מיטרפה דאמרינן מידי דהוי חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו כשר. ופעמים דשהייה פסלה במיעוט קמא דקנה בבהמה כגון ששחט הוושט תחלה ומיעוט קמא דקנה אחריו ושהה דהוי ליה כשוהה במיעוט בתרא. דסימן שני איתא בתורת שחיטה למצוה בדרבנן אפי' בעוף כן כתב הרב אביגדור זצ"ל. ואם שחט רוב הסימנין והשליך העוף או הבהמה מידו ושוהין למות אינו יכול לחזור ולשוחטו כדרך שחיטה ומוטב להכותו בכותל או בקרקע או יכה הסכין בראשו או ימתין עד שימות כן פסק רבינו שלמה זצ"ל. ולמה אמרו חכמים שהייה פסולה משום דהוה כמו נקב. ועוד דדם נבלע באברים ואינו יוצא על ידי השחיטה:
סימן ה
דין דרסה.
דרסה כיצד כגון שדחק הסכין וחתך הסימנין כאדם החותך צנון ולא הוליך ולא הביא או שהתיז הראש בבת אחת בלא הולכה ובלא הבאה זאת נקראת דרסה ופסולה אבל אם היה שוחט והוליך והביא והתיז הראש בהולכה או בהבאה שחיטתו כשרה ואפי' באיזמל קטן והוא שאין לו קרנים. ופר"ח זצ"ל הא דאמרינן אפי' באיזמל כשר דוקא בעוף שצוארו דק אבל בבהמה לא. ואם הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אם יש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר שחיטתו כשרה ואם לאו פסולה. כתב הרב ר' אביגדור ובעל נפש יזהר מלהכביד ידו שלא יגמור שחיטתו ברוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה במשיכה אחת פחותה משיעור שני צווארין אפי' בסכין ארוכה הרבה. השוחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה אם יש בסכין כמלא שני צווארין וחוץ לצוארין כמלא צואר אחד. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד מלמעלה ואחד מלמטה שחיטתן כשרה וכן שני סכינין ושני בני אדם שחיטתן כשרה פי' כגון שהתחיל אחד לשחוט ונתייגע ובא חבירו וסכינו בידו ושחט כשרה אם לא שהה כשיעור שהייה. השוחט בב' או בג' מקומות פי' למטה ולמעלה כגון שהתחיל לשחוט ודחה ידו למטה או למעלה שחיטתו כשרה ורבינו ישעיה זצ"ל פי' בב' או בג' מקומות כגון ששחט מקצת הסימן ומתגלגל הסימן בידו ושחט למטה כנגדו באותו מקום עצמו אלא שרצועת בשר מחברת ביניהן בין שני השחיטות שחיטתו כשרה. שחיטה העשויה כמסרק דהיינו שנשחטה בהרבה מקומות ונשחטו רוב הסימנין במקום אחד כשרה ולמה אמרו חכמים דרסה פסולה דבעינן משיכה בשחיטה שנאמר ושחט אין ושחט אלא ומשך שנאמר חץ שחוט לשונם:
סימן ו
דין חלדה.
חלדה כיצד כגון שהחליד הסכין בין סימן לסימן דהיינו בין קנה לוושט אע"פ ששחט סימן שני כראוי וחזר והוציא הסכין וחתך העליון כדרכו שחיטתו פסולה אפילו בדיעבד וכ"ש אם החליד הסכין תחת סימן אחד או תחת שני הסימנין ופסקו דרך למעלה שאינו דרך שחיטה שהיא פסולה. וכן אם החליד הסכין תחת צמר שבצוואר בהמה או תחת מטלית או בשום דבר שכרוך בצווארה בכל ענין שהחליד שחיטתו פסולה כן פסק רבינו שלמה זצ"ל:
סימן ז
דין הגרמה.
מנין לשחיטה שהיא מן הצואר שנא' וזבחת ממקום שזב חטהו ועוד יש פסוק אחר וישחטהו ויחטאהו מקום ששח חטיהו שח פי' כופף. מהיכן ראוי לשחיטה. בוושט מצד הראש עד מקום ששיער וושט. פי' צריך להניח לצד הראש כג' וד' אצבעות וממקום הגוף עד ששיער וושט פי' שיש שם כמין שערות ואם הוא עוף קטן שכל צווארו אינו ב' אצבעות ראוי לשחטה מצד הראש מתורבץ הוושט ולמטה עד מקום ששיעור הוושט. תורבץ הוושט הוא פחות מגרגר שעורים וגדול מגרגר חטים ובלע"ז נקרא אינגלוטידורי ואינו מקום שחיטה. ובקנה ראוי לשחיטה מצד הראש מן החוט ולמטה דהיינו שיפוי כובע ומצד הגוף עד כנפי ריאה התחתונה שהיא עליונה כשמעמידה הטבח ובלבד שלא תאנוס היא עצמה ולא יאנוס אותה אחר למשוך את צוארה פי' תחתונה כשהבהמה תלויה ברגליה דהיינו אונות קטנות שהיא עליונה כשאוחזין בקנה והריאה תלויה למטה כנפי כמו שהן נמתחין ופורשים כנפים למעלה אע"פ שהקנה יורד ביניהן ובלבד שלא תאנוס היא עצמה עד מקום חבורן ואם הגרים שליש למעלה במקום שאינו ראוי לשחיטה דהיינו למעלה מחיטי או למעלה בתורבץ הוושט ושחט שליש למטה במקום הראוי לשחיטה והגרים עוד שליש למעלה כמו שאמרנו או ששחט שליש והגרים שליש ושחט שליש או ששחט שני שלישי במקום הראוי לשחיטה ואח"כ הגרים שליש במקום שאינו ראוי ובין שהגרים שני שלישי ושחט שליש פסולה. השוחט מן הצדדין אפילו אם לא החזיר הסימנין לצדדין שחיטתו כשרה. שחט רוב סימן אחד בעוף או וושט או קנה שחיטתו כשרה וכ"ש ששחט לכולו או שניהן. שחט רוב שנים בבהמה. או בחיה רוב הוושט ורוב הקנה שחיטתו כשרה וכ"ש כששחט שניהן. ומניין שצריך לשחוט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה דתניא וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. רבינו שלמה זצ"ל פי' לא מקרא יליף לה אלא כלומר כל הלכות שחיטה נצטוה וי"ל דמאשר ילפינן לה א' אחד ש' שנים ר' רוב. הרי רמז דרוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. שחט שני חצאי סימנין בעוף שחיטתו פסולה דבעינן רוב אחד וכ"ש בבהמה דבעינן רוב שנים. שחט רוב סימן וחצי בבהמה שחיטתו פסולה דבעינן רוב שנים ולכתחלה צריך לשחוט כל הסימנין וגם הוורידין כר' יהודה ואם יש ספק דרוסה בוושט או בקנה תמצא לפנינו בדין הוושט:
סימן ח
דין עיקור.
עיקור כיצד כגון שנתלש הוושט מן הראש כולו או רובו והיינו שנתלש מן הלחי ומן הבשר או שנתפרקו חוליות הגרגרת זו מזו או שנתפרקו רוב החוליה ממקומה שחיטתו פסולה. שחט הוושט ופסק הגרגרת או ששחט הגרגרת ופסק הוושט שחיטתו פסולה שמוטה ושחוטה כשרה אם לא תפש בסימנין ושחט שאי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה. פי' שאם היה שמוט קודם שחיטה לא היה יכול לישחוט אבל אם תפש בסימנין בשעת שחיטה אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה ופסולה וכן נמי אם שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה וה"ה אם שחט הגרגרת ונמצאת שמוטה פסולה וה"מ דאמרי' אם שחט סימן אחד ונפסק השני פסולה דווקא בבהמה אבל בעוף אם שחט סימן אחד כראוי ואח"כ נפסק השני כשר דהכשירו בסימן אחד:
סימן ט
דין פירכוס.
השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשרין אם פירכסו לאחר שחיטה ואם לא פרכסו אסורין שמא נחנקו. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה בד"א ביד אבל ברגל בין כפפה ולא פשטה ובין פשטה ולא כפפה כשרה והני מילי בדקה אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין כפפה ולא פשטה ובין פשטה ולא כפפה כשרה. וחיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרכוס. ופרכוס שאמרו בסוף שחיטה והנ"מ דבעינן שיפרכס לאחר שחיטה כגון שהיתה עומדת בחזקת מסוכנת אבל אם היתה בחזקת בריאה אפי' אין בה אחד מכל הסימנין הללו כשרה. ועוף אפילו לא רפרף אלא בעינו או לא כשכש אלא בזנבו הרי זה פירכוס. היכי דמי מסוכנת כגון שמעמידין אותה ואינה עומדת ואפי' אם היא אוכלת קורות או בקעיות אסורה אם לא פירכסה. ועוף שבא לפנינו וצווארו מלוכלך בדם וליכא למיחש לספק דרוסה ויש לחוש שמא ניקב הוושט שנקובתו אסור במשהו היאך נוכל לשוחטו. אם נשחט אותו שמא במקום נקב קא שחט היאך נעשה. נבדוק הקנה קודם ואם לא ניקב או אפי' ניקב עד חציו אינו אסור בכך ונשחוט הקנה לבד כי העוף הכשירו בסימן אחד. ואח"כ נבדוק הוושט אם ניקב הוושט נקב מפולש פסולה ואם לאו כשרה. ואמר רבה שני עורות יש לו לוושט החיצון אדום והפנימי לבן ניקב זה בלא זה וזה בלא זה כשר ואם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה טריפה דזמנין דמתחא ליה פי' מושכת צווארה ומיתרמי אהדדי והוי כנקב מפולש ואסירא ואם נתחלפו העורות שהחיצון לבן והפנימי אדום טרפה ואם שניהם לבנים כשרה כן פי' רבינו שלמה זצ"ל ואם שניהם אדומים טרפה דהארס האדים שניהם ואמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים לפי שעור החיצון אדום ואם יש בו קורט דם אינו ניכר אלא בדיקתו מבפנים שעור הפנימי לבן ואם יש בו דם ניכר. ובהמה שיש לה נשיכת חיה או שום ספק מנקב או קורט דם בצוארה אין לה בדיקה לפי שהכשירה בשני סימנין הלכך אסור לשוחטה ובהמה שאין לה ז' ימים אסורה באכילה שמא נפל היא:
סימן י
דין כסוי הדם.
תנו רבנן אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר ותניא ושפך וכסהו במה ששפך בו יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהא מצות בזויות עליו אלא יכסה ביד או בסכין וצריך ליתן עפר תיחוח למטה ועפר תיחוח למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר פי' שיהיה הדם נבלל בעפר עפר למעלה ועפר למטה הלכך לאחר שחיטת חיה ועוף צריך לכסות הדם ולברך קודם שיכסה דקיי"ל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן. עובר פי' קודם. מאי מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על כסוי הדם. ואם נתקלקלה בידו השחיטה פטור מלכסות. השוחט לחולה בשבת פטור מלכסות ביומו אבל במוצאי שבת אם היה הדם ניכר חייב לכסות. השוחט ונמצאת טריפה פטור מלכסות. חרש שוטה וקטן ששחטו לפני בקיאין חייבין לכסות. שחטו בינן לבין עצמם פטורין מלכסות. שחט מאה חיה או מאה עוף במקום אחד כיסוי אחד לכולן. שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות אבל אם קפץ אחר וכסה קודם השוחט חייבו אותו חכמים ליתן לו עשרה זהובים שכר הברכה שלקח מידו.
אמנם רבינו תם זצ"ל כתב דקנסא הוא ואין גובין קנסות בזמן הזה ובא מעשה לפניו וצוהו שישחוט המכסה עוף אחר ואותו שנגזלה הברכה ממנו יברך על כיסוי הדם ויכסה. כסהו הרוח חייב לכסות אם חזר ונתגלה אבל אם לא נתגלה פטור מלכסות. נבלע הדם בקרקע ורישומו ניכר חייב לכסות. דם שנתערב במים רואין אותו אם יש בו מראה דם חייב לכסות. דם שנתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים ואם יש בו מראה דם חייב לכסות. וכן נמי כשנתערבה דם חיה ועוף בדם בהמה רואין אותו כאילו הוא מים. דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אם אין שם דם אלא הוא אבל אם יש דם בלא הוא פטור מלכסות:
סימן יא
דין במה מכסין.
מכסין בזבל דק ובחול דק ובסיד ובחרסית ובלבנה כתושה ובכוחל ובשיחור ובשחיקת אבנים. אבל אין מכסין לא בחול הגס ולא בזבל גס. היה הולך במדבר או במקום שאין לו עפר שורף טליתו ומכסה דאפר איקרי עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת או שוחק דינרי זהב ומכסה דאיקרי עפר שנא' ועפרות זהב לו כללו ש"ד אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח:
נשלמו הלכות שחיטה. תהלה לאל כשלמה אור עטה: