שבט יהודה· רבי שלמה אבן־וירגה
השמד התשיעי
בזמן שמלכו אומת גודוש על ארצות המערב ומלכיות אחרות ועל הכל בעיר הגדולה רומי.
בימים ההם מלך על רומי מלך אדיר, ושמו שישבוק, והיה זה שנת שמונה מאות לישו, ובקשו מכל היהודים אשר בספרד שיקבלו טבילת ישו במקום מילה, ואם יעשו הדבר הזה ימשלו במלכותו שוה בשוה עם הנוצרים שומרי דתו. וכי שמעו היהודים כונתו, נאספו מכל עריהם אל העיר הגדולה, והרימו קול בתענית ובכיה והספד, ולקול הצעקה באו נוצרים ושאלו להם: מה הענין? וכאשר הגידו, אמרו להם הנוצרים: תקבלו מה שיאמר לכם, כי זה המלך עז ועומד קיים במחשבתו, ולא תצליחו עמו בשום חריצות או הוצאה, ואם לא תודו לו על פרט זה הוא יכריחכם על בטול כל תורתכם, ותראו שלא תועיל תעניתכם, לכן תפיסוהו במועט כדי שלא ישאל לכם הרבה!
השיבו היהודים: מצות מילה היא שורש כל דתנו, ואתם אומרים ששואל לנו פרטי, אינו שואל כי אם הכל, ונמות כלנו ולא נבטל מצוה אחת, כל שכן שורש כל האמונה!
מיד נתקבצו כלם ובאו לפני המלך, ואמרו לו שימהר מיתתם, כי לא יבטלו מצוה אחת, כל שכן הגדולה שבאמונה.
אמר להם המלך: אי עניים וטפשים וזדונים! אשר אתם שואלים בתפלתכם "מלכות זדון מהרה תעקר", ואתם מתפללים על עצמיכם, כי אין לכם מלכות אחרת אלא הזדון, למה קבלתם עצה נבערה כזו? הנני נשבע, שאם לא תקבלו טבילת ישו מיד אעשה שתעבדום כולם ולא יועיל לכם!
אז צוה, שאם לא יקבלו טבילת ישו תוך חודש ימים יכריחום לעבוד בכל דתם, ואחר כך יעברו בחרב, הלכו היהודים עם כסף וזהב לדורון לשרים, שיתחננו אל המלך שיקח נכסיהם לעשות מלחמותיו ויניחם בדתם. והשיב להם המלך: אקרא בין המלכים מלך חמדן, ויאמרו כי לא שאלתי טבילת ישו אלא לשיבואו לפשרה של ממון, ועוד כי העניים האלה דת נתחייבו לי ולא ממון, כיון שאוכל להכריחם לדתי, כמו שהיו הם עושים לנו אם היתה להם מלכות.
השיב רובירטו החכם לפניו ואמר: אדוננו המלך! משה רבם של אלו ויהושע משרתו לא היו מכריחים לשום אומה שתקבל דת משה, לבד שתקבל עליה שבע מצות שהן מצות אדם הראשון, ועוד שיהושע בהגיעו סמוך לכל עיר חומה להלחם עליה, היה מכריז ואומר: הרוצה להשלים עמנו ולקבל דת – ישלים, רוצה לומר שבע מצות, והרוצה לצאת מן העיר ולברוח – יברח, והרוצה להלחם ישלף – חרבו ויבוא.
אמר המלך: יהושע מלך היה בזמנו, ואני בזמני, ואקח מן השלש חלוקות הנאותה יותר אצלי, והוא שיקבלו עליהם מצוה אחת לבד תחת שבע מצות שיהושע היה מכריח.
אחר זה שלח המלך בעד היהודים ואמר להם: אני מבקש בטובתכם, ולמה תדחוה בשתי ידים? ואני שמעתי מן האפיפיור וההגמונים, שכל מי שאינו מקבל טבילת ישו הוא טמא לעולם ולא יוכל לבוא לגן עדן.
אמר אחד מחכמי היהודים: הנה כתוב בתורתנו שישראל מאסו במתנה הגדולה שנתן להם האל, והיא ארץ חמדה ארץ זבת חלב ודבש, ומה היה ענשם?
אמר המלך: מבואר הוא שם (במדבר י"ד כ"ג): "וכל מנאצי לא יראוה", והוא שלא יראוה.
אמר החכם: וישמע מלכנו, הנה כבוד מלכותך נתן לנו גן עדן, ואנחנו מאסנו בו, יהיה עונשנו אם כן שלא נבוא שם!
אמר המלך: בדברי הגוף אין להכריח האדם, וארץ המדה דבר הגוף הוא, אבל דבר הנפש כופים לאדם כמו שכופים לנער שילמד.
ומיד צוה לתפוש כל ראשי העם, ויושמו במאסר קשה ימים רבים. ומתוך המצוקות הרבות והרעות יצאו מכלל הדת רוב קהלות ספרד, וכי מת המלך ההוא הלכו לבקש את ה' במקומות אחרים, ורבים מצאוהו, ורבים נאבדו ולא מצאו מנוח.