שבט יהודה· רבי שלמה אבן־וירגה
השמד הששה עשר
השמד הששה־עשר
בספרד באו גוים ואמרו שמצאו הרוג בבית איש יהודי. היה שם לפני המלך אחד מיועציו, ודבר נגד היהודים רעה, ואז נתחזק! העם לאמר למלך, שאם הוא לא יעשה משפט הם יקחו נקמת ההרוג בידם.
אמר המלך: יתעלה וישתבח המושל האמתי, השופט צדק, אל אמונה ואין עול! ועתה אראה לכם שקרותכם ואת כל אשר הליץ יועצי לרעה, וזה תראו ותגידו לבאים אחריכם!
אז שלח שיביאו לפניו כל היהודים, וכשבאו לפניו שאל להם ואמר: מהו זה שאמר דוד (תהלים קכ"א ד'): "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", שאם לא ינום כל שכן שלא יישן, כי בלשון עברית שינה היא יותר מתנומה כפי מה ששמעתי.
השיבו היהודים: מה שפירשו המפרשים לנו אינו אלא שרצה לומר שלא ינום וכל שכן שלא יישן.
אמר המלך: זהו לתרץ השאלה עם השאלה עצמה, ולא הבינו כונת הכתוב על מה נאמר, וזה פירושו, והוא אשר ראו עיני. הנה הלילה אשר עבר לא יכולתי לנוח ולישן בשום צד, ולכן קמתי ממטתי ויצאתי אל החצר החיצון, והוצאתי ראשי בעד החלון, והירח מאיר, וראיתי אנשים רצים, ואחד מהם על כתיפו כדמות אדם, ושלחתי שלשה אנשים שילכו אחריהם לאט, ויראו היטב אם הוא אדם הרוג או מה היה הענין, ויגידו לי. הלכו עבדי כאשר צויתי, ושמו עצמם במארב, וראו כי הוא הרוג, והכירו שנים מן האנשים המוליכים הפגר ההוא, והנה המעידים לעיניכם. באו האנשים והעידו, ושאל להם היועץ: ולמה לא תפשתם אותם? והשיבו, כי מהרו והשליכו הפגר בחצר היהודי וברחו להם, ועוד שהיו נושאים כלי זיין ולנו אין בידינו דבר, כי לא צוה לנו המלך לתפשם כי אם לראות מה הענין. חזר המלך לענינו: זהו שאמר הכתוב "הנה לא ינום ולא יישן", רצונו לומר, כי הוא לא ינום וגם אינו מניח לישן מי שהוא שומר ישראל.
אז הלכו כלם בפחי נפש, ומן המעלילים עשו שפטים.