שבט יהודה· רבי שלמה אבן־וירגה
השמד הרביעי
שנת ארבעת אלפים שמונה מאות שבעים ושתים, יצא חרב בן הומרד לעולם והוציא כרוז בכל מלכותו, כי מי שלא יבוא לדתו ימות בחרב וממונו לאוצרות המלך. אז קמו כל היהודים, הם ובניהם וטפם, והלכו אצל שער המלך בסמוך לפתח השער, צעקו ואמרו: הושיעה המלך! ענה המלך ואמר: אי עם סכל ואין לב! והלא לא קראתי אתכם לדתי, אלא להושיע אתכם שלא תבואו בדין גיהנם! ענו היהודים: תשועתנו היא שמירת דתנו אשר נצטווינו אנחנו עליה, ואתה אדונינו בגופותינו ומלכנו בממוננו, אבל הנשמות אשר שלחן עלינו ועתיד להשיבן אליו הוא המלך אשר ישפוט אותן, ואתה אדוננו בכסאך נקי! השיב המלך: אי עם טפש! אני לא באתי בויכוח עמכם, כי ידעתי שתשיבו תשובות יהודיות, רצוני הפשוט הוא שתשמרו דתי, ואם לאו – הרי החרב! אמרו היהודים: אל נא יחר לאדוני, כי מלכנו אתה ואנחנו עמך, ואם אין אנו עושים רצונך תגרשנו אל ארץ אחרת, ואיה נקמה כזו שנעזוב ארצנו ומולדתנו ונלך אל עם אשר לא ידענו? השיב המלך: אין רצוני לתת את עבדי שיעבדו מלך אחר! וכאשר ראו היהודים רצון המלך, הלכו אצל השרים והתחננו מאד שידברו עם המלך שישיב חמתו ושיקח נכסיהם וישארו באמונתם, והם עשו ולא הועילו. ומרוב המצוקות יצאו קהלות רבות מדת משה רבינו עליו השלום. ובתוך חדש ימים מת המלך ההוא פתאום, וקם בנו תחתיו, ופחד מאד שמא על עון היהוים מת אביו, וקרא לכל האנוסים והבטיחם הבטחות, ורמז להם שאינו חושש אם יאמינו במה שיאמינו, ורבים היו שבים לדתם, ורבים היו יראים שמא דרך תחבולה אמר להם לחפש מה שבלבם, ונשארו חוץ לדת ימים רבים.