שבט יהודה· רבי שלמה אבן־וירגה
השמד העשרים ותשעה
בזמן המלך הישר הזקן מלך אלפונשו באו אנשים לפני השופטים אשר בארץ ואמרו, איך ראו איש נוצרי נכנס ערב הפסח לבית איש יהודי, ואחר זה שמעו אותו צועק ואומר: הנוצרים! הצילוני! אז השופטים שלחו אנשים, וילכו לחפש בבית האיש יהודי ולא מצאו דבר. אמרו השופטים: כעין זה העלילו בשנה שעברה, ונתגלה השקר, ואתם התובעים למה תלכו אחרי ההבל ולמה תרגזו הדלים על לא חמס בכפיהם?
קמו העם בקול המייה ואמרו: השופט כל הארץ לא יעשה משפט? אנחנו נלך אל המלך, כי הוא יוציא לאור משפטינו! באו לפני המלך וספרו לו כל הענין. אמר המלך: הביאו לפני האיש היהודי! הביאוהו מיד לפניו, ושאל לו המלך, והשיב: חס ושלום כי לא נכנס לביתי שום נוצרי זה ימים, אז אמר המלך לתובעים: בני מות אתם! כאשר שמעתם הנוצרי צועק ואומר "הצילוני" ואתם הכרתם בקולו, למה לא שברתם דלתות היהודי ולא נכנסתם להציל העשוק מיד עושקו? השיבו: היינו יראים מן השופטים שיטילו עונש עלינו על שבירת דלת לשום אדם. השיב היהודי: וזה עשרה ימים שברח עבד ונכנס לביתי ונעל בפניו איך שברתם דלתותי ועדין הן שבורות? וילכו, שתקו, ולא ענו דבר, אז אמר המלך לשרים: הראיתם היהודי הורג נוצרים? והוא זקן עד מאד וחלש, אין בידו להרוג פרעוש! אין זה כי אם רוע לבבם של אלו, וראויים לתת את הדין. וחזר פניו אליהם ואמר: מזויפים ושקרנים אתם! השמרו לנפשותיכם שלא תבואו עוד בדבר כזה לפני!
ביום השני נאספו ושבו אל המלך לאמר, כי יש עדים רבים ואמתלאות חזקות. אז אמר המלך: כיון שכן – ראויה החקירה! אז צוה שיבוא סופר המלך, ובא וכתב שם היהודי וסימן ביתו, ושאל למכירים אשר אמרו שהכירוהו: מה שם הנוצרי? ואמרו: פידרו גוזמאן! שאל על אשתו, ואמרו: ביאטריץ משרתת ההגמון דרה ברחוב פלוני. שאל המלך: ומה תואר הנוצרי? והשיבו: איש צעיר הקומה ואדמוני וזקנו מחולק והוא עור מעין אחת. שלח המלך בעד האשה, ושאל ממנה על בעלה, ואמרה: לבית יהודי הלך לקחת חוב שהיה חייב לו ולא שב עוד לביתי. אחר זה שאל המלך עדות הנערים, ואמרו: האיש הנוצרי ההוא אשר כך וכך סימניו היה מכירנו, ומצאנוהו לפתח היהודי, ואמר לנו שהיה מקוה ליהודי על חוב שחייב, ועודם מדברים בא היהודי ונכנס הנוצרי עמו, ומעט שעה שמענו קולו אומר "הצילוני", ואז בחלון נכנסנו לבית היהודי וחפשנו ולא מצאנו הנוצרי, אבל מצינו דם על הארץ לרוב. אז אמר המלך: לאמתלאה כזו ראוי להכותו ביסורים. והכו היהודי, ואמר כי הוא הרגו, ובלילה השליכו בנהר, ונגזרת עליו השריפה.
ובעת קריאת הגזרה בא ההגמון הגדול לפני המלך, ושמע קריאת הגזרה, אמר ההגמון: פידרו די גוזמאן זה בעלה של ביאטריץ הוא או איש אחר? השיבו: בעלה של ביאטריץ. אמר ההגמון: דברים תמוהים אני רואה, כי הגזרה אומרת שביום ראשון ליינארו הרגו ואני אמש מצאתיו חי בכפר הסמוך לעיר ויבא היום או מחר. אמר המלך: כפי זה או איש היהודי שוטה היה או יצא בקרוב מדעתו, כי הודה במה שלא עשה. אז השיב ההגמון: היסורים ומעשה השרים אין בהם אמונה ולא בטחון.
אמר היהודי: אדוננו המלך! לא שוטה אנכי ולא הייתי שוטה, אבל הוציאוני מדעתי בכח היסורים, כי אבדה החנינה מן הנוצרים, ועשו בי שפטים שלא נעשו למורדים בכתר המלך, וכאשר ראיתי שאחר שהכוני בכמה מיני יסורים היו חוזרים ומחדשים יסורים אחרים, בחרתי במות אחד ולא בכמה מיתות.
אז שלח המלך שני עבדיו ושלח יהודי אחד עמהם לשלא יחביאוהו עם שוחד, ובא הנוצרי לפני המלך. אז קם המלך על רגליו ואמר: ישתבח המאיר אפלות, ישתבח למי שאליו הדין והמשפט! ולמה צוה לבערים כמונו לשבת על כסא דין ואנחנו כבהמות השדה לא ידעו במה יכשלו? עוד אני אומר, כי שמעתי בזמן הקדום היה מנהג היונים, כי ביום שנולד התנוק היו בוכים, וכשמת הזקן היו שמחים ושוחקים, וטעמם הוא כי ראוי לבכות לאדם הנולד כיון שבא לבכי, אבל כשמת ראוי לשמוח כיון שהלך לשמוח ולנוח, והיהודים ראוי שיבכו בלידתם ובמיתתם ובימים שבינתים, כי לא די להם הגלות הטבעית, אלא שמבקשים עליהם תואנות להפילם, ודואג אני עליהם לא מפני שהם יהודים, כי אם מפני שהם דלים ושפלים, ואין לנו מלכות אלא מה שנתן לנו מלך עולם, והוא אמר על יד נביאו (ישעיה ס"ו ב'): "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח", ולך ההגמון חסד, כי מנעתני מבא בדם נקי, והאל שלחך לבל יצא מידנו משפט מעוקל. אמר ההגמון: עדיין עשה לך המלך מלכו של עולם חסד אחד כי ראית בעיניך שאין אמונה והבטחה במה שיאמר האדם על ידי מכות ויסורים, והנה העני היהודי אמר שהרג הנוצרי ההוא, והננו חי לפני אדוננו, וישתבח המאיר למלכות ישרים וצדיקים כמוך, ונצח יאר פניו אליך, אמן!