שבט יהודה· רבי שלמה אבן־וירגה
השמד החמשים ואחד
אמר יוסף:
טעם גרוש קאשטיליא וענינו כתבו השר הגדול המופלג בחכמה דון יצחק אבראבניל בהתחלת ספר מלכים, ואמרתי לכתבו הנה ובלשונו הצחה והמפוארה עד מאד, וזה לשונו:
שנת מזר"ה ישראל לכד מלך ספרד כל מלכות גראנדה, והעיר הגדולה גראנדה רבתי עם שרתי במדינות, ובחזקתו וגובה לבו חלף רוח ויאשם זה לאלהיו ויאמר עשו בלבו: במה אתרצה לאלהי המאזרני חיל למלחמה! במה אקדם לקוני אשר נתן את העיר הזאת בידי אם לא בהכניס תחת כנפיו העם ההולכים בחשך שה פזורה ישראל ולהשיב לאמונתי הבת השובבה? או להשליכה אל ארץ אחרת מעל פני לא ישבו עוד בארצי ולא יכונו נגד עיני? ולכן יצא דבר מלכות ודתו כדת מדי ופרס וכרוזא קרא בחיל: לכון אמרין כל משפחות בית ישראל! כי תעברו במים ותפלון ותסגדון לאלהי הגוים – טוב הארץ תאכלו כמוני היום ותשבו בארץ ותסחרוה, ואם תמאנו ומריתם ושם אלהי לא תזכירו ולאלהי לא אתיכין פלחין – קומו צאו מתוך עמי מארצות ספרד שביליא ומאיורקא וסרדיניא אשר תחת ממשלתי וכמשלש חדשים לא תשאר פרסה מכל אשר יקרא בשם יעקב בכל מדינות מלכותי!
כעת היותי שם אני בחצר בית המלך יגעתי בקראי נחר גרוני, דברתי אל המלך פעמים שלש, במו פי אתחנן לו לאמר: הושיעה, המלך! למה תעשה כה לעבדיך? הרבה עלינו מהר ומתן זהב וכסף וכל אשר לאיש מבית ישראל יתן בעד ארצו! קראתי למאהבי רואי פני המלך לבקש על עמי, ורוזנים נוסדו יחד לדבר אל המלך בכל עוז להשיב ספרי האף והחמה ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים לאבדם, וכמו פתן חרש יאטם אזנו לא ישוב מפני כל. והמלכה עומדת על ימינו לשטנו, הטתו ברוב לקחה לעשות מעשהו החל וגמור. יגענו ולא הונח לנו, לא שלותי ולא שקטתי ויבא רוגז. וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו.
ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים, ותהי חרדה גדולה צרה כמבכירה אשר כמוה לא נהיתה מיום גלות יהודה מעל אדמתו על אדמת נכר, ויאמרו איש אל אחיו: חזק ונתחזק בעד עמנו ותורת אלהינו מכל מחרף ומגדף, אם יחינו – נחיה, ואם ימיתנו – לא נחלל בריתנו, לא נסוג אחור לבנו, ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו! וילכו בלא כח שלש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד מכל מדינות המלך, אל אשר היה שמה הרוח ללכת – ילכו, ויצא מלכם לפניהם וה' בראשם, זה יאמר לה' אני וזה יכתוב ידו לה'. מהם הלכו למלכות פורטוגאל, ומהם למלכות נאברה הקרובות, והנה צרה וחשכה ואפלה מנודח, ומצאום צרות רבות, השוד והשבר והרעב והדבר, ומהם שמו בים נתיבה במים עזים, וגם שם יד ה' היתה בם להמם ולאבדם, כי רבים בני שוממה לעבדים ולשפחות נמכרו בכל גלילות הגוים, ורבים טובעו בים סוף צללו כעופרת. מהם באו באש ובמים, כי נשרפו האניות ותבער בם אש ה', סוף דבר כל משפטיו הרעים איש לא נעדר. והדביקם השם את הדבר, והיו לזעוה לכל ממלכות הארץ, עד בי ספו תמו מן בלהות, ונשארו מעט מזער מהרבה, כמאמר אבותינו: הן גוענו כלנו אבדנו! יהי שם ה' מבורך.
עד כאן.