שבט יהודה· רבי שלמה אבן־וירגה
השמד האחד עשר
השמד האחד־עשר
שנת חמשת אלפים ומאתים וחמשים היו גזרות כוללות בארץ שאבויה ופיאמונטי ולונברדיא ושיזליה ורושיאה, ולא נמצאו כתובים פרטי הגזירות וסבתם, גם בפלורינציא היה שם שמד וגירוש, ויצאו מן הכלל עם רב מן היהודים, וגם אחר שיצאו לא נחו, כמאמר האל (דברים כ"ח ס"ה): "ובגוים ההם לא תרגיע", ואחר ימים בקשו רבים ללכת אחר ה' למלכיות אחרות, וכאשר הבינו שכונתם ללכת להתיהד, קמו עליהם לאלפים ולרבבות, ולקחו נכסיהם וממונם למלך. ומהיהודים אשר בסרדיניא נהרגו רבים בדרך, ומאותם הנשארים בפרווינציא אחר השמד נוהגים היו יהדות בהצנע, ובפרט הנשים, אבל היה ענין הנשים במקרה, כי שואלים להן: למה ידליקו נר ערב שבת? וכן שמביאות ירקות ומיני מגדים ליל שבת אל השלחן ואומרות שכך ראו אמן נוהגת.
אמר יוסף בן וירגה: דומה לזה שמעתי מפי השר המרומם הרופא הגדול כבוד מורי הרב משה המון זכר צדיק לברכה, כי ראה במצרים בלכתו למלחמה עם המלך האדיר על כל מלכי האדמה סולטאן סולימאן ירום הודו כמה חנויות אשר תושבי הארץ נועלים בשבת, והם ישמעאלים גמורים, ושאל להם: מה ענין נעילת החנויות? והשיבו כי לא ידעו מזה דבר, ואין להם השקפה אחרת, אלא שכך ראו אבותיהם נועלים בשבת, ואין זה אלא מזמן השמד אשר היה שם עצום ונורא מאד.
ונשוב לענין הראשון, וזה כי באותן ארצות היה בשנה ההיא שנת השמד דבר כבד מאד בכל אותם העמים, ומהאנוסים לא מת אחד, וכי ראו הגוים הדבר ההוא הכבד אמרו בלבם: כיון שהדבר עלינו הוא ולא על האנוסים – נצוה שילכו למקום אשר יחפוצו! אז יצאו מהאנוסים עם רב להציל את נפשם, אבל רבים נשארו באותן הארצות, כי היו יראים שמא תחבולה היא מן העמים לדעת מה שבלבם, ונשארו באותן ארצות לאלפים, והם באותם מקומות נוהגים היו יהדות, ואף על פי שהיו חוקרים עליהם, לא נמנעו משמירת תורת משה עליו השלום כל אפשרותם. לימים קמו עליהם חוקרים, והשחיתו, והתחילו לשרוף אותם ולקחת נכסיהם, עד שקם מלך אחד וחמל עליהם, וצוה שלא ימצא שום חוקר במלכותו ולא איש מעליל עליהם כי באמונה הם עושים.