שבט יהודה· רבי שלמה אבן־וירגה
הקדמת המדפיס
מחבר ספר זה, החכם והרופא רבי שלמה, הוא בן לאחת המשפחות המיוחסות והמפורסמות שבגולת ספרד – אבן־וירגה. הוא חי בסוף המאה הט"ו וראשית המאה הט"ז. שנות לידתו ופטירתו בדיוק בלתי ידועות לנו. כנראה, היה נמנה על נכבדי בני דורו, כי קהלות ספרד שלחוהו לקבץ כספים לשם פדיון שבויי מַלַַגַה. הוא ישב גם בליסבון בתור אנוס והיה עד לפרעות שהתפרצו בה ביהודים. משם ברח לתוגרמא, לעיר אדרינופול, ובה כתב את ספרו "שבט יהודה". מלבד ספרו זה חבר גם כן ספר "שבט עברתו", שבו מפורטות גזירות טולידו, טעם העבודה וקרבן הפסח, אולם ספר זה נאבד ואיננו.
שם אביו של רבי שלמה נעלם ממנו, ואף כי רבים חשבו שאביו הוא רבי יהודה הנזכר פעמים רבות בספר זה, הרי זה רק בגדר ההשערה. יש יסוד גם להשערה, שרבי יהודה היה אביו זקנו של רבי שלמה.
רבי יהודה זה חי בשנת ר"ם לאלף הששי ונולד בשיביליא. הוא היה חכם גדול, רצוי לאחיו, נשוא פנים בעיני שר אנדלוזיה ודורש טוב לעמו. בתקף הצרות ברח ללישבונא ומת שם בכלא מיתת־יסורים על אשר לא רצה לגלות את שמות היהודים המחזיקים ביהדותם. מלבד חסידותו וצדקתו עשה לו שם בחכמות התשבורת והתכונה, וגם חבר ספרים הנוגעים לחכמות הללו (ספר קצר באצטגנינות, קצור המספר בחשבון). מתוך כתב־יד הנמצא בווטיקן אנו למדים, שהוא המציא גם כלי אסטרונומי לשם קביעת הקטר השמשי ורום הככבים. בספריה הלאומית אשר בפריז נמצאים ספרים שונים המיוחסים ליהודה אבן־וירגה, ויש החושבים שהוא הוא רבי יהודה, אביו או אביו זקנו של רבי שלמה. באמת היה יהודה אבן־וירגא שני שחי במאה הט"ז וערך שאלות לרבי יוסף קרו מחבר ה"שלחן ערוך". בסוף אחד מספריו אשר חבר כתב גם כן על השמדות והגזרות אשר עברו על עם ישראל בארץ נכריה. הרבה מזה מה שכתב לקח מספר "זכרון השמדות" אשר לפרופיט דורן.
רבי שלמה העתיק לספרו "שבט יהודה" את כל אשר מצא מצרות היהודים בספרי רבי יהודה, ובמקומות אחדים קרא לעצמו שלמה המעתיק, אולם ברובו חובר על ידי רבי שלמה בעצמו. הוא ידע שפת רומי, ולכן תרגם הרבה מן הספרות ההיסטורית שבה והכניס לתוך ספרו זה.
אחריו קם בנו רבי יוסף והוסיף מדליה מה שהשמיט אביו מן הצרות שעברו על בני ישראל או מה שאירע בזמנו אחרי מות אביו. גם הוא הכניס לספר זה הרבה ספורים מתורגמים מרומית. הוא חבר גם כן תחנה על גזרות ספרד וחותם עצמו "הדל והנרדף".
רבי יוסף זה חי בתקופת רבי תם אבן־יחיא והיה גם בן דורו של הרופא המפורסם רבי משה המון. רבו היה רבי יוסף פאסי, שבא מעיר שלוניקי לאדרינופול ונתמנה בה בתור דיין. לעת זקנתו, כדי להשכיח יגונו על אשר נשאר ערירי מבן ומבת, חבר רבי יוסף אבן־וירגה את ספרו "שארית יוסף" – מתודולוגיה תלמודית. יש בספר זה הרבה כללים החסרים ב"הליכות עולם" לרבינו ישעיה ו"בספר כריתות" לרבינו שמשון מקינון. מתחלה רצה לקרא את ספרו זה בשם "שבט מישור", כעין שאביו קרא לספריו "שבט יהודה" ו"שבט עברתו", אולם ראה בשם זה שמץ ממדת הגאוה ושִׁנה את שמו ל"שארית יוסף". ספר זה נדפס ראשונה באדרינופולי שנת שד"י. יש המיחסים ספר זה ליוסף אבן־וירגה אחר שחי בעיר אוילון גם כן בתקופה זו.
רבי שלמה קרא לספרו "שבט יהודה" על שם רבי יהודה אבן־וירגה, שהוא הראשון במשפחת אבן־וירגה שהחל לכתב על השמדות והגזרות. מלבד זה הוראת המלה הספרדית Verga היא "שבט". שתי המלות האלה נזכרות גם בספר בראשית מ"ט י'.
מכל האמור אנו רואים, כי ספר זה חובר על־ידי שלשה אנשים ביחד, ולכן גם אין לתמוה על זה, שאין בספר מוקדם ומאוחר, שחסר הקשר הפרגמטי בין המאורעות הנזכרים בספר. ציור בית המקדש, הבא בתוכו, לוקח מתעודה רשמית אחת של הקונסול הרומאי מרקו. בספר זה מתודעים אנו גם כן אל כמה וכמה מנהגים שהיו משורשים בחיי היהודים בתקופת השמדות. יש גם האומרים, כי ספורים שונים שבספר זה הם בדויים ואין להם יסוד הסטורי. כמה וכמה פרטים של הוכוחים הדתיים הבאים כאן משליכים אור על החיים הרוחניים של עם ישראל בזמן ההוא ועל הלחץ שהיו לוחצים אותם בתקף המקראות וכתבי־הקדש.
הספר "שבט יהודה" נתחבב מאד על העם והיה נפוץ מאד. ראשונה נדפס בתוגרמא בשנת ש"י, ואקסמפלר היחידי ממהדורה זו נמצא במוזיאום הבריטי שבלונדון. המהדורה השניה יצאה לאור באדרינופולי או בסביוניטה שי"ד, השלישית – בפראג שס"ט, הרביעית – באמשטרדם שצ"ח, אחר כן באמשטרדם תט"ו, ת"ס, תס"ט, בהורודנא תקל"ד ותקס"ט, בזולקובה תקס"ט, בשקלוב תקע"ה, בוורשה תר"א, בלבוב תר"ו, ובהנובר תרט"ו ע"י החכם רבי מאיר ווינר.
"שבט יהודה" נמנה על הספרים העממיים, והופיע ראשונה בתרגום יהודי בקרקוי בשנת שנ"א, באמשטרדם ת"ח, בזולצבך תנ"ט, באמשטרדם ת"ס ועוד. בתרגום ספרדי – בשנות ת'–ת"ד, באישפניולית – בשנות תר"י־תרי"ט. גנץ הוציא לאור את הספר הזה בתרגום רומי באמשטרדם בשנת תי"א ובטעות תרגם את המלה "שבט" מלשון "שבטי ישראל" במקום "שוט" כפי הוראתה האמתית.
החכם מאיר ווינר צרף לספר הזה בסופו, א) תחנה לרבי יוסף אבן־וירגא, ב) מכתב דון חסדאי קרשקש אל קהלות אויניון, ג) מכתב רבי שמואל צרצה, ד) קינה על גזירות ספרד. כל אלה אנו מצרפים גם למהדורתנו זו.
י. א. [מחבר לא ידוע]