הקדמה · ג
אַחַר־כָּךְ נִתְגַּדֵּל יוֹתֵר, וּכְשֶׁנַּעֲשָׂה בַּר מִצְוָה, קָרָא אוֹתוֹ דּוֹדוֹ הַרַב הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ הָרַב אֶפְרַיִם זַצַ"ל אַב־בֵּית־דִּין דְּקְהִלַּת קֹדֶשׁ סִידִילְקוֹב וְאָמַר לוֹ הַפָּסוּק: "אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" (תְּהִלִּים ב'). (כִּי זֶה נֶאֱמַר עַל הַיּוֹם שֶׁהָאָדָם נַעֲשָׂה בַּר מִצְוָה כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים) [עַיֵּן רַשִּׁ"י שָׁם, זֹהַר מִשְׁפָּטִים צח.]. וְאָמַר לוֹ קְצָת מְעַט דִּבְרֵי מוּסָר וְהָיָה יָקָר בְּעֵינָיו מְאֹד מְאֹד "כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" (תְּהִלִּים קי"ט). אַחַר־כָּךְ נִכְנַס לַחֻפָּה, וְתֵכֶף בִּיצִיאָתוֹ מִן הַחֻפָּה הָיָה מִתְלַהֵב מְאֹד וּמִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְנִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם מִיּוֹם אֶל יוֹם: