אור ברסלב
שב שמעתתא שמעתתא ז

שב שמעתתא· רבי אריה לייב הכהן הלר

שמעתתא ז

שמעתתא ו

נושא

בו יבואר דין ע"א במיתה, מסיח לפי תומו, דיני סימנים וטב"ע

פרק א

קיימא לן עד אחד במיתה מהימן, וטעמא כתבו התוס' (יבמות פ"ח ע"א ד"ה מתוך) דאינו אלא מדרבנן, ואע"ג דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, מ"מ כיון שדומה הדבר הגון להאמין משום חזקת דייקא ומנסבא, ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ובדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה, ע"ש בתוס' ר"פ האשה רבה ושיטת רש"י בשבת דף קמ"ה [ד"ה לעדות] דאקילו בה רבנן משום עגונה, וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה ע"ש.

ומיהו לכו"ע אם באו עדים אח"כ שהוא חי חייבת קרבן, וכמבואר בש"ס פרק האשה רבה (יבמות דף צ"ב) ליתיה למתני' מדתני בי מדרשא ע"ש, ולא אמרינן הא כבר עקרו רבנן לקידושין מיניה, משום דלא עקרוה אלא משום דראו חכמים להאמין לעד שאומר מת, אבל כל שנתברר בודאי ששקר העיד העד וחי היה לא עקרוה לקידושין, אלא כשהיה הדבר עומד כמו שהיה בהעדאת העד, אבל כשיתברר הדבר, לא עקרוה לקידושין והו"ל הולד ממזר וחייבת קרבן.

ובשיטת הרמב"ם נחלקו הפוסקים אם דעתו לומר דעד אחד מהימן במיתה מן התורה ומשום מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, ועיין בתשובת הריב"ש סי' קנ"ה וסי' קפ"א וקפ"ב ומוהרי"ק שורש ל"ב כתב וז"ל, דפשיטא בעניותינו אין לנו להקל משום עגונה אלא במקום שהקילו חכמים, כגון בעדות אשה שהם היה כח בידם להקל, או משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כמ"ש הרשב"א, או משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כו' כדפירשו תוס', או משום דאפילו מדאורייתא נאמן עד אחד כיון שהדבר עשוי להגלות כדמשמע מתוך דברי רבינו משה, ואף גם זאת אי לאו מטעמא משום חומר שהחמרת עליה בסופה לא היינו מתירים משום עגונה, כדמוכח ריש פרק האשה רבה (יבמות דף פ"ח) דגרס שם א"ר זירא מתוך חומר שהחמרת בסופה כו', ופריך לא לחמור ולא ליקול, ומשני משום עגונה אקילו בה רבנן, משמע להדיא דאי לאו משום מתוך חומר כו' לא היינו מקילים משום עגונה, דלא הדר ביה ר' זירא, מדלא קאמר אלא משום עגונה, ובשום ספר לא גרס אלא עכ"ל [מהרי"ק] ע"ש.

וביאור דבריו, ליישב דלא תיקשי לשיטת הסוברים דעד אחד מהימן במיתה מן התורה משום מילתא דעבידא לגלויי, וא"כ למה אמרו בש"ס משום עגונה ומשום חומר כו', לזה מפרש נהי דמן התורה נאמן, אפ"ה היה ראוי לחכמים להחמיר משום חומר דאשת איש, אלא משום עגונה ומתוך חומר כו' ודייקא ומנסבא העמידו על דין תורה וכ"כ הריטב"א בחידושיו בשיטת הסוברין דמן התורה מהימן, דהא דאמרו משום עגונה אקילו בה רבנן, היינו במה שלא החמירו בה משום חומרא דאשת איש יותר משל תורה, ע"ש.

ובשו"ת נודע ביהודא סי' ל"ג הוכיח דעד אחד מהימן מן התורה, מהא דאמרו בפרק שבועת העדות (שבועות לב:) אמר רב פפא הכל מודים בעד אחד במיתה, ותיקשי הא דתנן שבועת העדות אינו נוהג אלא באנשים ולא בנשים, והא משכחת לה בנשים בעדי מיתה דאשה נמי מהימנא, אלא ודאי דאשה אינה נאמנת מן התורה בעד מיתה, אבל עד אחד כשר נאמן מן התורה ע"ש [בנו"ב].

ומיהו גם לפ"ז תיקשי מהא דאמרינן שם הכל מודים בעד א' בעד סוטה, וזה ודאי מן התורה אפילו מפי נשים, וכבר נתקשה בזה הגאון המחבר בספרו שם, אלא דכבר הקשה דבר זה המשנה למלך בספר פרשת דרכים בדרך מצותיך סי' ק"ל, בהא דתנן אינו נוהג בנשים דמשכחת בעד מיתה, ומתרץ לה דכיון דאשה אינה ראויה להעיד בעלמא, אע"ג דלהך מילתא נאמנת להעיד, אינה חייבת בשבועת העדות ע"ש.

וכעין זה מצאתי כתב אא"ז בתוי"ט פ"ב דהוריות [מ"ה] דאיפלגי ת"ק ור' עקיבא בנשיא אם חייב קרבן שבועת העדות, דת"ק ס"ל דחייב ור' עקיבא ס"ל דפטור, וכתב שם הא דת"ק מחייב בנשיא היינו בעדות נפשות, דהא מלך אינו מעיד, ור' עקיבא ס"ל דפטור, דכיון דאינו ראוי להעיד בעלמא, אע"ג דבדיני נפשות מעיד, אינו עד להתחייב עליה קרבן שבועה ע"ש.

מיהו אכתי תיקשי, כיון דהתם קיי"ל דנשיא חייב שבועה וכמ"ש הרמב"ם פ"י משגגות (פ"י מהל' שגגות ה"ז) המלך וכהן משיח מביאים קרבן על שבועת העדות, וע"כ מיירי בדיני נפשות, דבדיני ממונות אין המלך מעיד וכדאיתא ריש פרק שבועת העדות דאינו נוהג אלא בראוי להעיד, ואמר רב פפא למעוטי מלך, וע"כ צ"ל דמיירי בדיני נפשות, ומבואר דאע"ג דאינו עד בכל מילי, מ"מ להאי מילתא דראוי להעיד חייב קרבן, א"כ אשה נמי בעדות מיתה דראויה להעיד אמאי לא מחייבה קרבן.

ובספר תוספת יום הכיפורים להרב מוהר"ם חביב ריש פרק יה"כ כתב על דברי תוי"ט הנזכרים וז"ל, וזה לא אפשר מכמה אנפי, חדא, דמרן בכסף משנה פ"ג מהלכות מלכים כתב דמלך אינו מעיד אפילו בעדות נפשות, והביא ראיה לדבריו, ע"ש שכתב ותו דאפילו תימא דמלך חייב בדיני נפשות, מ"מ לא מתרצא קושיא בהכי, משום דבשבועות אינו אלא בעדות ממון, כמ"ש הרמב"ם פ"ט מהל' שבועת העדות, ומאד אני תמה על תוי"ט איך נעלם ממנו דין זה, דזה לא אמרה אדם מעולם לחייב קרבן שבועת העדות בעדות נפשות, דאינה אלא בעדות ממון, ע"ש.

וליישב דברי תוי"ט, דודאי בעדות נפשות לחודיה ליכא דין שבועת העדות דאינו אלא בעדות ממון, מיהו משכחת לה בעדות נפשות שיש בו דין ממון, כגון שיש לבעל עדים שזינתה אשתו ובא להפסידה כתובתה, דכה"ג המלך חייב קרבן שבועה, כיון דתובע עדות ממון, כיון דמחויב להעיד מחמת נפשות שבו, שאין חכמה ואין תבונה נגד ה' וצריך להעיד, וממילא מחויב קרבן שבועה על תביעת התובע בממון שבו, וכיוצא בזה טובא עדות נפשות שיש בו דין ממון.

ומה שהקשה מוהר"ם חביב מדברי הכסף משנה דמלך אינו מעיד אפילו בעדות נפשות, וע"ש ראייתו ואינו מוכרח, ובתוס' סנהדרין ריש פרק כה"ג (סנהדרין יח.) כתבו להדיא דאפילו כ"ג ומלך חייבים להעיד לאפרושי מאיסורא, ומדברי הרמב"ם אין הכרח דפליג בזה על דברי תוס', כמ"ש המשנה למלך פ"א מעדות ע"ש.

ומ"מ קשיא הך דאינו נוהג בנשים, דהא אע"ג דבעלמא אינה עד, דהא מלך נמי בעלמא אינו עד, ולמאי דחזי מסהיד וחייב קרבן שבועה וכמ"ש.

ולכן נראה דאע"ג דאשה ועבד כשרים לעדות מיתה, אינו בתורת עדות דאין עדות לפסולים, אלא שראו חכמים להאמין בתורת אומדנא ודיעה, וכמו שאמרו בש"ס בפסולי עדות הלך אחר רוב דיעות, ומשו"ה עד כשר אומר מת ונשים רבות אומרות לא מת הרי זה כמחצה על מחצה, ועיין שולחן ערוך אה"ע סי' י"ז ובחלקת מחוקק ובית שמואל שם, ומבואר דאפילו במקום שנאמנים אשה וקרוב ופסול וכשר, החילוק ביניהם דבפסולי עדות הלך אחר רוב דיעות, ומשום דהם לאו בני עדות נינהו אלא אומדנא ודיעה שראו חז"ל להאמין, ומשו"ה הלך אחר רוב דיעות, ועד כשר שהוא בגדר עדות ממש, הרי הוא נגד מאה פסולים כמחצה על מחצה.

וכיון דפסולים אינו בגדר עדות אלא בתורת אומדנא ודיעה, משו"ה לאו בר קרבן בשבועת העדות איתיה, וכדאיתא בירושלמי, והוא עד, לאפוקי אומר הרי את מקובל עלינו כשנים ומשום דאינו עד, והובא בר"ן ר"פ שבועת העדות, וכיון דאינו בתורת עדות, דפסולים לאו בני עדות נינהו אלא בתורת אומדנא ודיעה, כיון דקינא לה ונסתרה בסוטה, או בעד מיתה משום דייקא ומנסבא ומתוך חומר כו' ראו חכמים להאמין בתורת אומדנא ודיעה, וכיון דאינו בגדר עד, אע"ג דמהני ומועיל בדבריו, אינו בשבועת העדות, וכמו בהרי את מקובל עלינו כשנים, אבל עד כשר דהוא בתורת עד, אלא היכא דאינו נאמן ולא מהני עדותו לממון אינו בשבועת העדות, והיכא דנאמן הוא עכ"פ מדרבנן, הו"ל בתורת עד ומחייב קרבן שבועה, וכמ"ש תוס' פרק שבועת העדות (שבועות דף לא), דאפילו לרב פפא דס"ל משחק בקוביא מחזי חזי מדאורייתא, אפ"ה ס"ל דהיכא דנאמן מדרבנן דאזיל נמי בתר דרבנן לחומרא, ומשו"ה ס"ל בעד מיתה דמחייב אע"ג דלא חזי אלא מדרבנן ע"ש, וא"כ היינו דוקא עד כשר הוא בגדר עד, אבל פסולי עדות אפילו מדרבנן אינו בגדר עד, ומשו"ה בפסולי עדות הלך אחר רוב דיעות ובעד כשר נגד מאה פסולים כמחצה על מחצה, ומשו"ה אינו בשבועת העדות אלא בראויין להעיד וכמ"ש, ודוק.

פרק ב

מיהו נראה לענ"ד בשיטות הסוברין דעד אחד במיתה אינו אלא מדרבנן, דאי משום מילתא דעבידי לגלויי נראה כיון דדבר שבערוה ילפינן דבר דבר מממון, וגבי ממון לא מהימן עד אחד אפילו במילתא דעבידי לגלויי, וכמו שהוכיח הריב"ש בסי' קנ"ה ובסי' קפ"א, וכן פסק הרמ"א בחושן משפט סי' ל' דבממון לא מהימן עד אחד במילתא דעבידי לגלויי ע"ש, א"כ ה"ה בדבר שבערוה לא מהימן במילתא דעבידי לגלויי.

ולפ"ז אפשר לומר במה שכתב הב"ש סי' קנ"ח בזמן הזה [דאיכא] חרם רבינו גרשום שלא ישא איש על אשתו, דאין עד אחד נאמן שמתה אשתו, דהוי דבר שמוחזק באיסור ואין עד אחד נאמן שמתה אשתו ע"ש, ולפי מ"ש י"ל דעד אחד נאמן בזה, ומשום מילתא דעבידי לגלויי ונאמן עד אחד מן התורה אפילו היכא דאתחזק, דזה לא הוי דבר שבערוה, והא דאין עד אחד נאמן לומר מת יבמי שתנשא לשוק שם בסי' קנ"ח, התם נמי דבר שבערוה מיקרי וכמ"ש המרדכי ע"ש.

ובתוס' פרק האשה שלום (יבמות דף קי"ח) שאין האחין יורדין לנחלה על פיו וז"ל, והא דאמרינן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ח) בשמעו בו שמת כו"ע לא פליגי דמורידין קרוב לנכסי שבוי, מצי לאוקמי בשמעו בו בשני עדים, דאי בעד אחד מיירי, הא אשה דהכא כעד אחד דמיא ואפ"ה אין האחין יורדין לנחלה על פיה, וא"ת מ"מ תיקשי אדמסיק התם כי פליגי כשלא שמעו בו שמת, פירוש בשני עדים אלא בע"א, דאי לא שמעו כלל פשיטא דאין מורידין, וי"ל דהכא מיירי לירד ולמכור, והתם מיירי לאכול כדמשמע התם, עכ"ל.

וראיתי במוהרח"ש שהקשה בהא דפריך התם מהא דתניא והיו בניכם יתומים ונשותיכם אלמנות כו', בניכם דומיא דנשותיכם כו', ע"ש פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ח), וכיון דמיירי בע"א הרי הותרו הנשים עפ"י ע"א, וע"ש שכתב שכבר הקשה קושיא זו מוהריב"ל והניח בקושיא ע"ש ולפי שיטת תוס' דעד אחד בעדות אשה אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא אין עד אחד נאמן, א"כ שפיר מידרש קרא בניכם דומיא דנשותיכם דאין להם היתר עפ"י ע"א.

ובתוס' פרק האשה שלום שם בהא דתנן האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה, היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה וכתבו תוס' עלה וז"ל, מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן, אי נמי בתרומה דאורייתא דאוקמה אחזקה דדייקא ומנסבא, ועל צרתה אין להאמינה ואוקמה אחזקת אשת איש מידי דהוי אשני שבילין, מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממ"נ ובכה"ג לא ילפינן מסוטה כדמוכח ריש נדה עכ"ל ומדברי הרמב"ם פ"ט מהל' תרומות שסתם, משמע דאוכלת גם בתרומה דאורייתא.

ואיכא למידק בזה, דהא בירושלמי שם מקשה על עצמה לא תהא נאמנת, ומסיק מתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה רושם אצל חברתה אף היא אומרת אמת, והקשו שם בירושלמי מעתה אפילו על צרתה תהא נאמנת, ותירצו א"כ חזרה לקלקולה הראשון חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל חברתה ועיין בדברי הרב המגיד פי"ב מהל' גירושין הובא שם וא"כ השתא דאינה נאמנת על חברתה ויודעת שלא יעשו דבריה רושם ואומרת מת בעלי, א"כ ודאי האמת אומרת, כיון שצרתה לא תנשא, וא"כ אמאי תאכל בתרומה, כיון שודאי אמת שמת בעלה וליכא למימר שמקלקלת עצמה בשנאתה לצרתה שלא תאכל חברתה בתרומה ולהפסידה מאכילת תרומה, דא"כ לר' עקיבא דס"ל שם במשנה אין זו דרך מוציאה מידי עבירה עד שתהא אסורה לינשא ואסורה מלאכול בתרומה ע"ש, וא"כ גם היא לא תנשא דנימא דאומרת כן כדי שלא תאכל חברתה בתרומה, אלא ע"כ דלא חיישינן אלא לקלקול צרתה בקלקול בעלה, אבל בקלקול בתרומה משום זה לא תקלקל עצמה.

ועוד דהא לפי מ"ש תוס' לומר דלא תאכל בתרומה דאורייתא משום דחדא עבדה איסורא, וא"כ היאך תנשא היא עצמה, נימא דאמרה כן כדי לקלקל צרתה מתרומה דאורייתא, ע"כ לא אמרינן הכי שמתכוונת לקלקול צרתה אלא כדי שתנשא ולקלקל על בעלה, וא"כ הדרא קושיין לדוכתיה היאך תאכל בתרומה דאורייתא, כיון דהשתא דלא תנשא צרתה ויודעת שלא יעשה דבריה רושם ואומרת אמת והיאך תאכל צרתה תרומה דאורייתא.

ואפשר משום חזקה דדייקא ומנסבא לא אסרי לצרתה לאכול בתרומה כיון דאינו מוכח בבירור, דאע"ג דמתירין לינשא ע"י חזקה זו, אבל אינו ברור בודאי דהא אין האחין יורדין לנחלה על פיה, ומשו"ה לא אסרינן לה לצרה לאכילת תרומה מחמת חזקה דייקא ומנסבא, דהיא גופה אינו אלא להקל משום עגונה, ודוק.

ובתוס' שם שכתבו ועל צרתה אין להאמינה ואוקמה אחזקת אשת איש, מידי דהוי אשני שבילין, מיהו איכא הכא דעביד איסורא ממ"נ ובכה"ג לא ילפינן מסוטה כדמוכח ריש נדה עכ"ל, ודבריהם סתומים בלי ביאור, דהא גבי שני שבילין נמי איכא חד דעביד איסורא, דהא אחד הלך בודאי בשביל טמא, ואפ"ה שניהם טהורין וכל חד וחד מותר לאכול בטהרות, וגם מאי ענין סוטה לכאן.

ונראה ביאור דבריהם דבריש נדה (ב.) בד"ה והלל [כתבו] וז"ל, ודוקא ספק נגע ספק לא נגע הוי ודאי טמא, אבל טמא שנגע באחד מן החביות ואינו יודע באיזו מהן נגע הוי שניהם טמאים מספק, ואין טמאין שניהם בודאי, דלא גמרי מסוטה אלא דבר שיכול להיות והכא האחד טהור בודאי, וכן משמע בריש שני נזירים דקתני אמר להם ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזו מכם, מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה, ולא מייתי כל אחד קרבן טומאה, משום דלא גמרינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות, והא דפריך התם אמאי מייתי קרבן טומאה לייתי קרבן טהרה תרווייהו דהו"ל שלשה והוי רשות הרבים וספק טהור, אע"ג דאינו יכול להיות שיהיו שניהם טהורים דהאחד ודאי טמא, וכן גבי שני שבילים פ"ק דפסחים מטהרינן שניהם בבאו לשאול בזה אחר זה, אע"ג שבודאי נטמא האחד, התם לאו מסוטה גמרינן אלא דמוקמינן כל אחד בחזקת טהרה עכ"ל.

וה"נ רצו תוס' לומר דצרתה מותרת אפילו בתרומה דאורייתא והיא תנשא, מידי דהוי אשני שבילין דכל חד וחד טהור, אע"ג דסתרי אהדדי דאי אפשר להיות שניהם טהורים, וחזרו וכתבו, מיהו איכא הכא דעביד איסורא ממ"נ, ובכה"ג לא ילפינן מסוטה, וביאור הדברים דכל היכא דאנו מורין הוראה ודאית, אי אפשר להורות הוראה ודאית בדבר דסתרי אהדדי, ומהאי טעמא בשני נזירים אי אפשר להורות הוראה ודאית שיהיו שניהם טמאים מכללא דספק טומאה ברה"י ודאי טמא, כיון דאי אפשר להיות שיהיו שניהם טומאה ודאית, אבל בשני שבילין הא דטהורין שניהם לאו הוראה ודאית מיקרי, אלא דאנן לא מטמאין אותו מספיקא כיון דלכל אחד חזקת טהרה, וכל היכא דאיכא חזקת טהרה אין אתה יכול לטמאו עד שנדע שיצא מחזקתו.

וזה נמי כוונת תוס' ריש נדה גבי שני שבילין מטהרין שניהם אע"ג שבודאי נטמא, התם לאו מסוטה גמרינן אלא דמוקמינן כל אחד בחזקת טהרה, ואע"ג דחזקה דילפינן בש"ס הוא מדכתיב ויצא הכהן מן הבית דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא, ע"ש פ"ק דחולין דף י', וא"כ בחזקה נמי נימא דוקא היכא שיכול להיות כן, ולא כן בשני שבילין דאי אפשר שיהיו טהורין שניהם, אלא דחזקה אינו הוראה ודאית אלא דאנן הוא דלא מפקי מחזקתו, ולכל אחד ואחד אין אנו יכולין להוציא מחזקתו.

וענין חזקה עיין בפירוש המשניות להרמב"ם סו"פ בתרא דנזיר וז"ל, שחזקת טמא טמא שרגלים לדבר, והטעם בזה מה שאמר שחזקת הטמא טמא ופירוש רגלים לדבר, שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות, ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה, נניחהו בחזקתו עד שיבוא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה, וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה עכ"ל, הרי דחזקה אינו הוראה ודאית אלא שאנו מניחין אותו בחזקתו עד שיבוא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה, אבל כל היכא דאיכא הוראה ודאית אין אנו מורין אלא בדבר שיכול להיות, ומשו"ה כתבו התוס' מיהו איכא הכא דעבד איסורא ממ"נ, ובכה"ג לא ילפינן מסוטה.

וה"נ כיון דאיכא הוראה ודאית שתנשא וא"כ ודאי מת, וזו תאכל בתרומה וא"כ ודאי חי, וכל כה"ג לא ילפינן מסוטה לענין טומאה ברה"י, משום דאי אפשר הוראה ודאית בדבר שאי אפשר להיות, אלא דוקא בשני שבילין דהוא מחמת חזקה, וזו אינה הוראה ודאית ומטעמא שכתבנו, דחזקה אינו ודאי אלא שאנו מניחין הדבר בחזקתו, ואין מטמאין אותו מספיקא, ולפי שאין אנו הולכין אחר האפשריות וכמ"ש, וא"כ אין לחזקה הוראה ודאית, ודוק היטב.

ולפי שיטת רש"י והרשב"א שהובא במוהרי"ק דהא דעד אחד נאמן בעדות אשה, היינו משום דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה, ניחא דתאכל בתרומה דאורייתא וליכא חדא דעבדה איסורא, דזו שתנשא עקרוה רבנן לקידושין מיניה ולא עבדה איסורא, וזו שתאכל בתרומה דאורייתא ולא תנשא, לא עקרוה רבנן לקידושין מיניה, ומשו"ה סתם הרמב"ם פ"ט מהל' תרומות (ה"ד) דתאכל בתרומה, ומשמע אפילו בתרומה דאורייתא, וליכא איסור כלל לא לזו ולא לזו ודוק, ועמ"ש פ"א.

פרק ג

בפרק שבועת העדות (שבועות ל"ב ע"ב) אמר רב פפא הכל מודים בעד אחד במיתה, והכל מודים בעד אחד שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר לב"ד, וכתב שם הר"ן בשם הרמב"ן, בכל עד מפי עד אם בא הראשון וכפר אין השני שאמר בשמו נאמן, והא דאמר לה לדידה ולא אמר לב"ד אע"ג דהראשון נאמן יותר, היינו משום דהיא הפסידה לעצמה במה שתובעתו להעיד בב"ד כיון דלא צריכה ליה ע"ש.

ועיין בתשובת ב"י בדין מסיח לפי תומו סי' ד' שכתב שם וז"ל, ואפילו כשהעד הראשון כשר ועד שני מפסולי עדות, משמע בפרק שבועת העדות ששומעין לדברי העד שמעיד ששמע כן מפי האחר, אעפ"י שאותו האחר מכחישו, דאמרינן התם הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דא"ל לדידה ולא אמר להו לב"ד כו', וקאמר שאם אמר לה עד אחד מת בעלך, וכשרצתה להביאו לב"ד כפר והשביעתו, אינו חייב קרבן שבועה, לפי שלא הפסידה ממון במה שלא העיד לה, דמאחר שכבר שמעה מפיו שמת בעלה, [אם] באה לב"ד ואומרת כן מתירין אותה לינשא, ואעפ"י שהעד כופר ונשבע שאינו יודע שמת לא משגיחין ביה, והא הכא דעד זה בחזקת כשרות הוא ואשה מפסולי עדות היא ועוד שהיא נוגעת בדבר, ואפ"ה מהימני לה ולא משגיחינן בדברי העד הכשר הכופר עכ"ל.

ותמהני במה שכותב כן בפשיטות נגד דברי הר"ן שקיבל כן מפי הרמב"ן וכ"כ הרא"ש פרק שבועת העדות ע"ש ובתשובת שארית יוסף סי' ל"ב כתב דאפילו עד הראשון פסול כגון שפחה ועבד, הראשון נאמן יותר ע"ש ובשלטי גבורים פרק שבועת העדות כתב נמי דאמר לה לדידה ולא אמר להו לב"ד, דפטור משום דהיא נאמנת יותר ע"ש, וזה כדברי תשובת ב"י והוא נגד דברי הר"ן והרא"ש ועיין בש"ג סוף יבמות.

ובקונטרס עגונות למוהרח"ש הוכיח דהראשון נאמן יותר, מהא דאשמעינן רב פפא הכל מודים בעד אחד שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר להו לב"ד ואי דלא מצי להכחיש הראשון, א"כ מאי קמ"ל רב פפא דפטור, תיפוק ליה דליכא בזה שום כפירת ממון כיון דהיא נאמנת יותר, אלא ודאי דהראשון נאמן יותר ומפסדה בכפירתו, ואפ"ה קמ"ל דפטור משום דהיא גרמה לעצמה במה שהשביעתו, ובגרמתה הביאתו לב"ד וכמ"ש הר"ן ע"ש.

ואפשר ליישב דקמ"ל רב פפא דפטור אע"ג דליכא כפירת ממון דהיא נאמנת יותר, דהוה אמינא כיון דס"ל שם בפרק שבועת העדות (שבועות לא) בהא דתנן אינו נוהג אלא בראוי להעיד, דאמר רב פפא לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא לא, כיון דמדאורייתא מחזי חזי הו"ל עד ע"ש, ולפי שיטת הסוברים דעד אחד במיתה נאמן מן התורה ועיין פ"א, אבל עד מפי עד לכו"ע אינו אלא מדרבנן, וא"כ נהי דהיא נאמנת, אכתי הו"ל כפירת ממון, כיון דמדאורייתא מחזי חזי העד הראשון, דמדאורייתא הראשון הוא העד ולא היא עד מפי עד, וקמ"ל רב פפא דאפ"ה פטור, ומשום דהתם במשחק בקוביא הטעם מבואר בחידושי הרשב"א דמתמה עלה מה בכך דמדאורייתא חזי, כיון דאפילו יעיד אינו מועיל כלום מאחר דרבנן פסלוהו, וכתב עלה דמכאן מוכח דבכל הני פסולי דרבנן, אם תפס אפילו בעדים לא מפקינן מיניה, ומשו"ה מחייב משחק בקוביא, כיון דע"פ עדותו הוי מהני ליה תפיסה וחשיב ליה כפירת ממון ע"ש והכא אע"ג דמדאורייתא מחזי חזי, דהא היא אינה נאמנת מן התורה כיון דהיא עד מפי עד והראשון הוא העד, מ"מ כיון דסוף סוף לא מהני כלום, דהא מדרבנן היא ג"כ עד.

ובזה ניחא ליישב מה שהקשה מוהרח"ש על הרמב"ם במה שלא הביא בהלכותיו סיפא דרב פפא דפטור היכא דא"ל לדידה ולא אמר לה לב"ד ע"ש דהא עיקר מה דאשמעינן רב פפא לפטור, אינו אלא משום דס"ד כיון דמן התורה הוא העד ולא היא, ורב פפא ס"ל כיון דמדאורייתא מחזי חזי, אבל הרמב"ם שפסק בפ"י מהל' שבועות כרב אחא בר יעקב דמשחק בקוביא נמי פטור, ואזיל בתר דרבנן, וא"כ השתא דתקון רבנן עד מפי עד נאמן, א"כ פשיטא דפטור, כיון דלא מפסדה מידי, כיון דהיא נאמנת שנאמר לה מת בעלה, וכדעת תשובת ב"י ושלטי גבורים.

אמנם במ"ש הרשב"א בחידושיו בטעמא דרב פפא במשחק בקוביא כיון דמדאורייתא מחזי חזי, והלא אינו מפסיד כלום בשתיקתו כיון דהוא פסול מדרבנן, והעלה בטעמא דמילתא משום דבכל הני פסולי דרבנן מהני תפיסה, ואיכא למידק בהא דתנן פרק שבועת העדות (שבועות לג:) משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שהדליק גדישי בשבת פטור ע"ש, ומשום דלאו כפירת ממון הוא דקים ליה בדרבה מיניה פטור, וכיון דבקים ליה בדרבה מיניה מהני תפיסה, וכמ"ש רש"י בפרק הפועלים דף צ"א ע"ש, דקי"ל בדרבה מיניה אינו אלא דב"ד לא מחייבי משום שתי רשעיות, אבל מחויב הוא לצאת ידי שמים ואם תפס לא מפקינן מיניה ע"ש, וא"כ לחייב קרבן שבועה, דהו"ל כפירת ממון כיון דמהני בעדותו לתפיסה וכמו במשחק בקוביא.

וכן תיקשי בהא דאמרינן פרק שבועת העדות (שבועות דף ל"ג), איבעיא להו משביע עדי קנס מהו כו', ת"ש חצי נזק ע"ש, והא בחצי נזק דעת הראב"ד אפילו מודה ביה מהני תפיסה, ומשום דקרן אית ליה גביה אלא דלא כייפי ליה בי דינא, וכשתפס אידך לא מפקינן ואפילו תפס בסהדי, משא"כ בשאר קנסות, וכ"כ הרשב"א בחידושיו לב"ק פ"ג ע"ש, וא"כ היכי פשט ליה מחצי נזק, הא טעמא דמשביע עדי קנס דפטור אינו אלא משום דכי מודה מקמי דאתו סהדי מפטר, ובחצי נזק עכ"פ בתפס מהני, וכל היכא דמהני תפיסה מחייבי קרבן שבועה, כמו במשחק בקוביא.

ואפשר דגם הרשב"א לא קאמר בטעמא דפסולי דרבנן דמחייבי קרבן שבועה משום תפיסה אלא היכא דמדאורייתא מחזי חזי, והו"ל עד ממש בלא תפיסה, אלא דלא מהני כלום בעדותו כיון דחכמים פסלוהו, לזה אמרינן כיון דעכ"פ תפיסה מהני ומפסיד בעדותו, ועד מיהא הוי מן התורה אפילו בלא תפיסה, אבל היכא דאינו עד כלל ולא מהני כלום בעדותו לחייב לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ואינו מועיל אלא לתפיסה, בזה לא מחייב קרבן שבועה, וזה נראה מוכח מדברי רב פפא דאמר במשחק בקוביא כיון דמדאורייתא מחזי חזי, ותיפוק ליה דמועיל לתפיסה, אלא משמע דאינו מחויב להעיד משום תפיסה אלא היכא דהוי עכ"פ עד מדאורייתא וכמ"ש.

אך קשה לפי מה שכתבתי בס' קצות החושן סי' ל"ד סק"ג בשם הכסף משנה דעדים משלמין כאשר זמם אם הפסידו לענין תפיסה, דבקל יכול לתפוס ע"ש, א"כ נראה מזה דמשום תפיסה לחוד הו"ל ממון, דאל"כ אמאי משלמין כאשר זמם, וא"כ הדרא קושיין לדוכתיה דלחייב במדליק גדישו בשבת משום תפיסה, וכן בחצי נזק משום תפיסה לחודיה, וצ"ע.

אמנם בעיקר דברי הב"י בתשובה והש"ג שכתבו טעמא דרב פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור היכא דא"ל לדידה כו' משום דלא מפסדה מידי כיון דהיא נאמנת יותר, וקשה דהא על כל פנים הראשון מכחיש אותה ועד א' אינו כלום בהכחשה, וגם הר"ן לא קשיא ליה הא דא"ל לדידה אלא לפי קבלת הרמב"ן דהראשון נאמן יותר, ומשום דאי לאו דהראשון נאמן יותר הוי ניחא ליה, ואמאי הא אפילו נימא דהראשון אינו נאמן יותר עכ"פ הכחשה מיהא הוי, ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ואכתי מפסדה בכפירתו, וצריך נמי לומר משום דהיא גרמה במה שהביאתו לב"ד, וא"כ מאי תליא זה בקבלת הרמב"ן.

ובחלקת מחוקק (סי' י"ז ס"ק י"ז) כתב וז"ל, אבל אם בא העד שאמרה משמו, פירוש אפילו בא אחר שהתירוה לינשא, דאם בא קודם שהתירוה לינשא אפילו עד אחר נמי לא תינשא ע"ש ואין לומר דהך דאמר לה לדידה מיירי שכבר התירוה לינשא, ומשו"ה לא מפסדה מידי דאיהי נאמנת יותר אי לאו קבלת הרמב"ן, וכן בתשובת ב"י וש"ג נמי נאמר כן דמיירי דא"ל לדידה וכבר התירוה לינשא, דאכתי תיקשי לפמ"ש הרמב"ם פי"ב מגירושין דאם אשה אומרת מת או היא עצמה שאומרת מת בעלי והתירוה לינשא ואח"כ בא עד כשר, תצא מהתירה הראשון ע"ש, ושבועת העדות ע"כ בעד כשר דאינו נוהג בנשים, ועמ"ש פ"א, וא"כ הכא שהיא עצמה אומרת מת בעלי בשם הראשון הכשר, ואם הכשר מכחישה לא מהני מה שהתירוה לינשא, ואפילו הרמב"ן והרשב"א שחולקין על הרמב"ם באשה, מודים בהיא עצמה דלא מהני התירוה לינשא, ומשום דהיא עצמה אינה בגדר עד לומר כל מקום שהאמינה התורה עד א', וכן פסקו בח"מ ובב"ש סי' י"ז סעיף ל"ח ע"ש.

ועוד קשה דאפילו בהתירוה לינשא משמע בפ"ב דכתובות דלכתחילה לא תינשא כל שבא עד אחד להכחיש, וע"ש בתוס' דהתירוה לינשא לא תצא מהתירה הראשון, היינו לענין דלא תצא אם נישאת, אבל לכתחילה לא תינשא משום הסר ממך עקשות פה, וכ"כ הטור אה"ע סי' י"ז והרמ"א שם סעיף ל"ז, וכל היכא דלכתחילה לא תינשא אינה גובה כתובתה לדעת הרמב"ם והראב"ד, ומשום דלא קרינן ביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, ועיין ב"ש ס"ק כ"ז, ובפרק שבועת העדות דמיירי לכתובה, וא"כ אמר לדידה אמאי פטור, הא הפסידה כתובתה אפילו אם התירוה לינשא אם מכחיש הראשון, כיון דלכתחילה לא תינשא אין לה כתובה.

ואפילו לדעת הגהת מיימוני ודעת השולחן ערוך סי' י"ז סעיף ל"ה דגובה כתובתה במים שאין להם סוף אע"ג דלכתחילה לא תינשא, כבר כתבו בח"מ וב"ש שם דוקא כשיש שני עדים על זה שנפל למים שאין להם סוף, דבממון לא סמכינן על עד אחד ע"ש בדבריהם, והכא דליכא שני עדים אלא על פיה דאין האחין יורדין לנחלה, ומה שגובה כתובתה אינו אלא משום תנאי כתובה לכשתנשאי לאחר, והיכא דלכתחילה לא תינשא ליכא תנאי כתובה, והדרא קושיא לדוכתיה במ"ש הב"י בתשובה והש"ג לפרש דאמר לדידה משום דלא מפסדה מידי, ואמאי לא מפסדה כיון דהראשון מכחיש, וא"כ אפילו התירוה לינשא אין לה כתובה וגם מדברי הר"ן משמע דאי לא קבלת הרמב"ן, הוי מפרש טעמא דאמר לדידה משום דלא מפסדה ע"י הכחשת הראשון, ואמאי נהי דאין הראשון נאמן יותר, הכחשה מיהא הוי, ואפילו התירוה לינשא אין לה כתובה וכמ"ש.

ולכן נראה דאי לאו קבלת הרמב"ן דהראשון נאמן יותר, אמרינן דהיא נאמנת יותר, משום דעד מפי עד כיון שהאמינו חכמים שאמר כן הראשון, א"כ הו"ל השני כמו תרי לענין זה, ואפילו לא התירוה לינשא דנאמן הראשון להכחיש, היינו דוקא לומר לא מת, אבל בזה שאמרה מפי הראשון והוא בחזקת שאמר הראשון כן, תו אינו יכול להכחיש ולומר לא אמרתי כן, דהו"ל בחזקת חוזר ומגיד.

וכה"ג בעדים החתומים על השטר דאמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ואפילו אם העדים החתומים אומרים לא חתמנו, כיון דהעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין צריך קיום מן התורה, שוב אינם נאמנים לומר לא חתמנו, ואילו עדים אחרים מהימני לומר מזויף הוא, ומשום דאלו עדים החתומים כיון שאנו דנין דודאי חתמו דהו"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד, א"כ כשאמרו לא חתמנו הו"ל חוזר ומגיד, אבל עדים אחרים שפיר מהימני לומר מזויף, וה"נ זה הראשון שאנו דנין מפי השני שאמר משמו איך שהעיד כך, אינו נאמן הראשון לומר לא העדתי, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ועיין מה שכתבתי בס' קצות החושן סי' מ"ו סק"ה.

ולפ"ז מ"ש בחלקת מחוקק ס"ק י"ז וז"ל, אבל אם בא העד שאמרה משמו, פירוש אפילו בא אחר שהתירוה לינשא, דאם בא קודם שהתירוה לינשא ואפילו עד אחר נמי לא תנשא ע"ש, ולפי מ"ש אינו צריך לזה, אלא אפילו קודם שהתירוה לינשא, אי לאו דהראשון נאמן יותר היה השני נאמן יותר, משום דכיון שהוא בחזקת שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, והשני מהימן כבי תרי אפילו קודם שהתירוה לינשא שהראשון אמר כן, ואכתי צ"ע.

פרק ד

כתב המשנה למלך פי"ב מגירושין וז"ל, נסתפקתי בהא דקיי"ל דחמש נשים אין מעידות, אי הוי אשת איש גמורה, דכיון דאין מעידות מוקי לה בחזקת חי, ואיהי נמי מוקי לה בחזקת אשת איש, או דלמא נהי דקיי"ל דאין מעידות, היינו משום דמספקא לן שמא מתוך שנאה העידה ומתכוונת לקלקלה, ומשו"ה אינה ניתרת בעדות זו, אך לעולם מידי ספיקא לא נפקא דלמא העידו אמת, ונפקא מינה למי שקידש אשה זו שהעידו עליה אחת מחמש נשים, אם ייאסר בקרובותיה, דלמא הקידושין חלו ונאסר בקרובותיה כו'.

ונראה שדין זה תלוי בפלוגתא שנחלקו רבינו והראב"ד פ"ט מתרומות [הלכה ד'] בבת ישראל הנשואה לכהן שהעידו עליה אחת מחמש נשים הללו שמת בעלה, דרבינו ס"ל דאוכלת בתרומה בחזקת דבעלה קיים, והראב"ד פסק כר' עקיבא דאסורה לינשא ואסורה לאכול בתרומה, ולדעת רבינו נראה דחשיב לה כאשת איש גמורה, ומשו"ה מותרת לאכול בתרומה, וא"כ לדידיה מי שקידש אותה לא נאסר בקרובותיה, ולדעת הראב"ד דס"ל דאסורה לאכול בתרומה, אלמא דאית ליה דהוי ספק אשת איש, וא"כ לדידיה מי שקידש אותה נאסר בקרובותיה, ואם זינתה הולד ספק ממזר ואסור בממזרת, עכ"ל.

ולענ"ד נראה בזה דודאי אין כאן קידושין תופסין כלל, והוא דכיון דמדינא אין עד אחד נאמן בדבר שבערוה, ועיקרא דמילתא שראו חז"ל להאמין עד אחד אינו אלא משום עגונה, כדאיתא ריש פרק האשה רבה (יבמות פח), וכתבו תוס' דיש כח ביד חכמים להאמין במקום שהדבר הגון, ועקרו דבר מן התורה ע"ש, ורש"י והרשב"א כתבו משום עגונה הקילו ועקרוה לקידושין מיניה, ועמ"ש בפ"א, וכיון דחמש נשים אין אנו חיין מפיהן תו ליכא משום עגונה, וכיון דליכא משום עגונה ממילא הדרא לדין תורה דאין דבר שבערוה פחות משנים.

וראיה לזה נראה, דכיון דצרה אינה נאמנת אפילו להכחיש וכדאיתא פרק האשה שלום (יבמות דף קי"ח), דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה, והיינו דהכחשת צרה לאו הכחשה, ומשו"ה תנן שם אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת, זו שאומרת מת תינשא ותטול כתובתה, וזו שאומרת לא מת לא תינשא ע"ש, ואי נימא דמידי ספיקא לא נפקא עדות צרה ומשו"ה לא תינשא, א"כ אמאי לא מהני דברי צרה להכחיש, כיון דאמרת שמא אמת כדבריה, אלא ע"כ כמ"ש דכיון דמדינא אין דבר שבערוה פחות משנים בין להקל בין להחמיר, ומשום עגונה בלבד הקילו חכמים וכח בידם וכמ"ש מטעמים הנ"ל, אבל בצרה שלא ראו חכמים להאמין הו"ל כמאן דליתיה, ומשו"ה לא מהני דברי צרה אפילו להכחשה.

והא דס"ל להראב"ד דאסורה לאכול בתרומה, הנה לפי מה דאיתא בירושלמי בהא דתנן האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ובאה ואמרה מת בעלי, תינשא ותיטול כתובתה וצרתה אסורה, ומקשה מעתה על עצמה לא תהא נאמנת, ומסיק מתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה רושם אצל חברתה אף היא אומרת אמת, ומקשה מעתה אפילו על צרתה תהא נאמנת, ותירצו א"כ חזרה לקלקולה הראשון, חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל חברתה ע"ש א"כ י"ל דצרה לא הויא עד כלל, ומשום שנאה מתכוונת לקלקלה, וא"כ ליכא חשש קידושין כלל, והא דאסורה לאכול בתרומה, היינו משום דכיון דצרה לא תינשא ויודעת שלא עשו דבריה רושם, תו אינה חשודה משום קלקול ומשו"ה היא עצמה תינשא, ומהאי טעמא נמי אסורה צרה בתרומה, כיון דהשתא לא עשו דבריה רושם וזה לא אמרינן דמחמת שנאה מקלקלת עצמה כדי לקלקל את חברתה שלא תאכל בתרומה, דלא מצינו בש"ס קלקול כזה, וכמ"ש בפ"ב ע"ש, או אפשר משום דחדא עבדה איסור ממ"נ, כיון דחברתה תינשא משו"ה צרתה לא תאכל בתרומה, וכמ"ש תוס' פרק האשה שלום (יבמות דף קי"ח) דאפילו לר' טרפון דס"ל דתאכל בתרומה אינו אלא בתרומה דרבנן, אבל תרומה דאורייתא לא תאכל משום דחדא עבדה איסורא ממ"נ ע"ש, וא"כ הא דס"ל לר' עקיבא דלא תאכל בתרומה נמי מהאי טעמא הוא.

ועוד נראה הא דס"ל לר' עקיבא דלא תאכל בתרומה והראב"ד פסק כוותיה, היינו משום דעד אחד נאמן באיסורין, וכשם שנאמן אדם לומר פלוני זה כהן להאכילו בתרומה משום דעד אחד נאמן באיסורין וכמבואר בר"ן פ"ב דכתובות, ה"נ ראוי לומר בעד אחד שמעיד שמת בעלה דלא תאכל בתרומה מדינא, ומשו"ה אפילו צרתה נמי נאמנת בה, כיון דאפשר דלא אמרה לשנאה והו"ל עד אחד מדינא, אבל לינשא דהו"ל דבר שבערוה דמדינא בעי שנים אפילו במקום דליכא חשש שנאה, ואינו אלא מדרבנן ומשום עגונה הקילו, וכל שלא תינשא דליכא עגונה, ממילא אוקמוה על דין תורה דבעי שנים וכמ"ש וגם כיון דאין הדבר דומה להאמין בבירור, תו ליכא תקנת חכמים בזה כלל, ומשו"ה אפילו ספק קידושין לא הוי.

והרמב"ם דפסק דתאכל בתרומה כר' טרפון, אע"ג דעד אחד נאמן באיסורין, ולפי מ"ש הש"ך בסי' קכ"ז ביו"ד אפילו אתחזק התירא או איסורא עד אחד מהימן, ולכאורה ראוי לומר שלא תאכל בתרומה מחמת עד אחד, דהא אינו ברור שתאמר מחמת שנאה וכמו שיבואר לקמן נראה לפי מ"ש הר"ן בחידושיו פרק זה בורר [סנהדרין] דף ל', בהא דאיתא שם בעד אחד שאמר המעות של מעשר שני הם, לא אמר כלום אם הם בבית, וכתב עלה הר"ן ז"ל, ואע"ג דעד אחד נאמן באיסורין והיה בדין שיהיה נאמן לענין מעשר שני, אפשר שעדות זה של מעשר שני דין ממון יש בו, שהמעשר שני ממון גבוה והוא בא להוציא הממון מחזקתו, ודבר שבממון אינו פחות משנים, ואעפ"י שיש איסור בדבר, וכן דעת התוס' ז"ל עכ"ל, ועמ"ש בשמעתא ו' פ"ג, וא"כ ה"ה בעד המעיד שמת בעלה, כיון שעדות זו בדבר שבערוה הוא מעיד דהו"ל דין ממון, דהא יליף דבר דבר מממון, תו אינו נאמן אפילו לאיסור שבו דהיינו אכילת תרומה, וכמו היכא דאית ביה דין ממון אינו נאמן אפילו לאיסור שבו, ומשו"ה תאכל בתרומה, דמדינא אין עד אחד נאמן בה אלא מדרבנן, ועדות צרה דאין הדבר [נראה] לחכמים ראוי להאמין, אוקמוה אדינא וכמ"ש, ודוק.

ובהגהת משנה למלך פ"א מסוטה כתב הרב המגיה בהא דחמש נשים ששונאות זו את זו מעידות זו על זו לומר שנטמאת, וכתב עלה ז"ל, עיין בדברי הרב המחבר לעיל פי"ט מגירושין שכתב דלדעת הרמב"ם הני נשי למדו לשונם דבר שקר, וחשבינן לה כאשת איש גמורה, ומותרת לאכול בתרומה, ולפי זה צריך לדעת אמאי הכא נאמנת לאוסרה על בעלה לדעת הראב"ד שפסק כר' עקיבא דאסורה לאכול בתרומה, נראה דה"נ נאסרה על בעלה מספק, לא שתהיה אסורה עליו בודאי, עכ"ל.

ולפי מ"ש ניחא, דודאי לענין מת בעלה דמדינא בעי שנים, דאין דבר שבערוה פחות משנים, ואפילו לאיסור שבו והוא אכילת תרומה, כיון דעיקרו דבר שבערוה דהו"ל כמו דין ממון וכמ"ש, וכיון דלא ראו חכמים להאמינה אוקמוה אדאורייתא, ואפילו ספק קידושין לא הוי, אבל בסוטה דגלי קרא ועד אין בה דאפילו עבד ושפחה נאמן בה, אלא דחשו חכמים בחמש נשים שמחמת שנאה אמרו, אבל מידי ספיקא לא נפקא, דאם אין כאן שנאה, הרי זו נאמנת דבר תורה כסוטה, ומשו"ה נאמנין לומר נטמאת לאוסרה על בעלה ולא להפסידה כתובתה, ודוק.

אלא דהיא גופא טעמא בעי, הא דכתב הרמב"ם פ"א מסוטה דחמש נשים אינן נאמנים להפסיד כתובתה, והא מדינא עד אחד נאמן בסוטה ואפילו עבד ושפחה מדכתיב ועד אין בה, אלא משום חשש שנאה, ובדיני ממונות שונא גמור נמי כשר להעיד ואע"ג דכתב מוהרש"ל בשו"ת דשונא גמור שהוא אויב ומתנקם רעתו, פסול להעיד, אינו מוכרח דצרה תהיה בגדר שונא כזה, ועוד דהאחרונים חולקין בזה על דברי תשובה הנזכרת ולכן נראה דוקא בעד כשר הוא דשונא כשר להעיד, אבל הפסולים להעיד דכשר בסוטה אינו אלא משום אומדנא והוכחה דקושטא קאמרי כיון דקינא לה ונסתרה, וכל ששונא ואיכא למימר דמחמת שנאה קאמר, פסול להעיד, ומשו"ה אין הצרה נאמנת להפסיד כתובתה.

פרק ה

כתב בשולחן ערוך אה"ע סי' י"ז סעיף ו' בשעת הגזירות מתירים נשים עפ"י בעלי תשובה שמעידים מה שראו בעת צרה, אעפ"י שהמירו דתן מכח אונס, והוא מתשובת הרא"ש כלל נ"ד סי' א' ע"ש, דלא הוי תחילתו בפסול כיון דאנוסים היו ואיכא למידק בזה, דנהי דכתב הרמב"ם באלו שלש עבירות שעליהם נאמר יהרג ואל יעבור, דאם עבר ביטל מצות עשה ונקדשתי, ומשמע דאינו אלא עשה, אכתי ראוי להיות פסול לעדות, ואע"ג דרשע לא מיקרי אלא בעובר עבירה שיש בו מלקות או מיתת ב"ד, אבל מבטל עשה אינו רשע להיות פסול לעדות, היינו היכא דעושה להכעיס דאין בו חשש חימוד, אבל כל שעושה משום חשש חימוד, אפילו לא עבר עבירה שיש בו מלקות, פסול להעיד משום רשע דחמס, וכמבואר בסי' ל"ד, והני נמי שאין עושין להכעיס, ראוי לפסול משום רשע דחמס כיון דעושין לתאבון.

ולכן נראה דעיקר הטעם דכשרים משום דיצרו תקפו, ואשכחן בגמ' פרק זה בורר גבי חשוד לעריות, דס"ל לרב נחמן דכשר לעדות, ופירשו מקצת מפרשים אפילו ודאי עבר משום דיצרו תוקפו, וא"כ מכ"ש באלו שנאנסין בנפשן דיצרן תוקפן ואע"ג דבא על ערוה פסול, היינו משום דהתם מצי טפי לכוף יצרו, אבל באונס הריגה, אע"ג דעבר אמימרא דרחמנא, אינו פסול להעיד משום דיצרו תוקפו ובשו"ת נודע ביהודא חלק אה"ע שם [מביא] תשובה אחת מהרב הגאון החכם מוהר"ר יצחק בכה"ר דוד הקשה בזה מהא דאמרינן בכתובות פ"ב דף י"ט בהא דאמר ר' מאיר אין נאמנין לפוסלו, וא"ר חסדא קסבר ר' מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו, ייהרגו ואל יחתמו שקר, ומבואר דכה"ג דאנוסים, כל שיהרג ואל יעבור פסול לעדות, ע"ש.

וכבר כתבנו בזה בס' קצות החושן סי' ל"ה ס"ק ד' דלא קשה מידי, דאע"ג דאנוסין אין פסולין בכך לעדות, מ"מ כל שעשו שלא כדין וכתורה, אין אדם משים עצמו רשע לומר שעשה שלא כתורה והלכה, וכמ"ש שם ראיה לזה מהא דאמרו בעדים שאמרו אמנה היה דברינו אין נאמנים, משום דעולה הוא ואין אדם משים עצמו רשע, ולא מצינו שנפסלו עדים שחתמו עצמן על אמנה, אלא ע"כ דאפילו במקום שלא נפסלו לעדות, כל שאינו כתורה הו"ל משים עצמו רשע ואין אדם נאמן על עצמו בכך ע"ש.

וכעת הנה מצאתי כדברינו אלה מפורש בחידושי הרשב"א פ"ב דכתובות, ע"ש בהא דאמר רב חסדא קסבר ר' מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו, ייהרגו ואל יחתמו שקר וז"ל, ואע"ג דקיי"ל אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא שלשה דברים כו', מ"מ מדות חסידות הוא דליקטליה ולא יחתמו שקר, ואי לא עביד הכי משוי נפשיה רשיעא, וקסבר ר' מאיר דאפילו בכה"ג אין אדם משים עצמו רשע שאינו חסיד עכ"ל ומבואר דאפילו היכא דליכא איסור תורה אלא שאינו חסיד בכך, הו"ל משוי נפשיה רשיעא, ומכ"ש היכא דעובר על דת שמחויב לעשותו דהו"ל משוי נפשיה רשע, וזה ברור, ודוק.

ובתומים הקשה מתשובת הרשב"א סי' א' רי"ו שכתב באומר אני זניתי עם אשתך, דלא פלגינן דיבורא לומר לאונסו, דאנוס לא משכחת, דאין קישוי אלא לדעת, ובאנסוהו גוים יהרג ואל יעבור, הרי דמיפסל לעדות באלו שיהרג ואל יעבור ע"ש ובס' קצות החושן סי' ל"ה שם ישבתי ג"כ בזה דאינו נאמן לומר אני זניתי עם אשתך, דאפילו באנסוהו דלא מפסל לעדות, אבל אכתי משים עצמו רשע, כיון שבדין היה לו ליהרג ולא לעבור, ואין אדם משים עצמו רשע אפילו בדבר דלא מיפסל על ידו ע"ש.

וכעת התבוננתי דבדברי הרשב"א ליכא למימר הכי, דהא מוכח בש"ס דהיכא דלא מיפסל לעדות משוי נפשיה רשע, וראיה מהא דאמרו ביבמות פ"ב דף כ"ה בהא דתנן הרגתיו לא ישא את אשתו, הוא ניהו דלא ישא הא לאחר תינשא, והאמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו, לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, וכי תימא שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן, והאמר רב מנשה גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה ע"ש, ומשמע דאילו גזלן לדברי תורה כשר לעדות אשה מהימן לומר הרגתיו, ואע"ג דמשים עצמו רשע וכן משמע בהא דאמר רב יוסף לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע, ומבואר דוקא היכא דפסול לעדות הוא דאין אדם משים עצמו רשע.

ולכן נראה דהא דכתב הרשב"א בהא דאמר רב חסדא קסבר רבי מאיר עדים שאמרו להם חתומו כו', וקסבר ר' מאיר אפילו בכה"ג אין אדם משים עצמו רשע שאינו חסיד, היינו דוקא התם דאין נאמנין לומר בתורת עדות אנוסים היינו מחמת נפשות, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אלא כל שאין כת"י יוצא ממקום אחר ואמרו כת"י הוא זה, אבל קטנים היינו פסולי עדות היינו אין נאמנים לחכמים אלא בתורת מגו דאי בעי שתקי, ולר' מאיר שם אין נאמנים, משום דתורת מגו לא מהני, כיון דשלא כדין עבדי הו"ל מגו במקום חזקה דאמרינן מסתמא כדין וכשורה עבדי, והיינו במגו הוא דלא מהימני בכך, אבל כל היכא שנאמן בתורת עדות ממש לא מיפסל אלא היכא דמשוי נפשיה רשע הפסול לעדות, הא היכא דמשוי נפשיה רשע דלא מיפסל לעדות, הו"ל שפיר עד וכמו שהוכחנו מהך דיבמות דף כ"ה.

וקושיא שהקשה החכם מוהר"ר יצחק בכה"ר דוד נתיישב לפי דברינו, דהא בדברי ר' מאיר כיון דאין נאמנין בתורת עדות אלא בתורת מגו, וכיון דלא כדין עבדי, לא מהימני בתורת מגו דהו"ל מגו במקום חזקה, ולכן מסתבר דהרשב"א בתשובה חולק, וס"ל דאנוסים נמי כל היכא דיהרג ואל יעבור פסול לעדות, ואע"ג דלא ביטל אלא מצות עשה דונקדשתי, מ"מ כל שהוא לתיאבון מיפסל אפילו בעבירה דרבנן, ומכ"ש בעבירה דאורייתא והרא"ש בתשובה דמכשיר, היינו מטעמא שכתבנו דיצרו תוקפו, וכמ"ש לעיל, ודוק.

פרק ו

בתשובת מוהריב"ל נסתפק בעד שלא היה רוצה להעיד עדותו המועיל להתרת האשה עד שיתנו לו שכר הרבה, וע"ש שחקר אם פסול נוטל שכר להעיד הוי מדרבנן, א"כ בעדות אשה כשר, ואם פסולו מן התורה גם לעדות אשה פסול, ובנוגע גופיה נמי מספקא ליה אם פסולו משום דחשדינן ליה למשקר בשביל הנאתו, א"כ נוטל שכר להעיד נמי פסול מהאי טעמא, משום דחשדינן ליה למשקר בשביל שכרו, או נימא פסול משום דאדם קרוב אצל עצמו אבל לא חשדינן ליה למשקר, וא"כ נוטל שכר כשר מן התורה, וע"ש שכתב דאי נימא נוטל שכר להעיד פסול מן התורה, ונימא דנוגע נמי פסולו משום משקר, א"כ הא דנוטל שכר להעיד עדותו בטילה מדרבנן, היינו דוקא היכא שאינו נוטל אלא שכר טורחו דבר מועט, אבל נוטל שכר הרבה יותר מכדי טרחתו פסול מן התורה ע"ש וכבר כתבנו מזה בס' קצה"ח סי' ל"ד ס"ק ד'.

ובשו"ת נודע ביהודא חלק אה"ע סי' כ"ז כתב שלדעת הרמב"ם פי"ב מגירושין בטעמא דעד אחד במיתה משום מילתא דעבידי לגלויי לא משקרי אינשי, איכא למיפשט מהאי דיבמות דף ע"ז, דפריך ומי מהימן והאמר ר' אבא א"ר כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה כו', ואם לאו אין שומעין לו, ומשני שאני הכא דשמואל ובית דינו קיים, ופירש"י ומילתא דעבידי לגלויי לא משקרי אינשי, וע"ש שיתרא הוא נוגע בדבר, שהיה צריך לאותו הוראה שהרי בת ישי נשא ע"ש, אלמא דבמילתא דעבידי לגלויי אפילו נוגע נאמן אך שיש לשדות נרגא בהוראה זו, דהרי אמרו ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ"ז) גבי פלוגתא דר' יהודא ורבנן גבי גר אם צריך ראיה, ופסקו הרמב"ם והרא"ש שאפילו אמר נתגיירתי בפני ב"ד של פלוני לא מהימן, ואף שהוא מילתא דעבידי לגלויי ע"ש.

ואני בעניי איני רואה קושיא מזה מהאי דנתגיירתי בב"ד, דאע"ג דהוא מילתא דעבידי לגלויי, כיון דהתם ע"כ מיירי שהיה בחזקת נכרי, דאם היה בחזקת ישראל ודאי נאמן במגו, וכמ"ש שם הרמב"ן בחידושיו פרק החולץ ע"ש, וכיון דהוא בחזקת נכרי, א"כ ליתיה בעדות כלל ואפילו במילתא דעבידי לגלויי, ואינו נאמן בשום עדות אלא במסיח לפי תומו ומשום עגונה, ופשוט.

אמנם בעד מיתה אפילו לדעת הרמב"ם נחלקו הפוסקים, וס"ל להרמב"ם נמי אינו אלא מדרבנן, וכמו שנראה מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' עדות דאשה ועד אחד אינו נאמן מן התורה אלא בשני דברים, בעגלה ערופה ובסוטה ע"ש, אלא דבעיא בש"ס בטעמא דעד אחד ביבמה ועד אחד במלחמה, אי נימא משום מילתא דעבידי לגלויי, או משום דייקא ומנסבא, וכולהו לאו מדאורייתא, אלא בטעמא דתקנה שתיקנו שיהיה עד אחד מהימן, מאיזה טעם תיקנו כך, אי משום מילתא דעבידי לגלויי, אי משום דייקא ומנסבא, והי מינייהו עיקרא דמילתא, וכמ"ש הריב"ש בסי' קנ"ב וקפ"א ע"ש, אבל משום מילתא דעבידי לגלויי לחודיה לא מהימן מן התורה בעדות אשה, משום דילפינן דבר דבר מממון וכמ"ש בפ"א, אבל בהוראה שפיר מהימן במילתא דעבידי לגלויי כמו הך דשמואל וב"ד קיים, וא"כ בנוגע י"ל דאע"ג דהוי מילתא דעבידי לגלויי, כיון דבעדות אשה לא מהימן בזה לחודיה וכמ"ש דיליף דבר דבר מממון, ובממון לא מהני מילתא דעבידי לגלויי, וא"כ אינו אלא משום תקנת חכמים, א"כ שפיר י"ל דבנוגע לא האמינו חכמים, משא"כ בהוראת יתרא דנאמן מן התורה.

וע"ש שכתב הנודע ביהודא ז"ל, ועדיין יש לנו לחתור אל היבשה ולומר דנוגע כשר לעדות, והדבר תלוי באשלי רברבי, בפלוגתת הע"ש והסמ"ע והש"ך, והנה בחשן משפט ריש סי' ל"ז בדין נוגע כתב הע"ש דפסול נוגע אינו משום דחשוד למשקר, רק משום דאדם קרוב אצל עצמו ופסול מגזירת הכתוב, והסמ"ע והש"ך השיגו וכתבו הטעם משום דחשוד למשקר כו'.

והנה אומר אני שלדעת הלבוש דהטעם משום קורבה, לא שייך פסול נוגע בעדות אשה, כיון דקרוב כשר לעדות אשה, ובעדות אשה לא בעינן עדות רק שיהיה הדבר אמת, ולא שייך עדות שבטלה מקצתה כיון דגוף הדבר אמת, הגע עצמך רשע דאורייתא פסול לעדות אשה, ובמסיח לפי תומו נאמן כיון דמסיח לפי תומו אומר האמת, וע"ש [בנודע ביהודה] שהאריך בזה.

ונראה מדבריו שלא היה לפניו תשובת מוהריב"ל הנזכרת, דכל ספיקו אינו אלא בספק שנסתפק בנוגע, דאי נימא משום דחשוד למשקר א"כ בנוטל שכר נמי חשוד למשקר, ואי נימא משום דקרוב אצל עצמו א"כ בנוטל שכר כשר מן התורה, והיינו משום דנוטל שכר להעיד אע"ג דנהנה מעדות זה, אבל אינו מעיד לעצמו ואינו נוגע לגוף העדות, ולפ"ז מ"ש הנו"ב דלפי טעמו של ע"ש דנוגע פסול משום קרוב, בעדות אשה כשר, כיון דקרוב נמי כשר, ודאי לפי טעמא של ע"ש משום קרוב, א"כ נוטל שכר להעיד אינו פסול משום קרוב, דעדותו אינו לעצמו, וכבר ביארנו היטב דין נוגע ודין נוטל שכר להעיד בס' קצות החושן סי' ל"ז סק"ה ע"ש.

וע"ש עוד בנו"ב שכתב וז"ל, ואומר אני עוד שיש להביא ראיה שנוגע כשר לעדות אשה, ממ"ש בש"ג בשם ריא"ז דחמיה ובן בעלה נאמנין, והנה בן בעלה הוא נוגע גמור, שהרי לדבריו שמת אביו א"כ יטול חלק ירושתו, אלמא דנוגע כשר לעדות אשה, ואין לומר כיון דלענין ירושה אינו נאמן כמבואר שאין האחין יורדין לנחלה על פי עד אחד א"כ אינו נוגע, דהרי הש"ך בחושן משפט סי' ל"ח ס"ק כ"א כתב דגבי נוגע אף דפלגינן דיבוריה, מ"מ חיישינן שהוא משקר ובשביל עצמו אומר כן ע"ש, וא"כ מה בכך שאין אנו מורידין אותו לנחלה, מ"מ ניחוש דאיהו משקר בשביל ירושתו, א"כ מוכרח להיות דנוגע כשר לעדות אשה, עכ"ל.

פרק ז

והנה בענין נוגע אם כשר לעדות אשה, נראה דכשר, וכן משמע לענ"ד מדברי רבינו ירוחם ח"ג נתיב כ"ג וז"ל, ודוקא כשהיא עצמה אינה מסייעה לאשה ראשונה, אבל היא עצמה מסייעת ואומרת ברי לי שמת, הו"ל שנים כנגד שנים ולא תצא, אבל הבעל עצמו זה שבא, אינו מצטרף עם שום אחד דנוגע בעדות הוא, אבל היא עצמה מצטרפת אעפ"י דנוגעת בעדות, דמשום עגונה אקילו בה, ומשום חומר שהחמרת עליה בסופה עכ"ל ומזה מבואר דנוגע כשר לעדות אשה, דהא האי דעגונה ומשום חומר שהחמרת עליה בסופה נאמר בעדות עד אחד ובעדות עצמה.

אמנם בעיקר הדין במי שאינו רוצה להעיד עד שיותן לו שכרו בכדי שיעיד עדות המועיל להתירה, נראה לענ"ד דפסול ולאו מטעמיה דנוגע הוא, דהא לפמ"ש נוגע כשר לעדות אשה, אלא טעמא אחרינא איתא בגוה, והוא לפי מה שאמרו בפרק האשה שלום מת בעלי והתירוני לינשא, מתירין אותה ונותנין לה כתובתה, מת בעלי והתירוני לינשא ותנו לי כתובתי, איבעיא להו בש"ס [קיז] שם, ופסקו הרא"ש והטור דאין מתירין אותה, וגם אין נותנין כתובתה, ובנימוקי יוסף שם כתב בשם הריטב"א דה"ה אם הביאה עד אחד לב"ד להעיד שמת בעלה ותובעת כתובתה, כיון דאדעתא דכתובה אתאי לא שרינן לה ע"ש, והב"י בסי' י"ז כתב עלה דאין דבריו נראין ע"ש, אבל הב"ש כתב בטעמא דמשום חימוד ממון לא דייקא ומנסבא, ועד אחד אינו נאמן אלא משום חזקה דידה דדייקא ומנסבא ע"ש.

ומבואר דאע"ג דבעלמא נוגע מיקרי אפילו בדרך נפלאה ורחוקה, ואפילו לא הזכיר צד ממונו וכמבואר בשולחן ערוך חושן משפט סי' ל"ז, אבל בעדות אשה, כל שבאה סתם לב"ד ואומרת התירוני לינשא, לא חשדינן לה כלל ומתירין אותה, וכל שמזכרת תביעת כתובתה, חשדינן לה בחימוד ממון ומשקרת, וא"כ ה"ה בעד אחד שבא להעיד ואומר שלא יעיד עד שיתנו לו שכרו משלם, וכל שתובע ממון בפירוש חשדינן למשקר בשביל חימוד ממון וזה שחלוק עדות אשה משאר עדות, דבעלמא אפילו אינו מזכיר צד ממון כלל הראוי אליו, כל שהוא נוגע אפילו בדרך נפלאה ורחוקה פסול לעדות, ובעדות אשה כל שאינה תובעת כתובתה בפירוש, אע"ג דנוגעת היא דבודאי תטול כתובתה כשרה היא, וכל שתובעת ממונה בפירוש פסולה, ה"ה נמי בעד אחד, אם אינו מזכיר צד ממונו, וכמו בהאי דש"ג דבן בעלה, אע"ג דנוגע הוא לירושה כשר לעדות אשה, ואם אמר בפירוש תנו לי ירושתי, הו"ל נוגע וחשדינן למשקר בשביל ממון.

אלא דלפי פירש"י שם פרק האשה שלום, תנו לי כתובתי אדעתה דכתובה אתאי, וכתב רש"י וז"ל, אדעתא דכתובה ולאפוקי ממונא בעי העדה עכ"ל, ומשמע מדברי רש"י דכל שעיקר העדות להתיר, אז ממילא נותנין לה כתובתה, ומשום עגונה הקילו להתיר ומגיע לה כתובה מצד תנאי כתובה לכשתנשאי לאחר כו', אבל אומרת תנו לי כתובתי, הו"ל כעיקר העדות לממון, ובממון בעי העדה והיינו שנים עדים יקום דבר, וא"כ בהאי דש"ג נמי בבן בעלה שמעיד, אם בא לב"ד ואומר מת אבי ותנו לי ירושתי, הוי נמי עיקרו לממון ובעי העדה עפ"י שנים עדים, אבל בהאי דמוהריב"ל דעדותו ודאי אינו אלא להתיר, אלא שאומר שיתנו שכרו, ואין זה מעיד על ממון לומר דבממון בעי העדה, ולמשקר לא חיישינן לפירש"י אפילו הזכיר ממון, אלא דלפי דעיקרו על ממון קאי בעי העדה, ולא שייך זה בנוטל שכר להעיד וכמ"ש.

ומוהרח"ש בסוף הקונטרס כתב בתחילה טעמא דהריטב"א שכתב דה"ה אם הביאה עד אחד לב"ד להעיד שמת בעלה ותובעת כתובתה דלא שרינן לה, כתב משום חימוד ממון חשוד למשקר, וכתב עוד דאיכא למימר דהריטב"א נמי מפרש אדעתא דכתובה אתאי כפירש"י, דכיון שבא להעיד על הכתובה דהוי ממונא, דאפוקי ממונא בעי סהדי, וה"נ כיון שהביאתו לב"ד לתבוע כתובתה ובממונא בעי העדה עכ"ל ע"ש, וא"כ בנוטל שכר להעיד כשר לפ"ז, אבל בהאי דש"ג בבן בעלה כשתובע ירושתו הוי עיקרו לממון וכמ"ש.

אלא דאיכא למידק בהא דאמרינן פרק שבועת העדות (שבועות לב) אמר רב פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב, ופירש"י בעד מיתה, בעד אחד היודע שמת בעלה והשביעתו שיעיד בה כדי שתטול כתובתה מיורשין ע"ש, והוכרח לפרש כדי שתטול כתובתה, דאם השביעתו להעיד שמת בעלה להתירה לינשא, אין כאן כפירת ממון, ושבועת העדות אינו אלא לממון, ואע"ג דממילא תטול כתובתה, אזלינן בתר עיקר הדבר תביעה, וכדאמרינן בהאי דאנסת ופתית את בתי דפליגי ר' שמעון ורבנן, מר סבר עיקרו קנס קא תבע דלא שבק מידי דקץ ותבע מידי דלא קץ, ורבנן סברי עיקרו בושת ופגם קא תבע, דלא שבק אינש מידי דאי מודי לא מיפטר ותבע מידי דכי מודי מיפטר ע"ש, ומשו"ה פירש"י והשביעתו להעיד כדי שתטול כתובתה, והיינו דעיקרו לממון תבעה את העד להעיד, דשבועת הפקדון ושבועת העדות בעי כפירת ממון ואזלינן בתר עיקר הדבר.

וא"כ לפי מ"ש הריטב"א דבעד אחד שבא להעיד שמת בעלה והיא תובעת כתובתה דלא שרינן לה, א"כ היכי משכחת לה דהכל מודים בעד מיתה, דממ"נ, אם עיקרו להתירא בא והיא לא תבעה להעיד על ממון כתובתה, אין כאן כפירת ממון, ואע"ג דממילא בא לה כתובתה, כיון דאזלינן בתר עיקר תביעתה, ואם דעתה בפירוש להשביע את העד להעיד שתטול כתובתה וכמו שפירש"י, א"כ אין העד נאמן כלל ולא שרינן לה ולא תטול כתובתה, וצ"ע.

פרק ח

אמור רבנן (קכ"א ע"ב) נכרי שהסיח לפי תומו כשר לעדות אשה, וכתב בתשובת מיימוני הל' נשים וז"ל, ושנסתפקתם מאחר שהקרובים הוציאו קול בכל העיירות שמסביב דדמי קצת לאיה חברינו, לא דמי, דהתם שייליה בהדיא, אבל הכא דלא שייליה להאי נכרי גופיה מיקרי שפיר מסל"ת, אע"ג דידע שמחפשין אותו ע"ש וכ"כ בתרומת הדשן בפסקיו סי' קס"א וז"ל, וכה"ג מיקרי שפיר מסיח לפי תומו, הואיל ולא שאלו כלום מאותו נכרי המסל"ת, אע"ג דנפיק קול דשאלה כדאיתא בתשובת מוהר"ם ע"ש וכ"כ מוהרי"ק שורש קכ"א, והביא ראיה לדברי תשובת מיימוני מהא דאמרינן פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ד), שהרי שנינו שם א"ר יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה וקטן לומר מכאן יצא נחיל זה, ופריך ואשה וקטן בני עדות נינהו, ומשני א"ר יהודא אמר שמואל הבמ"ע שהיו הבעלים מרדפין אחריהן והיו מסיח לפי תומו ואומרים מכאן יצא נחיל זה, ומשמע לכאורה אע"ג שהבעלים מרדפין בפני האשה, ומתוך כך נתעוררה ואומרת מכאן יצא נחיל זה, אפ"ה חשיב מסל"ת, ואע"ג ששמעה מפי הבעלים עצמן שאמרו שהוא שלהם, כיון שלא אמרו לה דבר ולא שאלוה להעיד להם, דדחוק הוא להעמידה דוקא בדלא שמעו הרדפת הבעלים מדלא פירש התלמוד, ואדרבא מדקאמר כגון שהיו מרדפין אחריהן והיו מסיח לפי תומו משמע דע"י רדיפת הבעלים הכרתו עכ"ל.

ומוהרש"ל ביש"ש בב"ק פרק הגוזל סי' כ"ח וז"ל, אשה וקטן בני עדות נינהו ומשני כשבעלים מרדפין אחריהן ואשה וקטן מסל"ת, ופירש"י הבעלים מרדפין אחריהן קודם דבר הקטן דרגלים לדבר שהן שלו, ואין פירושו קודם דבר הקטן הן מרדפין והקטן והאשה משיבין על דבריהם או על רדיפתן, דא"כ אין זה מסיח לפי תומו, אלא האשה והקטן מדברים מעצמן בלי ידיעה שהבעלים רדפו כלל אחריהן עכ"ל ותמיהני במה שלא הביא כלל דברי תשובת מיימוני ותה"ד ומוהרי"ק הנזכרים שכתבו להדיא דאפילו ידעו מרדיפת הבעלים חשיב מסיח לפי תומו.

ואם שאלוהו בתחילה ואמר אחר זמן במסל"ת, כתב הב"ש דכה"ג הו"ל מסיח לפי תומו, ע"ש סי' י"ז סק"א וז"ל, כתב בח"מ נראה מלשון הג"ה אם יהודי אחד שאל לכותי איה פלוני והשיב מת, וזמן רב אחר זה הגיד הכותי מסיח לפי תומו שמת פלוני אינו נאמן, אך באמת חומרא גדולה היא זו, וכי בשביל שאשתקד שאלו אותו לא יהיה נאמן עתה, עכ"ל.

ובתשובת צמח צדק סי' מ"ב כתב להוכיח דכל שנשאל גוי זה לא הוי מסיח לפי תומו אפילו זמן רב אח"כ, וראיה לזה מהא דכתבו האחרונים בפשיטות, ה"ה מוהר"א מזרחי סי' ע"ג, שאם היה הכותי מתחילה מסיח לפי תומו ולא ביאר דבריו לגומרו, יכולין לשואלו אח"כ, אפילו שנתיים ימים אח"כ, ובתשובת בנימין זאב סי' י"ז, הרי מבואר כשהיה תחילת הגדת הכותי לפי תומו, סמכינן אהגדתו אח"כ, ואמרינן כל מה שהגיד אח"כ הוא על סמך מסיח לפי תומו תחילה, וה"ה נמי להיפוך, כשאומר תחילה ע"י שאלה, תו לא מהני הגדתו במסיח לפי תומו אפילו זמן רב אח"כ, דהכי מבואר בב"י להדיא וז"ל, וכתב נימוקי יוסף בשם המפרשים דכן נמי י"ל דכי היכי דכל שהתחיל לומר במסיח לפי תומו אעפ"י ששאלוהו לבסוף והגיד להם עפ"י שאלתם נאמן, כן נאמר דכל שאומר לו איה פלוני, כל מה שישיב להם מכאן ואילך אינו נאמן במל"ת, וכ"כ הרב המגיד בשם הרשב"א וע"ש, וא"כ כיון שביארנו דפשוט הוא לאחרונים דאם היה מסיח לפי תומו מתחילה, אע"ג דבזמן רב אח"כ שאלוהו הוי הכל במסל"ת, דכל מה שמגיד אח"כ היינו על מסיח לפי תומו שהיה מתחילה מגיד, ה"נ י"ל בהיפוך, כשלא היה מסיח לפי תומו אלא עפ"י שאלה, כל מה שיגיד אח"כ במסיח לפי תומו, אפילו זמן רב אח"כ, לא מיקרי מסיח לפי תומו, אלא תלינן לומר על סמך שאלה ששאלוהו מתחלה מגיד אח"כ, עכ"ל [הצמח צדק].

ומדבריו מבואר שסובר דהא דאינו נאמן כל שהיה שאלה בתחילה ואפילו מסיח לפי תומו אח"כ, אינו מחמת חומרא אלא דינא הכי, וכמו שביאר בטעמו בראיה, ואפילו לא אמר מת בתחילה כששאלוהו ואמר אח"כ במסיח לפי תומו, נמי תו לא הוי מסל"ת, וכדמוכח מתוך ראייתו מדברי הנמוקי יוסף בשם המפרשים והרב המגיד בשם הרשב"א, ושם לא הגיד כלום בשעת שאלה, אלא ע"כ במסיח לפי תומו, אפ"ה אינו נאמן, ומשום דכל מה שהגיד אח"כ, הכל על סמך השאלה ששאלוהו בתחילה.

אמנם לענ"ד נראין דברי הח"מ והב"ש, והא דכל מה שהגיד אח"כ במסיח לפי תומו, אפילו שהיה שאלה בתחילה הו"ל מסיח לפי תומו מדינא.

ולהשיב על ראיית צמח צדק צריכין אנו להעתיק לפנינו לשון הש"ס מקור הדין הנזכר בשלהי יבמות במשנה שם (קכ"ב ע"א), אמרו לו מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהם והביאוהו בפונדק ובחזרתם אמרו לפונדקית איה חברינו אמרה להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו ולא תהא כהנת כפונדקית, אמר להם לכשתהא הפונדקית נאמנת הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו כו', ואמרינן עלה בגמ' מאי גריעותא דפונדקית, אמר רב כהנא פונדקית גויה היתה ומסיח לפי תומו היתה זה מקלו כו', ופריך והא איה חבירנו קאמרי לה, כיון דחזיתינהו בכיא אמרי לה איה חברינו אמרה להם מת וקברתיו.

וכתבו תוס' ז"ל ד"ה פונדקית, וא"ת מאי מייתי רבנן ראיה מן הפונדקית דהא מסיח לפי תומו היתה, וי"ל דלא היתה ממש מסל"ת, דמה שהוציאה מקלו ותרמילו היתה יכולה לעשות כן לעדות, ור' עקיבא אמר להם כי אין זה ראיה דודאי אין לך מסיח לפי תומו גדול מזה כיון דקא בכיא, כן משמע קצת מירושלמי דקאמר עשו אותה כמסיח לפי תומו, משמע שלא היתה ממש מסיח לפי תומו אלא שמביאין ראיה דלא גרע מעד אחד עכ"ל, ובאלפסי שם כתב בהאי דאמרו כיון דחזיתינהו בכיא וז"ל, שמע מינה מיהא היכא דמתחיל הגוי מסיח לפי תומו, אע"ג דהדרינן ומגלינן למלתא נמי שפיר לא נפיק להו מתורת מסיח לפי תומו אלא נאמן ומשיאין על פיו עכ"ל.

ואיכא למידק בדברי ר' עקיבא שאמר הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו כו', ומשמע דע"י דקא בכיא לא הוי מסיח לפי תומו גמור, כיון דאכתי לא מגלינן למילתא עד שאמרו לה איה חברינו, אלא מכיון דהוציאה להם מקלו ותרמילו דאיכא אומדנות מוכיחות ומצטרף למאי דקא בכיא בעיקרא, ונעשה מזה כמו מסל"ת, וא"כ היכא דליכא הוכחות ואומדנות כה"ג, מנלן דמהני התחלת הנכרי במסיח לפי תומו אע"ג דהדרינן ומגלינן למילתא ומוהרי"ק בשו"ת סי' קכ"א הוכיח מדברי הרי"ף דעל כרחין אין לחלק בין האי דפונדקית לשאר דוכתי, מדיליף הרי"ף מהאי דפונדקית ע"ש ובזה קשיא לי דאם אין לחלק, א"כ למה הוצרך רבי עקיבא לומר הוציאה להם מקלו ותרמילו, כיון דאפילו בלא הוכחה נמי הוי מסיח לפי תומו משום דבתר התחלה אזלינן.

ובאמת בתה"ד סי' קל"ט בפסקיו שם נראה מבואר דהאי דפונדקית, בהא דהוציאה מקלו ותרמילו היה קצת הוכחה למאי דבכיא מעיקרא ע"ש וגם בתשובות האחרונים הבאים אחריו הולידו ג"כ מהך דפונדקית דכל היכא דלא הוי מסיח לפי תומו גמור ואיכא הוכחות ואומדנות מצטרף דליהוי מסל"ת ומוהרי"ק גופיה בסי' הנזכר כתב וז"ל, ועוד שיש כאן הרבה הוכחות שהוא הוא שראו היהודים שנמצא החלל וכו', וגם נמצאו כליו וספריו בביתו כו' דדמי להאי דזה מקלו ותרמילו עכ"ל, ועל כרחך אינו סומך להתיר על אלו הוכחות לבד, אלא כוונתו שם שאף אם תמצא לומר שמחמת ששאלו הרוצח על הריגתו והודה דלא נחשב מסיח לפי תומו ממש, אפ"ה כיון שיש הוכחות מצטרפין למסיח לפי תומו, וכמו בהאי דזה מקלו וזה תרמילו דשם נמי לא היה מסיח לפי תומו גמור אלא בצירוף הוכחת דמקלו ותרמילו ע"ש וגם בתשובת מוהר"ם לובלין סי' ק"י העלה דהיכא דהוי מסיח לפי תומו קצת אף ע"פ שאינו גמור מהני בצירוף אומדנות המוכיחות וז"ל, וכן נראה מדברי מוהרי"ק סי' קכ"א שכתב וז"ל ועוד שכאן הרבה הוכחות שהוא הוא כו', וגם נמצאו כליו וספריו בביתו כו', דדמי להאי דזה מקלו ותרמילו עכ"ל, וע"כ דאין ר"ל שיש לסמוך ולהתיר על אלו הוכחות לבד כו', ע"ש.

ומכל הלין מוכח דהאי דפונדקית לא היה מסיח לפי תומו גמור אלא ע"י הוכחת מקלו ותרמילו, וא"כ קשה בדברי הרי"ף דהיכי למד מיניה לשאר מסל"ת ובתשובת ב"י סי' ו' כתב להסתפק בעובדא דפונדקית אי משונה משאר מסל"ת, ובעי דוקא זה מקלו ותרמילו, או זה מקלו ותרמילו לאו דוקא, והעלה שנראה יותר דלאו דוקא מקלו ותרמילו ע"ש, ולפ"ז א"ש דברי הרי"ף שלמד מינה לשאר דוכתי, כיון דלאו דוקא הא דזה מקלו ותרמילו, ובפונדקית עיקר טעמא משום התחלה וא"כ בשאר דוכתי נמי מהני, אמנם לפי מ"ש האחרונים בתשובותיהם דהתם בפונדקית בצירוף הוכחת דמקלו ותרמילו הוא דהוי מסל"ת, וכמ"ש בשם מוהרי"ק ותה"ד ומוהר"ם לובלין וצ"צ סי' מ"ב ע"ש, א"כ הדרא קושיין לדוכתיה, דהיכי למד מינה הרי"ף לשאר דוכתי דליהוי מסיח לפי תומו ע"י התחלה.

פרק ט

והנראה לענ"ד בזה, דודאי רבנן דר' עקיבא מודו דכותי אינו נאמן אלא במסל"ת, וצריך להבין הא דמביאין רבנן ראיה מהך דפונדקית, כיון דפונדקית ע"כ במסיח לפי תומו היה ורבנן מיירי מתורת עדות אלא דמוהר"ם לובלין בתשובה כתב לפרש דיבור תוס' שם, והעלה דאליבא דכו"ע בשביל הבכיה לא נחשב מסיח לפי תומו ממש אלא התחלה קצת, וס"ל לחכמים דבכל הני הוכחות, דקא בכיא וגם במה שבידה מקלו ותרמילו, לא גרע מעדות עד אחד, ולכך הביאו חכמים ראיה מכאן, דאי אמרינן דאשה נאמנת בתורת עדות, ה"נ ניחא שהתירוה בכל הני הוכחות, משום דע"י כל אלו הוכחות הנזכרות, אעפ"י דלא הוי מסיח לפי תומו גמור, לא גרע מעד אחד שהיא אשה, אלא אי אמרת דאשה אינה נאמנת כעד אחד לא היו מתירין אותה, ור' עקיבא ס"ל דע"י הוכחות דמקלו ותרמילו נעשית מסיח לפי תומו גמור בצירוף דקא בכיא מעיקרא ע"ש [במוהר"ם].

והיינו דודאי מסיח לפי תומו גמור עדיף מעדות אשה, דהא ר' עקיבא הכי ס"ל דעדות אשה אינו מועיל ומסיח לפי תומו גמור מהני אפילו בגוי, אלא היכא דאינו מסיח לפי תומו גמור אלא בצירוף הוכחות, לא עדיף מעדות אשה, ומשו"ה ילפי חכמים מינה לעדות אשה, ור' עקיבא ס"ל דע"י צירוף הוכחות הוי כמסיח לפי תומו גמור ועדיף מעדות אשה, ולהכי קאמר ר' עקיבא הפונדקית הוציאה מקלו ותרמילו, והיינו דע"י הוכחות ואומדנות הו"ל כמו מסיח לפי תומו גמור זה המתבאר בטעמא דרבנן ור' עקיבא לפי שיטת מוהר"ם.

אלא דאכתי צריך ביאור הא דא"ר עקיבא פונדקית הוציאה מקלו ותרמילו, כיון דלחכמים נמי התם אינו אלא משום הוצאת מקלו ותרמילו, אלא דרבנן סברי דע"י הוכחות אכתי לא הוי מסיח לפי תומו גמור, אלא דהאמינוהו ע"י אומדנות והוכחות והוא בגדר עדות אשה, ולר' עקיבא הוא בתורת מסיח לפי תומו גמור ע"י הוכחות, וא"כ מה הוסיף ר' עקיבא באומרו הוציאה מקלו ותרמילו כיון דלחכמים נמי ע"י מקלו ותרמילו.

ולכן נראה לענ"ד דחכמים סברי נאמנות הפונדקית לאו משום מקלו ותרמילו, דר' עקיבא הוא דחידש מקלו ותרמילו, אלא דרבנן סברי מחמת התחלת מסיח לפי תומו דקא בכיא האמינוה מסל"ת, אע"ג דאינו מסיח לפי תומו גמור, ומשום צירוף הוכחה דאשה דייקא ומנסבא, ומה"ט דחזקת דייקא ומנסבא עשו מקצת מסיח לפי תומו כמסיח לפי תומו גמור, וכמו שיבואר לפנינו מדברי תשובת מיימוני בסמוך, דהא דמהני מקצת מסיח לפי תומו הוא משום צירוף חזקת דייקא, ומשו"ה ס"ל לרבנן דכי היכי דהתירו מקצת מסיח לפי תומו רק משום חזקת דייקא ומנסבא, וא"כ ה"ה עדות אשה, ומשום דלא עדיף מקצת מסיח לפי תומו מעדות אשה, ור' עקיבא הוא דהשיב דהתם הו"ל כמו מסיח לפי תומו גמור בצירוף הוכחת דהוציאה להם מקלו ותרמילו, ומסיח לפי תומו גמור ודאי עדיפא מעדות אשה ולפ"ז א"ש דמביא הרי"ף ראיה דמהני בכל דוכתי מסיח לפי תומו במקצת, דהא לחכמים דקיי"ל כוותייהו התם, לאו משום מקלו ותרמילו, אלא משום מקצת מסל"ת, ומשום צירוף חזקת דייקא ומנסבא.

וכן נראה מתשובת מיימוני שסמך על חזקת דייקא ומנסבא להאמין אפילו במקום שאינו נראה מסיח לפי תומו גמור, ע"ש בסי' ט' שהעלה דאפילו ידע הגוי מן הרדיפה שרדפו הקרובים דמהני, כיון דלא שייליה להאי גוי גופיה וז"ל, אבל הכא דלא שייליה להאי גוי גופיה, מקרי שפיר מסיח לפי תומו אע"ג דידע שמחפשין אותו, דאל"כ היכי מהימנינן לשום עכו"ם מסיח לפי תומו בעדות אשה שהלך בעלה למדה"י, נימא דילמא משקר, ולפי שיודע שהלך למדה"י ואי אפשר לה להינשא עד שיעידו לה שמת, אומר כן כדי לקלקלה, ודאי לא פליגי רבנן בין עכו"ם המכיר בדת יהודית ובין עכו"ם שאינו מכיר, אלא סמכינן אכל עדות עכו"ם שבשעה שבאו לפנינו הוא מסיח לפי תומו מאליו, מהימנינן ליה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלנו עליה בתחילתה משום עגונה, וכדברי משמע בדברי רבינו האלפסי שכתב בפ"ב דיבמות וז"ל, גזלן דדברי תורה כו' מסיח לפי תומו משיאין אשה על פיו דלא גרע מעכו"ם, ואע"ג דהתם כל ישראל יודע דמשיאין עפ"י ע"א, ואפילו פסול ואפילו ע"י נכרי מסיח לפי תומו וקרינן ליה מסל"ת, ויליף לה דמהימן מק"ו מנכרי, אלמא דגבי נכרי כה"ג שרינן בעדות לפי תומו אפילו דידע, דלא פלוג רבנן רק כל היכא דבשעת עדות לא מוכחא מלתא בדבריו דנתכוין להתירה או לעדות או למילתא אחריתי, מהימן, עכ"ל.

ומבואר דהא דסמכינן בעכו"ם מסיח לפי תומו, אף שאינו מסיח לפי תומו גמור כיון שידע מן הרדיפה או שיודע ומכיר בדת יהודית, אינו אלא מתוך חומר שהחמרת, והוא חזקה דייקא ומנסבא דהוא במקום הוכחה דליהוי מהימן, ומה"ט נמי ה"ה במסיח לפי תומו במקצת, כגון האי דבכיא מעיקרא שהתחלה היה עפ"י מסל"ת, אעפ"י שהגמר היה ע"י שאלה, הכל משום חומר שהחמרת ומשום חזקת דייקא והוא במקום הוכחה ואומדנא, ושוב אין אנו צריכין להוכחות אחרות, ורבנן הוא דלמדוה מפונדקית לעדות אשה, כיון דהתם נמי לא היה מסיח לפי תומו גמור, דכיון דהיה רק התחלה במסיח לפי תומו והגמר ע"י שאלה, אלא משום הוכחה דדייקא ומנסבא, וא"כ בעדות אשה נמי מהימנא משום הך הוכחה דדייקא ומנסבא, ור' עקיבא ס"ל דלאו משום חזקה דדייקא ומנסבא, אלא הפונדקית הוציאה מקלו ותרמילו, וא"כ אין זה ראיה לעדות אשה וכיון דקי"ל כרבנן דר' עקיבא, א"כ לאו משום מקלו ותרמילו, אלא חזקה דדייקא והוא אומדנא במקום הוכחה ומשו"ה למד הרי"ף שפיר בכל דוכתי דמהני התחלת מסל"ת ולפ"ז מה שהחמירו אחרונים בהתחלת מסיח לפי תומו דבעינן נמי אומדנות והוכחות וכמו בהך דפונדקית מקלו ותרמילו, ולפי מה שכתבתי כל הוכחות ואומדנות הוא חזקה דדייקא, והוא אליביה דרבנן במקום הוכחה וכמ"ש זה הנראה לענ"ד במחלוקת דרבנן ור' עקיבא.

ובתשובת ב"י במסיח לפי תומו סי' ז' כתב דרבנן סברי דמה שהוציאה מקלו ותרמילו מגרע מסיח לפי תומו דידה, דנראה הכוונה להעיד, ולזה קשיא ליה דא"כ מקלו ותרמילו מסייע לרבנן, ולא הוזכר בדבריהם אלא בדברי ר' עקיבא שהיא טענה מנגדת לו, ומה שהיה צ"ל דהיינו חזיתינהו דבכיא לא הזכיר, וע"ש שהניח בצ"ע ולפי מ"ש ניחא, דטעמא דרבנן דודאי התם לא הוי מסיח לפי תומו גמור, כיון דאח"כ היה ע"י שאלה, אלא ע"כ משום חזקת דייקא, ומזה למדו נמי להתיר נמי עדות של אשה, ור' עקיבא ס"ל דהתם משום מקלו ותרמילו דהו"ל הוכחה ואומדנא, ומזה משוי ליה כמו מסיח לפי תומו גמור וכמ"ש, ודוק.

פרק י

ולכאורה נראה ליישב בזה דברי מוהרש"ל ביש"ש פרק הגוזל (סי' כ"ח) במ"ש דאם האשה והקטן יודעין מרדיפת הבעלים לא הוי מסל"ת, והוא נגד דברי מוהר"ם בתשובת מיימוני ותה"ד ומוהרי"ק דכתבו להדיא אע"ג דידע נכרי מרדיפת הבעלים לא נפיק מכלל מסל"ת, כבר הנחנו דברי מוהרש"ל פ"ח בתימה, ולפי מ"ש דעיקר הטעם [דנאמן] במסיח לפי תומו גרוע, דהיינו התחלה או כשיודע מרדיפה, דאינו אלא משום חומר ומשום חזקה דדייקא, וא"כ היכא דלא שייך חזקה זו, לא מהני מסיח לפי תומו כשיודע מרדיפה, דהא עיקר הטעם משום חזקה דדייקא, וכמבואר מתשובת מיימוני סי' ט', והתם בפרק הגוזל להעיד מכאן יצא נחיל זה, לא מהני כל שידעו הבעלים מרדיפה, כיון דהתם ליכא אומדנא זו, וא"כ אינו סותר לא לדברי תשובת מיימוני ולא לדברי תה"ד, אלא מתשובת מוהרי"ק משמע דהתם נמי גבי מכאן יצא נחיל זה מהני מסיח לפי תומו אפילו יודע מרדיפה, והובא דבריו לעיל פ"ה ע"ש.

אמנם נראה כיון דבתשובת מיימוני משמע כל שיודע ומכיר בדת ישראל אינו אלא משום חומר שהחמרת בסופה ומשום חזקת דייקא, וקשה לפ"ז הא דהאמינו בתרומה במסיח לפי תומו ואפילו על פי עצמו כדאיתא בכתובות דף כ"ו, וכן בשפחה מסיח לפי תומו ע"ש, ואע"ג שיודעין ומכירין בדת כהונה והתם לא שייך האי טעמא דחומר שהחמרת כו', ובתשובת מיימוני מדמה יודע ענין הרדיפה עם מי שיודע ומכיר דת ישראל.

ולכן נראה דנכרי מסיח לפי תומו גרע מישראל מסל"ת, ומשו"ה בנכרי מסיח לפי תומו כשיודע מהרדיפה, לזה הוא דאתי עלה בתשובת מוהר"ם משום חזקה דדייקא ומנסבא, והביא ראיה מיודע מדת יהודית דזה הו"ל כמו יודע מהרדיפה, הא אי לאו משום חזקה דדייקא, לא היה נכרי מהימן במסיח לפי תומו כל שיודע מרדיפה או שיודע ומכיר בדת יהודית, אבל במסיח לפי תומו ישראל, אפילו יודע מהרדיפה או יודע בדת שלו, בזה שפיר מהימן אפילו בלא הך חזקה דדייקא ומנסבא.

ותדע דהא מוהר"ם בתשובה הביא ראיה מדברי הרי"ף שכתב דגזלן מסיח לפי תומו לא גרע מנכרי, ומשמע דנכרי דומיא דישראל מהימן, אע"ג דכל ישראל מכיר ויודע דמשיאין על פיו, ולמה לא דייק מגזלן גופיה דמהימן במסיח לפי תומו כיון דישראל ודאי יודע ומכיר בדת, אלא ע"כ דבישראל לא מגרע מסיח לפי תומו דידיה במה שיודע מרדיפה או במה שיודע מדת יהודית, ולא הוצרך להביא ראיה אלא מנכרי דומיא דישראל דמהני והוא משום חזקה דדייקא ומנסבא, אבל בישראל שפיר מהני מסיח לפי תומו אפילו בלא חזקה דדייקא, ומשו"ה בתרומה שפיר מהני מסיח לפי תומו בישראל או אפילו בשפחה, אפילו שיודעין בדת כהונה, וא"כ התם בנחיל של דבורים דאשה וקטן מהני מסיח לפי תומו אפילו יודעין מהרדיפה, דמה לי יודע מהרדיפה או כשיודעין בדת ישראל דשוין הן לפי המתבאר מתשובת מיימוני, ודו"ק.

ובזה יתיישב דברי הפרישה והב"ח ביו"ד סי' ס"ט שכתבו דנכרי היודע ומכיר בטיב ישראל ואומר שהדיח הבשר לא הוי מסל"ת, ובש"ך השיג מהא דמומר כשר לעדות אשה אע"ג דיודע ומכיר בטיב ישראל ע"ש ולפי מ"ש ישראל פסול שאני, אבל נכרי שיודע ומכיר בדת יהודית אינו נאמן אלא לעדות אשה, ומשום דייקא ומנסבא, וגבי מליחה בעינן בנכרי שלא ידע מטיב ישראל.

וביש"ש פרק הגוזל בתרא סי' כ"ח שם וז"ל, ויש לי תימה בסוגיא זו, מאי פריך רבינא לרב אשי דאמר אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה, והרי נחיל של דבורים דכשר מסל"ת, ומשני שאני נחיל דקנין דרבנן הוא, דהרי בנחיל של דבורים לא איירי במסיח לפי תומו לחוד אלא צריך אף רדיפת הבעלים אחריהם, וע"ש שהעלה מזה דאין צריך רדיפת הבעלים, אלא בכדי שיהיה ידוע שלא נתייאשו הבעלים, ואע"ג דסתם לא מייאש, הכא כיון דאין לו אלא מסל"ת, להכי צריך בירור שבודאי לא נתייאשו הבעלים, ואולי אף רש"י פירש כן דרגלים לדבר שהן שלו כלומר שלא נתייאשו ע"ש [ביש"ש].

ומשמעות לשון רש"י אינו כן, אלא רגלים לדבר שהן שלו, היינו כיון דהבעלים מרדפין רגלים לדבר להך מסל"ת ובשיטה מקובצת שם וז"ל, ובפרק הגוזל האמינו קטן לומר מכאן יצא נחיל זה, ומשום דהתם קנין דרבנן, ובכה"ג שהבעלים מרדפין אחריהם והם מסיח לפי תומו רגלים לדבר דקושטא קאמר כו', הריטב"א ז"ל, עכ"ל [השיטה מקובצת].

ומבואר דהך רדיפת בעלים הוי רגלים לדבר דקושטא קאמר, וא"כ הדרא קושיית מוהרש"ל ביש"ש לדוכתיה, דמאי פריך והרי נחיל, דהא התם לא מהני מסיח לפי תומו אלא ע"י רגלים לדבר דקושטא קאמר מחמת רדיפת בעלים, אלא דכבר הקשה קושיא זו מוהריב"ל ח"א סי' ג' ומוהרשד"ם חלק אה"ע סי' קס"ה ולפי מ"ש ניחא, כיון דבעדות אשה נמי איכא הוכחה ואומדנא מחמת חומר שהחמרת ודייקא ומנסבא, אין לך רגלים לדבר יותר מזה, ומדקאמר דאין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה, משמע דבשאר דוכתי אע"ג דאיכא נמי רגלים לדבר דומיא דעדות אשה לא מהימן, ופריך והרי נחיל דמהני ע"י רגלים לדבר דרדיפה, ומשני נחיל של דבורים שאני דהוא דרבנן.

וראיתי בשו"ת שער אפרים סי' ק"ג, ושם הביא מ"ש בתשובת מוהרשד"ם סי' קס"ה בשם הרדב"ז שהשיג על מוהרי"ק בראייתו שמביא מנחיל של דבורים לתשובת מיימוני, דאע"ג דידעו מן הרדיפה דמשמע אע"ג שהבעלים מרדפין בפני האשה ומתוך כך נתעוררה האשה, והובא דברי מוהרי"ק לעיל פ"א ע"ש, ושהשיג מוהרדב"ז דמשמע אשה דומיא דקטן, שאין הקטן יודע רדיפת הבעלים ואע"ג דשמע אין שמיעתו כלום, כן האשה בדלא שמעה, וחכם א' שם בתשובה שמשיג על הרדב"ז, דאדרבה נקט קטן ואשה, מה אשה שומעת ומבחנת בין טוב לרע ה"נ קטן, וזו היא סברא מעליא כו', וכתב על זה בתשובת שער אפרים ז"ל, ואני אומר שיש קצת הכרח מסוגיא דמיירי בקטנים שאין מבינים, דמקשי בגמ' ודלמא קמצא שכיב ואסיקו ליה בשמיה, ואמרינן בגמ' דשבת המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן חייב וכו' ור' יהודא אי מיית קטן מספיד ליה כו', וא"כ כשאביו מצניע לקטן לשחוק מיירי בקטן לגמרי, כי באם הגדיל קצת אין מדרך העולם שיצניע לו אביו חגב לשחק, וכבר אמרו עד בר שית לא תקבל מיכן ואילך ספי ליה כתורא, וא"כ גם ביבמות מיירי בקטן כזה שמצניעין לו חגב לשחוק בו וקטן מספיד ליה, וא"כ קטן כזה אין לו הבנה עכ"ל, ע"ש [בשער אפרים].

ולפי מ"ש הט"ז באה"ע סי' י"ז סק"ט דהא דקטן נאמן במסל"ת, היינו דוקא בקטן שהגיע לעונת הפעוטות דמקח וממכר שלו קיים, אבל פחות מזה לא מהני אפילו מסל"ת ע"ש, וא"כ בקטן שהוא פחות מבן שש לא מהני מסל"ת, וא"כ ע"כ מיירי בקטן שיש לו הבנה קצת.

פרק יא

והנה המרדכי בסוף יבמות (סי' פ"ז) כתב וז"ל, בירושלמי דיבמות גרסינן איזהו מתכוין, ר' יוחנן אמר כל שמזכירין לו אשה, ר' שמעון בן לקיש אמר כל ששואלין אותו והוא משיב כו', וגמרא דידן דר' יוחנן מחמיר ולא מכשיר אלא במסל"ת, וריש לקיש מיקל ולא פוסל נכרי אלא במתכוין להתיר, לכן צריך לפרש הירושלמי דלר' יוחנן אפילו אין שואלין, אלא מזכירין לו שם האשה שמת בעלה לא הוי מסל"ת, ומיהו בבכתה ותו אמרי איה חברינו מודה ר' יוחנן דהוי עדות, ולריש לקיש כ"ש דא"ש טפי הא דפריך והא איה חברינו קאמר, אבל בירושלמי במעשה דפונדקית גרסינן ר' אחא אמר עשו אותה כחיה שנאמנת על אתר, ר' שמואל בר סכורתא עשו אותה כגון שמסל"ת, חד אריסטוון בעי קומי ר' מנא לית הדין דפליג על ר' שמעון בן לקיש דאמר כל ששואלין אותו והוא משיב, פירוש דאיה חברינו היו שואלין אותה והיינו מתכוין להעיד דאינו עדות, לית כאן כהאי דר' שמואל בר סכורתא, אתא כן כהאי דר' אחא דאמר עשו אותה כחיה שנאמנת על אתר, פירוש לר' אחא אפילו שואלין אותה איה חברינו דלאו מסיח לפי תומו נאמנת דומיא דחיה, כדאיתא פרק בתרא דקידושין, וטעמא משום שהיתה מראה פנים לדבריה במקלו ותרמילו, ובגמ' דידן אוקמינא לפונדקית שהיתה מסיח לפי תומו, והיינו כר' שמואל בן סכורתא עכ"ל [המרדכי], ע"ש.

תוכן העניינים

שב שמעתתא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה