אור ברסלב
שאול שאל סימן קצב

שאול שאל· רבי שאול בראך

סימן קצב

סימן קצא

בענין מעשר שני אם ניתן במתנה.

א) בפ"ז דשקלים מ"ב מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר וכתב הר"ע מברטנורה לפי שעולי רגלים אין מספיקין להוציא כל מעשר שני שלהן ברגלים ומניחין אותן לקרוביהן או לאוהביהן לאכול אותן כל השנה בירושלים ועיקר מצית אכילת מע"ש הוא שלמים לפיכך רוב בהמות הנמכרות בירושלים בכל ימות השנה נקחות בכסף מעשר עכ"ל וכתב התוס' יו"ט ת"ל וכתב הרב לפי שעולי רגלים וכו' ופירש רש"י בפ"ק דפסחים דף ז' בטובת הנאה ונימוקו עמו דהא קייל"ן מתנה כמכר לענין מעשר שני ואסיר ועיין בריש מסכת מע"ש עכ"ל ולע"ד תמוהא דאם מע"ש אסור לתנו במתנה א"כ מה תיקן בזה שכתב שנותנו בטובת הנאה דהא אדרבה כל הסברא לאסור מתנה משום שהוא כמכר היינו משום דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' א"כ מכש"כ שראוי' לאסור אם בודאי נותנו בטובת הנאה שקיבל כבר מחבירו או בשביל שחבירו יחזיק לו טובה לעתיד עבור זה. וגם גיסי חביב נפשי הרבני החריף ובקי מו"ה שמואל שליט"א שהוא כעת הגאב"ד דמאדע הקשה דהא רש"י עצמו כתב במס' ב"מ דף כ"ו ונותנין אותו לעניי העיר או לאוהביו יושבי העיר ושם לא זכר כלל בטובת הנאה הרי מוכח דעת רש"י דמותר לתנו במתנה. ולע"ד ברור לולא דעת התוי"ט שרש"י ס"ל שמותר ליתן מע"ש כי לע"ד מקור דברי רש"י שבפסחים ובמס' ב"מ הם מתוספתא פ"ז דשביעית וז"ל אחד שביעית ואחד מעשר שני אין פורעין מהן מלוה וחוב ואין משלמין מהן במולין ואין פודין מהן שבויין ואין עושין בהן שושבינות ואין פוסקין מהן צדקה אבל משלמין מהן דבר של גמילות חסדים וצריך להודיע ונותנין אותו לחבר עיר בטובה עכ"ל מבואר מתוספתא זו שכל דבר שהוא כעין חוב עליו אם פסק צדקה שהוא כבר חיוב עליו ליתן או שושבינות שמבואר בפוסקים שהוא כעין חוב אסור אבל מותר לתתו לעניים כמו שכתב רש"י בב"מ וזו שאמרו בתוספתא אבל משלמין מהן דבר של גמילות חסדים וכן זה שפרש"י שנותנין אותן לאוהביהן הוא מסיום התוספתא שנותנין אותו לחבר עיר ובזה מובן מש"כ רש"י בפסחים בטובת הנאה כי כן פירש סיום התוספתא שאמרה בטובה דהיינו בטובת הנאה. וראי' לדברינו כי ממש זה הלשון הובא בתוספתא בפיאה פ"ד לענין מעשר עני ורמב"ם העתיקה ספ"ו מהל' מתנות עניים וכתב וז"ל ונותנין אותו לחבר העיר בטובת הנאה מבואר שהרמב"ם פירש ג"כ כרש"י שזה שאמרה התוספתא נותנין אותו לחבר עיר בטובה היינו בטובת הנאה. וכן מוכח לע"ד ממ"ב פ"ד דשביעית דתנן התם ב"ה אומרים אוכלין פירות שביעית בטובה והעתיקה הרמב"ם ספ"ו מהל' שמיטה ויובל וז"ל בטובה כיצד שיתן לו פירות שביעית כמי שעשה לו טובה שנתן לו או שיכניסו לגינתו לאכול כמי שעשה לו טובה עכ"ל הרי מפורש יוצא שזה שאמרה התוספתא בטובה הפירוש שמותר לתנו באופן שיחזיק חבירו שעשה לו טובה והרי התוספתא אמרה זו הלשון על פירות שביעית ועל מע"ש הרי מוכח כפרש"י שמותר ליתן מע"ש במתנה באופן שחבירו יחזיק לו טובה עבור הנתינה. ובדברינו מיושב מה שקשה לכאור' על הרמב"ם שבאותו פרק הל"י העתיק התוספתא מפ"ז דשביעית שהזכרנו והשמיט סיום הברייתא ונותנין אותו לחבר עיר בטובה ובפ"ו מהל' מתנת עניים העתיק זה הלשון שהזכרנו מתוספתא פ"ד דפיאה ולדברינו יובן היטב דמאחר דכבר העתיק הרמב"ם המשנה דאוכלין פירות שביעית בטובה בסיף הפרק וכן בהלכה י"א שנותנין שביעית במתנת חנם לא הוצרך להעתיק הא דנותנין אותו לחבר עיר בטובה. וכן בפ"ד דמע"ש כשהעתיק זו התוספתא השמיט ג"כ סיום התוספתא והטעם ג"כ משום דכבר העתיק בהל' י"ת שמותר ליתן מע"ש במתנה לכך לא הוצרך להעתיק סיום התוספתא:

ב) אולם לכאור' מצאתי סתירה לדברינו מרמב"ם בפירוש המשניות פ"ד דמע"ש מ"ג שנראה משם שס"ל דאסור ליתן מע"ש במתנה כי בסיום דבריו כתב שם וז"ל אבל כשהוציאו אין לו רשות לתנו בשום פנים עכ"ל ונראה מזה שאסור ליתן מע"ש במתנה. מי' ל"ק דיוכיח תחלת לשון הרמב"ם על סופו שהרי כתב לפני זה ולא תתקיים המתנה אלא בתנאי והוא שיתננו לו בעודו בטבלו מבואר מזה דודאי אין עושה איסור בנתנו מע"ש במתנה רק שאין המתנה מתקיימת ולא קנה אותה המקבל בקנין כי מאחר דמע"ש ממון גבו' א"א להקנותו לאחר וכן כתב כמה פעמים בחיבורו שא"א להקנות מע"ש לאחר הגם שמפורש כתב שמותר ליתן מע"ש במתנה כי הם שני ענינים נפרדים ולפי"ז צ"ל מה שכתב בסופו שאין לו רשות לתנו הכוונה שאין בכוחו להקנותו כי אינו שלו רק ממון גבו'. ונלע"ד שגם הריטב"א ס"ל דמותר ליתן מע"ש במתנה דבעירובין דף ז' במעשה דר' עקיבא שליקט אתרוג אחד בשבט ונהג בו שני עשורין אחד כדברי ב"ש ואחד כדברי ב"ה פירש הריטב"א שהוציא מעשר אחד ונותנו בירושלים לעניים שיאכלו' שם הרי מוכח דס"ל לריטב"א דמותר ליתן מעשר שני כמו מעשר עני:

ג) והנה בתוי"ט כתב שאסור ליתן מע"ש במתנה ורמז לעיין בריש מס' מע"ש וכוונתו למש"כ הר"ש על מה שאמרו במתני' ונותנין זה לזה מתנת חנם דהיינו דוקא כשמזמינו לאכול אצלו אבל לתנו במתנה אסור. והנה פשיטות לשין המשנה ודאי משמע דמותר ליתנו במתנה בכל ענין וכן מהריטב"א שהבאתי באות שלפ"ז מוכח דבכל ענין מותר דהא שם ודאי א"א לפרש בשמזמינו לאכול אצלו דהא הי' ספק שהוא מעשר עני וזה אין רשות לבעליו לאוכלו. אבל הר"ש הוכיח כן מהירושלמי שם שז"ל מתני' דר"מ דו ר"מ אמר מתנה אינו כמכר א"ר יוסי ד"ה הוא הכא כהדא דתניא הי' אדם אומר לחבירו מה אכלת היום והוא אומר לו קיץ והוא יודע שהוא בכור מה קיץ נמכר בזול אף בכור נמכר בזול. הי' אומר לו מן והוא יודע שהוא מעשר שני מה המן ניתן במתנה אף מעשר שני ניתן במתנה התיבון הוי מעשר בהמה דברי הכל אינו נמכר ואת אמרת ניתן במתנה אף זה ניתן במתנה ר' מנא לא אמר כן אלא כר"י דאמר עשה אותו כנכסיו. התיבון הרי מעשר בהמה דברי הכל איכו כנכסיו ואת אמר ניתן במתנה אף זה ניתן במתנה עכ"ל ופירש הר"ש שזה שאמר ר"י ד"ה הוא כלומר אפי' כמ"ד מתנה כמכר בכי האי גונא שמזמין את חבירו שיאכל אציו מודה דשרי עכ"ל ויקשה א"כ מירושלמי זה לדעת הפוסקים שזכרנו שס"ל דמותר ליתן מתנת חנם. אולם פירוש הר"ש תמוהא מאוד דהא אין זכר בירושלמי מחילוק זה רק לפי שר"י סתם ואמר ד"ה הוא ולא פירש ועם למה יהי' מותר למ"ד מתנה כמכר חידש הר"ש זה החילוק ותמוהא דא"כ איך לא הזכיר ר"י זה החילוק ובפרט דלשון המשנה ודאי משמע דמותר לתת מתנה בכל ענין ואם כוונת ר"י לאוקמי משנתינו דוקא במזמינו אצלו ודאי הי' צריך להזכיר כן, ועוד קשה דא"כ מאי ראי' מביא מהברייתא דמה מן ניתן במתנה אף מעשר שני ניתן במתנה והאיך שייך במן שמזמינו לאכול על שולחנו, ועו"ק מה זה שסיים התיבון הרי מעשר בהמה דברי הכל אינו נמכר ואת אמרת ניתן במתנה אף זה ניתן במתנה דלשון התיבון משמעו שהוא קושיא ומאי מקשה וגם אם פירשו שזה הוא סיום הראי' של ר"י מ"מ תמוהא למה הוצרך ללמוד ממעשר בהמה הלא כבר הביא ברייתא דמן דמפורש בה דמעשר שני עצמו ניתן במתנה וגם תמוהא דתלה תניא בדלא תניא שהקשה ממעשר בהמה ומנין פשוט לו שמעשר בהמה ניתן במתנה עד שהקשה ממעשר בהמה דהא לא זכר עד עתה משנה או ברייתא שיהי' מותר ליתן מעשר בהמה במתנה, וראיתי להגר"א מווילנא זצ"ל העמיד גרסת הירושלמי על מכונו ולפי גרסתו מיושבים כל קושיות אלו וז"ל מתני' ר"מ הוא דר"מ אמר אין מתנה כמכר ר' מכא לא אמר כן אלא כר"י דר"י עשה אותו כנכסיו [פירש אבל לר"מ ממון גבו' הוא] א"ר יוסי ד"ה הוא דהרי "מעשר בהמה" ד"ה אינו כנכסיו ואת אמרת ניתן במתנה אף זה ניתן במתנה כהדא דתניא הי' אדם אומר לחבירו מה אכלת היום והוא אומר לו קיץ והוא יודע שהוא בכור מה הקיץ נמכר בזול אף הבכור נמכר בזול, הי' אומר לו מן והוא יודע שהוא "מעשר בהמה" מה מן ניתן במתנה אף "מעשר בהמה" ניתן במתנה כצ"ל עכ"ד ולפי דבריו מה שאמר ר"י ד"ה הוא לא קאי כלל על הפלוגתא דמתנה כמכר רק על פלוגתא דר"י ור"מ אם מע"ש ממון גבו' או ממון הדיוט ולפי גרסתו ופירושו סתם מתני' כר"מ דמתנה אינו כמכר וכן מסקנת הירושלמי דטעם סתם מתני' משום דמתנה אינו כמכר וא"כ מסתמא קייל"ן כסתם מתני' דמותר ליתן מע"ש במתנה:

ד) אמנם לע"ד זה שהגי' הגאון בברייתא דמה מן ניתן במתנה מעשר בהמה תחת מעשר שני כן נראה ממה שאמר לקמן בירושלמי על מעשר בהמה ואת אמרת דנותן במתנה דמלשון זה נראה שכבר הוזכר לפני זה בירושלמי שנותן במתנה ולפי גרסת הגר"א א"ש דכבר הוזכר כן בברייתא דמה מן וכן נראה דמקור ברייתא זו דמה מן הוא בתוספתא מס' בכורות פ"ג ושם בכל הפרק מיירי רק מבכור ומעשר בהמה, אבל זה שמחק הגאון מה שכתוב לפנינו "התיבון הרי מעשר בהמה דברי הכל אינו נמכר ואת אמרת ניתן במתנה אף זה ניתן במתנה קשה בעיני לומר שהוא ט"ס שכפל דבר אחד שני פעמים שהרי בפעם הראשון אמר ד"ה אינו נמכר ובפעם השני אמר ד"ה אינו כנכסיו ונראה ודאי שאין זה כפל דברים, וגם שלפי גרסתו מוכרחים אנו להחליף ר' מנא קודם לר' יוסי, וגם מה שאמר הירושלמי לבסוף הרי מעשר בהמה ד"ה אינו כנכסיו צריכין להקדים בראש דברי ר' יוסי, וגם צריכין למחוק תיבת "הכא" שלפנינו בירושלמי כתוב אמר ר"י ד"ה היא "הכא":

ה) ולע"ד נראה לפרש כל סוגית הירושלמי כמו שהוא כתוב לפנינו בלי שום הג"ה, וזה שאמר רי' דברי הכל היא קאי על הפלוגתא דמתנה כמכר דגם למ"ד מתנה כמכר מותר ליתן מע"ש במתנה ור' יוסי אזיל לשיטתו דאיתא בירושלמי על מתני' דרפ"ב דמעשרות הי' עיבר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין, שמואל אמר דר"מ היא דר"מ אמר אין מתנה כמכר א"ר יוסי דברי הכל הוא אשתאלית לאילין דבי ר' ינאי ואמרין נהגין הוינן יהבין אילן לאילין בחקלא ואכלין ולא מתקנין, מיי כדון כמ"ד מאליהן קבלו עליהן המעשרות עכ"ל והפירוש כי שמואל אמר מאחר דקייל"ן מקח קובע למעשר א"כ אם נימא דמתנה כמכר גם מתנה קובע למעשר כמו מקח ואמאי התירו במשנתינו לאכול בלי תיקון מה שניתן להם במתנה ומזה הוכיח דמתני' אתיא כר"מ דאמר אין מתנה כמכר ור' יוסי אמר ד"ה הוא דגם מ"ד מתנה כמכר מודה דמתנה אין קובעת למעשר והביא מעשה רב מדבי ר' ינאי שנתנו זה לזה במתנה ואכלו בלי תיקון וע"ז שאל הירושלמי מאי כדין פירוש טעמא מאי מודה מ"ד דמתנה כמכר דלענין מעשר אין מתנה כמכר ומשני כמ"ד מאליהן קבלו עליהן את המעשרות וזה נמצא כמה פעמים בש"ס ירושלמי ופירשו דס"ל דגם בימי עזרא לא נהוג תרומות ומעשרות מה"ת כי לא נצטוו אז לקדש כל מה שבתחום ארץ ישראל ורק מה שרצו לקדש הי' ברשותם לקדש ולכך כיון שרק מעצמן קבלו עליהן המעשרות לכך הקילו בבית שני בהרבה דברים במעשרות וגם זה אחד מהם שמתנה אינו קובע כמכר, ומעתה יומתק שברפ"א דמע"ש לא הוצרך הירושלמי לפרש כלל למה גם למ"ד מתנה כמכר מותר לתת מע"ש במתנה דסמכו על מה שכבר ביארו דברי ר' יוסי ברפ"ב דמעשרות שהטעם משום דמעצמן קבלו עליהן את המעשרות, וגם שם קאי לענין מתנה כמכר וא"ר יוסי ד"ה הוא וזה לע"ד ראי' ברורה כנגד גרסת ופירוש הגר"א שר' יוסי קאי על פלוגתא דמע"ש ממין גבוה או ממון הדיוט דהא שם קאי במעשרות ואין לדון שם רק על מתנה אי קובע למעשר כמקח או לא, ולע"ד הוא פירוש אמיתי בירושלמי, ולפי"ז אין שום ראי' לחלק במתנה בין מזמינו אצלו או אין מזמינו אצלו כמו שחילק הרא"ש ובכל אופן מותר ליתן מע"ש במתנה מטעם דמעשרות מעצמן קבלו עליהן:

ו) ומעתה נבא לשארית דברי הירושלמי דר' יוסי הביא ראי' דלכ"ע מע"ש ניתן במתנה מהברייתא דכן הי' מורגל בפי אנשי ירושלים דמע"ש ניתן במתנה ומשמע מזה דהי' זה דבר פשוט בלי מחלוקת ויומתק עוד יותר כי מצאתי מקור מימרא זו מאנשי ירושלים הוא מתוספתא פ"ג דבכורות ושם אמרו שר"י חמר כן ומאחר שסתם בר פלוגתא דר"מ הוא ר"י וא"כ ר"י סובר דמתנה כמכר והוא עצמו סיפר מאנשי ירושלים שמע"ש נותן במתנה א"כ ראי' מוכרחת דגם מ"ד מתנה כמכר מודה דמותר ליתן מע"ש במתנה, וע"ז הקשו התיבון הרי מעשר בהמה ד"ה אינו נמכר ואת אמרת ניתן במתנה פירוש דהא עכ"ח צריכין לומר שהטעם שמותר ליתן במתנה הוא רק משום דקייל"ן דמתנה אינו כמכר דאי אפשר לומר דגם למ"ד מתנה כמכר מותר ליתן במתנה משום דהקילו במעשרות לפי דמעצמן קבלו עליהן דתינח במעשר התבואות שזה תלוי בקדושת הארץ אבל מעשר בהמה הא אינו תלוי' כלל בקדושת הארץ ולכ"ע אינו נמכר ואעפי"כ תנן דמותר במתנה ועכ"ח צ"ל דקייל"ן בכה"ת דמתנה אינו נמכר והא דהקשו דמעשר בהמה ניתן במתנה נראה שסמכו על מתני' דר"פ כל הפסולים במס' בכורות דלפי אקימתא דרבא בש"ס בבלי וכן קייל"ן כותי' מוכח ממשנה זו דמעשר בהמה ניתן במתנה, והנה לפי"ז סתמא דסוגיית ירושלמי מוקי מתני' כר"מ דוקא ור' יוסי מוקי לה כדברי הכל, ועכשיו מביא הירושלמי דברי ר' מנא שאמר שלא כדברי אחד מהן רק דמתני' אתיא דוקא כר"י דס"ל מע"ש ממון הדיוט אבל לר"מ דמע"ש ממון גבו' אסור ליתן מע"ש במתנה, וע"ז הקשה הירושלמי הרי מעשר בהמה ד"ה אינו כנכסיו ואת אמרת ניתן במתנה אף מע"ש לר"מ ניתן במתנה, ויומתק דכאן לא אמר ד"ה אינו נמכר רק ד"ה אינו כנכסיו לפי שרצו לסתור דעת ר' מנא שרצה לומר דלמ"ד דמע"ש ממון גבו' אסיר ליתן במתנה דזה אינו דהרי מעשר בהמה לכ"ע הוא ממון גבו' ואינו כנכסיו ומ"מ ניתן במתנה:

ז) והנה גם אם נימא בזה כגרסת הגר"א שבברייתא דמן גרסינן מעשר בהמה תחת מעשר שני וכתבתי לעיל שכן משמע מלשון הירושלמי שאמר ואת אמרת דניתן במתנה ולא זכרו היכן אמרו כן, וגם כתבתי שממקור הברייתא בתוספתא דבכורות משמע כהגהות הגר"א מ"מ אפשר לפרש כל דברי הירושלמי כמו שכתבתי רק שלפי"ז צריכין לומר שזה שאמרו בירושלמי התיבון הרי מעשר בהמה ד"ה אינו נמכר ואת אמרת ניתן במתנה אף זה ניתן במתנה הושמט ממקומו ומיד לאחר שאמר ר"י ד"ה הוא הכא שם מקומו והקשו דזה ליתא דאי אפשר לומר שמטעם שקבלו מעצמן עליהן המעשרות הקילו במעשרות לומר דמתנה אינו כמכר דהרי במעשר בהמה לא שייך זה הטעם ואעפי"כ ניתן במתנה כהדא דתניא הי' אדם אומר לחבירו מה אכלת וכו':

ח) ועוד נלע"ד פירוש אחר בירושלמי שאמר ר"י דברי הכל היא הכא והוא די"ל סברא דכאן כ"ע מודו דמתנה אינו כמכר דהנה כל הסברא דמתנה הוא כמכר הוא משום דהמקבל מתנה מחזיק טובה להנותן והוי כאלו מכרו לו ולפי"ז י"ל דדוקא בדבר דרשאי למוכרו מצד הדין אז אם נותנו במתנה המקבל מתנה מחזיק לו טובה עבור המתנה אבל כל שהוא אסור למוכרו מצד הדין ולו יש הרבה מכדי צורכו אז אין מחזיק לו טובה עבור המתנה ולכך בכל מקום שאסור למכור מודה דמתנה אינו כמכר דכיון דאסור למכור אין מחזיק לו טובה עבור המתנה, ולפי"ז אין צריכין להחליף ממקומו זה שאמרו התיבון וכו' וגם אין צריכין למוחקו כי כבר כתבתי שקשה מאוד לומר שהוכפל בטעות הסופר לפי שהלשון משונה בפעם הראשון מפעם השני וגם נוכל לגרוס בברייתא דמן כהגהת הגר"א מעשר בהמה תחת מעשר שני, רק תיבת התיבון צריכין למחוק וזה קל יוכל להיות מטעות הסופר מאחר שזה הלשון עצמו הרי מעשר בהמה ד"ה וכו' נאמר למטה בסיף הסוגיא ושם מוכרח תיבות התיבון טעו לכתוב תיבות התיבון גם למעלה ולפי"ז מביא ר' יוסי ראי' לסברתו שכל מקום שמכר אסור אין מפנה אסור מהא דתניא הי' אומר אדם לחבירו וכו' ומסיים הרי מעשר בהמה ד"ה אינו נמכר ואת אמרת ניתן במתנה אף זה ניתן במתנה:

ט) ובישוב דעת הר"ש שס"ל שאסור ליתן מע"ש במתנה מירושלמי רפ"ב דמעשרות שהזכרנו שמפורש שם דמשום דמעשרות מעצמן קבלו עליהן לכך הקילו לומר דמתנה אינו כמכר וכ"כ הר"ש עצמו שם ומדוע בריש מס' מע"ש עזב שיטתו ופירש דד"ה היא היכי דמזמינו לאכול על שולחנו ובענין אחר אסור ליתן במתנה ונלע"ד דס"ל להר"ש דדוקא שם בפ"ב דמעשרות שייך תירוץ זה ולא ברפ"א דמע"ש דהנה מבואר בפרק השוכר את הפועלים דהא דמקח קובע למעשר הוא רק מדרבנן דמה"ת אין קובע רק ראיית פני הבית וא"כ בזה שפיר י"ל דכיון דמעשרות מעצמן קבלו עליהם הקילו לומר דמתנה אינו כמכר דהם אמרו דמקח קובע והם אמרו דמתנה אינו כמכר לענין זה אבל באיסור מכירת מע"ש ס"ל לר"ש דלר"מ דס"ל שהוא ממון גבוה אסור מה"ת למוכרו כמבואר מירושלמי רפ"א דמע"ש לכך ס"ל לר"ש דבזה ל"ש לומר שחכמים הקילו במעשרות לפי שמעצמן קבלו עליהן וע"כ פירש שרק במאמינו לאכול על שולחנו אז אין נראה כמתנה הוא מותר ולא בענין אחר, והגם דהר"ש עצמו ס"ל שהוא אסור רק מדרבנן לר"מ כמו שהביאו תוס' פסחים דף ע"ה ע"ב בשם הרשב"א שהוא הר"ש כידוע אבל בשיטת הירושלמי ס"ל שמפרש שהוא אסור מה"ת לר"מ וכן הארכתי לבאר בסי' שאח"ז וע"כ ס"ל דלא הונח להם לתרץ מטעם דמעשרות מעצמן קבלו עליהן דס"ל דאין זה טעם מספיק להתיר בדאורייתא, מי' בכ"ז צ"ע דעכ"פ למאי דפסק הר"ש דלש"ס דידן ס"ל דהוא רק איסור דרבנן א"כ הי' לו להתיר מתנה מטעם דמעשרות מעצמן קיבלו עליהן, ותו דלמש"כ באות ג' ואות ה' מסקנת הירושלמי דגם לר"מ מותר מתנה במע"ש:

י) ועוד ראי' להפוסקים דמע"ש ניתן במתנה ממתני' ברפ"ג דתנן ונותנין זה לזה מתנת חנם וכתב הר"ש כבר פרשתי בפ"ק מבואר שכוונתו שגם כאן מיירי במזמינו לאכול על שולחנו אבל תמוהא דא"כ הוא מיותר דכבר תנן כן ברפ"א דמע"ש וראיתי בהגר"א שכתב וז"ל פירש אפי' חוץ לירושלים ולעיל איירי בירושלים עכ"ד ולפי"ז מוכח דגם אם אין מזמינו לאכול על שולחנו מותר ליתן במתנה דהא אסיר לאכול מע"ש חוץ לירושלים:

י"א) לכאור' מצאתי ראי' לדעת הר"ש דדוקא כשמזמינו לאכול על שולחנו מותר ליתן מע"ש מירושלמי פ"ד דמע"ש מ"ג דתנן הפודה מע"ש שלו מוסיף עליו חומש בין שהוא שלו ובין שניתן לו במתנה ואמרו בירושלמי מתני' כר"מ דר"מ אומר אין מתנה כמכר א"ר יונה דברי הכל הוא תפתר בפירות שהן טבולין למעשר והנה לכאור' תמוהא דלעיל בפ"א דמע"ש אמר ר"י ד"ה הוא ולא נתן שום טעם ולמה הוצרכו לתת כאן טעם דמיירי בפירות שהן טבולין למעשר אבל לדעת הר"ש א"ש דלעיל מיירי כשמזמינו לאכול על שולחנו ולכך מותר גם למ"ד מתנה כמכר אבל כאן שנותנו לחבירו וחבירו פודה את המעשר שני לעצמו א"כ לא מיירי במזמינו לאכול על שולחנו לכך הוצרכו לאוקמי בפירות הטבולין למעשר, אולם למש"כ באות ו' אין זה ראי' דהא לפירושינו שם מסקנת הירושלמי שם דלא כר"י שאמר ד"ה היא ואיתותב ממעשר בהמה דניתן במתנה הרי עכ"ח דאין לומר דהקילו משום דמעשרות מעצמן קבלו עליהן ולכך הוכרח הירושלמי לחדש כאן דמיירי שנתן לו פירות הטבולין למע"ש וגם להפירוש שכתבתי באות ח' דלכך אמר ד"ה הוא דכל מקום שמכר אסור אין לאסור מתנה דשם לא הוי מתנה כמכר מ"מ א"ש דכ"ז ניחא לענין אם עושה איסור בנתינת המתנה לחבירו בזה י"ל דאינו אסור אבל כאן דקיימינן לענין פדיון דגזה"כ הוא דרק דבר הנקלם לו הוא מוסיף חומש בזה ודאי כל שאומרים שמע"ש ממון גבו' הוא אין בכוחו להקנותו וכמו שכתבתי באות ב' בשם הרמב"ם ולכך ני' מצד איסור הנתינה לא הי' מוכרח לאוקמי בפירות הטבולין למע"ש מ"מ כיון דעדיין יקשה הא לא הוי מעשרו לכך אוקמי בפירות הטבולין למעשר, ולפי"ז כוונת הירושלמי להוכיח דגם ממשנה זו מוכח דמתנה אינו כמכר וע"ז השיבו דמכאן אין להוכיח כן דהא סוף כל סוף מוכרחין לאוקמי בפירות הטבולין למעשר דאל"כ אינו נקנה לו המעשר ומאחר שכן אין ראי' ממשנה זו דמתנה אינו כמכר:

י"ב) והנה לפנינו הגרסא בירושלמי שם בפ"ד לאחר שמוקי לה בפירות שהן טבולין למעשר אמרו וז"ל והתנינן הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישיתו אית לך מימי בפירות שהן טבולין למעשר שם והתנינן לנטע רבעי לא לנטע רבעי עצמו ברם הכא מעשר הוי סופק מימר עכ"ל, וראיתי להגר"א שהגי' והא תנן הפודה נטע רבעי שלו וכו' לא לנטע רבעי עצמו אף הכא למעשר עצמו עכ"ל ופירש דגם לעיל בפ"א אמרו דאתיא מתני' כמ"ד מתנה אינו כמכר אבל למ"ד מתנה כמכר ואין נותנין זה לזה ולא אמרו שם דברי הכל הוא אל לומר דאתיא גם כר"מ אע"ג דסובר דמע"ש ממון גבו' הוא וע"ז אמרו דד"ה היא דמ"ש ממעשר בהמה אבל למ"ד מתנה כמכר אין נותנין זה לזה ובבבלי קדושין דף כ"ד מוקי למתני' דיהיב לי פירות בטבלן ונטע רבעי נתן לו כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי והירושלמי לא תירץ כן ולפי מה דאיתא בירושלמי פ"א דאפי' לר"מ דאמר מע"ש ממון גבו' הוא יכול ליתן במתנה הה"ד דהוי מצי למימר דמתני' דהפודה מע"ש אתיא כר"מ והבבלי לא תירץ כן עכ"ד ולפי דבריו גם משנה זו סתמה דמתנה אינו כמכר דהא איקומתא דנתן לו פירות הטבולין למעשר איתותב דדומיא דנטע רבעי קתני שנתן לו הנטע רבעי עצמו, ולע"ד קושית הגאון דש"ס בקדושין הוי מצי לאוקמי כר"מ דנותן לו המעשר עצמו דלמסקנת ירושלמי בפ"א גם לר"מ מותר ליתן מע"ש במתנה כמו שמותר ליתן מעשר בהמה במתנה לק"מ דכבר כתבתי דכל זה רק לענין איסור הנתינה אבל לעולם י"ל דלר"מ דס"ל דמע"ש ממון גבו' הוא אין בכוחו להקנותו שיהי' קרוי מעשרו של המקבל מתנה וא"כ כאן לענין פדיון דצריך להיות מעשרו עכ"ח הוכרחו לאוקמי בפירות הטבולין למע"ש אמנם הגאון לשיטתו לפי מה שהבאתי גרסי בירושלמי בפ"ד מסקנת הירושלמי דמיירי במע"ש עצמו וגם לר"מ דממון גבו' ומ"מ אמרו דהוי שלו, ונלע"ד להסביר לדבריו טעם הירושלמי דס"ל דזה ודאי אמת דכל שהוא ממון גבו' אין בכוחו להקנותו להמקבל המתנה מ"מ כיון דגם הבעלים עצמם אין זה ממונם דהא ממון גבו' הוא ועכ"ח צ"ל דמעשרו אין הפירוש שהוא ממונו רק שלו רשות לאכלו ולא לאחר וכיון שכן שכל שנתן המע"ש לאחר ששוב רק להמקבל המתנה רשות לאכלו נקרא שפיר מעשרו וסברא כעין זו נמצא גם בבבלי בסוגיא דצנועין בב"ק, אבל ש"ס דקדושין עכ"ח ס"ל כמש"כ דגם אם מותר ליתן במתנה מ"מ אין קנוי למקבל מתנה ולא מיקרי מעשרו ולכך הוכרחו לאוקמי בפירות הטבולין למעשר:

י"ג) ולע"ד הי' נראה מאחר שגם לגרסת הגר"א צריכין להגי' בירושלמי הנ"ל מוטב לנו להגי' באופן כזה שלא יהי' מחלוקת בין שתי תלמודין ולע"ד אין כאן שום תיבה מיותרת בירושלמי רק חילוף הלשון וכצ"ל והתנינן הפודה נטע רבעי שלו מוסיף חומש לא לנטע רבעי עצמו תנינן לנטע רבעי הוי ספק מומר ברם הכא מעשר אית לך מימר בפירות שהן טבולין למע"ש עכ"ל והפירוש שהקשו האיך אפשר לאוקמי בפירות הטבולין למעשר והתנינן הפודה נטע רבעי וכו' לא לנטע רבעי עצמו תנינן והלא בזה ל"ש טבל שכל הפירות אסורין משום נטע רבעי ומשני בנטע רבעי הוי סופק מימר פירוש לנטע רבעי עכ"ח צ"ל שנתן לו הנטע רבעי עצמו וס"ל לירושלמי דמיירי כל עוד שלא הגיעו הפירות לגד שיאסרו משום נטע רבע וכעין שאמרו בבבלי ברם הכא מעשר אית לך מימר בפירות שהן טבולין למעשר פירש אבל במעשר שפיר אפשר לומר שנתן לו פירות הטבולין למעשר והא כדאיתא והא כדאיתא באופן שאין כאן מחלוקת בין ש"ס בבלי לירושלמי:

י"ד) ואם נרצה להגי' הג"ה קטנה יש לנו עוד דרך יותר קרוב בפירוש הירושלמי וכצ"ל אית לך מימר בפירות נטע רבעי לא לנטע רבעי עצמו ברם מעשר הוי סופק מימר בפירות שהן טבולין למעשר ע"כ והפירוש עפ"י מה שכתבו הראשונים בקדושין דלמה אמרו שם דיהיב לי' כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי הול"ל דיהיב לי' קודם שנעשה סמדר ואליבי' דכ"ע ותירצו דאז אי אפשר להקנותו דהו"ל דבר שלא בא לעולם והקשה התוס' רי"ד דלמא מיירי שנתן לו הגפנים עצמן ותירץ דא"כ היינו שלו ולא שייך לומר שניתן לו במתנה ולפי"ז י"ל דקושית ירושלמי הוא אית לך מימר בפירות נטע רבעי פירש דהא עכ"ח צ"ל דנתן אותן לו בשעה שהן כבר פירות דאל"כ הו"ל דבר שלא בא לעולם וכיון שהם פירות כבר הם אסורים משום נטע רבעי ועכ"ח צ"ל דנותן במתנה ומתנה אינו כמכר ומשני לא לנטע רבעי עצמו פירש שנתן לו הגפנים עצמן ולא שנתן לו ממש הגפנים דא"כ היינו שלו כקושית תוס' רי"ד אלא שנתן לו קודם שנעשו פירות גמורים ואז עדיין לא נאסרו משום נטע רבעי רק לפי שאין יכול להקנות דבר שלא בא לעולם לכך הקנה לו הגפנים לפירותיהן וכמו שאמרו בש"ס דידן דאפי' למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ דקל לפירותיו יכולים להקנות, ברם מעשר הוי סופק מימר בפירות שהן טבולין למעשר פירש במעשר א"צ לדחוק ולאוקמי בכה"ג דאפשר לאוקמי כגון שנתן לו פירות הטבולין למעשר והא דלא תירצו כן בש"ס דידן י"ל דס"ל דא"כ אין שום רבותא במה שנקט התנא או שניתן לו במתנה משא"כ לאיקומתא דמסמדר אשמועינן רבותא דלא כר' יוסי:

ט"ו) ואין להקשות להפוסקים דמותר ליתן מע"ש במתנה מהא דאיתא בירושלמי בפ"ז דשביעית מ"ג הצובע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר מהו לצבע בטובת הנאה מן מה דתני השלשית והחלבצין והצובע עושה לעצמו הדא אמרת שאסור לצבוע בטובת הנאה עכ"ל וא"כ מבואר דס"ל לירושלמי דכמו שאין צובעין בשכר דהוי בכלל עושה סחורה בפירות שביעית כן אין צובעין בטובת הנאה, דז"א דאם בשביעית אמרינן דמתנה כמכר למה איבעי' אם מותר לצבוע לאחרים בטובת הנאה יותר הול"ל אם מותר ליתן הצבע עצמו במתנה א"י דזה פשיטא שהוא מותר דהא משנה מפורשת היא בשביעית ולכולן היא נותן מתנת חנם וכן מבואר בבבלי בסוכה דף מ"א דמותר ליתן פירות שביעית במתנה והא דאסור לצבוע לאחרים בטובת הנאה כתב היעב"ץ בספרו לחם שמים וז"ל אומר אני אפי' ליקט לעצמו והותיר אסור לצבוע לאחרים דלא דמי ללוקט ולוקח דבסמוך דכי הותירו שרי דשאני צבע דאורחא בהכי ואי שרית לי' בכה"ג איכא למיחש שמא ירבה בשבילן דמשו"ה גזרו כמי בצובע שאפי' בטובת הנאה שלא בשכר לא יצבע לאחרים כלל ועוד דהני דלקמן כשהותירו לא מינכרא מילתא דלא עבדי מידי משא"כ בצבע שעושה מלאכה בהן אחר שהותירן ומשתכר גם במלאכה שעושה בפירות שביעית דמיא טפי לסחורה ממש ומשו"ה אחמירו בה דאפי' במתנה אסור משום דאי לאו דהוי לי' הנאה מני' לא הוי יהיב לי' הדר הו"ל מתנה כמכר והוא בכלל מה ששנו בשכר ודוקא הכא אבל באידך אע"ג דמכר אסור אפ"ה מתנה שריא עכ"ד הרי חילוק דדוקא במלאכת הצביעה אמרו טובת הנאה, והרמב"ם לא העתיק כלל בפ"ו משמיטה ויובל הך ירושלמי דאסור לצבוע בטובת הנאה רק העתיק המשנה ולא יצבע בשכר, ואין לסתור מירושלמי זה מש"כ באות ח' דהיכי דמכר אסור אין לומר מתנה כמכר דלא יחזיק לו טובה דהיינו דוקא בנתן לו דבר שאין רשאי למוכרו אבל זה פשוט דיחזיק לו טובה עבור מלאכת הצביעה דלמה יטרח בשבילו בחנם:

ט"ז) בדבר התוי"ט שכתבנו לעיל מצאתי בהג"ה רש"ש בפסחים דף ז' שכתב דאין ביאור לדבריו ונראה דט"ס הוא שהי' כתוב בר"ת וצ"ע ונתחלף להעתיק הצ' בכ' מפני שווי תמונתן באותיות רש"י, ושמחתי שכוונתי לדבריו וכבר בארנו שאין כאן צ"ע ושדברי רש"י ברורים ובאמת נימוקו עמו ושם התעורר ג"כ על הר"ש שבירושלמי שלפנינו אין זכר מהחילוק במזמינו על שולחנו רק דס"ל דגם למ"ד מתנה כמכר מותר ליתן במתנה והש"ס דידן בקדושין נ"ד חולק ע"ז וס"ל דאסור לתנו במתנה למ"ד ממון גבו' הוא ותמה על הרמב"ם שפסק בפ"ג ממע"ש הי"ז דאינו נותן במתנה ובהלי"ח כתב אבל אומר לו הילך יין שאין לי שמן וכו' הלא זה מתנה גמורה עכ"ל ולק"מ כמו שביארנו דבש"ס וברמב"ם איתא רק דאין יכול להקנותו שיהי' קחוי מעשרו של המקבל אבל בגוף הנתינה אין בו איסור וגם לר"מ מותר לתנו במתנה, והא דהקשה שם מכח זה הא איכא כמה משניות כר"י ובקדושין דף נ"ד משמע דליכא אלא חד סתמא לא זכר אז מש"כ התוס' ביבמות דף ע"ג דודאי יש עוד סתמות כר"י ורק שיש סתמות יותר אליבי' דר"מ מאליבי' דר"י שוב מצאתי ברייתא מפורשת בב"מ דף מ"ה ע"ב דמע"ש ניתן במתנה שאמרו הרי פירות הללו נתונים לך במתנה עיי"ש:

תוכן העניינים

שאול שאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה