שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן קעט
בפדיון הבן אם יש גם בהפרשתו מצוה.
בסוף מס' פסחים ר' שמלאי איקלע לפדיון הבן בעו מני' פשיטא על פדיון הבן אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן אבי הבן מברך ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה כהן מברך או אבי הבן מברך כהן מברך דקמטי הנאה לידי' או אבי הבן מברך דקא עביד מצוה לא הוי בידי' אתא שאיל בי מדרשא אמרו לי' אבי הבן מברך שתים והלכתא אבי הבן מברך שתים והקשה הצל"ח דלאיזה ענין אמרו מה דפשוט להם דעל פדיון הבן האב מברך לא הי' להם לומר רק זה שנסתפקו בו דהיינו שהחיינו מי מברך ולי' קשה עוד דעל פדיון הבן שאמרו בתחלה מיותר לגמרי דהול"ל רק פשיטא דאשר קדשנו וגו' על פדיון הבן האב מברך והנלע"ד דהנה הרשב"א בתשובה של"ח הקשה דמאי נסתפקו אם הכהן מברך שהחיינו דמ"ש משאר מתנות כהונה דאע"ג דמטי הנאה ליד הכהן מ"מ אינו מברך שהחיינו ותירץ משום דאיכא ברכת שהחיינו בהאי מצוה מספקא לן מאן מינייהו מברך ולא זכיתי להבין דהא לא נסתפקו שיברך מכח המצוה רק משום דמטי הנאה לידי' וזה איכא גם בשאר מתנות כהונה ולע"ד נראה לישב דהנה בס' מחנה אפרים הל' זכי' ומתנה סי' ח' הקשה על ההיא עובדא בפרק יש בכור דר"ח חזיא לההיא גברא דהוי קא אזיל ואתיא א"ל ר"ח לא גמרת ויהבת הלכך אין בנך פדוי ופרש"י אין בנך פדוי אם אחזירם לך ולשון אחר פירש אין בנך פדוי אפי' לא אחזירם לך והקשה דהא קייל"ן תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו והטעם משום שחוב הוא שחייב ליתן לכהן וא"כ כי לא גמר אבי הבן ליתן מאי הוי הלא כל שבאו ליד כהן כבר זכה בהן וכי מחזירם אח"כ אינו אלא מתנה שרוצה ליתן ועוד יותר יקשה על לשון שני ולזה הסכים הרשב"א בתשובה דגם אם אין מחזירם אין בנו פדוי וכי גרע מתוקפו כהן דאע"ג דהוי ספק אין מוציאין מידו וכש"כ הכא דהוי ודאי דאם תפס הכהן דאין מוציאין מידו וזכה בהן הכהן ואפי' למ"ד טובת הנאה הוי ממון צריך רק ליתן לבעלים דמי טובת הנאה וכמש"כ התוס' שם ותירץ דדוקא בתרומות ובמתנות כהנים הוא דאמרינן דאם תפס הכהן זכה בהם משום דמשעה שהפרישו הבעלים אותן נעשו ממונו של כהן ואין לבעלים בהם אלא טובת הנאה והלכך אם תפס בהן זכה בהן משא"כ בחמש סלעים דפדיון הבן דכל כמה דלא מטו ליד כהן ממון בעלים הם ואין לכהן זכי' בנכסיו של זה אלא שהנכסים משועבדים מטעם ערב וכיון שכן כי תפס הכהן בחמש סלעים לא זכה בהן שיכול לומר לכהן אחר איני רוצה ליתן מה שאני חייב ונמצאו אלו שביד כהן גזל הן בידו וכו' וההיא דתקפו כהן אין מוציאין מידו איירי בבכור בהמה דבזה כיון דממונא דכהנים הוי זכה בהן הכהן עד שיביאו בעלים ראי' שאינו בכור עכ"ד ולפי"ז י"ל דלכך בשאר מתנות כהונה לא שייך לברך כיון דמשעת הפרשת הבעלים זכה בהן הכהן ורוב פעמים אין לכהן ידיעה מתי הפרישו הבעלים לכך לא תיקנו לברך דבשעה שנותנין לו אין שייך לברך דאז משלו נתנו לו דכבר משעת הפרכה הוי ממון כהן משא"כ בחמש סלעים דפדיון הבן שאינן ממונו של כהן עד שהגיעו לידו שפיר נסתפקו אם יברך הכהן שהחיינו ומיושב קושית הרשב"א. וכדברי המחנה אפרים נראה מדמצינו שהאב מברך בשעת נתינתו לכהן ולא מצינו שיברך בשעת הפרשה כמו בתרומות א"ו משום דבפדיון לא עביד מידי בהפרשה דעדיין ממונו של בעלים הוי ומעתה מיושב היטב קושית הצל"ח וגם קושיתו דבפשיטות לא הי' מקום להסתפק מי מברך דמהיכי תיתי יברך הכהן ומ"ש משאר מתנות כהונה כקושית הרשב"א ולזה הקדימו פשיטא דעל פדיון הבן הכוונה בשעה שהוא פודה את בנו מהכהן אז מברך האב על פדיון הבן ולא משעת הפרשה ועכ"ח מטעם דאין זה דומה לשאר מתנות כהונה דבזה לא זכה הכהן משעת הפרשה ועדיין ממון בעלים הן עד שיגיעו לידו של כהן לכך נסתפקו אם הכהן מברך שהחיינו כיון שבשעה זו בא לו ההנאה:
ב) אופן אחר עפ"י שהקשתי ומצאתי שכן הקשה השואל בשו"ת רשב"א תשובה של"ח דמדוע נסתפקו רק בזה אם אבי הבן מברך או הכהן מברך ולמה לא נסתפקו ג"כ אולי שניהם מברכין זה מטעם מצוה תה מטעם הנאה והרשב"א השיב לו דבענין אחד התלוי בשנים כגון זה שהאב פודה והכהן מקבל הפדיון אין מברך אלא אחד והרי זה כגון הקינה כלים חדשים שהלוקח מברך ולא המוכר אפי' בזבינא דרמיא על אפי' דמטי הנאה ליד המוכר עכ"ד והנה כ"ז ניחא אם נימא דפדיון הבן משונה משאר מתנות כהונה וההפרשה לא הוי מצוה רק הנתינה וא"כ על מעשה אחד ל"ש ששניהם יברכו שהחיינו אבל אם הי' פדיון הבן כשאר מתנות כהונה וגם ההפרשה הוי מצוה וכמש"כ התוס' רי"ד דבתרומה יש שתי מצות הפרשה ונתינה לכהן א"כ הי' יכול האב לברך שהחיינו בשעת ההפרשה והכהן בשעת הנתינה. ומעתה מיושבים הקושיות דכיון ששאלו רק אם אבי הבן מברך או הכהן מברך לכך כדי שלא יקשה למה לא נסתפקו ג"כ אם שניהם מברכין לכך הקדימו דעל פדיון הבן הכל כמו שכתבנו באופן ראשון דמזה מוכח שאין הפרשה מצוה ולכך לא נסתפקו שיברכו שניהם כי על ענין אחד אין לברך שנים וכרשב"א:
ג) אופן שלישי אמרתי דהנה מצאתי שחידוש דינו של המחנה אפרים דבפדיון הבן ההפרשה אין בו שום מעשה מצוה עדיין דלא זכה בהן כהן עד נתינה במחלוקת הוא שנוי דבבכורות דף מ"ז דאמרי דכהן שמת והניח בן חלל בתוך שלשים יום חייב הבן לפדות את עצמו לאחר שלשים יום אינו חייב דעת רש"י והרא"ש שם שהכהן צריך עכ"פ להפריש החמשה סלעים בעד בנו החלל ויחזיקם לעצמו ותוס' סוברים דא"צ להפריש כלל וכתב מהרי"ט אלגאזי דסברת רש"י ורא"ש דפדיון הבן הוי כשאר מתנות כהונה ומשעת הפרשה הוי ממון כהן ממילא גם ההפרשה מצוה והא דחייב באחריות גזה"כ הוא ודעת התוס' כסברת מחנה אפרים דהוי ממון בעלים עד שעת נתינה ולכך בהפרשה לא עביד מידי ולפי"ז י"ל דרשב"א לשיטתו יפה הקשה דמ"ש פדיון הבן משאר מתנות כהונה דהוא כתב בתשובה י"ח דלכך אין מברכין על מצות צדקה משום שתלוי בדעת אחרים כי שמא לא ירצה העני לקבל וכתב שם דבפדיון הבן והפרשת חלה ומעשרות מברך מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה ועל הפדיון שתלויין בו עכ"ד וא"כ לשיטתו יפה הקשה דמ"ש פדיון הבן משאר מתנות כהונה ומעתה י"ל בפשיטות לא הי' מסתפקים אם יברך הכהן דאם בפדיון הבן הפרשה אינו מצוה ולא הוי ממוני של כהן עד שעה שהגיעה לידו ודאי דהי' ראוי' לכהן לברך שהחיינו לכך הקדימו דהאב מברך על פדיון הבן וקשה קושית רשב"א הא תלוי' בדעת אחרים כמו צדקה והאיך מברך עלי' אעכ"ח כתירוץ הרשב"א דהפרשה הוי מצוה ואינו תלוי' בדעת אחרים ולכך נסתפקו דאולי לא יברך הכהן כיון שכבר הוא ממונו של כהן משעת הפרשה או דלמא כיון דמטי הנאה לידו פי' כי' שהי' ממון כהני משעת הפרשה מ"מ כיון שרק עכשיו הגיע לידו מברך שהחיינו:
ד) אופן רביעי י"ל דהריב"ש בתשובה קל"א נתן טעם למה מברכין במצוה זו בעל ולא לפדות בנו לפי שזו המצוה נעשית בסיוע הכהן ואינו דומה לשאר מצות שעושה בעצמו לכך מברכין בעל ונ"ל הסבר דבריו דבתרומה וכדומה דמיד שהפריש אותן נתקן הכרי ואם נאבדו אינו חייב באחריותן לכך חשוב כעושה מצוה בלי סיוע חבירו אבל בפדיון שאין בנו פדוי עד שיגיע ליד כהן ואם נאבדו חייב באחריותן לכך נחשב הכהן כמסייע להמצוה. ומעתה מיושב היטב קושית הרשב"א למה נסתפקו בפדיון הבן יותר מבכל מתנות כהונה דשאני פדיון הבן מלבר ההנאה דמטי לידו יש לו גם חלק בהמצוה ולפי"ז א"ש דבפשיטות לא הי' מסתפקים מי יברך דמהי תיתי יברך הכהן יותר מבשאר מתנות כהונה לכך הקדימו דמברך על פדיון הבן ומוכרח מדמברך בעל ולא לפדות בנו שהכהן מסייע להמצוה לכך נסתפקו אם יברך הכהן:
ה) והנה לשני דרכים האחרונים מיושב רק קושית הצל"ח ולא קושיתי ונלע"ד דכבר שאלו לריב"ש מ"ש שהפודה את עצמו אומר על פדיון בכור והפודה בנו אומר על פדיון הבן והשיב דבזה שפודה את עצמו אין שיך לומר על פדיון הבן כיון שאינו פודה בנו והנה כ"ז א"ש אם הפודה מברך שפיר שייך לחלק בין אם פודה בנו או את עצמו אבל אם הי' הכהן מברך אין שום נ"מ בזה הי' לו לברך לעולם על פדיון בכור כלשון הקרא ולפי"ז א"ש שהקדימו על פדיון הבן מאחר שנוסח הברכה על פדיון הבן ולא על פדיון בכור מוכח דברכת על פדיון האב מברך ולא הכהן: