שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן קסח
בדין ציצין המעכבין את המילה אם משערין בעת קישוי או גם בלא קישוי מעכבין.
הנה נודע דעת החכם ספרדי שהובא בב"י סי' רס"ד שסובר דזה שאמר שמואל דמשערין בעת קישוי היינו דוקא אם כבר נימול פעם אחת כהוגן אבל בתחלת מילה גם שלא בשעת קישוי כל שיש ציץ חופה רוב גבהה או רוב היקפה מעכב והש"ך חולק עליו דגם בתחלת המילה משערין בעת קישוי וכל שאין ציץ מכסה רובו בעת קישוי אינו מעכב והביא ראי' מירושלמי על מתני' דאלו הן ציצין המעכבין ר' אבינא בשם ר' ירמי' אמר בחופה רוב גובהה של עטרה וכו' ר' טבי בשם ר' שמואל אומר בודקים אותו בשעה שמתקשה אלעא דבלא נמול כהלכתו נמי אמר שמואל בודקין אותו בשעה שמתקשה והניח בצ"ע ובס' חכ"א השיג עליו דדברי הירושלמי הם כדברי ש"ס בבלי אלא דבש"ס בבלי נרשם תמיד מקום המשנה על מה שאמר האמורא ובש"ס ירושלמי ידוע שאין דרך לרשום שם על מה אמר האמורא דבריו ואין שום ספק דמה דאיתא בירושלמי אמר ר' טבי בשם ר' שמואל בודקין אותו הם הם דברי שמואל שבש"ס בבלי וקאי על מתני' אם הי' בעל בשר מתקנו וע"ז אמר דבודקין אותו כשהוא מתקשה. ובשו"ת ח"ס תשובה רמ"ח כתב דמש"ס דידן מוכח כחכם ספרדי מדנקט שמואל ורשב"ג נראה ואיני נראה ומתקשה משמע שזו דין המתחדש גבי תיקון מפני מ"ע ואס"ד דגם בעיקר מילה תליא כל השיעורים במתקשה א"כ מ"ש דאשמועינן זה גבי תיקון דרבנן ולא גבי דאורייתא ואי סתמא כפירושו דהכל תליא במתקשה א"כ הו"ל לשמואל למימר סתמא אם נראה צריך למולו ויהי' סתמא כפירושי דהיינו כשמתקשה אעכ"ח מוכח מתלמודא דידן דכל שלא נימול מעיקרי כראוי' לא משערינן במתקשה וקייל"ן כש"ס דידן נגד ירושלמי עכ"ד וכדבריו כתב גם בס' בית מאיר באו"ח סי' של"א. ולע"ד ראי' נכונה לפירוש הש"ך בירושלמי דשמואל קאי על רישא דמתני' משים דבש"ס בבלי אמר שמואל ונראה מהול ובש"ס ירושלמי לא זכר מזה כלים רק סתם ואמר בודקין כשהוא מתקשה א"ו משום דבש"ס ירושלמי קאי על רישא דמתני' ושם ודאי לא סגיא בנראה מהול דהא אם חוט כשער אחד חופה רוב גובהה במקום אחד מעכב ובכה"ג פשוט דנראה מהול דהא כל שטח העטרה מגולה חוץ מרוחב שער אחד וגם זה רק ברוב גובהה ולכך בירושלמי דקאי שמואל על רישא דמתני' א"א לומר ונראה מהול דבכה"ג הוי ערל גמור רק צריך להיות שלא יהי' בשום מקום מהעטרה מכוסה רובו ולכך סתם ואמר דבודקין כשהיא מקושה אבל בש"ס דידן דקאי על סיפא בבעל בשר לכך אמר ונראה מהול. ומזה אני אומר דגם מש"ס דידן אין שום ראי' לחכם ספרדי דנודע דש"ס ירושלמי הי' כבר לפני חכמי ש"ס בבלי וכמה פעמים הראתי לדעת שהניחו לבאר איזה דבר בש"ס בבלי לפי שכבר ביארו זה בירושלמי וא"כ י"ל לכך הביאו בש"ס דידן דשמואל רק גבי תיקון דרבנן משום דגבי ציצין המעכבין כבר מבואר כן בירושלמי בשם שמואל דאזלינן בתר קישוי ורק הוסיפו לבאר דין תיקון משום מ"ע היכי שכבר נימול פעם אחד כהלכתו ואין להקשות דאם כבר אמר שמואל דינו על דאורייתא א"כ כש"כ על דרבנן וכן הקשה בס' ב"מ באו"ח סי' של"א ז"א דהא כבר ביארנו ששתי הדינים רחוקים זה מזה ואין ללמוד אחד מחבירו דבתחלת המילה לא סגיא בנראה מהול רק בתיקון דרבנן סגיא בנראה מהול. וקושית הח"ס דעכ"פ לא הי' לשמואל להזכיר מתקשה כיון דגם הרישא מיירי במתקשה לע"ד ליק דהי' מקום לטעות דדוקא ברישא דצריך שלא ישאר אפי' חוט דק ברוב גובה במקום אחר לכך אינו מעכב רק כשהוא מתקשה אבל כאן דסגיא בנראה מהול צריך להיות עכ"פ נראה מהול גם כשאינו מתקשה. ועוי"ל דבתיקון דרבנן שחששו משום מ"ע הי' מקום לטעות שצריך שיהא נראה מהול גם שלא בשעת קישוי משום דרוב פעמים כשהאבר אינו מקושה יהי' נראה כערל לכך השמיענו דגם משום מ"ע ובנראה מהול די כשנראה מהול כשהיא מתקשה. אמנם בב"ח פסק להלכה דמחללין שבת על ציץ גם כשאין מקושה ובס' ב"מ בא"ח שם כתב ראי' גדולה לדבריו דהא מסתמא והאבר לאחר שנימול א"א שיהי' מקושה מכאב המילה וא"כ איך יש מציאות בהדין שחוזרין על ציצין המעכבין דמאחר דביום זה ודאי שאין האבר מתקשה אולי כשיתקשה האבר לא יהא הציץ חופה רובו א"ו דמשערין שלא בשעת קישוי וראי' גדולה הוא זה וכן הסכים להלכה דמחללין שבת ע"ז עיי"ש: