שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן קלא
בדין מי שנשבע שיגלח היום או שיטמא למתים היום ואח"כ אמר הריני נזיר אם מגלח ומטמא למתים כדי לקיים שבועתו או לא.
בשאגת ארי' בסי' ס' נסתפק בדין זה ובתחלה צידד דמחוייב לגלח דהנה בנזיר דף ב' אמרו דמיין ושכר יזיר אתי לאסור יין מצוה כיין הרשות שאם נשבע לשתות יין מ"מ אסור לשתות ובנזיר דף מ"ד משמע דבזה הענין דאמרינן ביין שלא הותר מכללו אמרינן בתגלחת וטומאה דהותר מכללו ולפי"ז מוכח דעשה לשבועה דוחה לתגלחת וטומאה. והטעם דלא ילפינן תגלחת וטומאה מיין דאין עשה דשבועה דוחה לאיסור יין היינו משום דיש גילוי בתגלחת עצמה וכן בטומאה עצמה שמצוה דוחה לאיסור תגלחת וטומאה בהגלחת מצינו ראשו האמור במצורע שמצות גלוח מצורע דוחה לאיסור גלוח סיר ובטומאה מצינו לימוד מולאחותו שנזיר מטמא למת מצוה ולכך אעפ"י דתגלחת וטומאה ויין ילפינן בעלמא זה מזה כמו שמוכח במס' מכות דף כ"ב מ"מ עדיף למילף תגלחת מתגלחת וטומאה מטומאה מלמילף תגלחת וטומאה מיין. ושוב סתר זה והעלה דעשה דשבועה אינו דוחה לאיסור תגלחת וטומאה דעדיף למילף עשה דשבועה שאינו דוחה לאיסור תגלחת וטומאה מהא דעשה דשבועה אינו דוחה לאיסור יין מלמילף דעשה דשבועה ידחה תגלחת וטומאה מהא דמצות גלוח מצורע או מצות לטמא למת מצוה דוחה לאיסור תגלחת וטומאה דשבועה משבועה עדיף לן למילף. והנה יפלא האיך היפך שיטתו הלא בתחלה הי' פשוט לו להיפך דעדיף למילף תגלחת מתגלחת וכן טומאה מטומאה מלמילף תגלחת וטומאה מיין. אמנם בלא"ה תמוהא האיך אפשר למילף דעשה דשבועה ידחה לאיסור תגלחת מהא דגלוח מצורע דוחה לאיסור גלוח נזיר הא דעת הרמב"ם בפ"ז מנזירות הט"ז דמצורע נזיר אין בגילוחו רק ל"ת וא"כ איך אפשר למילף מזה שידחה עשה דשבועה לאיסור גלוח נזיר שיש בו ל"ת ועשה. ואין לדחות דילפינן דעשה דשבועה דוחה ל"ת ועשה דאיסור גלוח נזיר מהא דמטמא למת מצוה ובס' שושנת העמקים כלל ח' כתב דמספרי מוכח דיש עשה בטומאה לנזיר הנה מלבד שלשון השג"א אין סובל זה דכתב להדיא דילפינן תגלחת מתגלחת עוד יקשה דא"כ ודאי מסתבר למילף מיין דאדכילף לקולא תגלחת מטומאה נילף לחומרא מיין דלא דחי עשה דשבועה לאיסור נזיר. וגם בטומא עצמה קשה לי האיך אפשר למילף ממת מצוה דהא דעת רש"י בברכות דף י"ט דהא דמטמא למת מצוה אינו מתורת דחוי רק שלמת מצוה לא נאסר מעולם ועיין שו"ת חות יאיר תשובה צ"ה ואפי' לדעת התוס' שם דס"ל דרק מתורת דחוי הותר מ"מ אין ללמוד מזה לשבועה דשאני מת מצוה דמלבד המצוה דקבר תקברנו עוד יש בו משום גדול כבוד הבריות. ואין ללמוד מזה לשאר מ"ע שידחה. ועו"ק לי דגם להראב"ד דמשמע דס"ל דיש במצורע נזיר גם עשה לגלח וכן בטומאה מ"מ הא כתב הראב"ד שהטעם שדוחה כמו שאמרו ביבמות דף ה' משום דאיסור נזיר קיל שישנו בשאלה וא"כ איך אפשר למילף מזה שידחה גם עשה דשבועה לאיסור תגלחת וטומאה הא גם עשה דשבועה ישנו בשאלה ועיין סברא זו במהרש"א ביבמות דף ד' ע"א בתוס' ד"ה דכתיב. ועוד נלע"ד סברא ברורה שלא ידחה עשה דשבועה לאיסור נזיר ע"פ מש"כ הרמב"ם בפ"א מנזירות ה"ב דנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור ואם עובר על נזירותו שגילח או נטמא למתים או שתה יין לוקה משום בל יחל דברו ואם קיים מצות נזיר קיים מצות ככל היוצא מפיו יעשה עיי"ש וא"כ ודאי מסתבר דאין למילף שידחה עשה דשבועה לאיסור נזיר מהא דמצינו בשאר מצוה שדוחה לאיסור נזיר דשאני עשה דשבועה דגם אם יקיים מצות נזיר מקיים אותו עשה גופי' דככל היוצא מפיו יעשה וא"כ עדיף לעבור על עשה זו בשוא"ת מלעבור על עשה זו בקום ועשה וע"כ נלע"ד כשג"א דאם נשבע לגלח או לטמא למתים ואח"כ אמר הריני נזיר שאינו מגלח ואינו מטמא למתים ורק לא מטעם השג"א אלא מטעמים שכתבנו: