שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן פח
בדין אם גילח מקצת משיער צהוב שבתוך נתק ומקצת הניח אם חייב וגם בדין תולש שיער צהוב שבתוך הנתק אם חייב או שנימא דוקא בגילח חייב.
א) הרמב"ם בספר המצות מצוה ש"ז כתב וז"ל הזהיר מלגלח שיער הנתק והוא אומרו ואת הנתק לא יגלח ולשון ספרא מנין לתולש סימני טומאה שעי בר בל"ת ת"ל ואת הנתק לא יגלח. ובמצוה ש"ח כתב הזהירנו מלקוץ סימני צרעת או לכוותה עד שישתנו מרא' והוא אומרו השמר בנגע צרעת ולשון ספרי השמר בל"ת ולשין המשנה התולש סימני טומאה והכווה את המחי' עובר בל"ת ע"כ הנה דבריו צריכים ביאור רב דמבואר שאצל נתק דקדק לכתוב גילח ואצל סימני טומאה כתב הזהירנו לקיץ דמשמעו שבכל ענין שמסירם חייב אפי' שלא בדרך גלוח וכמו שפסק באמת בפ"י מט"צ ה"א. ואעפי"כ הביא לשין התו"כ שנראה ממנו שהתולש בנתק חייב ומרן זצ"ל במצוה קע"א נתקשה דהאיך הביא הרמב"ם ראי' מתו"כ הא הפסוק מיירי מגלוח סביב הנתק והתו"כ מיירי בתלישת סימני טומאה והעלה דכונת הרמב"ם שהביא הדרש דתו"כ שדרש הפסוק על תלישת סימני טומאה וזה אי אפשר דהא כבר ידענו זה מהשמר בנגע הצרעת ועכ"ח דזה הדרש אינו וקרא אתי למגלח סביבות הנתק עכ"ד. ולע"ד הוא תמוהא לפרש שהרמב"ם הביא התו"כ להשמיענו ענו שאין הלכה כתו"כ ואין זכר מזה בדבריו ולשונו ודאי מורה דקיי"ל כהתו"כ. ותו דגם עיקר הדבר ליתא דשיער צהוב אינו נשמע כלל מקרא דהשמר בנגע צרעת כמו שאביא אי"ה לקמן בשם הראב"ד. והנלע"ד בביאור ענין זה בשנקדים שהרמב"ן בספר המצות שם השיג על הרמב"ם וז"ל ולא ידעתי למה מנאן שתים שאלה השתי לאוין מניעה מלקין סימני טומאה ולא אמרו בתולש סימני טומאה מתוך נתקו שיהי' עובר בשתי לאוין וילקה ב' אבל הראשון פרט בסימני טומאת הנתק והה"ד לשאר כל סימני טומאת הנגעים והשני בא וכלל נגעי הצרעת כולם וכמו שדרש שם בספרא נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים כולם ער שלא נזקק לטומאה ומשנזקק לטומאה ואחר פטור עתיך הסגר ומתוך החלט תה תשלום ענין ולא ימנה מצוה בפ"ע עכ"ל וראיתי למרן זצ"ל שכתב דהרמב"ם ס"ל דשאני נתק שהוא חייב על הספק שהרי הוא רק לידע אם יעשה או לא יפשה משא"כ בתולש סימני טומאה שחייב רק בהועילו מעשיו וכתב דעדיין יקשה דגם אם תולש סימני טומאה לאחר הפטור חייב ועכ"ח שם אינו מועיל מעשיו ודאי אלא ספק ועכ"ח צ"ל דילפינן מקרא דואת הנתק לא יגלח שגם הוא ספק וא"כ גם בשאר נגעים הדין כן וא"כ יקשה למה ענה ש אותם לב' לאוין. ולא זכיתי להבין דברי קרשו דלמה בתולש לאחר הפטור הוי רק ספק הלא אם פטרו אותו לאחר הסבר שני שבועות ונולד לו אח"כ שיער לבן הוא מוחלט ודאי כמבואר ברמב"ם פ"א מט"צ. ותו דאיך אפשר לומר דהא דחייב בתולש סימני טומאה לאחר הפטור הוא נלמד מקרא דואת הנתק לא יגלח הא מקרא זה אינו חייב רק בגילח בתער ועל סימני טומאה חייב גם בתולש וגם דמקרא זה אינו חייב רק בהסיר כולו ובסימני טומאה חייב גם בתולש מקצת הסימנין ותו דהא מפורש איתא בספרי תצא דזה שחייב בתולש סימני טומאה לאחר הפטור הוא נלמד מדכתיב לשמור אצל השמר בנגע צרעת וצע"ג:
ב) וכוונת השגת הרמב"ן לע"ד היא פשוטה כי מבואר בתו"כ דב' דרשות ילפינן מקרא דואת הנתק לא יגלח חדא מאחר שצריך לגלח כל ראשו ולהניח שתי שערות סביבות הנתק כדי להכיר אא"כ אם יפשה או לא יפשה וע"ז קאי הלאו דאלו השתי שערות שסביב הנתק לא יגלח וכן תרגם אונקלוס ודעם כהקא לא יגלח דהיינו סביבות הנתק וזה אינו נקרא סימן טומאה רק סימן להכיר אם יפשה או לא יפשה. והשני הוא שאם נולד בתוך הנתק שיער צהוב זו סימן טומאה בנתק כמו שיער לבן בבהרת וגם ע"ז קאי הלאו רואה הנתק לא יגלח שלא יגלח השיער צהוב שבתוך הנתק וזה נקרא סימן טומאה. והאיך נשמעו שתי הדרשות מקרא זה כבר ביאר הראב"ד בפירושו לתו"כ שהלימוד יוצא משום דוחת הנתק משמעו כל מה שבנתק והמלבי"ם פירש לפי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו דנתק משמעו הנתק עצמו לא מה שסביבות הנתק ולזה דרשינן דבה לחייב גם על התולש שיער צהוב שבתוך הנתק. ומלשון הרמב"ם בסה"מ נראה לכאורה דס"ל דעיקר קרא אתי עג תולש שיער צהוב כי הביא לשון הספרא מנין לתולש סימני טומאה שהוא עובר בל"ת ת"ל ואת הנתק לא יגלח. ולא הביא סיום לשון הספרא שאמר שם וכי מה יש בו א"כ למה נאמר ואת הנתק לא יגלח סמוך לנתק לא יגלח וא"כ מוכח מזה דס"ל לרמב"ם דעיקר הלאו נאמר על תולש שיער צהוב שבתוך הנתק וא"כ יפה הקשה הרמב"ן דזו הוא בכלל לאו דהבמר בנגע צרעת שהוא אזהרה על תולש סימני טומאה דמה לי אם תולש שיער לבן מבהרת או שיער צהוב מנתק. ובישוב דעת הרמב"ם י"ל דס"ל כמש"כ הראב"ד בפירושו לתו"כ שהוא הקשה ל"ל קרא דואת הנתק לא יגלח תיפ"ל מהשמר בנגע צרעת ותירץ דמדכתיב התם נגע צרעת ונתקים לאו נגע צרעת נינהו כלל אלא נתקי השיער לבד משו"ה צריך לקרא מיוחד עכ"ד ומאחר שכן א"ש דמנה אותו לשני לאוין מאחר דתלישת נתק לא אתי מקרח דנגע צרעת:
ג) הנה יצא לנו מהמבואר שהרמב"ן ס"ל בדעת הרמב"ם וכן מורה לכאורה לשון הרמב"ם דעיקר קרא דואת נתק לא יגלח אתי לשיער צהוב דזה לא נשמע מקרא דהשמר בנגע צרעת ולפי"ז יולד לנו דין חדש שנימא דבשיער צהוב בתוך נתק לא יתחייב רק בגילח ולא בתולש וכן לא יתחייב רק בגילח כולו ולא בגילח מקצתו דהא בקרא שנלמד ממנו מבואר רק גילוח כולו לאיסור. ולכאורה הי' נראה כן גם מלשון הרמב"ם בפי' המשנה דבפ"ז דנגעים מ"ד תנן התולש סימני טומאה עובר בל"ת ופירשו הר"ש והרא"ש סגין שיער לבן בעור הבשר ושיער צהוב בנתקים אבל הרמב"ם הזכיר רק שיער לבן והשמיט שיער צהוב ולכאורה נראה שהרמב"ם לשיטתו הוכרח לזה דמאחר דפסק דכל הנלמד מקרא דואת הנתק לא יגלח אינו חייב רק בדרך גלוח וס"ל דשיער צהוב בנתק אזהרתו מקרא זה א"כ גם בשיער צהוב נתק אינו חייב רק בגילח ובמשנה זו תנן התולש סימני טומאה חייב עכ"ח דמיירי רק בשיער לבן:
ד) אמנם באמת כל זה ליתא דהא איתא בתוספתא רפ"ב דנגעים יש בשיער לבן שאינו בשיער צהוב ואם נימא שבשיער צהוב אינו חייב בתולש יקשה למה לא מנה התוספתא גם זה דשיער לבן חייב בתולש משא"כ בשיער צהוב וכן דבשיער לבן חייב גם במקצתו ובשיער צהוב רק בכולו א"ו ברור דאין חילוק באיסור הסרת סימני טומאה בין שיער לבן לשיער צהוב והרמב"ם בפי' המשניות רק לדוגמא נקיט חדא וה"ה לאינך. אולם באמת תמוהא כיון שאיסור הסרת שיער צהוב בנתק יצא מקרא דואת הנתק לא יגלח למה יתחייב גם בתולש וגם במקצתו. והנלע"ד בדעת הרמב"ם דס"ל דודאי עיקר קרא דואת הנתק לא יגלח לא אתי לאסור שיער צהוב רק כמו שתרגם אונקלוס על השתי שערות שמניח סביבות הנתק וזה הוא פשוטו של קרא כמו שהסביר בתו"כ דנתק משמעו שהוא מקים ריק משיער רק מדשינתה תורה לכתוב הנתק לא יגלח ולא כתבה מפורש סביב הנתק לא יגלח מזה דרשו חכז"ל דגילוי מילתא אתי להשמיענו לבל נטעה דבכלל לאו דהשמר בנגע צרעת הוא רק שיער לבן משום דכתיב לשון נגע צרעת ולשון זה יחד לא מצינו בשום מקום אצל נתק רק נגע לבד או צרעת לבד הוזכר בנתק לכך כתבה התורה הנתק לגילוי מילתא שיש גם בנתק עצמו איסור וגם שיער צהוב הוא בכלל השמר בנגע צרעת ולכך בתלישת סימני טומאה אין שים חילוק בין שיער לבן לשיער צהוב באיסור הסרתם ורק בגלוח שערות שסביבות הנתק בזה נשתנה דינו שאינו חייב רק כשהסיר אותם דרך גלוח ורק כשהסירם כולם אבל בגילח מקצתם פטור וזה שזכר הרמב"ם על קרא זה דרש התו"כ לאסור תלישת שיער צהוב ולא זכר כלל הדרש מאיסור גלוח שיירות שסביבות הנתק היינו משנה דזה היא פשוטו של מקרא וא"צ להזכירו ורק הזכיר חידוש שדרשו בתו"כ שמזה אנו למדין שגם בשיער צהוב נוהג הלאו דהשמר בנגע צרעת:
ה) ומעתה מבואר שזה שאמרו בתו"כ מנין לתולש סימני טומאה שעובר בל"ת ת"ל ואת הנתק לא יגלח אין כונתם שעובר על לאו זה רק כונתם מנין שעובר בל"ת דהשמר בנגע צרעת גם בתולש שיער צהוב זה אמרו דזה נלמד מדכתיב ואת הנתק ולא כתיב סביבות הנתק אבל לעולם האזהרה הוא מדכתיב השמר בנגע צרעת ואם הי' מתרין לתולש שיער צהוב מלאו דואת הנתק לא יגלח לא הי' חייב מלקות כלל. מעתה אין התחלה להשגת הרמב"ן על הרמב"ם דזה ודאי שהם שני לאוין ושתי ענינים נפרדים דלאו דנתק לא מיירי כלל בסימני טומאה רק בסימן אם יפשה או לא יפשה ורק הלאו דהשמר בנגע צרעת מיירי בסימני טומאה ושם לא מיירי כלל בסימן אם יפשה או לא. וגם חלוקים בדיניהם דסביבות הנתק אינו חייב רק דרך גלוח ורק בגילח כולם ובסימני טומאה חייב בכל אופן שהסירם וכמו דתנן התולש סימני טומאה וגם חייב אפי' בתולש מקצתם כדדרשו בספרי מלשמור הכתוב אצל נגע צרעת וא"כ איך יעלה על הרעת למנותם ללאו אחד אחר שהם ענינים נפרדים וחלוקים בדיניהם. ואין זה כלל ופרט כמו שכתב הרמב"ן. והרמב"ן לא כתב זה רק לפי דס"ל כפשיטות לשון הרמב"ם דעיקר קרא אתי לתולש שיער צהוב מתוך הנתק וא"ש. וכן ס"ל לחינוך שהוא הרא"ה תלמידו של הרמב"ן דז"ל במצוה ק"ע שלא לגלח שער הנתק שנאמר ואת הנתק לא יגלח כלומר אותו שער שעל מקום הנתק לא יגלח עכ"ל מבואר דס"ל דקרא אתי לשער שבתוך הנתק ולא לשער שסביבות הנתק:
ו) וראיתי למרן זצ"ל שכתב שם בדעת הרמב"ם דס"ל דקרא דואת הנתק לא יגלח אתי לאסור תלישת סימני טומאה וקרא דהשמר בנגע צרעת אתי לאסור תלישת הנגע עצמו ולע"ד אי אפשר להעלות כן בדעת הרמב"ם דהא פסק דבסימני טומאה חייב גם בתולש ואפי' רק במקצתן חייב ואי נימא כדעת מרן זצ"ל דאזהרת תלישת סימני טומאה הוא מקרא דואת הנתק לא יגלח לא הי' לו לחייב רק דרך גלוח ורק בגילח כולן דהא זה דחייב גם בתולש מקצתן ילפינן בספרי מקרא דהשמר בנגע צרעת וע"כ ברור דאזהרת תלישת סימני טומאה אתי מקרא דהשמר בנגע צרעת: