שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן יג
בדין שתי מרות שהם מחוברים כאצבע ולא שפכי להדדי.
התב"ש כתב דאע"ג שהם מחוברים כאצבע והם אחת מ"מ אינו כשר רק בשפכי להדדי ולע"ד תמוהא דהא בשו"ת תה"ד כתב השואל שהי' מחוברים בתחלתן כאצבע ואח"כ הי' פרודין לגמרי זה מזה ודן לאסור משום דבשתי מרות אינו כשר אפי' אי שפכי להדדי וע"ז השיב התה"ד דמנ"ל דזה מיקרי ב' מרות די"ל כיון דמחוברין כאצבע מיקרי חדא ומתחזי כתרתי והוסיף דבכה"ג אפי' אי לא שפכי להדדי כשר כיון שהם מחוברים כרוחב אצבע וא"כ שם ודאי אין לפרש שכוונתו כמו שכתב התב"ש בכוונת הלבוש שלאחר שמתפרדין אין שופכין להדדי דהא התה"ד כתב כן כלפי השואל שכתב דאפי' אם במקום דיבוקן שופכין להדדי טריפה וע"ז השיב דאפי' לא שפכי להדדי כשר מבואר להדיא שדעתו דאפי' לא. שפכי להדדי כלל גם במקום דיבוקן כאצבע הוא כשר. וכן נלע"ד מוכרח דהא פשוט בש"ס בתרי סני דיבי דאם שפכי להדדי כשר ומעולם לא מצינו מי שיזכיר שיהא צריך חיבור כאצבע למעלה ולמטה ויקשה מ"ש מיתר דק שמפורש כן בפוסקים ועיין מש"כ בזה בסי' כ"א לדעת הרמב"ם אולם לכל הפוסקים הסוברים דבאצבע דוקא ודאי יקשה כן ועכ"ח צריכין לומר דדוקא בתרי סני דיבי ששתיהם סתומים בראשן בזה שייך דשפכי להדדי משא"כ בדק יתר רק הדק היתר שופך לתוך עיקר הדק וזה לא מיקרי שפכי להדדי ועיין בר"ן בסוגיא שם שכתב גם באם דק היתר סתום מ"מ עיקרי שפיכתן כאחד ונראה דשפכי אהדדי לא מיקרי דכן האמת שאין שתיהן שופכין זה לזה דרק דק היתר שופך לתוך דק העיקר ולכך בתרי סני דיבי דשפכי אהדדי שם אין קפידא על חיבור כאצבע ומעתה בשתי מרות אם התירו מכח שמחוברין באצבע ודאי מסתבר שא"צ להיות שפכי להדדי דאל"כ גם בלי חיבור כאצבע הי' כשר כעין תרי סני דיבי. אולם בסי' כ"א כתבנו שמבעל עיטור נראה שגם בדק יתר מיקרי שפכי אהדדי ועיי"ש שכתבנו שהוא תמוהא: