אור ברסלב
שאגת אריה סימן ק

שאגת אריה· רבי אריה לייב גינצבורג

סימן ק

סימן צט

שאלה. בכריכה שאנו עושין זכר למקדש כהלל אם צריך ליקח כזית מרור עם המצה או אפי' בכל שהוא מרור נמי סגי ליה:

תשובה. בפ' ע"פ תניא אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחבירת' יותר מכדי אכילת פרס וכת' הרא"ש משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה פחותה מכזית אבל בירקות הראשונים שמברך עליהם בפה"א בעלמא ואינו מברך עליהם ל' אכילה א"צ מהם כזית ולפי"ז המרור שאוכל בכריכה דאינו מברך עליהם אפי' בפה"א א"צ כזית דהא מדינא מרור בכ"ש סגי אלא מפני שמזכיר לשון אכילה בברכה הוא דצריכה כזית א"כ בכריכה וודאי א"צ כזית. ולפ"ד ז"ל צ"ל דהא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו האי יאכלוהו לא קאי אלא אפסח לחוד ולא אמצה ומרור שעמו. וק"ל דא"כ הא דקי"ל מצה צריכ' כזית ע"כ מהאי קרא נפקא לן דכתיב בערב תאכלו מצות דנאמר אכילה אצל מצה א"כ תקשה לך ההיא דשילהי פסחים דאמר רבא מצה בזה"ז דאוריית' ומרור דרבנן דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין אבל מצה אהדריה קרא דכתיב בערב תאכלו מצות ורב אחא ב"י אמר אח' זה וא"ז דרבנן. והכתיב בערב תאכלו מצות ההוא מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה ורבא כו'. והשתא מנ"ל לרבא דהא דאהדריה קרא למצה מבערב תאכלו מצות דלזה"ז אתי ולראב"י אהדריה לטמא ושהיה בדרך רחוקה דילמא ה"ט דאהדריה קרא משום שיעור אכילה בכזית דאי מעל מצות ומרורים יאכלוהו ה"א דא"צ לאכול כזית כמו שא"צ גבי מרור כתב רחמנא בערב תאכלו מצות לשיעור אכילה בכזית. אע"כ דבלא האי קרא דבערב תאכלו מצות מקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו ש"מ דאין אכילת מצה פחות מכזית דהאי יאכלוהו אמצה נמי קאי וא"כ הה"נ דנ"ל מהאי יאכלוהו גופיה למרור דבעי כזית דכמו שקאי על מצה דכתיבא בהאי קרא הא מרור נמי בהאי קרא כתיב ועליה נמי קאי. ועוד אפ"ת דהאי יאכלוהו אפסח לחודיה קאי מ"מ נ"ל נמי למצה ומרור דבעי כזית הואיל ואיתקשו לפסח בהאי קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו. וה"נ אמרי' בס"פ ע"פ אמר רבא אכל מצה בזה"ז אחר חצות לראב"ע לא יצא ידי חובתו ואמרי' פשיטא כיון דאיתקש לפסח כפסח דמי וכיון דמהיקשא דפסח נ"ל דבעי כזית הא דאהדריה קרא בערב תאכלו מצות ע"כ לדרשא אחרינא לרבא כדא"ל ולראב"י כדא"ל. וכיון דטעמא דמצה צריכה כזית משום דאיתקש לפסח מרור נמי צריכה כזית מה"ט גופיה וגם מהא קשה על הרא"ש דכמו דאמר רבא באכל מצה אחר חצות לראב"ע לא יצא הואיל ואיתקש לפסח ה"נ יש ללמוד מהאי היקשא גופיה לענין כזית דהא פסח בעי כזית כדאמרי' בכ"מ במס' פסחים וה"נ תניא התם אכלן דמאי יצא ומשמע אבל בוודאי לא יצא וכתבו התוס' דה"ט משום דאיתקש מרור למצה דנ"ל מל"ת עליו חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל ואיתקש מצה לחמץ ובדמאי אפי' מצה יצא כו'. והנ"מ בפרק האשה (ד' צ) דנשים חייבות באכילת מרור משום דאיתקש למצה ונשים חייבות באכילת מצה אף ע"ג דהוי ליה מ"ע שהז"ג מדאיתקש מצה לחמץ בקרא דל"ת עליו חמץ. וה"נ אמרי' בפ' כ"ש (ד' לח) בעי רמי ב"ח מהו שיצא אדם י"ח במרור של מע"ש בירושלים כו' במצה דאורייתא לא נפיק אבל במרור דרבנן נפיק או דילמא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. אמר רבא מסתברא מצה ומרור. הרי דמקשינן מרור למצה דלא יצא י"ח במ"ש כמו מצה ואפי' רמי ב"ח לא מיבעי' לי' אלא משום דמרור דרבנן הא לא"ה אפי' איהו פשיטא ליה דמקשינן מרור למצה לכל מילי והה"נ לענין כזית מקשינן להו מה מצה בכזית אף מרור בכזית. וק"ק לי בהאי שמעתא מאי קאמר רבא מסתברא מצה ומרור אטו רמי ב"ח הא מיבעי' ליה אי מקשינן מרור למצה או לא הא איהו נמי פשיטא ליה דמקשינן ולא מיבעי' ליה אלא מטעמא דמרור דרבנן אי אמרי' כל דתקון רבנן כו' או לא. א"כ מ"ק רבא מסתברא מצה ומרור הא רב"ח נמי פשיטא ליה הא דמצה ומרור וה"ל כטענו חיטים והודה לו בשעורים והכי ה"ל לרבא למימר מסתברא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וי"ל ואין זה מקומו ונחזור לנ"ד:

וה"נ משמע לי ממה שפירש"י בפ' כ"ש (ד' לט) דתנן התם אלו ירקות שאדם יוצא י"ח בפסח כו' ומצטרפים זע"ז ופירש"י אם אין לו מא' מהן כזית אם יש לו מזה חצי זית ומזה חצי זית מצטרפין זע"ז כדי לצאת י"ח ע"כ. הרי דפי' לצאת י"ח משמע הא בפחות מכזית לא יצא י"ח ולאו משום ברכה הוא. וא"ת כיון דאיי"ח מרור בפחות מכזית א"כ תקשה לך הא דאמרינן בפ' ע"פ (ד' קיד) פשיטא היכא דאיכא שאר ירקות כו' היכא דליכא אלא חסא מאי אר"ה מברך מעיקרא אמרור בפה"א ואכיל לי' ולבסוף מברך על אכילת מרור ואכיל. מתקיף לה ר"ח לאחר שמילא כריסו ממנו חוזר ומברך עליה אלא אמר ר"ח מעיקרא מברך עליו בפה"א ועל אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה ואמר ר"א בריה דרבא מהדר אשאר ירקות לאפוקי נפשי' מפלוגתא והשתא מאי כולי האי בתחילה יאכל פחות מכזית כיון דאיי"ח מרור בפחות מכזית. אלא וודאי ידי חובת מרור יוצא בכ"ש. ואומר אני שמזה למד הרמב"ם מש"כ בפ"ח ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת ואוכל כזית כו' אלמא דטיבול ראשון נמי בעי כזית לדעתו ז"ל וא"א בפמ"כ ואפי' להחולקין עליו וס"ל דטיבול ראשון דאינו אלא משום הכירא א"צ כזית כמש"כ שם הה"מ י"ל דס"ל דאפי' פחות מכשיעור מן המצוה אין ראוי לאכול בלתי ברכת המצוה וטעמא דמילתא נ"ל כמו דקי"ל חצי שיעור של איסור אסור מה"ת מטעמא כיון דחזי לאיצטרופי איסורא אכיל כדאמרי' ברפ"ב דיומא וכר"י דס"ל התם הכי ה"נ באוכל פחות מכשיעור מן המצות בלא ברכה לאו שפיר עביד כיון דחזי לאיצטרופי ואילו השלים לכשיעור גם האי משהו נחשב מן המצוה אע"ג דאינו משלימה בתוך כדי אכילת פרס וצריך לחזור לאכול כזית שלם בטיבול שני אפ"ה לא נכון מלאכול פמ"כ בלי ברכה דהא וודאי חייב לברך בכל המצות כגון אכילת מצה קודם שיתחיל לאכול כלל ולא באמצע קודם שיגמור לשיעור כזית. ואע"ג דל"ד כ"כ דבשלמא התם הואיל וגומר אכילת הזית בכדי אכילת פרס נמצא משהו הראשון הוי נמי למפרע מן המצוה הואיל ומצטרף לכשיעור כזית אבל בין טיבול ראשון לטיבול שני כיון דיש בין זה לזה יותר מאכילת פרס כיון שהאי כ"ש לא מצטרף לכשיעור אינו נחשב למצוה ואם אוכלו בלא ברכה ל"ל בה והשתא אס"ד דטיבול ראשון ל"צ כזית ליכול פחות מכזית בלא ברכה אלא ש"מ דבעי כזית. מ"מ ס"ל להני רבוותא דאפי' פחות מכזית אין ראוי לאכול בלא ברכה ול"ד להא דאר"ל התם דאי מצות א"צ כוונה אם אכלן בלא מתכוין בטיבול ראשון ל"ל בה וכמ"ש התוס' דש"ה דבלא כוונה למ"ד מצות צריכות כוונה אין כאן מן המצוה כלום אבל פחות מכזית כיון דחזי לאיצטרופי אין נכון לאכול בלא ברכה. והרי לפי' התוס' התם ר"ח ס"ל מצות צריכות כוונה ואפ"ה אין נכון לאכול בטיבול ראשון בלא ברכה בלתי כוונה ה"נ גבי פחות מכזית אמרינן הכי והרי נתברר בראיות ברורות דגם מרור צריך לאכול כזית דוקא מה"ת בזמן פסח ובזה"ז מדרבנן. ועוד יש לתמוה על הרא"ש דאס"ד דמרור אין צריך כזית אלא מפני הברכה לחוד שמברכים עליה לשון אכילה קשה דהיה להם לחכמים לתקן נוסח אחר בברכה זו ולא לשון אכילה כיון דל"ש אכילה גביה ודוחק לומר דלא רצו חכמים לשנות נוסח ברכה זו מנוסח שאר כל הברכות של אכילת מצה ועוד דא"כ ברכה זו מיחזי כשיקרא שמברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור דהיכן נצטווינו על אכילתו כיון דא"צ לאכול שיעור אכילה בכזית ומאי וצונו דקאמר בברכתו. ועק"ל מהא דתניא אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהה כו' ומדנקט אכלן לשון דיעבד א"כ האי ובלבד שלא ישהה דמסיק היינו לומר דאם שהה יותר מכדי אכילת פרס אפי' בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולאכול ואמאי הא כיון דמ"מ אפי' בשהה כבר יצא י"ח הואיל וא"צ כזית וכשחוזר ואוכל ע"כ א"א לחזור ולברך כיון דיי"ח ולשון אכילה שהזכיר בברכה ראשונה א"א להתקן ע"י אכילה זו דהא לא עליה בירך אלא על אכילה ראשונה ואמאי חוזר ואוכל אלא וודאי ש"מ דמרור צריך כזית ובשהה אין מצטרף לכזית. מ"מ אין אלו ראיות שצריכה מה"ת דא"ל דא"צ כזית אלא מדרבנן אבל הראיות הראשונות מכריחות דמן התורה צריכה מרור בכזית ודלא כהרא"ש וכיון דאין מצות אכילת מרור פחותה מכזית מעתה הדבר ברור דבכריכה שאנו עושין זכר למקדש כהלל אע"ג דאין מברך עליה אפ"ה אינה פחותה מכזית, כנ"ל:

דיני ראש השנה

תוכן העניינים

שאגת אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה