שאגת אריה· רבי אריה לייב גינצבורג
סימן ס
שאלה. הא דתניא בפ' ע"פ זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין וקי"ל דקידוש היום הוי מה"ת אי על היין דוקא מן התורה או לאו דוקא על היין:
תשובה. הא מילתא מחלוקת דקמאי היא ותליא בסוגיא דפ"ק דנזיר (ד' ג) דתניא התם רש"א אינו חייב עד שיזיר מכולן ורבנן אמרו אפי' לא נזר אלא מחד מנהון הוי נזיר ואמרו רבנן מ"ט אמ' קרא מיין ושכר יזיר ור"ש ההוא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין רשות. מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד עליו מהר סיני. אלא כי הא דא"ר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה ורבנן נמי הא מ"ל לאסור יין מצוה כיין רשות א"כ לימא קרא מיין מאי ושכר ש"מ תרתי. ופי' המפרש מאי היא קידושא ואבדלתא אמאי חל עליו איסור נזירות הרי מושבע ועומד מהר סיני דכתיב זכור כו' זכרהו על היין אין לי בכניסתו ביציאתו מנין כו' וקי"ל נשבע לבטל את המצוה פטור דלא אתיא שבועה ומבטלה מצוה ע"כ ולדבריו קידוש היום על היין הוא מה"ת ונזיר מותר וחייב לשתותו דאין איסור נזירות חלה עליו. והתוספות הקשו על זה כמה קושיות א' אדרבה להכי איצטריך קרא מיותר לומר דחל עליו נזירות. ונ"ל דלק"מ דכיון דנזירות לשבועה מדמינן לה ה"פ כיון דגלי קרא דנזירות חלה על דבר מצוה נגמור מיניה דשבועה נמי חיילא על דבר מצוה ולאו מהא דתנן נשבע לבטל את המצוה קא פריך וכדפי' המפרש. דמהא וודאי לק"מ דהרי הא דפטור ילפי' לה מלהרע או להטיב ולפוטרו מקרבן שבועה אתיא כדאמר בפ"ב דנדרים (ד' יז) א"כ א"א ללמוד זה מזה דגבי שבועה גלי קרא דלא חיילא וגבי נזירות גלי דחיילא. ועוד דהא לענין קרבן לא שייך למילף שבועות מנזירות דהא אין קרבן בעובר על נזירותו. אלא מהא דתנן התם במס' נדרים פריך דתנן קונם סוכה שאני עושה כו' בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצוה ומפרש בגמרא טעמא דכתי' לא יחל דברו דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים ופריך מ"ש נדר דכתי' איש כי ידור נדר לה' כו' שבועה נמי הא כתי' או השבע שבועה לה' כלומר מנלן דלה' אנדר קאי דאפי' חפצי שמים שהוא דבר מצוה נמי לא יחל ודברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים אשבועה קאי איפוך אנא ומסיק הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה כלומר כיון דנדרים מיתסר חפצא אנפשיה לפיכך אמר דלה' עלייהו קאי דאין החפץ משועבד למצוה אבל שבועה דמיתסר נפשיה אחפצא הוא דהא שבועה שלא אעשה דבר פ' קאמר דתלה בדנפשיה והוא מחוייב במצוה לפיכך אמר דדברו דממעט חפצי שמים עלייהו קאי וקרא דלהרע או להטיב למיפטרי' מקרבן שבועה וקרא זה למיפטרי' מלאו דשבועה כדאמר התם והשתא פריך שפיר כיון דגלי קרא דמיין ושכר יזיר דנזירות חלין על דבר מצוה דקידוש והבדלה אע"ג דנזירות נמי מיסר נפשיה מחפצא הוא דהא הריני נזיר קאמר דתלה בדנפשיה ש"מ דמיסר נפשיה מחפצא לאו מילתא היא אם כן נגמור מיניה דשבועות נמי אע"ג דמיסר נפשיה מחפצא אפ"ה חיילי אדבר מצוה וקרא דלה' עלייהו קאי וקרא דדברו אנדרים קאי. עוד כתבו התוס' וע"ק מאי משני בתר הכי כגון שנשבע לשתות וחזר ונדר בנזירות דאתיא נזירות וחיילא אשבועה אכתי תקשה הרי מושבע ועומד מהר סיני כלומר דאין לך מושבע גדול מזה שנשבע לשתות ולפנינו נדבר מזה בע"ה. עוד כתבו התו' דקידוש היום לאו דאורייתא דכתי' זכור ודרשינן זכרהו על היין אסמכתא היא ע"כ כלומר על היין הוי אסמכתא דעיקר קידוש היום וודאי הוי מה"ת כדאמר בהדיא פ' מי שמתו (דף כ) מ"מ אינו מוכרח די"ל דעל היין הוי נמי מה"ת ומסיימי התוס' שם לכן נראה לר"ת דגרסינן בתמיה וכי מושבע ועומד מהר סיני כלומר ל"ל קרא מיותר לאסור יין מצוה וכי מושבע כו' ע"כ. הרי ס"ל לר"ת דעל היין אינו מה"ת וכ"ד הרמב"ם שכת' בפרק כ"ט מה"ש דקידוש והבדלה הויין מה"ת ועל היין מד"ס:
וראיתי להראב"ן בסוף ספרו שכת' שם הקשה לו ר"מ אהא דפריך מושבע ועומד מהר סיני הוא דק"ל מתני' דנדרים דקתני שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ושאל את פי ר' יעקב הצרפתי והשיב לו דה"פ התם בנזיר וכי מושבע ועומד הוא מהר סיני על קו"ה שהוצרך קרא מיין ושכר יזיר למיסריה הלא אין מושבע עליו מהר סיני שלא מצינו בקרא בפירוש שקידוש והבדלה על היין אלא שחכמים דרשו זכרהו על היין. ולא נראה האי פי' דהא כל התורה מדרש חכמים הוא ומה שדרשו חכמים הוא מצוה של תורת בעל פה היא וניתנה בסיני אלא נ"ל פי' מושבע ועומד מהר סיני הוא וכיון שמצוה לקדש על היין מה"ת אין נדר הנזיר בסתם חל עליו אלא במפרש שיאמר הריני נזיר מיין מצוה דהיינו קידוש כדתנן בנדרים שהנדרים חלים עד"מ סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח אלמא במפרש חיילא ולא בסתם ותו לא מידי ע"כ ותימה לי על פי' דמפ' הא דנדרים חלין על דבר מצוה דוקא במפרש אבל בסתם לא אדרבה בסתם חלין טפי דהא אפי' שבועה דלא חיילא במפרש אפ"ה בסתמא חלה ע"י כולל דמיגו דחלה על דבר הרשות חלה נמי על דבר מצוה דהכי אמרי' בירוש' ומביא הרי"ף בס"פ שבועות שתים בתרא ובשילהי פסחים שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה וטעמא דכשנשבע בפירוש על מצה וסוכה של מצוה לא חיילא שבועה עליה דאין נשבעין לעבור על המצוה אבל בנשבע במצה וצל סתמא מיגו דחייל על מצה וצל דעלמא חייל נמי על של מצוה ע"י כולל. אלמא אפילו שבועה דלא חיילא על דבר מצוה במפרש אפ"ה בסתמא חיילא נדרי' שחלין במפרש כדתנן סוכה שאני עושה כו' לא כ"ש דחלין בסתמא. ואף ע"ג דלשיטה זו דמפרש מושבע ועומד מהר סיני ואין נזירות חלה עליו והא אע"ג דנזירות כולל יין מצוה עם יין רשות אפ"ה לא חיילא ע"י כולל על יין מצוה. מ"מ ל"פ גמ' דידן בהא על גמרא ירושלמי דהכא אדר"ש קיימינן דל"ל כולל כדתנן בפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטרפות כו' חייב ור"ש פוטר ומ"ל בגמ' בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים ור"ש לטעמיה דלית ליה כולל והירוש' אתיא למאי דקי"ל דשבועה חיילא ע"י כולל במצוה דשב ואל תעשה כנבילות ה"נ חיילא ע"י כולל במצוה דקום ועשה כמצה וסוכה ואפי' מאן דפסק דלא כירוש' וס"ל דאין שבועה חיילא ע"י כולל על מצוה דקום ועשה אע"ג דעל מצוה דשב ואל תעש' חיילא מ"מ ליכא למ"ד דבמפרש חיילא טפי מסתם. והרי שב ואל תעשה אע"ג דלא חיילא במפרש בסתמא חיילא כההיא דשבועות לרבנן דר"ש ש"מ דבסתמא חיילא טפי ממפרש וק"ו לנדרים דחיילי במפרש כ"ש דחיילי בסתמא ואי נזירות לנדרים מדמית לה כדעת הראב"ן וחיילין על דבר מצוה במפרש כ"ש דחיילין בסתמא והדרא קושיא לדוכתא מאי פריך מ"ו מהר סיני הא נדרים חיילין על דבר מצוה בין בסתם בין במפרש ובע"כ צ"ל דה"ט דהראב"ן דבסתם לא חיילי נדרים על דבר מצוה אע"ג דבמפרש חיילי משום דבסתמא אמרי' דלא כיוון לנדור אלא מדבר הרשות ולא לבטל את המצוה דאומדנא דמוכח הוא דלא כיוון לבטל את המצוה אבל היכא דפירש פירש. והשתא לא קשה מידי מהירוש' דוודאי נדרים חיילי על דבר מצוה בסתמא ק"ו ממפרש מיהו ה"מ בשהיה דעתו בשעת הנדר על דבר מצוה אבל בלא"ה אומדנא דמוכח היא שלא היה כוונתו לבטל את המצוה א"כ מאי פריך מ"ו מהר סיני הוא מה בכך הא מ"מ חיילא על דבר מצוה דקידוש והבדלה בסתמא בשהיתה דעתו וכוונתו על דבר מצוה דקידוש והבדלה בשעת קבלת נזירות אלא דמן הסתם אמדינן לדעתיה שלא היה כוונתו על דבר מצוה דקידוש והבדלה והא לאו מטעמא דמושבע ועומד מהר סיני אתינן עלה והכי ה"ל למיפרך מאי היא קידוש והבדלה הא בסתמא אין דעתו על דבר מצוה. ועק"ל מאי פריך מושבע ועומד מהר סיני הוא לוקמי דמיירי דקיבל עליו איסור נזירות בפי' גם מקידוש והבדלה ודוחק לומר דלזה א"צ קרא דפשיטא דחייל בפי' מידי דהוי אנדרים דחיילא בפי'. ועוד דאם כן מאי קאמר כי הא דא"ר שבועה שאשתה כו' הא אכתי תקשה מושבע ועומד מהר סיני הוא וכמו שהקשו התוס' בקושיא שנייה. וע"ק לי כיון דנזירות לנדרים מדמית להו לדעת הראב"ן א"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא דאדרבה להכי איצטריך קרא מיותר לומר דחייל עליה נזירות. ועק"ל כיון הא דבסתם לא חיילא על דבר מצוה ה"ט משום דמסתמא אין דעתו על דבר מצוה דהתינח בשאר נדרים דבדעתו תליא מילתא אבל נזירות לאו בדעתו תליא דהא אפי' לא נזר אלא מחד מנהון הוי נזיר מכולן לרבנן א"כ כיון דיש כח לנזירות לחול על דבר מצוה במפרש כמו נדרים להראב"ן דמדמי נזירות לנדרים א"כ בסתמא אע"ג דאין דעתו לחול על דבר מצוה דקידוש והבדלה כיון דאם פירש חייל גם עלייהו איסור נזירות בסתמא דאין דעתו עלייהו מאי הוי הא ממילא חיילין כמו שאם לא נזר אלא מחד מנהון והשאר לא היה בדעתו שיחולו אפ"ה אין נזירות לחצאין והוי נזיר מכולן ממילא שלא ברצונו ה"נ כיון דיין קידוש והבדלה איתנהו בתורת נזירו' ואיסור נזיר רכיב עלייהו אפי' אם פי' להדיא חוץ מיין קידוש והבדלה אפ"ה נזירות חל עליהם כיון דאין נזירות לחצאין כ"ש בסתמא אף ע"ג דאין דעתו עליהם כיון דבמפרש חיילא השתא נמי חיילא לרבנן ולר"ש כיון דאמר לעולם אינו נזיר עד שיזיר מכולן אם כן כיון דלא היה דעתו בסתמא על יין קידוש והבדלה לא ליהוי נזיר כלל כיון דאיתנהו בתורת נזירות במפרש ה"ל נזירות לחצאין. אבל למ"ש דדין נזירות כדין שבועות דלא חיילא על דבר מצוה דהא מיתסר נפשיה אחפצא כוותייהו אתי שפיר כיון דלעולם א"א לנזירות לחול על קידוש והבדלה בשום ענין אין יין קידוש והבדלה כלל בכלל איסור נזירות וה"ל כמו גרוגרות ותאנים דלא שייכין כלל לאיסור נזירות ה"נ יין קידוש והבדלה לא שייך כלל לאיסור נזירות וכי שרי בהו לא ה"ל נזירות לחצאין כיון שאינן בדין נזירות כלל ואתי נמי שפיר הא דנזירו' חיילא על הא דרבא ולא חיילא על קידוש והבדלה משום דקידוש והבדלה הוי מצוה דרמא רחמנא עליה בע"כ מעצמו ועוד שא"א לפטור מהם בשום ענין אבל הא דרבא דנשבע לשתות הוא בא ע"י עצמו וישנו בשאלה הילכך איסור נזירות חל עלה. וחילוק זה בין איסור הבא מאליו לבא ע"י עצמו אמרי' שם בפ"ג דשבועות אדר"ל דאע"ג דאיסור הבא מאליו חייל על איסור ע"י כולל איסור הבא ע"י עצמו לא חייל ואע"ג דנזירות הוי נמי איסור הבא ע"י עצמו וישנו בשאלה כמו שבועות מ"מ כיון דשוין הן אתי קרא דמיין ושכר יזיר ורבי לאסור יין מצוה בכה"ג. אבל לא מסתבר להגמרא שתחול נזירות דגריעי מקידוש והבדלה עלייהו דהא ה"ל בא ע"י עצמו וישנו בשאלה. ואף ע"ג דבשבועות אפי' בכה"ג כגון שנשבע לשתות וחזר ונשבע שלא לשתות לא חייל וכדתנן בספ"ג דשבועות (ד' כח) שבועה שאשתה כוס זה וחזר ואמר שבועה שלא אשתה. על הא' חייב משום שבועת ביטוי ועל השניה משום שבועת שוא משום דיצאת מפיו לשקר דהא א"א לה לחול על שבועה ראשונה. מ"מ גלי קרא דמיין ושכר יזיר דנזירות חיילא על שבועה והיינו דא"ר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר ולא קאמר רבותא טפי דנזירות חייל על קידוש והבדלה דהוי מה"ת לפי שיטה זו אלא וודאי לא חייל מטעמא דאמרן ובלא"ה ק"ל לדעת הראב"ן שמחלק בין סתם למפרש לענין נדרים דבסתמא לא חייל על דבר מצוה בין שנאמר דס"ל דסתמא לא אלים כולי האי למיחל על דבר מצוה כמפרש. בין שנאמר משום אומדן דעתא דבסתמא לא כיוון לבטל את המצוה וכההיא דפרק ג' דנדרים (ד' כה) אלו הייתי יודע שאבא ביניהם הייתי אומר פ' ופ' אסורין ואבא מותר דאביו מותר וא"צ היתר חכם. והרי במס' נדרים ספר"א (ד' סו) תנן פותחין בי"ט ושבתות בראשונה היו אומרין אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא ר"ע ולימד שנדר שהותר מקצתו הותר כולו ומדפותחין בי"ט ושבתות ש"מ דהנדר חל נמי עלייהו בסתמא והאי פותחין פי' רוב פוסקים כגון שנדר להתענות בהן והרי בשבת ויו"ט אסור להתענות מה"ת ואין שבועה חיילא עלייהו ואפ"ה נדר בסתמא חל עלייהו ואפי' אי טעמא דבסתמא לא חיילא משום אומדן דעתא הוא. הא מדפותחין בהם היינו שאומרים לו אלו ידעת ששבת וי"ט חלין בתוך ימי נדרך היית נודר ואם אמר לא מתירין אותו דזהו פתח דנדרים. מכלל שנדר בסתמא ולא היה דעתו בפי' על שבת ויו"ט ואפ"ה חייל עלייהו. ול"א אומדן דעתו דלא היה כוונתו לבטל את המצוה. אלא שבזה י"ל שהראב"ן מפרש להאי פותחין לאו בנדר להתענות בהן דהוי איסור של תורה אלא בנדר מדברים פרטיים שיש בהן מניעת עונג שבת של דבריהן כגון שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין של רשות וכ"פ הר"ן בפ"ג דנדרים. מ"מ למאי שהוכחתי דא"א לומר הא דבסתמא לא חיילא נדרים על דבר מצוה לדעת הראב"ן דטעמא משום דלא אלים הוא אלא משום אומדן דעתא דוחק לחלק בין מצוה של תורה לשל דברי סופרים דהא אומדן דעתא שייך נמי במצוה דד"ס כמו בשל תורה אלא וודאי האי אומדנא לאו מילתא היא בין בשל תורה בין בד"ס ובהכי ניחא מש"כ הטור בי"ד סי' רט"ו וכן אם נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבת וי"ט חל הנדר גם עליהם וכתב עליו הב"י זה פשוט כיון דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות אפי' נדר לצום בשבת וי"ט לבד חל מטעם זה ע"כ. והרי אתה רואה שהראב"ן מחלק ביניהם והמפרש למסכת נזיר כתב ואם תאמר והתנן חומר בנדרים כו' על דבר מצוה כו' ל"ק הא לא הוי אלא כגון דאמר ישיבת סוכה עלי דאוסר אותה עליו ואין מאכילים את האדם דבר האסור לו אבל אם אמר שלא אשב בסוכה אין בדבריו כלום ע"כ. איפשר לפרש דבריו כמ"ש דנדרים מיתסר חפצא עליה מה שאין כן שבועות ונזירות אלא דס"ל דנדרים חלין בכל גווני ובמיתסר חפצא עליה חלין נמי על דבר מצוה ובמיתסר נפשיה אחפצא כגון שאמר שלא אעשה דבר פ' אע"ג דחייל ע"ד רשות מ"מ על דבר מצוה לא חייל משום דבמיתסר נפשיה אחפצא דמי לנזירות ושבועות ויש מי שפי' כן אין זה מקומו ועיין בהר"ן מ"ש בריש פרק קמא דנדרים (ד' ב ע"ב) מ"מ מה שפירש המפרש על הא דרבא דאמר שבועה שלא אוכל כו' וכ"ת מ"ש נשבע מפי עצמו מנשבע מהר סיני הכי אמרינן לה בהדיא במסכת שבועות שבועה שאוכל ככר זה וחזר ואמר שבועה שלא אוכל על הא' חייב משום שבועת ביטוי ועל הב' חייב משום שבועת שוא והתם מפרש טעמא מיהו איכא לן למשמע מיניה מדקאמר חייב על הב' אע"ג דה"ל נשבע לבטל את המצוה דנזירות נמי חייל אהא דנשבע לשתות יין ע"כ. וצ"ל דהוא מחלק בין נשבע מהר סיני דאין נזירות חל עליו כגון קידוש והבדלה לפי שיטה זו דהוי מה"ת ובין שבועה שבאה עליו ע"י עצמו אבל מה דמשמע להדיא מדבריו דגם גבי שבועה יש לחלק כן ליתא דדווקא בנזירות לחוד אמר כן מריבוי' דמיין ושכר יזיר לפי שיטה זו אבל לא בשבועה. ומה שהביא ראיה ממתני' דשבועה שאוכל אדרבה משם ראיה להיפוך מדחייב על השני' משום שבועת שוא מפני שיצאת שבועה לשקר מפיו ש"מ דאין שבועה חלה על שבועה והכי משמע שם בגמ' בהדיא וזה ברור. מ"מ נתברר לנו די"ל הא דקאמר הגמ' מושבע ועומד מהר סיני בניחותא קאמר לה ולא בתמיה ולא קשה מידי מה שהקשה התוס' וכמ"ש. מ"מ עדיין ק"ל על שיטה זו דקידוש והבדלה על היין הוי מה"ת ואין נזירות חל עליו מהא דתנן בפ' ג' מינין (ד' מד) חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ומבתגלחת שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו מכללן בתגלחת מצוה ובמת מצוה ובגמ' ויין יותר מכללו ק"ו מטומאה מה טומאה שהיא סותרת הותרה מכללה. יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו. אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות ופי' המפרש לאסור יין מצוה שנשבע עליו כו' והאי דמותר בקו"ה לא חשיב הותר מכללו משום דלא חל עליו מעולם נזירות משום דמושבע ועומד מהר סיני הוא והותר מכללו לא חשיב ליה אלא היכא דחייל ואח"כ מישתרי בהו ע"כ. וזה פי' לפי שיטתו דעל יין קידוש והבדלה אין איסור נזירות חל עליו מ"מ אכתי תקשה הרי לשיטה זו הא דנזירות חלה על שבועה ואינה חלה על קידוש והבדלה ה"ט משום דשבועה ה"ל איסור הבא ע"י עצמו וישנה בשאלה משא"כ קידוש והבדלה וכמשכ"ל א"כ כולה סוגיא דהתם לא אתי שפיר לפי"ז דאמר התם וטומאה לא תותר מכללה ק"ו מיין מה יין שאינו סותר לא הותר מכללו טומאה שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה ובע"כ הא דבעי למילף לטומאה בק"ו מיין שלא תותר מכללה א"א למילף אלא באיסור הבא ע"י עצמו כגון שנשבע לטמא למת וחזר ואמר הריני נזיר דומיא דלא הותר מכללו דיין דלא משכחת לה אלא בנשבע לשתות לחוד א"כ מאי קאמר התם א"ק לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה מה ענין מת מצוה לכאן דאע"ג דמטמא למת מצוה דאינו בשאלה ולא בא ע"י עצמו מ"מ בנשבע לטמא וחזר ואמר הריני נזיר לא הותר מכללו ק"ו מיין דהא שבועה ישנה בשאלה ובא עי"ע וא"א ללמדה שתותר מכללה מדהותר' מכללה אצל מ"מ דחמיר משבועה וה"נ קאמר התם ותגלחת לא תותר מכללה ק"ו מיין וכו' ע"כ בנשבע לגלח וחזר ואמר הריני נזיר מיירי דומיא דיין א"כ מ"ק התם אמר רחמנא ראשו וא"ר זקנו. מה בכך אפ"ה לא הותרה מכללה בנשבע לגלח מק"ו מיין משום דשבועה קילא משא"כ תגלחת מצוה דמצורע דחמיר דאינו בא עי"ע ואינו בשאלה הילכך דחי לנזירות. ועוד מאי קאמר וטומאה ותגלחת לא תותר מכללן ק"ו מיין הא כיון דביין לא משכחת לה לא הותר מכללו אלא בנשבע לשתות. דילמא אה"נ בטומאה ותגלחת בכה"ג שנשבע עליהם נמי לא הותרו מכללן הא במתני' לא תנן דטומאה ותגלחת הותרו מכללן אלא בתגלחת מצוה ובמ"מ ואע"ג דבמתניתין תנן חומר ביוצא מן הגפן שלא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו מכללן משמע דהותרו מכללן דטומאה ותגלחת הוי דומיא דלא הותר מכללו דיוצא מן הגפן שהוא בנשבע עליהן דבע"א לא משכחת לה לא הותר מכללו ביוצא מן הגפן. מ"מ מתני' גופיה קשה דהא מסיים האי הותרו מכללן דטומאה ותגלחת במת מצוה ותגלחת מצוה דהיינו של מצורע והרי לא הותר מכללו דיוצא מן הגפן בכה"ג לא משכחת לו אלא בנשבע. והרי א"ל דטומאה ותגלחת נמי בכה"ג לא הותרו מכללן משום דקיל וא"כ אין כאן חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ותגלחת. ועוד אמרינן התם ויין יסתור את הכל או יסתור שלשים יום ק"ו מטומאה ותגלחת שהותרו מכללם וסותרים. יין שלא הותר מכללו כו' הא דומיא דלא הותר מכללו דיין י"ל דטומאה ותגלחת נמי לא הותרו מכללן דהיינו בנשבע עליהם והרי לא רבי קרא שהותרו מכללן אלא בתגלח' מצוה ומת מצוה דחמירי שאינן בשאלה ולא באין ע"י עצמו אלא מאליהן. ואל יוכיח שבועה שישנה בשאלה ובאה ע"י עצמו דקילא ואיכא למימר דלא הותרו מכללן לגבי שבועה וה"נ קאמר התם ותגלחת לא תסתור כלל ק"ו מיין שלא הותר מכללו נמי לא אתי שפיר מהאי טעמא דאמרן וכן הא דקאמר ויין יותר מכללו ק"ו מטומאה דסותרת והותר' מכללה הא הותר' מכללה דטומאה משום מת מצוה דחמיר וא"א ללמוד ממנו ליין דיותר מכללו אצל שבועה דקילא שישנה בשאלה והוי איסור הבא ע"י עצמו. אלא וודאי אין לחלק בין איסור הבא ע"י עצמו וישנו בשאלה כמו שבועה. לאינו באה ע"י עצמו וליתא בשאלה כגון תגלחת מצורע ומ"מ. וכיון דגלי רחמנ' בטומאה ותגלחת שנדחין מפני מת מצוה ושל מצורע ה"ה דנדחין מפני השבועה כגון אם נשבע לגלח ולטמא וחזר ואמר הריני נזיר מגלח ומטמא. משא"כ גבי יוצא מן הגפן דאם נשבע לשתות יין וחזר ואמר הריני נזיר לא הותר מכללו ואסור לשתות א"כ אתי שפיר כל הני ק"ו דקאמר וא"כ אא"ל דיין קידוש והבדלה שרי לנזיר ונשבע לשתות אסור כיון דאין חילוק בין שבועה לשאר דבר מצוה וא"כ ע"כ הא דפריך אקידוש והבדלה מושבע ועומד מהר סיני בתמיה קאמר וש"מ דקידוש על היין אינו אלא מדרבנן וכדברי ר"ת והרמב"ם ז"ל:
מ"מ אכתי שמעתא זו צריכא עיונא ודקדוקא דלמאי דפי' ש"מ דיש חילוק בהא דנשבע וחזר ואמר הריני נזיר בין יין לתגלחת וטומאה דאלו בנשבע לשתות יין וחזר ואמר הריני נזיר לא הותר מכללו. ואם נשבע לגלח ולטמא וחזר ואמר הריני נזיר הותר מכללו ומגלח ומטמא בימי נזרו דאל"כ כל הני ק"ו דשמעתין לא אתי שפיר וא"כ לא ילפינן לשאר איסורי נזיר מאיסור יין לנזיר שלא הותר מכללו בנשבע תחילה ואינהו הותרו מכללן לגבי שבועה שקדמה לנזירות. אבל א"א לומר כן דהא התם במס' מכות פ' ג' (דף כב) תנן יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין כלאים בכרם שביעית וי"ט כהן ונזיר אבית הטומאה וא"ל ר"ז לר"מ וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בי"ט התם לא קא חיילא שבועה מושבע ועומד מהר סיני הוא א"ל כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בי"ט דמיגו דחלה עליה שבועה בחול חלה עליה נמי בי"ט ומסיק אלא האי תנא איסור כולל לית ליה ואיכא למידק דא"כ דלית ליה איסור כולל כהן ונזיר אבית הטומאה אמאי חייב עלייהו ב' לא ליתי איסור נזיר וחייל על איסור כהן דקדים שקדושת כהן מרחם ונזיר ע"י קבלתו חייל עליו ואי משום איסור כולל דנזירות כולל איסור נמי ביוצא מן הגפן ותגלחת הא האי תנא איסור כולל ל"ל ובשלמא שביעית וי"ט ל"ק לי אמאי חייב עלייהו תרתי כיון דאיסור כולל לית ליה די"ל דהאי י"ט מי"ט של ר"ה מיירי דר"ה נמי י"ט מיקרי כדתנן רפ"ד דר"ה י"ט של ר"ה שח"ל בשבת וכיון דמי"ט של ר"ה מיירי ה"ל י"ט ושביעית איסור בת אחת דמר"ה חייל שביעית כדתנן ברפ"ק דר"ה והרי אפי' מאן דלית ליה איסור כולל איסור ב"א אית ליה כדאמר בס"פ ארבעה אחים אבל כהן ונזיר א"א לאוקמא באיסור בת אחת ובע"כ איסור כהן קדים ואתי איסור טומאה דנזיר וחל עליו משום איסור כולל וש"מ דהאי תנא איסור כולל אית ליה ובע"כ צ"ל דה"ט דאתי איסור נזירות וחייל אאיסור טומאה דכהן משום דשם בשינויא בתרא בנזיר גבי מיין ושכר יזיר אמר איבעית אימא ר"ש ל"ל איסור חל על איסור דתניא רש"א האוכל נבילה ביה"כ פטור ופי' התוס' ר"ש ל"ל כו' בעלמא ואי לאו קרא הכא ה"א היכא שנשבע שלא לשתות ושוב הזיר בנזיר ושתה יין לא ליחייב אנזירות קמ"ל קרא יתירא דמיין ושכר יזיר דאם נשבע שלא לשתות כוס זה ונדר בנזיר ועבר ושתה הכוס דלקי תרתי משום שבועתא ומשום נזירות. ולא תימא כדא"ר לעיל שבועה שאשתה אלא תוכל לתרץ אפי' שבועה שלא אשתה וכדפי' ע"כ. הרי אע"ג דלר"ש איסור כולל לית ליה דהא יה"כ לגבי נבילה איסור כולל הוא דכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ואפ"ה לא אתי איסור יה"כ וחייל על איסור נבילה אפ"ה אתי קרא יתירא דמיין ושכר יזיר לומר שאם נשבע שלא לשתות אתיא איסור יין דנזירות וחיילא על איסור שבועה לחיובי תרתי אלמא חידש לן קרא גבי איסור נזירות דחיילא על שאר איסורים משא"כ בעלמא לר"ש. הילכך גבי כהן ונזיר נמי אתיא איסור טומאה דנזירות על איסור טומאה דכהן וחיילא אע"ג דהאי תנא איסור כולל ל"ל משום דאיסור נזירות שאני דגלי קרא ור"מ כשינויא בתרא ס"ל ולישנויא קמא דפ"ק דנזיר י"ל דהאי תנא דיש חורש תלם א' שפיר א"ל איסור כולל וחייב ב' משום טומאה והא דלא חשיב הא דשבועה דתנא ושייר כמו דפריך התם ונחשוב טובא ולא משני מידי ובע"כ תנא ושייר כמש"כ שם התוס' אבל ר"מ דשני האי תנא איסור כולל לית ליה ואפ"ה חייב ב' אכהן ונזיר אבית הטומאה ע"כ כשינוי' בתרא ס"ל דגלי קרא דמיין ושכר יזיר דאיסור יין חל על איסור שבועה וה"ה לטומאה. והא אע"ג דקרא לא גלי בנזירות דאיסור חל על איסור אלא גבי איסור יין אפ"ה גמרינן לאיסור טומאה מיניה דחיילא על איסור טומאה דכהן וש"מ דילפינן לשאר איסורי נזיר מיין דגלי קרא להאי שינוי' דחל על איסור. וא"כ ה"נ לשינוי' קמא נמי נימא הכי דכיון דגלי קרא גבי יין בנשבע לשתות וחזר ואמר הריני נזיר דאתיא נזירות וחיילא על שבועה הה"נ בנשבע לטמא ולגלח וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחיילא על שבועה דגמרינן לשאר איסורי נזיר מאיסור יין דגלי קרא גבי מיין ושכר יזיר דלא הותר מכללו לגבי שבועה. והשתא הדרא קושיא לדוכתא כל הני ק"ו דאמר מכח דיין לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו מכללן מאי נינהו כיון דלא משכחת לה לא הותר מכללו גבי יין אלא בנשבע. הא טומאה ותגלחת בכה"ג דנשבע עליהם נמי לא הותרו מכללן. דילפינן להו מיין וכדילפינן להו בשינוי' בתרא מיין לענין דחיילא על איסור אחר. וי"ל לדידי לא קשה מידי דכיון דאין לחלק בין איסור ע"י עצמו לאיסור הבא מאליו וכיון דגלי רחמנא גבי טומא' ותגלחת דהותרו מכללן לגבי מת מצוה ותגלחת מצוה ילפינן להו דהותרו מכללן נמי אצל שבועה בנשבע לגלח ולטמא דמ"ש. כיון דאין חילוק בין שבועה לשאר איסורין וליכא למימר דנילף לאיסור שבועה לגבי טומאה ותגלחת מאיסור יין דמגופי' עדיפא לן למילף דגלי בהו קרא דהותרו מכללן במת מצוה ותגלחת מצוה ה"ה שהותרו מכללן לגבי שבועה. אבל לשינוי' בתרא דהאי מיין ושכר יזיר גלי רחמנא לגבי יין דאיסור חל על איסור שפיר ילפינן לאיסורי נזיר מהדדי טומאה ותגלחת מיין כיון דלא גלי קרא בדידהו גופייהו דאין חל על איסור. ולפי"ז מהא אכתי קשה לשיטת הראב"ן והמפרש דכיון דצריך לחלק לדידהו בין איסור שבועה דבא ע"י עצמו וקילי לשאר דבר מצוה א"כ א"א למילף מדחל איסור יין על איסור שבועה דקיל לשינויא בתרא דה"ה דחייל איסור טומאה דנזיר על איסור טומאה דכהן דחמיר שאינו בשאלה ובא מאליו וכיון דהאי תנא דיש חורש תלם א' איסור כולל ל"ל. כהן ונזיר אבית הטומאה דחייב משום נזיר המ"ל הא אין איסור טומאה דנזיר אתיא וחיילא על איסור טומאת כהן דקדים ובדוחק יש לומר דלמאי דקי"ל בפ' יוצא דופן דמופלא סמוך לאיש נדרו נדר ותרומתו תרומה וה"ה לנזירו' כדמוכח בספ"ד דנזיר (דף כט) ואיסור טומאת כהן חל עליו משהגדיל והביא ב' שערות. והשתא משכחת לה במופלא סמוך לאיש שקיבל עליו נזירות שיחול עליו ברגע של הבאת ב' שערות דהשתא איסור טומאה דכהן ונזיר ה"ל לגבי דהאי איסור בת אחת. וכה"ג אמרינן בספ"ד אחים כגון דאייתי ב' שערות בשבת דאיסור שבת ואיסור זרות בהדי הדדי קא אתיין דזה דוחק. ועוד מאי קאמר האי תנא איסור כולל לית ליה הא משכחת לה גבי שבועה נמי באיסור בת אחת בכה"ג שנשבע שברגע של הבאת ב' שערות תחול עליו השבועה של חרישה ואייתי ב' שערות בי"ט דאיסור חרישה דשבועה וי"ט חל עליו באיסור בת אחת דהא מופלא סמוך לאיש שבועתו שבועה מה"ת. אבל ע"י אביו לא משכחת לה אף ע"ג דתנן האיש מדיר את בנו בנזיר ומן התורה הוא כדאר"י שם בספ"ג דנזיר הא אין מדירו בנזיר אלא עד שיגדיל ולמ"ד מופלא סמוך לאיש מה"ת נדרו נדר אין אביו יכול להדירו אלא עד אותו זמן ואפי' בהדירו קודם לכן כשמגיע אותו זמן בטלה נזירת אביו מעליו כדמוכח התם ואין להאריך בזה כאן:
אבל מ"מ נ"ל דהמחוור בההיא שמעתא הוא דוודאי כמו דגלי רחמנא יין דנזירות דחיילא על שבועה דנשבע לשתות הה"נ דאיסור טומאה ותגלחת נמי חיילין על שבועה אם נשבע לגלח ולטמא וחזר ואמר הריני נזיר וכל שלשה איסורי נזיר לא הותרו מכללם לגבי שבועה דקדים להו דגמרינן לכולהו מיין דגלי קרא יתירא דמיין ושכר יזיר דחיילא על שבועה דנשבע לשתות. תדע שהרי אם אמר הריני נזיר מן הטומאה או מן התגלחת ה"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו לרבנן כדתנן התם והרי טעמא דרבנן משום דכתיב מיין ושכר יזיר דאפי' לא נדר אלא מיין לחוד הוי נזיר מכולן כדאמר בגמ' ואכתי בנזר מטומאה ותגלחת מנלן דהוי נזיר מכולן וכ"ש אי אמרי' דטומאה ותגלחת הותרו מכללן אצל שבועה ויין לא הותר מכללו א"א ללמדן מיין כיון דקילי מיניה אלא ש"מ דכל ג' איסורי נזיר שוין הן לכל מילי ומאי דגלי רחמנא גבי חד מנהון גמרינן לכולהו מיני' וא"כ הה"נ לענין דלא הותרו מכללן אצל שבועה דקדים להו נמי אמרי' הכי וכל הני ק"ו דשמעתין דאמר דיין לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו מכללן אע"ג דלמאי דיין לא הותר מכללו לגבי שבועה הני נמי לא הותרו מכללן ואי משום דהותרו מכללן לגבי מת מצוה ותגלחת מצוה הא גבי יין למ"ל כה"ג יין של מצוה לבד משבועה דלא הותר מכללו. ואי קידוש והבדלה הא לפיר"ת אינן מן התורה ולהמפרש לאו הותרו מכללן קרינן להו. וי"ל דאע"ג דלא משכחת לה גבי יין של מצוה לבד משבועה ק"ו מיהא איתא אע"ג דלא שייך ביה לא הותר מכללו לגבי מצוה כיון דליכא שום יין של מצוה חוץ מיין של שבועה דשוה בכולן וכה"ג מצינו בפ' החובל (ד' פח) גבי הא דבעי למילף התם דעבד פסול לעדות ק"ו מאשה ופריך מה לאשה שכן אינה ראוי' למילה תאמר בעבד שהוא ראוי למילה וכתבו התוס' אע"ג דלא שייכא במילה פירכא היא ע"כ וה"נ אע"ג דלא שייך לגבי יין יין של מצוה ק"ו מיהא איתא ומה יין דלא משכחת לה ההוא קילותא דהותר מכללו אצל מצוה גבי דידיה אפ"ה אינו סותר כו' וכן כל הני ק"ו יש לפרש הכי. אבל מ"מ לפי' המפרש והראב"ן דצריך לפ' לפי שיטתם דיש חילוק בין שבועה לקידוש והבדלה ומשום דקילא דבאה ע"י עצמו וישנה בשאלה אכתי לא אתי שפיר הא דקאמר ויין תותר מכללו ק"ו מטומאה ותגלחת כו' אמר קרא מיין ושכר יזיר דבע"כ האי ויין תותר מכללו דקאמר איין דשבועה קאמר דהא למ"ל ליין של מצוה אחרת והיאך איפשר ללמדה מק"ו מטומאה ותגלחת דה"מ בתגלחת מצורע ומת מצוה דמה להנך שכן אינן בשאלה ובאין מאליהן משא"כ בשבועה. אבל לדידי א"ש דוודאי אי לא כתב רחמנא מיין ושכר יזיר ה"א כמו שטומאה ותגלחת הותרו מכללן במת מצוה ומצורע ה"נ הותרו מכללן לגבי שבועה דמ"ש כיון דאין לחלק בין שבועה לשאר דבר מצוה והשתא קאמר דנילף ליין שתותר מכללו לגבי שבועה דמשכחת לה נמי גבי יין מק"ו מנהו דידהו ומשני אמר קרא מיין ושכר יזיר וכו' והשתא גלי קרא גבי שבועה דלא הותר מכללו גבי יין וילפינן לטומאה ותגלחת נמי מיין דלא תותר מכללן אצל שבועה דשבועה משבועה עדיפא לן למיגמר ולא למילף ממת מצוה ותגלחת מצוה דכיון דלאו בק"ו גמרינן להו מיין לא שייך למיפרך על במה מצינו הא דמה ליין דלא הותר מכללו לגבי מצוה כיון דלא משכחת לה ליין מצוה לבד מיין דשבועה ודבר זה מוכרח מעצמו לחלק הכי ועק"ל מה דקאמר בכולה שמעתין דיין לא הותר מכללו אמאי הא הותר מכללו לגבי קידוש והבדלה ומה שפירש המפרש דזה לא הוי הותר מכללו כיון דלא נאסר מעולם אצל קידוש והבדלה א"כ ה"נ נימא גבי טומאה ותגלחת הכי דלא הוו הותרו מכללן מה"ט דלא נאסרו מעולם אצל מת מצוה ותגלחת מצוה דמצורע דמ"ש דהא קרי ליה הותר מכללו והא לא הא אין טעם לחלק ביניהם אלא וודאי יין קידוש והבדלה אינן מה"ת והשתא וודאי א"ש דיין לא הותר מכללו. והא נמי ליכא למימר דאע"ג דאין נזירות חלה על קידוש והבדלה מ"מ על שבועה היכא שנשבע לשתות וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחיילא על שבועה וטעמא רבה איכא למילתא משום דקי"ל המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא כדאמר בפ' ע"פ (ד' ק) והוא פחות מרביעית כמו שהוכיחו התוס' התם וכ"פ הפוסקים וה"ה להבדלה נמי סגי במלא לוגמיו ולענין נזירות הא אין הנזיר חייב עד שישתה רביעית יין ואפי' למ"ד בכזית יין נמי חייב איכא למימר דכמלא לוגמיו הוי בציר אפי' מכזית נמצא ששיעור שתיית כוס של קידוש והבדלה דסגי להו במלא לוגמיו הוי חצי שיעור לענין איסור נזיר דאינו חייב עד שישתה יותר משיעור מלא לוגמיו הילכך מחמת איסור נזירות לא נאסר ביין של קידוש והבדלה כיון דאינו אלא חצי שיעור ואף ע"ג דאנן קי"ל כר"י דאמר ברפ"ח דיומא (ד' עד) חצי שיעור אסור מה"ת מ"מ א"א לחצי שיעור של איסור נזירות לחול על דבר מצוה של קידוש והבדלה שהרי הרמב"ם כתב בפ"ה מה"ש שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה חייב בשבועה ע"כ. אלמא אפי' שבועה חלה על פחות מכשיעור של איסור אע"ג דאסור מה"ת מ"מ הואיל ואין לוקין עליו חיילא שבועה עליה ה"נ דחיילי ד"מ על פחות מכשיעור דנזירות וכיון דדבר מצוה דקידוש והבדלה סגי ליה בפחות מכשיעור של איסור נזיר אין כח לפחות מכשיעור לבטל מצוותם אבל בהא דרבא דאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר דא"א לו לקיים שבועתו אא"כ שותה כדי רביעית דהא אין שתיה פחותה מרביעית ולענין שבועה נמי אמרינן הכי כמש"כ הרמב"ם בפ"ד מה"ש וכמה ישתה ויהא חייב נ"ל שאינו חייב עד שישתה רביעית כשאר האיסורים ע"כ. וא"כ ה"ה בנשבע שישתה אינו יוצא ידי חובת שבועתו עד שישתה רביעית נמצא שיעור דבר מצוה דקיום שבועתו ושיעור איסור נזיר שניהם שוין דשיעורן ברביעית לפיכך אמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחל על שבועתו כיון דא"א לו לקיים שבועתו אלא א"כ שותה שיעור שלם של איסור נזירות אתיא נזירות וחיילא ואסור ביין מצוה זו. אבל א"א לומר כן שהרי ר"ש ס"ל כ"ש למכות כדאיתא בההיא שמעתא דפ"ק דנזיר ולרבנן נמי הא כתיב מיין ושכר יזיר א"ל רבנן התם לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה ור"ש לית ליה צירוף דתני' רש"א כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן אלמא ס"ל דנזיר נמי חייב באוכל יוצא מן הגפן ושותה יין בכל שהוא והכא אדר"ש קיימינן א"כ כשם שחל נזירות על יין מצוה דשבועה ה"נ תחול על קידוש והבדלה שהרי בשותה כ"ש מן היין חייב לר"ש משום איסור נזירות ואין כאן חצי שיעור כלל. ועוד בלא"ה לה"ט לא א"ש הא דקאמר מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא הא משום מושבע ועומד חלה איסור נזירות שהרי חלה ע"ז שנשבע לשתות כדרבא והא דלא חלה על קידוש והבדלה משום דה"ל חצי שיעור ולאו מטעמא דמושבע ועומד הוא אע"כ ליתא להאי פי' והא דקאמר מושבע ועומד הוא בתמיה קאמר וש"מ דקידוש והבדלה מה"ת א"צ יין. ואין לומר נמי דהא דאמרי' זכרהו על היין לאו דוקא יין אלא ה"ה לשאר משקין במקום שהן חמר מדינה מקדשים עליהם כדאמרי' בפ' ע"פ וה"ה לפת לדעת רוב פוסקים מקדשין עליו חוץ מר"ת דס"ל דאין מקדשין על הפת. והשתא הא דקאמר מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד הוא בתמיה קאמר לה וכי מדאוריית' בעי קידוש והבדלה על היין דוקא הא סגי ליה בפת א"נ בשאר משקים המותרי' לנזיר אבל מ"מ אין קידוש היום אלא על איזה משקה או פת אבל בלא כלום לא מהני מן התורה דא"א לומר כן דא"כ מאי פריך ל"ל קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה של קידוש' ואבדלתא וכי מושבע ועומד הוא דצריך קרא לאוסרו הא א"ל דמה"ט צריך קרא לאסור יין מצוה כגון שאין לו פת או שאר משקה אלא יין בלבד וסד"א דיקדש ויבדיל עליו הואיל וא"א בענין אחר קמ"ל קרא דלא אלא וודאי קידוש היום לחוד הוא דהוי מה"ת ורבנן תקנו על היין או פת ושאר משקין. וענ"ל דע"כ קידוש והבדלה על היין אינו מה"ת והא דקאמר מאי היא קידוש' ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני בתמיה קאמר וכפיר"ת דאי בניחותא קאמר וא"כ הבדלה על הכוס להאי פי' הוי נמי מן התורה בע"כ והא וודאי ליתא דהא אמרינן בספ"ה דברכות (דף לג) גבי הבדלה בתחיל' קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס הענו חזרו וקבעוה בתפלה כו' הרי אפי' בהבדיל בתפלה נמי יצא י"ח הבדלה אפי' בלא כוס כלל והרי איכא מאן דס"ל התם דמבדיל בתפלה א"צ להבדיל על הכוס וש"מ דהבדלה על היין אינו מה"ת וע"כ הא דקאמר מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא לאו בניחותא קאמר לה אלא בתמיה קאמר לה וממילא שמעת מיניה נמי דקידוש על היין אינו מן התורה כיון דבתמיה קאמר לה וזה ראיה שאין עליה תשובה וש"מ קידוש על היין לאו דאורייתא, כנ"ל: