שאגת אריה· רבי אריה לייב גינצבורג
סימן לט
אחר שנתברר בסימן הקדום שתפילין אסורין בהיסח הדעת ראוי לברר מה נקרא היסח הדעת. הנה הרא"ש כתב בפ' מ"ש אהא דאמר בפ"ב דסוכה (ד' כד) הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח. וא"ת היאך שינת עראי מותר והלא אסור להסיח דעתו מהם ובשעה שמתנמנם נמצא שמסיח דעתו. והיה אומר ה"ר יונה מתוך דברי ר' משה ז"ל מצאנו תירוץ לדבר זה דוודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק לצרכיו אע"פ שעוסק במלאכתו ובאומנתו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא היסח הדעת דאלת"ה היאך יכול אדם להניח תפילין כל היום וכן נמי נתנמנם אין כאן היסח הדעת כי הוא שוכח הבלי עולם ואין כאן קלות ראש ע"כ. ונ"ל דהא דר"י פליג אההיא שכתב הרמב"ן בס' ת"ה ומביאו הטור י"ד סי' שפ"ח ומיבעי ליה לאבל לאותובי דעתו ולכוין לבו לתפילין שלא יסיח דעתו מהם הילכך מנח להו בישוב דעתו אבל בשעת בכי והספד לא מנח להו ע"כ. והרי בשעת בכי והספד של האבל אין כאן שחוק וקלות ראש אדרבה באותו שעה הוא עומד בכובד ראש ובהכנעה ואפ"ה אסרו להניח תפילין משום היסח הדעת. ובוודאי אין שום טעם לחלק בין היכא שכבר מונחים עליו לבא להניחן באותו שעה לענין היסח הדעת ומה שאסורים משום הסה"ד בבא להניחן בתחלה ה"ה אם הניחן כבר נמי אסורים משום היסח הדעת ועוד דבשעת הנחה לא שייך היסח הדעת שהרי עוסק בהנחתן וממשמש בהן. והדבר ברור שמה שמסיים הרמב"ן הילכך מנח להו כו' היינו אפי' במונחים עליו כבר חולץ להו והאי לא מנח להו דקאמר היינו שאין מניחן להיות עליו אלא חולץ להו וזה פשוט ותימה לי על הטור שבי"ד העתיק דברי הרמב"ן ובא"ח סי' (מד) כתב אסור לישן בהן אפי' שינת עראי כשאוחזן בידו אבל כשהן בראשו פורס עליהן סודר וישן בהן שינת עראי ולא הוי היסח הדעת אלא כשעומד בשחוק ובקלו' ראש ע"כ והם דברי ה"ר יונה והמה תרתי דסתרי אהדדי. והרמב"ם כתב בפ"ד מה"ת מצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור להסיח דעתו מהן ע"כ. והרי אין אלו עומדין בשחוק וקלות ראש אדרבה עומדין בהכנעה וכובד ראש ואפ"ה פטרן הרמב"ם מן התפילין משום הס"ד אלמא כל כה"ג היסח הדעת מיקרי לדעתו ז"ל וכדברי הרמב"ן ושלא כדעת הר"י ומהתימה על הטור גם מזה שבא"ח סימן ל"ח העתיק דברי הרמב"ם אלו והן סותרין דברי הר"י שהעתיק בסימן מ"ד ולענין הלכה נ"ל דכל היסח הדעת אסור בתפילין אפי' אינו עומד בשחוק וקלות ראש כדברי הרמב"ם והרמב"ן ושלא כדברי הר"י וכמ"ש לפנינו בראיות בס"ד. והנה ע"ד הרא"ש בשם הר"י ק"ל דאם אינו נקרא היסח הדעת אלא בעומד בשחוק וקלות ראש לחוד א"כ מאי חייב למשמש בתפילין משום היסח הדעת דקאמר רבה בר"ה משמוש זה איני יודע מה טיבו כיון דבלא קלות ראש אפי' מסיח דעתו מהם ל"ל בה. ובפ"ג דיומא (ד' לג) אהא דאר"ל התם אין מעבירין על המצות וא"ר עלה ש"מ מדר"ל עבורי דרעא אטוטפתא אסור היכי עביד מדרעא לטוטפתא ופי' התוס' וכן הרא"ש גופי' בשם ר' אליה דלענין משמוש איירי דחייב אדם למשמש בתפילין כ"ש ק"ו מציץ והשתא קאמר דבשל יד ממשמש בתחילה משום דפגע ביה ברישא ואח"כ ממשמש בשל ראש וכ"כ הטור בא"ח סי' כ"ח וימשמש בהם כל שעה וימשמש בשל יד תחילה ואח"כ בש"ר ע"כ. ולדבריהם אם אינו עומד בקלות ראש אע"פ שאין דעתו עליהם אין זה נקרא היסח הדעת ומשמוש ל"ל. ובפ"ד דסוכה (ד' מ) אמר רבנן דבי ר"א כל אימת דממשמשי בהו מברכי ואתפילין קאי ופי' התוס' משום דמצוה למשמש בהן שלא יסיח דעתו וכתב הב"י בא"ח סימן כ"ח שכ"פ ס' התרומה וסמ"ג ונ"י וכ"נ מפי' רש"י. הרי שהמשמוש מצוה היא ומברכין עליה ולדברי הר"י והרא"ש אין מקום לברכה זו אלא שבזו י"ל דהרא"ש פי' הא דרבנן דר"א בשם ר"י כשממשמש בהן להחזירן למקומן אם נשמטו ממקום הנחתן וכ"כ הטא"ח בסי' כ"ה ואפי' נשמטו ממקומן וממשמש בהם להחזירן למקומן צריך לברך א"כ אין זה ענין למשמוש על היסח הדעת מ"מ לפי' התוס' וסייעתם ליתא לדברי הר"י והרא"ש וכמש"כ אבל עדיין קושיא ראשונה במקומה עומדת לדברי ר"י והרא"ש משמוש זה מה טיבו:
ונ"ל דה"ט כיון דתפילין אסורים בהיסח הדעת של קלות ראש הילכך חייב למשמש בהן תמיד שלא יסיח דעתו מהן וישכח מתפילין שעליו ושמא יבא לידי קלות ראש ע"י שכחה ולפיכך מותר לישן בהן ואע"ג דמסיח דעתו מהם ל"ל בה כיון דא"א בשינה לבא לידי קלות ראש וכן בעוסק במלאכתו רחוק הדבר לבא לידי קלות ראש ואין צריך למשמש בהן לדעתם ז"ל ובהכי ניחא הא דאמרי' בפ"ק דשב' (ד' יב) תנא דר"י יוצא אדם בתפילין ערב שבת עם חשיכה מ"ט כדרבה דאמר חייב אדם למשמש בתפילין כ"ש שלא יסיח דעתו מהן מידכר דכיר. והרי לדעתם ז"ל תקשה כיון דאין איסור אלא קלות ראש אבל הסה"ד ל"ל בה א"כ אכתי ניחש שמא ישכח ויצא בהם משחשיכה. אבל למש"כ א"ש דמ"מ חייב למשמש בהם כדי שלא יסיח דעתו מהם ויבא לידי קלות ראש מידכר דכיר. וראיתי בד"מ בא"ח סי' רנ"ב שכ' אהא דתנא דר"י וצ"ע דהכא משמע דאסור להס"ד מן התפילין כלל. ולעיל סי' מ"ד משמע דלא מיקרי הסה"ד אלא קלות ראשונ"ל דה"ק הואיל ואסור להס"ד מהם בקלות ראש לכן זוכרן ומסלקן בשבת ע"כ ואין טעם לדבריו ואולי כיון למש"כ אלא שפשט לשונו לא משמע הכי. אבל מ"מ פי' הר"י והרא"ש רחוק מפשט הסוגיא שהרי מתמיד דגבי ציץ ילפינן שלא יסיח דעתו מהם ומשמע שלא ישכח כלל מציץ שעל מצחו וגזה"כ הוא ולא משום גזירה שמא יבא לידי קלות ראש. ועק"ל ל"ל דכתב רחמנא גבי ציץ תמיד לשלא יסיח דעתו ממנו ואם לא קרוי הסה"ד אלא בעומד בקלות ראש הרי להרבה גדולים אסור לכה"ג להניח הציץ על מצחו אלא בשעת עבודה ואטו כהן הדיוט שאין עליו ציץ שרי בקלות ראש בשעת עבודה ואפי' למ"ד דבבה"מ אפי' שלא בשעת עבודה שרי להניח ציץ עליו מ"מ קשה לי ל"ל דאסר קלות ראש משום ציץ שעל מצחו תיפוק לי' דבלא"ה אסור לנהוג קלות ראש בבה"מ מה"ת דכתיב וממקדשי תיראו וכדאמרי' בפ"ט דברכות ובפ"ק דיבמו' (ד' ו). ואפי' למאי דפי' התו' בפ"ג דקדושין (ד' סז) שמותר לכה"ג להניח הציץ על מצחו אפילו במדינה לא מסתבר שבא הכתוב להזהיר שלא ינהג קלות ראש בציץ וכי בלא ציץ קלות ראש מי שרי הלא מסיר מורא שמים מעליו ועובר על פן תשכח את ה' אלהיך כמבואר בדברי רז"ל במדרש ותנן נמי במס' אבות שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לידי ערוה ואפי' את"ל דאין איסור קלות ראש מה"ת אלא מדרבנן בלבד ל"ל למילף דתפילין אסורים בהיסח דעת של קלות ראש מק"ו מציץ תיפוק לי' דבלא"ה אסור בקלות ראש מדרבנן אפי' בלא תפילין. שהרי האי ק"ו דיליף היסח הדעת בתפילין לאסור בק"ו מציץ אינו אלא מדרבנן דהא ק"ו פריכא הוא דמה לציץ שכן השם בגלוי תאמר בתפילין שהן מחופין עור כמש"כ התוס' ביומא שם ופי' דאינו ק"ו גמור מה"ת אלא מדרבנן. וה"ק נהי דאיכא חומרא בציץ טפי מתפילין כדפי' מ"מ כיון דאיכא בתפילין צד חשיבות זה טפי שיש בהן אזכרות הרבה סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כ"ש ע"כ והרי קלות ראש בלא תפילין נמי אסור מדרבנן אע"כ ש"מ דכל היסח הדעת אסור בתפילין דומיא דציץ ואסור להסיח דעתו ומחשבתו מהם בעודן עליו וכ"ד הרמב"ם וסייעתו ומש"כ ר"י שמדברי רבינו משה מצא תירוץ לדבר זה איני יודע מאי קאמר שהרי ידוע שסתם ר"מ שמביא ר"י הוא הרמב"ם והרי מדברי הרמב"ם מוכח איפכא וכמשכ"ל. ועוד שהרי הרמב"ם כתב בפ"ד מה"ת חייב אדם למשמש בתפילין כ"ז שהן עליו שלא יסיח דעתו מהם אפי' רגע א' דקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו אלא שם א' ואלו יש בהן ך"א שמות של הוי"ה בשל ראש וכמותן בש"י ע"כ. והרי נתברר דכל היסח הדעת אסור בתפילין כדברי הרמב"ם והרמב"ן וסייעתם ז"ל וכנ"ל עיקר: