שאגת אריה החדשות· רבי אריה לייב גינצבורג
דיני חדש
סימן א
דיני חדש
תשובה בפרק קמא דקדושין (דף ל"ו) איתא כל מצוה שהיא תלוי' בארץ אינה נוהגת אלא בארץ. ושאינה תלוי' בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. חוץ מן הערלה וכלאים. ר' אליעזר אומר אף החדש. ומפרש בגמרא דר"א לחומרא פליג. דלת"ק חדש בארץ אין. בחוצה לארץ לא. מאי טעמא מושב לאחר ירושה וישיבה משמע ואתא ר' אליעזר למימר אף חדש נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. מאי טעמא מושב בכל מקום שאתם יושבים משמע. וכתב הרי"ף והרא"ש. דקים לן כר' אליעזר דסתם לן תנא כוותי'. דתנן (ערלה פ"ג משנה ט') החדש אסור מן התורה בכל מקום. והערלה הלכה. והכלאים מדברי סופרים ע"כ. וכבר תמהו קצת מן האחרונים על ראי' זו. דהא קים לן אין סדר למשנה בתרי מסכתא. ואיכא למימר דלמא סתם ואחר כך מחלוקת היא ואין הלכה כסתם. ויפה תמהו. ובתשו' הרא"ש (כלל ב') כתב בשם רבינו ברוך. ואפילו אם גדלה ברשות ישראל עתה בחוצה לארץ שאין אנו סמוכים לארץ ישראל נראה להתיר. דלא גזרו אפילו מדרבנן. דומיא דמעשר דלא גזרו אלא בחוצה לארץ הסמוכה לארץ ישראל. וכתב עליו הרא"ש ודבריו תמוהים דאפילו לפי דבריו שאינו נוהג בשל נכרים. אם גדלה ברשות ישראל מה שייך כאן גזירה דרבנן בחוצה לארץ אסור מן התורה וראיותיו אין בהם ממש ע"כ. וראיות רבינו ברוך נעלמו מאתנו ולא נדע מה הן. ונעתיק סוגית הגמרא אולי נכוון את ראיותיו ז"ל. בגמרא שם גרסינן איבעי להו ר' אליעזר לקולא פליג. או לחומרא פליג. לחומרא פליג והכי קאמר ת"ק חוץ מן הערלה ומן הכלאים דהלכתא גמירא לה. אע"ג דאיכא למימר חובת קרקע היא. אבל חדש בארץ אין בחוצה לארץ לא. מאי טעמא מושב לאחר ירושה וישיבה משמע. ואתא ר' אליעזר למימר אף חדש נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ. מאי טעמא מושב בכל מקום שאתם יושבים. או דלמא לקולא פליג. והכי קאמר תנא קמא חוץ מן הערלה והכלאים דהלכתא גמירא לה וכל שכן חדש דמושב כל מקום שאתם יושבים משמע. ואתא ר' אליעזר למימר חדש אינו נוהג אלא בארץ דמושב לאחר ירושה וישיבה משמע ומאי אף אקמייתא. ופשיט הש"ס ממימרא דאביי דר"א לחומרא פליג. ואיכא למידק למאי דבעי למימר דר"א לחומרא פליג דלת"ק חדש בארץ אין בחוצה לארץ לא. והרי אפילו למאן דאמר חדש בחוצה לארץ לא. היינו דווקא מדאורייתא משום דמושב לאחר ירושה וישיבה משמע. אבל מכל מקום מודה דמדרבנן מיהו נוהג חדש בחוצה לארץ. וכדאמרינן במסכת מנחות פרק ר' ישמעאל (דף ס"ח) רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר קסברי חדש בחוצה לארץ דרבנן ולספיקא לא חיישינן. אם כן כי היכי דתנא תנא קמא חוץ מן הכלאים דלכולי עלמא אינו נוהג בחוצה לארץ אלא מדרבנן ולא מדאורייתא. וכמו שפירש רש"י חוץ מן הערלה והכלאים שאע"פ שתלויות בארץ נוהגים אף בחוצה לארץ. הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים כדלקמן ע"כ. הכא נמי הוה לי' לת"ק למתני חוץ מן החדש דעל כל פנים מדרבנן נוהג נמי בחוצה לארץ כמו כלאים. ומאי שנא כלאים דחשיב לי' תנא קמא. ומאי שנא חדש דלא חשיב. הא תרווייהו שווין בהא מלתא דמדאורייתא אינו נוהג בחוצה לארץ ומדרבנן נהגי. והכי הוה לי' לתנא קמא למתני. כדתנן התם בסוף מסכת ערלה חוץ מן הערלה דהלכה היא שנוהג אף בחוצה לארץ והכלאים והחדש מדברי סופרים ר' אליעזר אומר אף החדש מן התורה. לכן פירש רבינו ברוך דלמאן דאמר חדש בחוצה לארץ לאו דאורייתא משום דמושב לאחר ירושה וישיבה משמע אע"פ שמכל מקום נוהג מדרבנן אינו נוהג אלא במקומות הסמוכים לארץ ישראל. אבל במקומות הרחוקים מארץ ישראל אפילו מדרבנן אינו נוהג. ולא דמי לכלאים וערלה למאן דאמר הלכה דתנן היינו הלכתא מדינה ומדרבנן בעלמא הוא. וכדמפרש התם רב יהודא אמר שמואל דאע"פ שאינו נוהג אלא מדרבנן בחוצה לארץ מכל מקום נוהגים בכל מקום מדרבנן אפילו במקומות הרחוקים מארץ ישראל. מה שאין כן חדש אע"פ שנוהג בחוצה לארץ מיהת מדרבנן לתנא קמא מכל מקום הואיל ואינו נוהג בכל חוצה לארץ. אלא במקומות הסמוכים לארץ ישראל לחוד מהאי טעמא לא תני לי'. וכהאי גוונא פירשו התוס' אהא דפריך בירושלמי ואמאי לא תנינן חלה. והקשו אמאי לא פריך נמי אמאי לא תני תרומה ומעשרות. ותירצו דלהכי בעי חלה משום שגזרו על חלה בכל מקום. אבל על תרומה ומעשרות לא גזרו אמקומות הרחוקים מארץ ישראל אלא דווקא אעיירות הסמוכות לארץ ישראל:
ויש לי ליתן טעם לזה הא דגזרו אכלאים בחוצה לארץ בכל מקום. וכן אערלה למאן דאמר דאינו אסורה אלא מהלכות מדינה. ואלו חדש למאן דאמר חדש בחוצה לארץ אינו אלא מדרבנן לא גזרו על מקומות הרחוקים מארץ ישראל. משום דאמרינן התם בקדושין (דף ל"ט) רב יוסף מערב ביזרני וזרע. אמר לי' אביי הא אנן תנן הכלאים מדברי סופרים. אמר לי' לא קשי' כאן בכלאי הכרם. כאן בכלאי זרעים. כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה בחוצה לארץ נמי גזרו בהו רבנן. כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בחוצה לארץ נמי לא גזרו בהו רבנן. אלמא כל דטפי מילתא מחבירו החמירו בו רבנן יותר. מהאי טעמא נמי ערלה וכלאי הכרם שאסור בהנאה גזרו בהו רבנן שינהגו בחוצה לארץ בכל מקום. אבל חדש אע"ג דבארץ אסור מן התורה מכל מקום הואיל ואין איסורו איסור הנאה לא גזרו אלא במקומות הסמוכים לארץ ישראל בלבד. ולא במקומות הרחוקים כמו תרומה ומעשרות שאין איסור טבל מאסורי הנאה ולא גזרו אלא במקומות הסמוכים לארץ ישראל בלבד. ולא דמי לחלה שגזרו בכל מקום בחוצה לארץ. דשאני חלה דאע"ג דאין עיסה הטבולה לחלה מאסורי הנאה מכל מקום איכא טעמא שגזרו אפילו במקומות הרחוקים מארץ כמו שחלקו שם בתוס' בין תרומה ומעשרות לחלה שגזרו עליו בכל מקום משום דחלה דמי יותר לחובת הגוף. שהרי החיוב בא על ידי גלגול העסה שאדם עושה הלכך דין הוא שינהג בכל מקום אפילו בחוצה לארץ אבל תרומות ומעשרות אין מוטלין אלא על מי שיש לו קרקע ודמי טפי לחובת קרקע ע"כ. א"כ ערלה וכלאים דחובת קרקע גמור הוא. ועל כרחך הא דגזרו עליהם בחוצה לארץ בכל מקום מה שלא גזרו בתרומה ומעשרות צריך לומר דהאי טעמא משום דאסורים בהנאה מה שאינו כן בטבל. אבל חדש כיון דחובת קרקע גמור הוא ואינו מאסורי הנאה דמי לטבל דתרומה ומעשר ואינו נוהגת בחוצה לארץ כלל אפילו מדרבנן למאן דאמר מושב לאחר ירושה וישיבה משמע אלא במקומות הסמוכים לארץ בלבד כן צריך לומר לשיטת רבינו ברוך ז"ל:
מ"מ קשיא לי לפי שיטה זו דהא איכא למידק למאי נפקא מינה הא דאמר הש"ס לחומרא פליג והכי קאמר חוץ מן הערלה והכלאים דהלכתא גמירי לה. דבהדי פלוגתא למה לן. שהרי אהא דתנן הערלה הלכה. מפרש ר' יוחנן הלכה למשה מסיני. ור' יהודה אמר שמואל מפרש לה הלכתא מדינה כלומר מדרבנן בעלמא הוא. והרי על כרחך הא דאמר הש"ס הכא חוץ מן הערלה והכלאים דהלכתא גמירי לה. אערלה לחוד קאי. ואדרבי יוחנן דסבירא לי' הערלה הלכה למשה מסיני היא. דהא כלאים אינו אלא מדברי סופרים בעלמא לכולי עלמא. והשתא תקשה למה לי' להגמרא למימר דהלכתא גמירי לה ואערלה לחוד קאי. ואינו אלא לר' יוחנן ולא לרב יהודא אמר שמואל. והרי איבעי זו לחומרא פליג או לקולא פליג. איכא למבעי אליבא דר' יהודא אמר שמואל כמו אליבא דר' יוחנן ולא הי' לו להזכיר בבעי' זו דהלכתא גמירי לה כיון שאין נפקא מינה לבעיין בזה. ובעל כרחך צריך לומר דמהאי טעמא קאמר הגמרא דהלכתא גמירי לה ואערלה לחוד קאי. ואליבא דר' יוחנן ולא כדרב יהודא אמר שמואל. משום דאי אפשר לפרש משנתינו דר' אליעזר לחומרא פליג ולתנא קמא חדש בחוצה לארץ אינו אלא מדרבנן אלא אליבא דר' יוחנן. דאלו לר' יהודא אמר שמואל דאמר ערלה בחוץ לארץ אינו אלא מדרבנן. ואפ"ה קא חשיב ת"ק חוץ מן הערלה. אם כן הוה לי' למתני נמי חוץ מן החדש. דאסירי נמי מדרבנן בחוצה לארץ. אבל לר' יוחנן דסבירא לי' דערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני אתי שפיר. דאי ר' אליעזר לחומרא פליג הא דלא חשיב ת"ק נמי חוץ מן החדש. משום דלא חשיב אלא דברים התלוין בארץ ונוהגין בחוצה לארץ מדאורייתא. דהיינו ערלה שהיא הלכה למשה מסיני והוא דאורייתא וכלאים דמתני' איכא לפרושי דמיירי מכלאי אילן דקים לן התם (דף ל"ט) דלוקין על הרכבת אילן מין בשאינו מינו מדאורייתא והאי חוץ מכלאים דתנן אאיסור הרכבה קאי ולא אאיסור אכילה שהרי כלאים דהרכבת האילן אפילו בארץ ישראל שריין באכילה. אבל חדש בחוצה לארץ לת"ק אינו אלא מדרבנן. ודאורייתא קא חשיב ודרבנן לא קא חשיב. ור' יהודא אמר שמואל דסבירא לי' דערלה בחוצה לארץ אינו אלא מדרבנן ואפילו הכי חשיב לי' תנא דמתניתין ואלו חדש דאסירי נמי על כל פנים מדרבנן לא קא חשיב. בעל כרחך צריך לומר דסבירא לי' דר' אליעזר לקולא פליג. והיינו טעמא דלא חשיב לחדש משום דכל שכן הוא דמושב כל מקום שאתם יושבים כדאמר הש"ס להדי' וחדש מדאורייתא אסור בחוצה לארץ. והא דקאמר הגמרא או דלמא לקולא פליג. והכי קאמר ת"ק חוץ מן הערלה והכלאים דהלכתא גמירי לה להאי סברא דלקולא פליג לא הוה צריך לומר דהלכתא גמירי לה. אלא אפילו אי מדרבנן בעלמא נינהו אתי נמי שפיר. שהרי לר' יהודא אמר שמואל ערלה בחוצה לארץ דרבנן. ועל כרחך מפרש למתניתין דר' אליעזר לקולא פליג וכדאמרן. אלא איידי דלמאי שרוצה לומר בתחילה דר"א לחומרא פליג על כרחך ערלה הלכה למשה מסיני היא מדנקט חוץ מערלה. ולא נקט נמי חוץ מחדש קאמר נמי דאם ר"א לקולא פליג דערלה הלכתא גמירי לה. וה"ה אי ערלה דרבנן נמי ניחא. ומדנקט הש"ס דאי לחומרא פליג דערלה הלכתא גמירי לה. והיינו אליבא דר' יוחנן ולא אליבא דר' יהודא אמר שמואל. ומשום דקשי' לי' דאי תרווייהו דרבנן נינהו. מאי שנא דנקט חוץ מן הערלה ולא נקט נמי חוץ מן החדש. ש"מ דאי חדש אינו נוהג בחוצה לארץ אלא מדרבנן. מכל מקום גזרו שיהי' נוהג בכל מקום. דאם לא כן מאי דוחקי דהש"ס לומר דאי ר' אליעזר לחומרא פליג כר' יוחנן ולא כרב יהודא אמר שמואל למאי נפקא מינה. דהא אפילו אי ערלה בחוצה לארץ דרבנן. מ"מ איכא למיבעי דר"א לחומרא פליג. והא דקתני חוץ מן הערלה. ולא קתני נמי חוץ מן החדש. דלמא היינו טעמי' דלא קתני חוץ מן החדש. משום דאינו נוהג בכל מקום בחוצה לארץ אלא במקומות הקרובים לארץ ישראל בלבד. משא"כ בערלה וכלאים דנקט אפי' אם תאמר דכלאים איירי בכלאי הכרם דאינו אלא מדרבנן בחוצה לארץ. מ"מ תני להו משום דנוהגין בכל מקום מדרבנן. אלא וודאי ליתא להאי סברא דרבינו ברוך. ואי חדש בחוצה לארץ אינו אלא מדרבנן. מ"מ גזרו עלי' בכ"מ. והשתא ע"כ מוכרח הגמרא לומר דאי ר"א לחומרא פליג בערלה הלכתא גמירי לה. דאל"כ תקשה מ"ש דתנן חוץ מן הערלה ולא תנן נמי חוץ מן החדש כיון דאידי ואידי דרבנן נינהו. ולפי מה שכתבתי האי חוץ מכלאים דתנן במתניתין למאי דמסיק דר"א לחומרא פליג לא דמי להאי דסוף מסכת ערלה. דתנן התם והכלאים מד"ס דאיירי מכלאי הכרם ואלו חוץ מכלאים דמתניתין דהכא מיירי מהרכבת אילן. אלא שאין לחוש בזה אי הני תרתי מתניתין מתרי גווני כלאים מיירי ולא מתוקמא בחד גוונא. ולפי זה לא אתי שפיר האי תירוצא של התוספות דאמאי לא פריך בירושלמי מתרומה ומעשר משום דחלה נוהגת בחוצה לארץ בכל מקום ותרומה ומעשר אינו נוהג אלא במקומות הקרובים לארץ ישראל. דאכתי תקשה דמאי טעמא חדש נוהג בכל מקום ותרומה ומעשר לא גזרו על מקומות הרחוקים מארץ ישראל הא ליכא טעמא לאפלוגי. לא כסברת התוספות שבין חלה לתרומה ומעשר. הרי חדש נמי חובת קרקע גמור הוא. ומ"מ גזרו בכל המקומות. ולא האי טעמא שחלקתי למעלה בין תרומה ומעשר לערלה וכלאי הכרם הא חדש שרי נמי בהנאה כמו טבל. אלא שכבר תירצו התוס' בעצמם שם דהאי טעמא דלא בעי מתרומה ומעשר משום דתני בירושלמי רבותינו שבח"ל היה מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום ע"כ. וא"ת לפי מה שפירשתי תקשי לך מאי פריך בירושלמי אמאי לא תני נמי חוץ מן החלה. שהרי הירושלמי נמי מפרש ר"א לחומרא פליג. דגרסינן בירושלמי סוף מסכת ערלה אהא דתנן החדש אסור מן התורה בכל מקום מתניתא דר"א ומייתי הא מתניתין בסוף פ"ק דקדושין כל מצוה כו' ר"א אומר אף החדש. מאי טעמא דר"א בכל מושבתיכם בכל מקום בין בארץ בין בחו"ל. והרי לפי זה ע"כ טעמא דלא חשיב חדש ואילו ערלה וכלאים קחשיב משום דאינהו דאורייתא נינהו וחדש לת"ק אינו אלא מדרבנן ודאורייתא קא חשיב ודרבנן לא קחשיב. וא"כ אמאי פריך אמאי לא תנא חלה הא חלה בחוץ לארץ אינו אלא מדרבנן והא האי תנא דרבנן לא חשיב ושם בירושלמי בסמוך אחר שמוקי מתניתין דערלה כר"א אמרינן ר' יונה בעי קומי ר' יוסי ולמה לא תננן אף חלה עמהם: ונראה לתרץ דלאו אמתניתין דסוף פ"ק דקדושין בעי ר' יונה למה לא תננין אף חלה עמהם דהא וודאי לא קשה מידי מדלא תנא ת"ק חדש ש"מ דאורייתא קתני ודרבנן לא קתני ותו לא קשה מידי אמאי לא תננן חלה עמהן דהא חלה בחו"ל ליתא אלא מדרבנן והאי תנא בדרבנן לא איירי. אלא הא דבעי ר' יונה אמאי לא תננן אף חלה עמהם אהאי מתניתין דסוף מסכת ערלה קאי דתנא חדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים ואכלאי כרם קאי כדאמרינן שם בש"ס שלנו. והכי מוקי ליה התם בש"ס ירושלמי והא האי תנא איירי מד"ס ומשום הכי בעי ר' יונה למה לא תננין אף חלה עמהם שהיא נמי מד"ס כמו כלאי הכרם דתנא לה הכא בסוף מסכת ערלה. ולפנינו אכתוב בסייעתא דשמיא מה שנשתבשו מקצת מן האחרונים ז"ל בזה ושם יתבאר הדבר יותר. והיוצא לנו מזה דאם תמצא לומר דחדש בח"ל אינו אלא מדרבנן מ"מ איסורו נוהג בכל מקום אפי' במקומות הרחוקים מארץ ישראל:
סימן ב
ואכתי נשאר לנו לבאר אם הלכה כת"ק דחדש בחוצה לארץ אינו אלא מדרבנן או הלכה כר"א דחדש בחו"ל דאורייתא מ"ט מושב בכל מקום שאתם יושבים משמע. ונראה לי להביא ראיה דחדש בחוצה לארץ דאורייתא וכר' אליעזר מהא דאמרינן התם בסוף פ"ק דקדושין (דף ל"ט) אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן לוקין על הכלאים דבר תורה אמר ליה ר' אלעזר ב"ר יוסי הא אנן תנן הכלאים מד"ס לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת אילן כדשמואל דאמר שמואל את חוקותי תשמרו חקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה. ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ אף שדך נוהג בין בארץ בין בחו"ל. ופריך ואלא הא דכתיב שדך ומשני ההיא למעוטי זרעים שבחוצה לארץ. וכתבו התוס' פירוש הקונטרס זרעים שבכרם דאין לוקין עליו אבל אין לפרש כלאי זרעים דקרקע דבהם לא אצטריך קרא כיון דחובת קרקע פשיטא דאינו נוהגת אלא בארץ. אבל כלאי זרעים שבכרם אצטריך קרא אע"ג דחובת קרקע הוא דסלקי דעתך למלפינהו בקל וחומר דחדש כיון דאיסורם איסור עולם ואסורים בהנאה. אבל זרעים לא מצי למילף מחדש בקל וחומר דהא כלאי זרעים דקרקע אינם אסורים בהנאה ע"כ. ונראה לי דע"כ למאן דאמר חדש בח"ל דרבנן אין צריך שדך למעוטי כלאי כרם שבח"ל דהא חובת קרקע היא וקרא למעוטי למה לי כיון דאי אפשר למלפינן בקל וחומר שהרי חדש גופא אינו נוהג מן התורה בחוץ לארץ. ולדידי' בע"כ שדך למעוטי הרכבת אילן קאתי שלא תנהג בח"ל לאפוקי מהאי הקישא שלא תקיש להרבעת בהמה להא מלתא נמי מה בהמתך בין בארץ בין בח"ל אף שדך דהיינו הרכבת אילן בין בארץ בין בחוץ לארץ דהא קיימא לן דאין הקישא למחצה ואתי שדך וגלי לן דלא אקיש רחמנא שדך לבהמתך אלא להא מילתא לחוד מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה אבל לא שתנהוג בחוץ לארץ כבהמתך וגלי לן קרא דע"כ האי היקישא הוי למחצה. וכיון דסברי' ליה לר' יוחנן דלוקין על כלאים דבר תורה. וא"כ לכולי מלתא אקשי רחמנא שדך לבהמתך ובע"כ שדך למעוטי כלאי הכרם שבחוץ לארץ הוא דאתי משום דס"ד למלפינהו בקל וחומר מחדש וש"מ דחדש בחוץ לארץ דאורייתא ס"ל לר' יוחנן. ואין לפרש דהא דקאמר הגמרא שדך למעוטי זרעים שבחוץ לארץ לאו מכלאי הכרם מיירי אלא מכלאי זרעים והא דאצטריך למעטינהו היינו משום דהוי ס"ד אמינא הואיל דאפיק רחמנא לכלאי זרעים ולהרכבת אילן תרווייהו מחד קרא דשדך לא תזרע כלאים הוי אמינא דנקיש נמי כלאי זרעים לבהמתך שינהוג בחוץ לארץ דהא האי קרא בדידהו נמי משתעי משום הכי אצטריך שדך למעטינהו לכלאי זרעים בחוץ לארץ. אבל הרכבת האילן מקשינן להרבעת בהמה שתנהוג בחוץ לארץ. ואיפכא ליכא למימר דהקישא אתא לכלאי זרעים שתנהוג בחוץ לארץ ושדך למעוטי הרכבת אילן הוא דאתא. דיש לומר כיון דעיקר איסורא דהרכבת אילן מפשטא דקרא דשדך לא תזרע כלאים לא אתא דהא לאו זריעה מקרי' וכי כתיב לא תזרע משמעותי' לכלאי זרעים הוא דאתא. אלא דמהאי היקשה דמה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ילפינן לעיקר איסורא דהרכבת אילן מסתברא נמי דלכולה מילתא איתקשי להדדי שינהוג אפילו בחוץ לארץ כמו הרבעת בהמה. וא"כ על כרחך שדך למעוטי כלאי זרעים שבחוץ לארץ הוא דאתי דאי אפשר לומר כן. שהרי אהא דתנן החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מד"ס כתבו התוס' וא"ת אמאי לא ילפינן כלאים מקל וחומר מחדש דנוהג בחוץ לארץ מדאורייתא דמה חדש שאין אסורו אסור עולם כו' ויש לומר דקסבר האי תנא דכתיב גבי כלאים שדך למעוטי זרעים שבחוץ לארץ כדאמר לקמן ואין לומר דערלה מיהו אתי בקל וחומר דחדש דאיכא למימר כלאים יוכיחו ע"כ. ושמע מיניה דהא דאמר שדך למעוטי כלאים שבחוץ לארץ מכלאי זרעים איירי. דאם לא כן תקשה כיון דסבירא לי' לתנא דידן דהחדש אסור מן התורה בכל מקום א"כ אמאי תנן והכלאים מד"ס דעל כרחך אי אפשר לפרש אלא כלאי הכרם. דאלו כלאי זרעים שרי לגמרי בחוץ לארץ כדרב יוסף דמערב ביזרני וזרע והרכבת אילן אסור מן התורה בחוץ לארץ וע"כ אי אפשר לאוקמי הא דתנן הכלאים מד"ס אלא בכלאי הכרם לחוד. וכיון דמכלאי הכרם מיירי דהוי מד"ס ולא ילפינן להוא מקו"ח מחדש ואפילו ר' יוחנן דאמר ערלה הלכה למשה מסיני דאע"ג דאי אפשר למילף כלאי הכרם מקו"ח מחדש בהאי צד דחומרא דאיתא נמי בערלה. דא"כ הלכה בערלה למה לי נילף בקו"ח. אלא ע"כ דאי אפשר למילף בקו"ח ערלה מחדש וה"ה כלאי הכרם נמי לא ילפינן מקו"ח תינח דאי אפשר למילף כלאי הכרם מחדש בקו"ח בהאי צד חומרא דאיתא נמי בערלה משום דא"כ הלכה למה לי אבל אכתי נילף לכלאי הכרם בקו"ח מחדש בהאי צד חומרא דאית' בכלאי הכרם וליתא בערלה. דהא הכי אמרינן התם תניא (קדושין ל"ח) ר"ש בן יוחאי אמר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגות בין בארץ בין בחוץ לארץ והוא הדין שינהגו. ומה חדש שאין איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ. כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן אינו דין שינהגו בין בארץ בין בחוץ לארץ. והוא הדין לערלה בשתים אלמא איכא חדא מילתא בכלאי הכרם מה שאין בערלה ובהאי צד נילף בקו"ח מחדש שינהגו בארץ בין בחוץ לארץ. אלא ודאי ש"מ דכלאי הכרם הוא דמיעטו משדך למימרא שאינו נוהג בחוץ לארץ. ולר' שמעון בן יוחי דסבירא לו מקו"ח מחדש שכלאי הכרם נוהגין בין בארץ בין בחוץ לארץ נמי צריך דסבירא לו שדך למעוטי הרכבת אילן בחוץ לארץ הוא דאתא דאילו כלאי הכרם לדידי' נוהג בחוץ לארץ מקו"ח מחדש ולכלאי זרעים ע"כ לא צריך למעוטי כמו שאין צריך למעוטי לתנא דידן דסבירא ליה כלאי הכרם אינו בחוץ לארץ דשדך למעוטי כלאי הכרם הוא דאתא דאילו כלאי זרעים מיעוטא למה לי דחובת קרקע היא הא לרשב"י נמי דהא לא שמעינן לי' דפליג בהאי סברא. והא נמי ליכא למימר דלרשב"י לא משמע ליה שום מיעוטי משדך. אלא וודאי פשיטא להש"ס דליכא למ"ד דשדך לאו מיעוטי משמע וא"כ הא מילתא דר' יוחנן לא מיתוקמי דלוקין על הרכבת אילן מן התורה אלא לתנא דמתניתין דסוף מסכתא ערלה לחוד דסבירא לי' החדש אסור מן התורה בכל מקום והכלאים מד"ס. הרי אע"ג דסבירא לי' דחדש אסור מן התורה מ"מ סבירא לי' דכלאים מד"ס. והא מתניתין ע"כ כר' שמעון בן יוחי לא אתיא ונימא דהאי כלאים מד"ס דקאמר היינו הרכבת אילן דא"כ קשי' מציעותא דערלה הלכה ואילו לרשב"י ערלה מקו"ח קאתי ולא מהלכה (והא נמי ליכא למימר דהאי כלאים מד"ס דתנן היינו כלאי זרעים דהא פשיטא לו דכלאי זרעים בחוץ לארץ מד"ס שרי כדרב יוסף דמערב ביזרני וזרע דכיון דבארץ הם אינם אסורים באכילה והנאה בחוץ לארץ לא גזרו בהם רבנן) וכיון דע"כ מתניתין לא אתיא כרשב"י וכל שכן דלא אתיא כר' אליעזר בר' שמעון דפליג התם אאבוה דהא סבירא לי' דחדש אינו נוהג בחוץ לארץ ואילו האי תנא קאמר ברישא דחדש אסור מן התורה בכל מקום משמע ליה לר' יוחנן דהא דתנן הכלאים מד"ס בכלאי הכרם מיירי ולא בהרכבת אילן דאי סלקא דעתך בהרכבת אילן מיירי. א"כ תקשי כיון דסבירא ליה לתנא דידן דהרכבת אילן בחוץ לארץ לאו דאורייתא מאי טעמא גזרו רבנן כלל בחוץ לארץ דהרי כמו שלא גזרו על כלאי זרעים בחוץ לארץ כדרב יוסף דמערב ביזרני וזרע בחוץ לארץ מטעמא דכיון דבארץ אינם אסורים באכילה והנאה בחוץ לארץ לא גזרו בהו רבנן מהאי טעמא נמי אי הרכבת אילן בחוץ לארץ לאו דאורייתא מדרבנן נמי משרי שרי. אלא ודאי האי הכלאים מד"ס דתנן ע"כ אי אפשר לאוקמי אלא בכלאי הכרם לחוד וסבירא לי' לר' יוחנן כיון דכלאי הכרם לתנא דידן אינו אלא מד"ס ולא יליף לכלאי הכרם מקו"ח מחדש שהרי סברא לי' להאי תנא דחדש אסור מן התורה בכל מקום ש"מ דסבירא ליה דשדך למעוטי כלאי הכרם ואתי קרא ומפקי ליה מקו"ח וכיון דשדך למעוטי כלאי הכרם אתי. א"כ הרכבת אילן נוהג בחוץ לארץ מדאורייתא מדאיתקש לכלאי בהמה דהא קים לן אין היקש למחצה. דבשלמא למ"ד דחדש בחוץ לארץ מדרבנן ולא צריך שדך למעוטי כלאי הכרם דמהיכי תיתי לריבוי' הא חובת הגוף היא וקו"ח ליכא. כיון דחדש בחוץ לארץ גופא דרבנן א"כ ע"כ שדך למעוטי הרכבת אילן הוא דאתא וקמ"ל למעוטי מהקישא שלא תיקש להרבעה וגלי לן קרא דהאי הקישא למחצה איתקש. וכן לרשב"י דיליף מקו"ח דכלאי הכרם אסורין בחוץ לארץ מן התורה נמי ע"כ היקש למחצה הוא דהא ע"כ שדך למעוטי הרכבת אילן בחוץ לארץ אתא ולמעוטי מהקישא קאתי אבל לתנאי דמתניתין דסבירא לי' חדש אסור מן התורה בכל מקום ואפילו הכי כלאי הכרם אינו נוהג בחוץ לארץ אלא מד"ס ולא יליף להו מקו"ח מחדש ש"מ דסבירא ליה דשדך למעוטי מקו"ח קאתי. וא"כ ודאי ע"כ יש להקיש כלאי אילן לכלאי בהמה שינהג בחוץ לארץ דהא קים לן אין היקש למחצה וגם קרא לא גלי לן דיהי' האי היקישא למחצה כיון דקרא דשדך לכלאי הכרם קא אתי אם כן הקישא כדקאי קאי כיון דלא אפקי קרא מהקישא כדגלי לן קרא אליבא דאינך תנאי דע"כ אתי קרא ואפקי להאי הקישא מהא כללא דאין הקיש למחצה. ונראה לי טעם פלוגתייהו דרשב"י דיליף מקו"ח דחדש דכלאי הכרם נוהג מן התורה בחוץ לארץ ושדך למעוטי הרכבת אילן ע"כ איתקש למחצה שדך לבהמתך והאי תנא דמס' ערלה אע"ג דסבירא ליה חדש בחוץ לארץ דאורייתא אפילו הכי כלאי הכרם מד"ס ואליבי' דידיה סבירא ליה לר' יוחנן דהרכבת אילן נוהג בחוץ לארץ מן התורה מהקישא דשדך לבהמתך דלכולהו מילתא איתקש דהא אין היקש למחצה דיש לאמר דהיינו טעמא משום כיון דע"כ שדך למעוטי חוץ לארץ הוא דאתי ואי אפשר לך למעט אלא חדא מהני תרתי או כלאי הכרם דלא אתי מקו"ח מחדש כיון דסבירא להו להני תנאי דחדש בחוץ לארץ מדאורייתא ואתי שדך ואפיק מהאי קו"ח או שדך קא ממעט הרכבת אילן דלא תקיש להרבעת בהמה דנוהג בחוץ לארץ וקאתי שדך ואפיק מהאי הקישא וקמ"ל קרא דע"כ האי הקישא למחצה הוא דאיתקיש ולא ככל הקישא דעלמא דלא גלי לן קרא דקים לן בכל דוכתא אין הקישא למחצה ובהא פליגי. רשב"י סבר קו"ח עדיף מהקישא ומוטב שנאמר דהאי שדך אפיק מהקישא דנהוי למחצה משנאמר דאפיק מקו"ח. ותנא דמסכת ערלה סבירא ליה דהקישא עדיף מקו"ח ומוטב שנאמר האי שדך אתא וקא אפיק קו"ח והקישא כדקיימא קיימי ולא הוי הקישא למחצה משנאמר דקו"ח כדקאי קאי ואתי קרא דשדך ואפקא מהקישא דהוי למחצה שהרי קים לן אין הקיש למחצה:
וכהאי גוונא איכא פלוגתא דרבי ורבנן בגיטין פ' השולח (דף מ"א) גבי' המשחרר חצי עבדו דפליגי אי הקיש עדיפא אי גזרה שוה עדיפא. ואפילו למאי דמסיק התם דכולא עלמא גזירה שוה עדיפא מהקישא היינו טעמא כדפירש רש"י התם דכיון דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו שנאמרה בסיני. עדיפא מהקישא דאדם דן מעצמו אבל ק"ו דקים לן דאדם דן קו"ח מעצמו איכא למימר דהקישא עדיף מקו"ח ואפילו היכא דאם תדרוש לקו"ח מ"מ אי אתה עוקר את כל ההקיש לגמרי אלא שנעשה הקיש למחצה כגון הכא שאם אתה דורש שדך למעוטי הרכבת אילן שאינו נוהג בחוץ לארץ מ"מ אי אתה עוקר את כל ההקיש. שהרי אכתי אצטריך הקישא מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ותלמד מהאי הקישא עיקר איסורא דהרכבת אילן דאית ביה איסורא מיהת בארץ ישראל אלא שנעשה הקיש למחצה. אבל כלאי הכרם נוהג בחוץ לארץ בקו"ח מחדש. אבל אם אתה דורש שדך למעוטי כלאי הכרם ולא למעוטי הרכבת אילן כדי שלא תהי' הקיש למחצה נמצאת אתה עוקר את כל הקו"ח דכלאי הכרם מחדש לגמרי ולא אהני קו"ח מידי. מ"מ אפילו בכהאי גוונא לתנא דמסכת ערלה ולר' יוחנן דקאי בשיטתי' אמרינן הקישא עדיף מקו"ח ומוטב שתעקר הקו"ח לגמרי משתדרוש קו"ח וההיקש יהי' למחצה. ולא תקשה לך מהא דמסיק ריש פרק ד' דזבחים (דף מ"ח). ובכריתות פרק דם שחיטה (דף כ"ב) דכולי עלמא הקישא עדיף מגזירה שוה והיקשו התוספות מהא דגיטין דאמרינן דכולי עלמא גזירה שוה עדיפא מהקישא ותירצו דהא דקאמרינן לכולי עלמא הקישא עדיפא היינו לענין דטוב לנו לעשות הגזירה שוה למחצה ממה שיבטל ההקיש לגמרי ע"כ היינו דווקא גבי הקישא אמרינן הכי דכיון דע"כ הקישן קרא אי אפשר לבטל את ההקש לגמרי דא"כ הקישא דכתב רחמנא למה לי ומוטב לעשות הגזירה שוה למחצה אע"ג דקים לן אין גזירה שוה למחצה ואצטריך הקישא להא מלתא וגזירה שוה למלתא אחריתא. אבל קו"ח דלא אתי מריבוי' דקרא אלא מסברא בעלמא הקישא עדיף כיון דקים לן אין הקיש למחצה ומוטב שנבטל הקו"ח משיבטל האי כללא דאין הקיש למחצה הכי סבירא תנא דמסכת ערלה ור' יוחנן דקאי בשיטתי'. ורשב"י סובר דכל כהאי גוונא מוטב נדרוש קל וחומר והקישא כי אתי למחצה הוא דאתי משנימא אין היקש למחצה ותעקר את הקו"ח לגמרי שלא תדרוש ליה כלל. וכש"כ למה שפירשו התוס' התם בזבחים ובגיטין דהיינו טעמא דאמרינן בגיטין דכו"ע גזירה שוה עדיפא מהקישא משום דעיקר שטר שחרור מג"ש ילפינן לה ע"כ. הא לאו הכי היקשא עדיפא דאתי שפיר טעמא דתנא דמס' ערלה. וגם טעמא דרשב"י נמי ניחא והמבין יבין מעצמו כשמעיין שם בסוגיא דגיטין וזבחים. ואין להאריך עוד בזה. רק נשאר לנו לבאר דבר אחד בסוגיא זו דקדושין שאנו עוסקים בה דיש להקשות לתנא במתניתין דמסכת ערלה. ולר' יוחנן דקאי בשיטתי' דסבירא להו הרכבת אילן בחוץ לארץ נוהג מן התורה וכלאי הכרם אינו נוהג אלא מד"ס. וכי אתי' שדך לאפוקי מקו"ח דלא תדרשי' לגמרי דלמא כי אתי' שדך לאפוקי כלאי זרעים הוא דאתא שאינם אלא מדרבנן לכולי עלמא. ואע"ג דחובת קרקע הוא אצטריך קרא למעוטי. דסד"א אינהו נמי איתקוש לכלאי בהמה. שהרי אינהו נמי מהאי קרא דשדך לא תזרע כלאים נפקא לי'. דפשטא דקרא בגוייהו משתעי. ומנא לן דשדך לאפוקי מקו"ח הוא דאתי למעוטי כלאי הכרם. ויש לומר דע"כ הא הקישא דשדך לבהמתך להרכבת אילן לחוד הוא דמשמע לי' להאי תנא דקאתי ותלמוד מכאן לעיקר איסור דהרכבת אילן הכי. דמה בהמתך בהרבעה שהוא דבר ניכר ומסויים אף שדך בהרכבה נמי מיירי בדבר שהוא ניכר ומסויים. ולא מכלאי זרעים לחוד איירי קרא שאינם ניכרים ומסויימים ולא הוי דומי' דבהמתך שהיא דבר ניכר ומסויים ותלמוד מכאן לעיקר איסור דהרכבת אילן מין בשאינו מינו דלא מצינו לו בכל התורה כולה שאסור אלא מכאן. וכיון שמהאי הקישא אתה למד שאסור הרכבת אילן מדאתקש לבהמתך. אקשי נמי לכל מילי. כיון דעיקר איסורו מהאי הקישא דאתקש לבהמתך קא אתי. ואימא נמי מה בהמתך בין בארץ בין בחוץ לארץ אף שדך דהרכבה כן. כיון דמהקישא דבהמתך ילפית לאיסורי' דידי' אקשי נמי לבהמתך שתנהוג בחוץ לארץ. אבל כלאי זרעים בהדיא כתיבא. ולא צריך ללמוד עיקר איסורו מכלאי בהמה. דהא פשטא דקרא בגווייהו משתעי ולא אתקש כלל לכלאי בהמה ובלא קרא נמי מסברא ידעינן לה שאינו נוהג בחוץ לארץ. דהא חובת קרקע היא. ולא צריך קרא דשדך למעוטינהו. וכי אתי מעוטי לכלאי הכרם הוא דאתי. ולאפוקי מקו"ח מחדש קא אתי. ותדע לך דאי לא תימא הכי כדאמרן תקשה לך מה חזית דאקשית הכי מה כלאי בהמה בין בארץ בין בחוץ לארץ משום דחובת הגוף היא. אף שדך אע"ג דחובת קרקע היא בין בארץ בין בחוץ לארץ אימא איפכא. מה שדך בארץ אין בחוץ לארץ לא. דחובת קרקע היא. אף בהמתך אע"ג דחובת הגוף היא בארץ אין בחוץ לארץ לא. ואע"ג דקולא וחומרא לחומרא מקשינן. מכל מקום יש לדרוש הכי משום דאורחי' דקרא דסיפא מפרש לרישא. כמ"ש התוס' בפסחים פרק אלו עוברין (דף מ"ג) גבי הא דקאמר התם סד"א כל שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ וס"ד לפטור נשים מבל תאכל חמץ הואיל ואינו בקום אכול מצה דמצות עשה שהזמן גרמא היא תימה לר"י היכי ס"ד לדרוש הכי. אדרבא איפכא יש לדרוש דלחומרא מקשינן. ואומר ר"י דס"ד דאורחי' דקרא דסיפא מפרש לרישא משום הכי אמר דבאכילת מצה תלוי דכתיבא בסוף ע"כ. והכא נמי נדרוש הכי. אלא ע"כ דאין להקיש כלאי בהמה וכלאי זרעים אהדדי אלא כלאי בהמה ואילן לחוד משום דעיקר הרכבת אילן מהאי היקשא אתי. וכיון דהכי הוא אין סברא לדרוש ולהקיש מסיפא לרישא בהמתך לשדך כיון דכל עצמו של איסור שדך דהרכבת אילן מבהמתך אתי' לא מסתבר להקיש טפל לעיקר (צ"ל עיקר לטפל). וע"כ כי אתי' היקישא לחומרא אתי' ולהקיש שדך לבהמתך שתנהוג בחוץ לארץ אתי'. אלא שראי' זו מפרק אלו עוברין יש לדחות שהרי תירצו שם התוס' בענין אחר. וזה לא שייך כאן. מ"מ הדברים ברורים מעצמן. וכיון דע"כ מוכח דאין צריך קרא למעוטי כלאי זרעים משדך שלא תנהוג בחוץ לארץ. ע"כ כי קאמר הגמרא למעוטי זרעים שבחוץ לארץ אכלאי הכרם קאי דסד"א למילף מקו"ח מחדש. וא"כ לת"ק דר' אליעזר דסבירא ליה חדש בחוץ לארץ מדרבנן קרא למעוטי כלאי הכרם לא צריך דפשיטא דהא חובת קרקע היא ובקו"ח לא אתי' ש"מ דלדידיה שדך למעוטי הרכבת אילן אתא ולאפוקי מהקישא דשדך לבהמתך אתי'. וא"כ ר' יוחנן דאמר לוקין על כלאי אילן דבר תורה ושדך למעוטי כלאי הכרם אתי'. ש"מ דמדאתי לאפוקי מקו"ח מחדש דחדש בחוץ לארץ דאורייתא. ואע"ג דהוי פלוגתא דאמוראי בתראי במנחות שם בפרק ר' ישמעאל אי חדש בחוץ לארץ דאורייתא או דרבנן. מכל מקום הואיל וסלקא שמעתא זו דר' יוחנן דאמר לוקין על כלאי אילן דבר תורה כאן במסכת קדושין בסתמא בלי מחלוקת ש"מ דחדש בחוץ לארץ דאורייתא הכי הלכתא. וכן דרך הפוסקים בהרבה מקומות לפסוק הלכתא מהאי טעמא דאמרן:
ועוד יש להביא ראיה מההיא דפ' ר' ישמעאל דאמר התם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר קסברי חדש בחוץ לארץ דרבנן ולספיקא לא חיישינן. ורבנן דבי רב אשי אכלו בצפרא דשבסר. קסברי חדש בחוץ לארץ דאורייתא משום הכי חיישי לספיקא דקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא. וכיון דחזינן לכולהו רבנן דבי רב אשי ולרבינא משמיה דאבוה דכולהו ס"ל דחדש בחוצה לארץ דאורייתא הלכתא כוותייהו לגבי רב פפא ורב הונא בריה דר' יהושע. חדא דבתראי נינהו וקים לן מאביי ורבא הלכתא כבתראי. ועוד דרבים נינהו וקי"ל הלכה כרבים. ותמהני על הרי"ף ושאר פוסקים שהכריעו דהלכה כר' אליעזר משום דסתם לן תנא כוותי'. דמה ענין סתם משנה לגבי פלוגתא דאמוראי וכמ"ש הרא"ש גופא בכתובות (פרק אלו נערות). גבי פלוגתא דר' מאיר וחכמים אי קטנה יש לה קנס כהאי גוונא. אבל הדבר ברור דהלכה כר' אליעזר מטעמא דפרשתי. ולא תקשי לך אהא דפסק הרמב"ם בפ"י מהלכות מאכלות אסורות דחדש בחוץ לארץ דאורייתא. והרי תנן במנחות (ריש פרק ט' דף פ"ג) כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ ומחוץ לארץ מן החדש ומן הישן. חוץ מן העומר ושתי הלחם. שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ. ואמרינן בגמרא דמתני' דלא כהאי תנא. דתניא ר' יוסי ב"ר יהודא אומר עומר בא מחוץ לארץ. ומה אני מקיים כי תבאו אל הארץ שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ קסבר חדש בחוץ לארץ דאורייתא היא דכתיב ממושבותיכם כל מקום שאתם יושבים משמע וכי תבואו זמן ביאה היא וכיון דאורייתא היא אקרובי נמי מקרבינן. אלמא למ"ד חדש בחוץ לארץ דאורייתא אקרובי נמי מקרבינן. וע"כ הא דתנן שאין עומר בא אלא מן הארץ משום דסבירא ליה חדש בחוץ לארץ דרבנן והואיל דמן התורה אין אסור חדש נוהג בחוץ לארץ לא מקריבינן לעומר מיניה. והרי הרמב"ם פסק בפרק ז' מהלכות תרומות ומעשרות דאין עומר בא מן חוץ לארץ ואמאי כיון דחדש נוהג בחוץ לארץ אמאי אין מקרבינן עומר מיני'. וגם על הרי"ף וש"פ יש לתמוה שהכריעו דהלכה כר' אליעזר דאמר חדש אסור מן התורה בחוץ לארץ משום דסתם לן תנא כוותי'. דתנן החדש אסור מן התורה בכל מקום. והרי סתם לן תנא נמי כת"ק דר"א דחדש אינו נוהג בחוץ לארץ מדאורייתא מדתנן סתמא במנחות שאין עומר בא אלא מן הארץ ולא מחוץ לארץ ש"מ דחדש בחוץ לארץ דרבנן. דאי ס"ד דאורייתא אקרובי נמי מקריבינן וא"כ מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא. ויש לומר דוודאי אפילו למ"ד חדש בחוץ לארץ דאורייתא מ"מ איכא למימר דאפ"ה אקרובי לא מקריבינן מיניה דמיעט רחמנא מדכתיב כי תבואו. והיינו טעמא דתנא דמתניתין סבירא ליה דאין עומר בא מן חוץ לארץ. אע"ג דחדש בחו"ל דאורייתא ולא סבירא ליה כר' יוסי ב"ר יהודא דדריש כי תבואו לזמן ביאה אתא. ומ"מ אע"ג דסבירא ליה לר' יוסי ב"ר יהודא כי תבואו זמן ביאה היא מ"מ צריך לומר דהגמרא סבירא ליה חדש בחוץ לארץ דאורייתא הוא. דאם לא כן אע"ג כי תבואו זמן ביאה מ"מ אפילו בלא מיעוטא דקרא אי אפשר להביא עומר מחוץ לארץ כיון שאין אסור חדש נוהג בו. אבל למ"ד חדש בחוץ לארץ דאורייתא מ"מ סבירא ליה דאין עומר בא מחוץ לארץ משום דכתב רחמנא כי תבואו דמשמע מארץ אין מחוץ לארץ לא. תדע שהרי משמע שם במנחות דר' עקיבא סבירא ליה דאין עומר בא מחוץ לארץ. ואע"ג דר' עקיבא סבירא ליה שם בפ"ק דקדושין דמושבות בכל מקום שאתם יושבים משמע וחדש בחוץ לארץ דאורייתא ואפ"ה אין עומר בא מחוץ לארץ לר' עקיבא אלא וודאי כדאמרן. וגם רב כהנא וחביריו (בראש השנה דף י"ג) גבי עומר שהקריבו בכניסתן לארץ משמע דסבירא להו ממושבותיכם כל מקום שאתם יושבים משמע וחדש בחוץ לארץ מדאורייתא:
סימן ג
ולענין אם חדש נוהג בשל נכרי או לא כבר הסכימו התוס' והרבה מכת הראשונים ז"ל שחדש נוהג בשל נכרי ולא פקפק אדם מעולם עד שקם בעל ב"ח והתיר לן והורה דחדש אינו נוהג בשל נכרים. ומשבח א"ע שסתר את ראיות התוס' וסיעתם. והרבה ראיות לדעתו להוכיח שאינו נוהג בשל נכרים וכל דבריו וראיותיו אין בהם ממש. ולא עוד ממקום שהוא עוזר לו הוא כנגדו. ולא די שאסור חדש מרופה מאוד (במלכות זו) אלא שריפה ידי אנשים היראים לנפשם וחרדים לבלתי עבור על אסור חדש של תורה סומכים עליו שאינו נוהג בשל נכרים. בכן אזרתי כגבור חלציי להראות לכל שלא ירד לסוף דעת רבותינו בעלי תוספות וכל דבריו וראיותיו בזה בנוים על קתו"ב. הנה בטור יורה דעה (סימן רצ"ג) כתב ואיסור זה נוהג כו' בין בשל ישראל בין בשל נכרי. וכתב הב"ח זה אינו מפורש בתלמוד גם הרי"ף והרא"ש בקדושין ובמסכת פסחים וכן הרמב"ם (פ"י מהלכות מ"א) כתב בסתם דחדש אסור בחוץ לארץ ומדכתב הרב (בפ"י מהלכות מ"ש) דערלה נוהג אף בשל גוים וגבי חדש לא כתב דנוהג בשל נכרי אלמא דבחדש אין אסורו אלא בשל ישראל אבל לא בשל גוי ע"כ. ואין זה אלא פטומי מילי ואפושי גברי בחנם. הלא ידוע שהרי"ף והרמב"ם אין מעתיקין אלא דברים המפורשים בש"ס בהדי'. אבל אין דרכם לכתוב כל חדושי דינים שיש להוכיח מתוך דקדוקים ופלפולים מן הש"ס וזו רבו כמו רבו הרבה דינים שחדשו הבאים אחריהם מתוך עיון ופלפול. ובפרט רבותינו בעלי תוספות ז"ל אשר לבבם היה כלבבי אריות וכולן הלכות פסוקות הם אע"פ שלא כתבם הרי"ף והרמב"ם. ולא משום דלא ס"ל ז"ל השמיטום אלא משום שאין דרכם להעתיק אלא דינים המפורשים בש"ס בהדיא. ומהאי טעמא לא כתבו נמי דחדש נוהג בשל נכרי משום שאינו מבואר בהדיא בגמרא. ומ"ש שכתב הרמב"ם (בפ"י מהלכות מ"ש) דערלה נוהג בשל נכרי לא העתיק דברי הרמב"ם כהויתן כדי לחזק דבריו וזה לא יתכן. והילך דברי הרמב"ם כלשונו שכתב שם. זה שנטעו עו"ג עד שלא באו אבותינו לארץ פטור. אבל משבאו לארץ אף מה שנטע נכרי חייב שנאמר כי תבואו לארץ ונטעתם משעת ביאה. ומשנה שלימה היא בפ"ק דמסכת ערלה. עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור. נטעו אע"פ שלא כבשו חייב ע"כ נכרי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק חייב בערלה. ובירושלמי אמרינן הכי שם תניא נכרי שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן חייב בערלה. עוד כתב שם הרמב"ם ויש לנכרי נטע רבעי שאם בא לנהוג במצוה זו הרי הוא קדש כמו נטע רבעי של ישראל ומשנה שלימה הוא סוף פ"ג דתרומה רי"א אין לנכרי כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו. הרי שלא חידש הרמב"ם מדעתו שום דבר בדינים אלו אלא העתיק דברי המשנה והירושלמי לבד כמו שמצאם שנוים בפירוש. וגבי חדש שלא מצא מבואר בהדיא בשום דוכתא דנוהג בשל נכרים הוא ז"ל גם כן לא חש לכתבן מדעתו. וכש"כ מה שכתב שהרא"ש לא כתב שחדש נוהג בשל נכרים הלא בתשובה כתב בהדיא שנוהג בשל נכרים בפשיטות. גם בפ"ק דקדושין הביא ראיות הרבה שערלה וכלאים נוהגים בשל נכרי. וממילא משמע דה"ה לחדש שנוהג בשל נכרים דמ"ש חדש מערלה וכלאים. אף על גב שהב"ח רוצה לחלק ביניהם כמ"ש לקמן מכל מקום אין בדבריו שט"ו. וכמו שאבאר בסייעתא דשמיא ומעולם לא עלה ע"ד שום חכם לחלק ביניהם. רק הב"ח הוא יחיד בדבר זה. ודבריו למו"מ. עוד כתב הב"ח אלא שהתוס' פ"ק דקדושין (דף ל"ז) כתבו דבירושלמי משמע דחדש נוהג בשל נכרי דפריך עלה מתניתין דקתני אף החדש אמאי לא תנא חלה ומשני לפי שאינו בשל נכרים משמע דחדש דקתני במשנה נוהג בשל נכרים וכיוצא בזה כתב המרדכי בשם ראב"י ומהר"ם וכ"כ הרא"ש בתשובה וכ"כ בסמ"ק ואחריהם נמשכו האחרונים בתשובותיהם וכולן נתלים בדברי ר"י שבתוס'. ותימה מאי ראיה מביא ר"י מירושלמי דהא וודאי הוא הא דפריך לשם אמאי לא תנא חלה לא אדברי ר"א דאמר אף החדש פריך אלא אדברי ת"ק דאמר חוץ מן הערלה והכלאים פריך אמאי לא תנא חלה ומשני לפי שאינו נוהג בשל נכרי כמו ערלה וכלאים דנוהג אף בשל נכרים. והשתא איכא למימר דחדש אינו נוהג לר"א אלא בשל ישראל. והא דלא תני ר"א חלה כמו דתני חדש משום דבחלה לא פליג את"ק דת"ק נמי מודה דנוהג בשל ישראל. אלא דחדש דס"ל לת"ק דאינו נוהג בחוץ לארץ אפילו בשל ישראל קאמר ר"א אף החדש אסור בשל ישראל. ועוד האריך בזה הרבה בדברים שאינם של טעם ואין צורך להעתיקם. והנה מהבאים אחריו פלפלו בדבריו זה בונה וזה סותר. גם דודי אחי אמי הגאון מו"ה יחזקאל ז"ל בספרו כנסת יחזקאל סי' מ"א כתב בזה הרבה. ואינני אכניס ראשי בפלפולים ודקדוקים כאלו שאין זה דרכן של תורה. ולא דרכו בה רבותינו הגדולים הקדמונים. רק דקדוקים קלושים שלמדו א"ע בדורות אחרונים לחדד את התלמידים משנתמעטו הלבבות וננעלו שערי בינה והרגילו עצמם בזה עד שהרגל נעשה טבע ודורכים בה ומשתמשים בזה הדרך בפסקים ודינים. ומעתה בטל כבוד התורה וכל איש חכם בעיניו אף שאיננו יודע צורתא דשמעתא מחבר חבורים בתשו' ודינים ובודאי ראוי לקרוע על זה כמו על ס"ת שנשרף והתורה חוגרת שק עליהם וה' הטוב יכפר בעד. ונחזור לענינינו מה שהקשה הב"ח על התוס'. ורוצה לסתור ראייתם דהא דאמרינן בירושלמי דמה"ט לא תני חלה לפי שאינה בשל נכרים לאו אדר"א דאמר אף החדש קאי אלא אתנא קמא דאמר חוץ מן הערלה וכלאים קאי דנוהגין בשל נכרים אבל חדש אינו נוהג בשל נכרים ומשבח א"ע בזה שהציע דבריו אלה לפני חכמי דורו ולא היו מי שיסתור דבריו. ואני אומר בנין שאין לו יסוד נסתר מאליו. דלו יהי' כדבריו דהירו' אדברי ת"ק קאי ולא אדר"א. מ"מ ש"מ דערלה וכלאים נוהגין בשל נכרים. ואין כח ביד נכרי להפקיע מצותן א"כ ממילא ש"מ דאין כח ביד נכרי להפקיע נמי את איסור חדש וחדש נוהג בשל נכרים דמ"ש חדש מערלה וכלאים בהאי מלתא. והרי תראה שהתוס' הביאו ראיה דחדש נוהג בשל נכרים מכלאים. וכמו שאכתוב לקמן בס"ד. ודבר ברור הוא דאין טעם לחלק ביניהם. אלא שהב"ח אחר שהאריך הרבה בזה כתב בתוך דבריו אבל חדש שאינו אסור בשל נכרים אפילו בארץ מדכתיב קצירכם דיליף מינה שאין העומר בא אלא מקציר ישראל א"כ ממילא משמע כיון דתלי רחמנא איסור חדש בהבאת העומר כדכתיב ולחם וקלי וגומר מעתה כשם שאין עומר בא אלא מקציר ישראל כך אין איסורו נמי אלא בקציר ישראל וכדאמרי' ע"כ. אין דבריו נכונים כלל וכי איסור חדש תלוי דווקא בעומר ואין איסורו נוהג אלא דווקא במה שהעומר בא ממנו ותילף מינה הואיל ואין עומר בא מקציר נכרי ה"ה שאין איסור חדש נוהג בשל נכרי הא לא תלי רחמנא איסור חדש בעומר כלל אלא היתר חדש הוא דתלוי בעומר בזמן שב"ה קיים דהעומר מתיר חדש בזמן מקדש ושלא בזמן מקדש יום הבאת עומר מתיר. אבל אין איסור חדש תלוי דווקא בדבר שהעומר בא ממנו:
תדע שהרי תנן בריש פ"ט דמנחות שאין עומר בא מחוץ לארץ ואפילו הכי קים לן דחדש בחוץ לארץ דאורייתא כר"א דסבירא ליה הכי. וכן כתבתי למעלה דאפילו ר"א מודה דאין עומר בא מחוץ לארץ אע"ג דחדש בחוץ לארץ דאורייתא וש"מ איסור חדש נוהג אפילו במקום שאין העומר בא ממנו. וה"ה דנוהג בשל נכרי. אע"ג דאין עומר בא מקציר נכרי. אלא וודאי דאין איסור חדש תלוי בעומר מידי. ולא תלה רחמנא איסור חדש בעומר אלא איסור קציר חדש לחוד שאסור לקצור לפני העומר ואין איסורו אלא ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר אבל ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר. כדגרסינן בפרק ר' ישמעאל (דף ע"א) תניא ר' בנימין אומר כתוב אחד אמר. וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר. וכתוב ראשית קצירכם אל הכהן. הא כיצד ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר. וממקום שאי אתה מביא אתה קוצר וקצירה דתלוי בהבאת עומר משום דכתיב ראשית קצירכם שיהי' תחלה לכל הנקצרים ודוקא ממקום שאתה מביא דאילו ממקום שאי אתה מביא לא דהא כתיב וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר. וקציר גופא טעמא דכתב רחמנא וקצרתם את קצירה הא לאו הכי הוה אמינא דאפילו ממקום שאי אתה מביא נמי אי אתה קוצר. ואע"ג דתלה רחמנא לאיסור קצירה בעלמא. דהא כתיב ראשית קצירכם אל הכהן כש"כ איסור אכילת חדש דלא תלוי כלל בעומר ואיסורו נוהג אפילו ממקום שהעומר בא ממנו. ועוד תדע שהרי תנן התם קוצרין בית השלחין שבעמקים אבל לא גודשין וטעמא דקוצרין משום דאין עומר בא מהם מ"מ תבואה הגדלה בם איסור חדש נוהג בהם לאכילה שהרי אין גודשין משום דלמא אתי למיכל מיני' וש"מ דאסורה באכילה. דהא ליכא למימר דאין הכי נמי דמדאורייתא חדש של תבואה הגדילה בבית השלחין שרי באכילה הואיל ואין עומר בא מהן ומדרבנן הוא דאסור. דא"כ תקשה לך מאי פריך שם בפרק ר' ישמעאל דף ס"ז ובפרק קמא דפסחים (דף י"א) אהא דסבירא לר' יהודא דאין בודקין חמץ לבתר איסורא דהיינו לאחר שש שעות של ערב פסח גזירה דלמא אתי למיכל מיניה. ופריך מדתנן משקרב העומר יוצאין ומצאים שוקי ירושלים שהוא מלא קמח וקלוי ולא גזר ר' יהודא דלמא אתי למיכל מיניה ושני רבא שאני חדש מתוך שלא היתרת ליה אלא ע"י קיטוף הוא זכר. הדר פריך מהא דקוצרין מבית השלחין ולא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה. ומאי קושיא דלמא שאני חמץ לאחר שש שעות דאסור מדאורייתא לר' יהודא כדאמרינן בפסחים פרק כ"ש (דף כ"ח) שפיר גזר דלמא אתי למיכל מיניה אבל הא דבית השלחין דאפילו אם אתי למיכל מיניה לא קא עביד איסורא דאורייתא כיון דאין עומר בא ממנו. משום איסורא דרבנן לא גזרי דלמא אתי למיכל מיני' במקום פסידא. כי האי דאי משהי לי' פסידא. אבל בגדישה דליכא פסידא גזרו דלמא אתי למיכל מיני'. דזהו טעמא דקוצרין אבל לא גודשין כמ"ש התוס' שם בפ"ק דפסחים. אבל גבי חמץ לאחר ו' דאף על גב דמשום מצות ביעור יש להתיר כמו משום פסידא כמש"כ התוספות. מכל מקום א"ל הואיל ואי אתי למיכל מיניה איכא איסורא דאורייתא אפילו במקום מצוה גזרי' והוא הדין נמי למקום פסידא באיסורא דאורייתא גזרינן. והא דלא גזרי קצרי בית השלחין משום דהוי פסידא היינו משום דאי נמי אתי למיכל מיני' לא עבר אלא איסורא דרבנן במקום פסידא והוא הדין במקום מצוה באיסור דרבנן לא גזרי דלא אתי למיכל מיניה ואפילו לפי מה שאכתוב לקמן בסימן. דטעמא דאבל לא גודשין לאו משום דלמא אתי למיכל מיניה. מ"מ מדרמי מהא דקוצרין בית השלחין אחמץ ולא חייש ר' יהודא דלמא אתי למיכל מיניה גבי בית השלחין ש"מ דאיסור אכילת חדש דבית השלחין דאורייתא ודלא כהב"ח ז"ל. אלא וודאי ש"מ דאכילת חדש הגדילה בבית השלחין איכא אסורא דאורייתא. אף על גב שאין מביאין את העומר ממנו. והשתא פריך שפיר דכמו דלא גזרו רבנן בבית השלחין שלא לקצור. דלמא אתי למיכל מיני' משום פסידא. אע"ג דאי אכיל מיני' קא עביד אסורא דאורייתא ש"מ דמשום פסידא אפילו בדאורייתא לא גזרו דלמא אתי למיכל מיני' ה"ה חמץ לאחר שש שעות משום מצות ביעור נמי לא נגזור דלמא אתי למיכל מיני' כמו שלא גזרו משום פסידא אפילו במקום שאם עבר ואכיל עבר אדאורייתא. מ"מ ש"מ דאכילת חדש מקרקע בית השלחין איכא אסורא דאורייתא. ואע"ג דאין עומר בא ממנו. וה"ה קציר נכרי אע"ג דאין עומר בא ממנו. מכל מקום חדש נוהג בשל נכרי מדאורייתא וכדאמרן. ודלא כב"ח דתלוי איסור חדש בדבר שהעומר בא ממנו דווקא:
עוד כתב הב"ח אהא דכתב הרא"ש בתשובה. וכן פסקו בכל החבורים דחדש נוהג בשל נכרים. ודבר תימא הוא. למה לא לנהוג בשל נכרים דמאן דאמר יש קנין בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר דריש לי' מקרא דגנך ולא דגן עובד כוכבים. ואי לאו קרא תבואת עובד כוכבים בעי עישור ובחדש כתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו. ואפילו בחוץ לארץ דכתיב מושבותיכם. והיכא תיתי לן למימר דלא לינהוג בשל נכרים. והלא ערלה דאינו נוהג אלא בארץ. ואפילו הכי נוהגת בנטיעת עובד כוכבים. כדתנן במסכת ערלה (פ"א מ"ב) הנוטע ברשות הרבים והנכרי שנטע וכו' חייבין בערלה. וגרסינן עלה בירושלמי כי תבואו אל הארץ ונטעתם פרט לשנטעו עובד כוכבים עד שלא באו לארץ. יכול שאני מוציא את שנטעו עובד כוכבים משבאו לארץ. תלמוד לומר כל עץ וכל שכן חדש שנוהג מן התורה אף בחוץ לארץ שנוהג אף בשל נכרים. ור"י פסק כן בפרק קמא דקידושין. והביא ראי' מן הירושלמי ע"כ. הנה בתחילה כתב הב"ח כל זה דברים שאין הדעת סובלן כאשר כתב בעצמו ועלובה עיסה שהנחתום מעיד עליו. ואע"ג שאח"כ רצה לתקן את דבריו אין ממש בכל אותם הדברים. ואין ראוי לבלות הזמן בביטולם כי אם לאותם השמחים על לא דבר. ולא למי שנפשו חשקה בתורה:
עוד כתב הב"ח דעל ראיות הרא"ש בתשובה זו איכא לתמוה הרבה. דמ"ש הלא ערלה וכו'. וכמש"כ חדש בק"ו פריכא הוא דמה לערלה שכן איסורו איסור הנאה ואין היתר לאסורו. ולכך החמירו בו לאסור אף בשל גוים. אבל חדש דאין איסורו איסור הנאה. ויש היתר לאסורו לא. ותדע שמסברא יש לגזור טפי בערלה מבחדש. דהרי לת"ק החדש מותר לגמרי בחוץ לארץ אף בשל ישראל. ואפ"ה בערלה וכלאים אסור בחוץ לארץ מד"ס אפילו בשל נכרים. אלא וודאי כדפרי' דשאני ערלה וכלאים וכו'. ובכלאים יש עוד סברא לגזור טפי לפי שאיסורו איסור עולם וכדמוכח בסוגיא. אבל החדש שאין איסורו איסור הנאה וכו' לא גזרו בו כל עיקר לת"ק. וא"כ לר' אליעזר נמי לא גזרו בו בשל נכרים ע"כ. הנה מה שכתב ותדע כו' שהרי לת"ק החדש מותר לגמרי בחוץ לארץ. ואפילו הכי בערלה וכלאים אסורים בחוץ לארץ מדברי סופרים לא דק כלל. שהרי אפילו לת"ק חדש אסור מד"ס. כמו כלאים. ואין חלוק בדבר להקל בחדש לת"ק יותר מכלאים. אלא רבינו ברוך שסובר דלא גזרו על חדש בחוץ לארץ לת"ק. אלא במקומות הקרובים לארץ ישראל בלבד. וכבר נתבאר למעלה כל זה באר היטיב. וגם מה שסיים. וא"כ לר"א נמי לא גזרו בשל נכרים לא דק כלל. דלדברי הרא"ש לאו משום גזירה אסור בשל גוים אלא מדאורייתא חדש נוהג בשל גוים. שהרי כל הני שמביא מדגנך ולא דגן נכרי. ומונטעתם כל עץ מאכל קראי של תורה נינהו. אלא מחמת שחשקה נפשו להקל בשל נכרי באסור חדש. תלה בוקי סריקי בדברי הפוסקים ז"ל אשר נראה דבריהם שנוהג איסור חדש בשל נכרי לאמר או שלא ברירא להו כמבואר בדבריו או שאינו נוהג אלא מדרבנן. אע"פ שמדבריהם לא משמע הכי בהדיא ומקלקל דבריהם מאיסור חמור לאיסור קל. אבל המעיין בדבריהם יראה שכוונתם ז"ל הוא להיפך. ומ"ש עוד דקו"ח של הרא"ש קו"ח פריכא הוא דמה לערלה. שכן איסורו איסור הנאה כו'. אבל חדש דאין איסורו כו'. גם כאן הכניס בתוך דבריו החמירו לאסור בשל נכרי. משמע דחומרא מדרבנן הוא. וליתא וכמ"ש. ומ"מ עיקר פרכא שלו על הרא"ש לאו כלום הוא. ודברי הרא"ש נכונים וברורים וראוין למי שאמרן דוודאי הרא"ש לאו מדין קו"ח מייתי לה להיות נוהג בשל נכרים מערלה וכלאים הא וודאי ערלה וכלאים חמירי שכן אסורים בהנאה. ושארי חומרות שיש בהן משא"כ בחדש. ובזה לא יטעה שום מבין עם תלמיד כש"כ אדם גדול כהרא"ש ז"ל. אלא מיני' ובי' מייתי לה. וכך הם הצעת דבריו דדבר תימא הוא. למה לא ינהג בשל נכרים שהרי לענין מעשר אי לאו קרא מסברא תבואות נכרי בעי עשורי. אם כן בחדש דליכא קרא למעוטי תבואות נכרים פשיטא דנוהג בשל נכרים. ועוד בא לחזק דבריו שלא תימא דלמ"ד יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר. הכי נמי יש קנין לנכרי לדידי' להפקיע מאיסור חדש על זה מסיים ובחדש כתיב כו' ואפילו בחוץ לארץ. ואם כן כיון דלא תלה איסור חדש בקדושת הארץ. שהרי איסורו נוהג אפילו בחוץ לארץ. א"כ לא שייך בי' לומר יש קנין לנכרי להפקיע מידי איסורו. דמה הפקעה שייכא בי' כיון שאיסורו נוהג בחוץ לארץ דמופקע ועומד הוא. ואפ"ה איסור חדש נוהג כש"כ שנוהג בארץ ישראל אפילו למ"ד יש קנין לנכרי לענין מעשרות להפקיע מקדושתו. היינו דווקא מעשר שתלוי בקדושת הארץ דווקא. שהרי אינו נוהג בחוץ לארץ. משום הכי סבירא לי' דהכי נמי יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מקדושתו וקרקע של נכרי בארץ ישראל כחוץ לארץ דמי. דפקע קדושת הארץ מקרקע זו של נכרי כאלו הוא חוץ לארץ. אבל לענין חדש שנוהג אפילו בחוץ לארץ גמור מן התורה. וא"כ קרקע נכרי בארץ ישראל. אפילו למ"ד יש קנין לנכרי להפקיע ארץ ישראל מקדושתה. מ"מ לא גרע קרקע זו של ארץ ישראל מחמת הפקעת קדושתה מקרקעות חוץ לארץ גמור שאי אפשר לה שתקדש בשום ענין. ואפילו הכי נוהג בו איסור חדש כש"כ קרקע ארץ ישראל ביד נכרי. אפילו למ"ד יש קנין לנכרי להפקיע אותה מקדושתה. מ"מ יש תקנה שתחזור לקדמותה כשתצא על ידי מכירה או באיזה ענין מרשות נכרי ותחזור לרשות ישראל לא כש"כ שאיסור חדש נוהג בו ואינו מועיל הפקעת קדושה על ידי נכרי מלהצילה מאיסור חדש. ותו בא הרא"ש לומר דאפילו למ"ד יש קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר לאו למימרא שהיינו טעמא משום דפקע קדושת הארץ על ידי הנכרי מן הקרקע כל זמן דהארץ לעולם עומדת בקדושתה. אפילו בעוד שהיא תחת יד הנכרי. והא דמפקע לה מן המעשר. משום דכתיב דגנך הוא. ומכריח הדבר דע"כ כולי עלמא מודו דאין הארץ פקע מקדושתה. אפילו כל זמן שהיא ת"י הנכרי אע"פ שפטורה מן המעשר למ"ד יש קנין לנכרי. והיינו דמסיים והלא ערלה דאינו נוהג אלא בארץ. ואפילו הכי נוהג בנטיעת נכרי. כדתנן במסכת ערלה ולא תימא דהא מתניתין אתיא כמ"ד אין קנין לנכרי אפילו לגבי מעשר. שהרי בירושלמי יליף ליה מקרא. אלמא כו"ע מודו דנטיעת נכרי חייב בערלה. וש"מ דלא פקע קדושת ארץ מקרקע ארץ ישראל ע"י נכרי. וע"כ היינו טעמא דמ"ד יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר מגזירת הכתוב הוא. שאע"פ שקדושת ארץ ישראל על קרקעות ארץ ישראל שביד הנכרי. מ"מ מיעטה קרא מן המעשר. אבל לכל שארי דברים הקרקע בקדושתה עומדת. ומה שנוהג בשאר ארץ ישראל כגון ערלה ורבעי וכלאים שאינו נוהג אלא בארץ ישראל נוהג נמי בהאי קרקע שביד הנכרי וכש"כ שינהוג בהאי קרקע דברים שנוהגין בחוץ לארץ. שהרי כיון שנוהגין בחוץ לארץ ש"מ שאין איסורן תלוי כלל בקדושת הארץ. שהרי קרקעות חוץ לארץ אין בהם קדושה. ואפ"ה נוהגין בה איסורן אלו. וש"מ דלאו משום קדושת הארץ אסרה תורה. וא"כ בקרקע ארץ ישראל מה לי אם היא ביד ישראל מה לי אם הוא ביד נכרי הא וודאי לקרקע ארץ ישראל שביד נכרי לא גרע מקרקע חוץ לארץ. שאיסור זה נוהג בו. ואדרבה קרקע ארץ ישראל עדיפא טפי. אע"פ שהיא ביד נכרי. דאכתי קדושה לכל מילי חוץ לענין מעשר למ"ד יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר. משא"כ קרקעות חוץ לארץ אין בהם קדושה. והיינו דמסיים הרא"ש. וכש"כ חדש שנוהג מן התורה אף בחו"ל. ולא תלי מידי בקדושת הארץ שנוהג אף בשל נכרים. וה"ה לכלאים שנוהגין בשל נכרים. אע"פ שאינו נוהג אלא בארץ ישראל מן התורה. דאפילו למ"ד יש קנין היינו דווקא לגבי מעשר מגזירת הכתוב אבל מ"מ קדושת הארץ עלי' שהרי ערלה נוהג בה. וא"כ ה"ה לכלאים נמי. כיון דלכ"ע לא פקעי קדושתה. זה נראה לי ברור כוונת הרא"ש:
ועתה יראה הרואה היש כאן דין קו"ח שאפשר לבטלו ע"י פירכא. שכן מידת קו"ח דגמרינן חמור מקל להחמיר על החמור בקו"ח מקל ע"י החומר שיש לחמור בדבר אחר קו"ח שיהיה חומרא זו של הקל ממנו באותו דבר אחר. וכן להיפך אנו דנין קל מחמור להקל עליו ע"י מידה זו והיינו קו"ח כשמו. בזה שייך שפיר פירכא כיון שאתה מביא חומרא זו שיש בענין זה לענין אחר שיש בו חומר פלוני משום הכי יש להחמיר. א"כ אם מצאנו חומר אחר שיש בזה ואין באותו ענין אחר שפיר איכא למיפרך מה לענין זה שיש בו חומר פלוני א"כ מחמתו חמור מיקרי ואותו ענין אחר הוי קל בהא. ואי אפשר לך לדין קל מחמור להחמיר עליו. וכן אם אתה דן קל מחמור להקל על הקל מחמור א"כ שפיר איכא למיפרך מה לקל שכן יש בו חומר פלוני א"כ לאו קל מיקרי. אבל הא דמייתינן שחדש יהיה נוהג בשל נכרי שהרי נוהג בחוץ לארץ ולא גרע של נכרי בא"י משל חוץ לארץ מכש"כ מערלה שאינו נוהג בח"ל ואפ"ה נוהג בשל נכרים כיון דהחומר שמייתינן לחדש לאו ממקום אחד ומחומר אחד שיש בו הוא אלא מיניה וביה במכש"כ מייתינן אין כאן דין קו"ח. שהרי לא מחמת קולא וחומרא מייתינן לה. ולא שייך למפרך מה לערלה שכן חמור שאסור בהנאה משום הכי נוהג בשל נכרים תאמר בחדש שקל שמותר בהנאה לא ינהג בשל נכרים. וכי אפשר לומר כן. שהרי האי חומר של חדש שנוהג בח"ל. ממילא חומרא זו גורם לו שינהג בשל נכרי בא"י דהא בהא תלי' וחדא חומרא היא. דלא גרע של נכרי בא"י משל ישראל בח"ל. והרי ערלה דאיכא למימר הכי דהואיל ואינו נוהג בח"ל שקולא זו ממילא תגרם לו שלא תנהוג בשל נכרים אפ"ה נוהג בשל נכרים לכ"ע. כ"ש חדש שנוהג בח"ל דנוהגת ממילא בשל נכרים. דאי אפשר לומר דשל נכרי בא"י גרע משל ישראל בח"ל דהוי ליה כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ואין כאן דין קו"ח שפרכינן עלי' ממקום אחר. כיון שכאן אנו דנין מיניה וביה שאותו חומר שיש בחדש שנוהג בח"ל ממילא דין הוא שתנהוג בשל נכרים דלא גרע מח"ל. וע"י פירכא של מה לחדש שקל שמותר בהנאה שהוא ממקום אחר אי אפשר לך למיפרך. דמ"מ אע"פ שהוא מותר בהנאה אי אפשר לומר ששל נכרי בא"י יהי' קל מחוץ לארץ שהרי ח"ל קל משל נכרי לכ"ע. כמו שמצינו גבי ערלה. ואיך אפשר להקל ולומר איפכא גבי חדש דשל נכרי קל משל ח"ל. ומדלגבי ערלה שאינו נוהג בח"ל. אפ"ה נוהג בשל נכרי אלמא ח"ל קל משל נכרי. כ"ש לגבי חדש שנוהג בח"ל שלא יהא של נכרי קל מח"ל. אלא וודאי חדש נוהג בשל נכרי. והיינו דלא הזכיר הרא"ש בדבריו לשון קו"ח. דאין קו"ח אלא ע"י חומרא וקולא שממקום אחר ואינו מזכיר אלא לשון כש"כ דהיינו מניה וביה דאין שייך למיפרך ע"י קולא. וחומרא של מקום אחר וכדאמרן. וזה ברור למבין. ובזה אזדא לה נמי מה שמתמה עוד הב"ח על דברי הרא"ש ז"ל שכתב תו איכא לתמוה במה שכתב הרא"ש. דהרי ערלה דאינו נוהג אלא בארץ כו'. ובפסקי הרא"ש בהלכות ערלה פסק כעולא אמר ר' יוחנן דערלה הלמ"מ הוא. וא"כ ליכא למילף מיני' השתא חדש במכש"כ. דאין למידין קל וחומר מהלכה. ובע"כ צריך לומר שחזר בו הרא"ש מתשובה זו כשכתב פסקיו ע"כ. וזה גרם לו השיבוש הקדום. שכש"כ של הרא"ש לאו דין קו"ח מיקרי. והרי דטעמא דאין דנין קו"ח מהלכה. פי' רש"י במסכת שבת פרק ר' אלעזר דמילה (דף קל"ב) משום דלא נתנה תורה שבע"פ לדרוש בי"ג מדות ע"כ. והיינו דווקא דין קו"ח שע"י דבר אחר שאנו דנין. ומה דבר פלוני שאין בו חומר פלוני מ"מ החמירא תורה עליו בחומרא זו. דבר זה שיש בו חומרא פלוני קו"ח שתחמיר עליו חומרא זו. דאין דין זה מצד הסברא דחומרא פלוני תגרם לו ג"כ את חומרא זו. דהא אפשר לומר דבדבר זה החמירא תורה בענין פלוני ולא בענין פלוני. ובדבר זה איפכא אלא דהכי גמירא לן שנתנה תורה לדרוש בדין זה כמו שגמירא לן שנתנה לדרוש בשאר י"ג מדות דר' ישמעאל שהתורה נדרשת בהן. ואי לאו דגמירי לן מסברא לא הוי דרשינן ליה לא בבנין אב ולא בכלל ופרט. אלא דהכי גמירי לן וכי גמירי בתורה שבכתב אבל בתורה שבעל פה לא גמירי. וכיון דלא גמירי אי אפשר לנו לדונם מסברא בעלמא. אבל במכש"כ מיניה וביה אין אנו צריכים לגמרא לדונו. ומסברא ראוי לדונו במכש"כ. א"כ לא שנא תורה שבכתב ולא שנא תורה שבע"פ דיינין ליה כיון שהדבר מסתבר כן והדעת נוטה לזה ואין אנו צריכים לגמרא כלל להא מילתא. וזה ברור וגלוי לכל בעלי עינים. והרי קי"ל אין עונשין מן הדין ואפילו הכי בפרק קמא דתמורה (דף ט') יליף אביי בקל וחומר דאין ממירין טוב בטוב מטוב ברע אע"ג דאין עונשין מן הדין הא לאו דינא הוא דמי גרע טוב מרע. והכי נמי דכוותיה ואיכא למימר דאפילו לרבא דפליג התם אאביי אתי שפיר. והא דלרבא לא ילפינן טוב בטוב מקל וחומר מטוב ברע משום דלא סבירא ליה האי סברא דמי גרע טוב מרע דאפשר דמגרע גרע. ואין זה מקומו להאריך כאן מאותו סוגיא:
ובסנהדרין פ' הנשרפין (דף ע"ו) אמרינן בתו מאנוסתו מנין אמר אביי קל וחומר על בת בתו ענוש על בתו לא כש"כ. ופריך וכי עונשין מן הדין. ומשני גילוי מלתא בעלמא הוא. ופי' רש"י ואין זה עונש מן הדין דהא בת בתו מקורבא דבתו קאתיא. ואפילו לרבא דיליף התם מגזירה שוה לבתו מאנוסתו. איכא למימר דלא פליג אהאי סברא דגילוי מלתא בעלמא. שהרי בהרבה מקומות מוכרחים אנו לומר האי סברא דגילוי מלתא בעלמא. כמו שכתבו התוס' בהרבה מקומות בש"ס. אלא דסבירא ליה לרבא דכל כהאי גוונא לא מיקרי גילוי מלתא בעלמא. אלא קל וחומר גמור הוא. אבל בגילוי מלתא בעלמא אפילו רבא מודה דעונשין מן הדין דלאו קל וחומר מיקרי. וה"ה בהאי מכש"כ דמיניה וביה לאו קל וחומר מיקרי ואפילו מהלכה דנין אותו. ועוד בלאו הכי נשתבש הב"ח בזה הרבה דמה שהקשה דאין דנין קל וחומר מהלכה לא דיבר כהלכה. דמאיזה הלכה דן הרא"ש בכאן דאם היינו דנין על דבר אחר שיהא נוהג בחוץ לארץ. כגון כלאי הכרם דחמירי מערלה שערלה אין בו אלא תרי חומרא מחדש ובכלאי הכרם איכא תלת כדאמרינן פרק קמא דקידושין (דף ל"ח) וכמה שכתבתי בסימן הקודם. ואם היינו דנים בקל וחומר שכלאי הכרם תנהוג בחוץ לארץ מערלה. מה ערלה שאין בו חומרא שלישית גמירי לן מהלכה שתנהוג בחוץ לארץ קל וחומר לכלאי הכרם שיש בו חומרא שלישית אינו דין שתנהוג בחוץ לארץ. על זה שפיר יש להשיב הא ערלה בחוץ לארץ הלכה ואין דנין קל וחומר מהלכה. והרי הני תלתא זימנא דאמרינן בגמרא אין דנין קל וחומר מהלכה בכהאי גוונא מיירי בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קל"ב) רוצה לומר דהא דמילה דוחה שבת הוי הלכה ור' אליעזר בן עזריא יליף דפיקוח נפש דוחה שבת קל וחומר ממילה. ובנזיר סוף פרק כהן גדול (דף נ"ו) אמר עצם כשעורה הלכה דנזיר מגלח עלי' משום הכי אין דנין ממנו רביעית דם מקל וחומר. ובפ' כיצד צולין דפסחים (דף פ"א) קי"ל דעושה פסח ונזיר הותרה להם טומאות התהום מהלכה. ורצה רבה ללמוד קל וחומר מהם דכהן המרצה בתמיד שהותר לו טומאות התהום. ופריך התם וכי דנין קל וחומר מהלכה כל הני רוצה ללמוד בקל וחומר אותו דבר עצמו שנאמרה הלכה ואין דנין אותו דבר של הלכה למיתי ליה בקו"ח לענין אחר. וה"נ אי אפשר לנו לדון שיהא כלאי הכרם נוהגין בחוץ לארץ מקל וחומר מערלה דהלכה היא שנוהגת בחוץ לארץ דהא אין דנין קו"ח מהלכה. אבל מה טעם יש לנו לומר משום שערלה בחוץ לארץ הלכה אין דנין קו"ח ממנו לחדש שינהוג בשל נכרים כיון דהא שערלה נוהג בשל נכרים בארץ ישראל לאו מהלכה אתיא גמרינן מניה קו"ח לחדש שינהוג בשל נכרים. וכיון שנוהג חדש בשל נכרים לא שנא בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. שהרי בחדש חוץ לארץ שוה לארץ ישראל מן התורה. ואיני יודע מי גרם להב"ח של"ט גדול כזה שאין ראוי לטעות בו מש"ל. וראיתי לדודי ז"ל שכתב שם. והנה הרא"ש בתשובה כתב דקל וחומר מערלה וכלאים דאין נוהג בחוץ לארץ מן התורה ונוהג בשל נכרים קל וחומר דחדש מן התורה. ועל זה כבר מחו ליה מאה עוכלי הב"ח דאין למדין קו"ח מהלכה וערלה הלכה. ואני הקטן אענה אחרי' דגם מכלאים מד"ס אין למדין. כמ"ש במסכת ידים פרק ג' משנה ב'. אמרו חכמים לר' יהודא אין דנין דברי תורה מד"ס ולא ד"ס מדברי סופרים ע"ש. (וטעם לדבר יש לומר דרבנן החמירו דבריהם ועשו סייג לדבריהם יותר מן התורה ודברי תורה אין צריכים חיזוק כמ"ש בראש השנה לענין צום גדלי' ור"ח במגילת תענית (דף י"ט) דברי תורה ודברי קבלה אין צריכין חיזוק). עוד הקשה הב"ח שפיר דכלאים וערלה חמורים דאסורים בהנאה ואין היתר לאיסורן. וכמו כן אמר רשב"י בקדושין (ל"ח) ע"ש ע"כ. ואף שעריבים עלי דברי דודי ז"ל מ"מ האמת אהוב יותר. וכבר נתבאר שאין ממש בדברי הב"ח. ודודי הרב ז"ל אגב חורפי' לא עיין היטב. ומ"ש דגם מכלאים דד"ס אין למדין. אינו יודע למה לן ללמוד מכלאים דד"ס בקו"ח לחדש הא בהדיא אמרינן במנחות פרק ר' ישמעאל דאפילו למ"ד חדש בחו"ל לאו דאורייתא מ"מ מדרבנן נוהג. ואי ללמוד קו"ח מכלאים לחדש דנוהג בשל נכרים א"כ הא בא"י כלאים דאורייתא נינהו. ואי כלאים נוהגין בא"י בשל נכרי מדאורייתא נהגי. וא"כ יש ללמוד חדש בין בא"י בין בחו"ל שנוהג בשל נכרים מכלאים דא"י דאורייתא שנוהג בשל נכרים. ועוד דמאי אולמא דכלאים שינהוג בשל נכרים יותר מחדש דתיליף חדש מכלאים בקו"ח. הא לא מייתי שם הרא"ש בתשובה שם ראיה דכלאים נוהגין בשל נכרים. ובאמת הרא"ש יליף לחדש מקו"ח מערלה דתנן בהדיא דנוהג בשל נכרים וחדש יליף מקו"ח מערלה שהרי חדש נוהג בחו"ל מה"ת מה שא"כ בערלה וכלאים דאינם נוהגים בחו"ל דליכא קו"ח יליף הרא"ש במה מצינו שתנהוג (בשל נכרי). והיינו שכתב הרא"ש בסיום דבריו. וה"ה בכלאים שנוהגין בשל נכרי. אלמא כלאים יליף מערלה בה"ה וחדש בקו"ח ולא יליף חדש מכלאים כלל. דאלו הי' כאן קו"ח היה אפשר ללמדו בקו"ח כמו שאפשר ללמדו מהלכה מטעמים שכתבתי למעלה. אלא שבאמת אין כאן קו"ח. ועוד יש כמה גמגומים בדבריו ע"ש והמבין יבין מעצמו (מכאן עד ונחזור צ"ל קודם ומ"ש דודי כאן. וכן כתוב בהעתקה שניה ובראשונה לא מצאנו זאת). ועוד יש טעות בדבריהם אלו מ"ש על דברי הרא"ש דאין דנין קו"ח מהלכה אדרבה עולם הפוך הוא ודבריהם מבולבלים שהרי אין האי מכש"כ שכתב הרא"ש נאמרים אלא א"כ אתה דל מכאן ההלכה דגמרי לן שערלה נוהגת בא"י. דהא הכי קא יליף לה הרא"ש. והלא ערלה דאינו נוהגת אלא בא"י ואפ"ה נוהגת בנטיעת נכרי וכש"כ חדש שנוהג מן התורה כו'. הרי שמייתי לחדש מכש"כ מערלה שנוהג בחו"ל מן התורה. והרי ערלה הלכה דנוהגת בחוץ לארץ אלא ש"מ בלא הלכה מייתי לה להאי מכל שכן. והמה מדאח"ו דברי הרא"ש לומר שמהלכה מייתי לה להאי מכל שכן דידי'. ואדרבה הדבר הפוך הוא. ומכל מקום אף על גב דבאמת קי"ל כעולא אמר ר"י דערלה הלכה למ"מ. והרי הלכה למ"מ נמי דאורייתא. וא"כ אין כאן כש"כ מערלה לחדש. לא תקשה להרא"ש דאע"ג דערלה הלכה למ"מ מ"מ קיל טפי מחדש בחו"ל. שהרי אמרינן התם דכך נאמרה ההלכה גבי ערלה בחו"ל ספיקא מותר וודאי אסור ואמוראי ספוקי מספקא להדדי. ואלו חדש כה"ג אסור כדקים לן ספיקא דאורייתא לחומרא. וכש"כ לספוקי מספקי אהדדי דאסור אפילו מדרבנן משום (לפני עור ע"כ הגהה מהעתקה שניה). ונחזור לעניננו לדברי הב"ח מה שכתב ובע"כ שחזר בהרא"ש מתשובה זו כו'. אין כאן חזרה כלל כיון שבפסקיו פ"ק דקדושין הרבה להביא ראיות שאין חלוק גבי כלאי הכרם וערלה בין של ישראל לשל נכרי ה"ה בחדש דאין שום טעם לחלק ביניהם. ואדרבה להרא"ש אלים חדש מערלה בהא מילתא דנוהג גם בחוץ לארץ מן התורה משא"כ בערלה:
ומ"ש עוד הב"ח גם בדברי הר"ן יראה דסבירא ליה הכי שהביא הירושלמי והוכיח ממנו לאסור בשל נכרים בערלה וכלאים בלבד. אלמא משמע דבחדש אין ראיה לאסור בשל נכרים וא"כ ממילא הוא מותר בשל נכרים ע"כ. ואני אומר אדרבא לאידך גיסא דמסתמא כמו שערלה וכלאים נוהג בשל נכרי הא ממילא משמע דחדש נוהג בשל נכרים דמ"ש איהו מן דידהו. ואדרבה כיון דערלה וכלאים נוהגין בשל נכרים כש"כ חדש וכדברי הרא"ש בתשובה. אלא משום דהאי שינויא דמשני בירושלמי אחלה מפני שאינו נוהג בשל נכרים אערלה וכלאים וודאי קאי ולא אחדש שלא נזכר בדברי ת"ק במתניתין אלא בדר' אליעזר. מהאי טעמא יליף הר"ן לערלה וכלאים מירושלמי זו שנוהגין בשל נכרים. ומ"מ ממילא משמע דחדש נוהג נמי בשל נכרים. והר"ן לא נקט ערלה וכלאים. אלא משום דהירושלמי וודאי קאי עלייהו. ומ"מ כבר נתבאר בסי' הקדום דהא דפריך הירושלמי. אמאי לא תנא חלה עמהן לאו אמתניתין דסוף פ"ק דקדושין קאי. דהא כיון דסבירא ליה להירושלמי דר"א לחומרא פליג להכי קאמר ת"ק חוץ מן הערלה דהלכתא גמירא לה וכן הא דקתני כלאים ע"כ מהרכבת אילן מיירי דהוי דאורייתא בחוץ לארץ. דאלו כלאי הכרם בחוץ לארץ אינו אלא מדרבנן והאי תנא דאורייתא קא חשיב ודרבנן לא קא חשיב מדלא תני נמי חוץ מחדש. דלדידיה נמי ע"כ פנים מדרבנן מיהת אסור. וכיון דהאי תנא דרבנן לא קתני ליכא למפרך אמאי לא תני חלה. דהא חלה בחוץ לארץ אינו אלא מדרבנן והאי תנא מדרבנן לא מיירי. וכי פריך בירושלמי אמאי לא תני חלה. אמתניתין דסוף ערלה קאי. דתנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מד"ס. והא האי תנא דרבנן קא חשיב. ואפילו הכי לא חשיב לחלה ומשני הירושלמי משום דלא נהוג בשל נכרים ש"מ דחדש דתני להאי תנא נוהג בשל נכרים. והא ודאי ראיה אלימתא היא. והנה אין הירושלמי דסדר נשים תחת ידי. ואפילו אם האיבעי דר' יונה אמאי לא תני לחלה איתא נמי התם ולא מייתי התם להאי מתניתין דסוף מסכת ערלה. מ"מ ההיא בעי' דר' יונה אההיא דסוף מסכת ערלה קאי. וכן דרך הירושלמי אגררא מייתי הואיל ואייתי למתניתין דקדושין במס' ערלה ומוקי למתניתין כר' אלעזר. ובתר הכי קבעי האי בעי' דר' יונה אמאי לא תני חלה מעתיק נמי אמתני' דקדושין להאי דר' יונה אמאי לא תני חלה. וכן דרך הש"ס זה כידוע למי שרגיל ובקי לשיטה דגמרא דבני מערבא. עוד כתב הב"ח ועוד יש להביא ראיה ברורה דהחדש מותר בשל נכרים דבפרק קמא דר"ה (דף י"ג) איתא בעי מיני' חברייא מרב כהנא. עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו. אם תאמר ביד גוי קצירכם אמר רחמנא ולא קצר עו"ג. ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו. לא סלקא דעתך דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו עומר והדר אכלי מהיכן הקריבו. אמר להו כל שלא הביא שליש ביד נכרי והשתא אי אמרת דאיסור חדש נוהג אף בשל נכרי לא צריך לאמר ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול כו' בלאו הך דיוקא מצי למימר לא סלקא דעתך דכתיב ויאכלו מעבור הארץ האיך אכלו והלא אסור משום חדש אלא ודאי ע"כ שאינו נוהג בשל נכרי. וכיון דהשתא קס"ד דלא הקריבו כיון דעייל ביד גוי לכך צריך להך דיוקא ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאי איתא דעייל ביד גוי ולא הקריבו עומר מעיקרא אמאי לא אכלי הלא בשל גוי אינו אסור בשל חדש אלא ודאי דהקריבו עומר משל ישראל ולהכי לא אכלי מעיקרא משל ישראל מהיכן הקריבו. ומשני שלא הביא שליש ביד נכרי. הרי מוכח להדיא דמדאורייתא אין אסור חדש אלא בשל ישראל עד כאן. ויפה כתב עליו הש"ך דליתא להאי ראיה דאי לאו האי דיוקא דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול ה"א דאכלי ישן. א"נ משום דבפרק קמא דקדושין איכא תנא דסבירא ליה דמושבתיכם אתי שלא נאסרו עד אחר ירושה וישיבה. ואיתא התם בש"ס דהאי תנא לית ליה האי דרשה דממחרת הפסח אכול ומעיקרא לא אכול. ור"א דסבירא לי' ממושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים אית ליה האי דרשה. א"כ הא דמשני לא ס"ד דכתיב ממחרת הפסח (בר"ה) כו' ע"כ כר"א ואי לאו האי דיוקא דמחרת כו' הוי אמינא דלא הקריבו וחדש לא הי' נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה ע"כ. גם דודי פילפל הרבה בתשובה הנזכרת ואני רואה שלא כוון יפה בהאי פלפולי דקדמאי ז"ל ושגג הרבה בזה. דהדבר ברור דעיקר פילפול דהתוס' והפוסקים אי איסור חדש נוהג בקרקע של נכרי או לא ואתבואה גופא ליכא קפידא אי התבואה הזרועה בה היא של נכרי או של ישראל רק עיקר קפידא תלוי בגוף הקרקע אם הוא של נכרי אז כל איסורין הללו של חדש ערלה וכלאים נוהגין במה שגדל בה. אף שהגדולין המה של ישראל או לא וה"ה איפכא אם הקרקע של ישראל והגדולין המה של נכרי לא מספקא להו ז"ל אם כל האיסורין הללו נוהגין בהגדולין או לא דודאי נוהגין בה דבתר גוף הקרקע אזלינן שהוא העיקר והרי גוף הקרקע של ישראל. ודבר זה נתברר ממ"ש הרא"ש בתשובה שהעתקתי למעלה. ומדברי התוס' פרק ב' דע"ג. ומדברי ר"ש פרק ה' דמס' תרומות שאכתוב לקמן בס"ד שכולן תלו הדבר ביש קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשר. וא"כ ע"כ בקרקע של נכרי מיירי דאילו מיירי ז"ל בפירותיו של נכרי. מה ענין יש קנין לנכרי לנידון שלהם. שהרי האי פלוגתא יש קנין לנכרי או לא לענין מעשר היא במסכת גיטין (דף מ"ז) וכולא האי סוגי' בגוף הקרקע איירי ולא מן הפירות כדמוכח התם והרי עיקר טעמא של רבה דסבירא לי' התם אין קנין לנכרי משום שנאמר כי לי הארץ לי קדושת הארץ. ש"מ דאגוף של קרקע קאי. ולא אפירות ובסוף פרק קמא דע"ג (דף ך') תני' אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואצ"ל שדות ומפרש הש"ס מאי אין צריך לומר שדות. אילימא משום דאית בי' תרתי חדא חניית קרקע וחדא דמפקע לה ממעשר. אי הכי בתים נמי איכא תרתי. חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע לה ממזוזה. ומשני אמר רב משרשי' מזוזה חובת הדר הוא. והכריחו שם התוס' דאתי כמ"ד דיש קנין וכשמוכרין לנכרי הוא מפקיע ממש מן המעשר. שאפילו יזרע ישראל לא יתחייב במעשר. אבל בית ודאי אינו מפקיע מן המזוזה. שאפילו לא ימכרנו לנכרי אלא שלא ידור בו ישראל אין כאן חיוב מזוזה מן התורה. דאפילו אם שכר ישראל אחר ודר בתוכה כו' ע"כ. הרי מוכח להדי' דלמ"ד יש קנין קרקע של נכרי בארץ ישראל. והתבואה שנזרע בה (אם) אפי' היא של ישראל פטר מן המעשר א"כ ה"ה איפכא קרקע של ישראל. והתבואה שנזרע בה היא של נכרי חייב במעשר. אפילו למ"ד יש קנין דלעולם בתר גוף הקרקע אזלינן ולא בתר הגדולין. וכיון שכן א"כ אין כאן ראי' מהא דפרק קמא דר"ה דחדש נוהג בשל נכרים. שהרי עיקר השאלה של חברי' דרב כהנא מהיכן לקחו תבואה להקרבת עומר דכיון דעייל ביד נכרי וראוי לקצירה הוי לי' קציר נכרי וגבי עומר ראשית קצירכם כתיב. ובעינן שעייל התבואה ביד ישראל. אבל גוף הקרקע של ארץ ישראל ודאי מוחזקת היא מאבותינו. כדאמרינן בפרק יש נוחלין (דף ק"כ) דמהאי טעמא נטלו בנות צלפחד חלק בכורה של אביהם. אע"ג דקיימא לן אין הבכור נוטל כראוי כבמוחזק ארץ ישראל מוחזקת היא מאבותם כדאמרינן התם. וכן כתבו התוס' שם בר"ה אהא דקאמר קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי. ואע"ג דירושה היא להם מאבותיהם. כדאמרינן בע"ג דאמר רחמנא אשריהם תשרפון באש. מכדי ירושה היא להם מאבותיהם. ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ יש לו במה שזרע ע"כ. הרי שגוף הקרקע של ארץ ישראל היתה של ישראל משום הכי מעיקרא לא אכול דכיון שנזרע התבואה בקרקע של ישראל. אע"ג שגוף התבואה כולה לגמרי היתה של נכרי איסור חדש נוהג בו. אבל מ"מ כיון שבגוף התבואה יש לנכרי חלק בו. אע"פ שכל הקרקע של ישראל אין ראוי להביא את העומר ממנו דקצירכם אמר רחמנא. דהיינו הנקצרת ועלה קפיד קרא שתהא של ישראל ולא קציר נכרי. אבל לענין איסור חדש מספקא להו להתוספת והפוסקים ז"ל דלמא קפיד קרא על תבואה שגדלה בקרקע של ישראל ולא על הגדלה בקרקע של נכרי. וארץ ישראל בכניסתן לארץ כבר היתה גוף הקרקע ירושה להם מאבותיהם קודם שנזרעה תבואה זו שמצאו במחובר בכניסתן לארץ. וכיון שנזרעה בקרקע של ישראל הא וודאי לא מספקא לן דאיסור חדש נוהג בה אע"פ שהיתה הזרע של נכרי. משום הכי ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול. הואיל שנזרע בקרקע של ישראל איסור חדש נוהג בה. ומ"ש הש"ך דאסיק אדעתי' דכל ארץ ישראל של נכרי היתה. (בהעתקה ראשונה כתיב כן. ומסיק שם הש"ך ואדרבה מכאן נ"ל ראי' ברורה ג"כ דחדש נוהג בשל נכרי דהא כיון דפריך מהיכן הקריבו וכו' מסיק אדעתי' דכל ארץ ישראל של נכרים היתה. אפילו הכי כי דייק ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול לא קשה לי' אלא מהיכן הקריבו. אבל מה דמעיקרא לא אכיל אתי לי' שפיר ש"מ דנוהג בשל נכרי ע"כ). הא וודאי ליתא דוודאי חברייא דרב כהנא נמי ידעו דגוף קרקעות של ארץ ישראל דישראל היתה. משום דמוחזקת הוא להם מאבותיהם. רק ששאלו הואיל והתבואה היתה של נכרי אין להביא ממנה את העומר. דקצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי. ורב כהנא השיב להם כל שלא הביא שליש ביד נכרי דאכתי לא מקרי קציר נכרי. וקצירכם קרינן בי'. ובאמת גם על הרא"ש אני תמה שאוחז החבל בתרי ראשין מדהביא ראי' דחדש נוהג בשל נכרי. מהא דאפילו למ"ד יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר. היינו משום דדריש לה מקרא דגנך ולא דגן עובד כוכבים. ואי לאו קרא תבואות עובדי כוכבים בעי עישורי. ש"מ שמביא ראי' על חדש הגדילה בקרקע של נכרי שאסור מן התורה. ומיד מסיים והלא ערלה דאינו נוהגת אלא בארץ. ואפ"ה נוהגת בנטיעת נכרי כדתנן כו'. ומה ראי' היא זו מנטיעות של נכרי שהנטיעה לחוד היא של נכרי. ואיכא למימר שנטעה בקרקע של ישראל דלא שייך בזה למימר יש קנין לנכרי כיון שאין לנכרי חלק בגופא של קרקע רק הנטיעה לחודי' שלו לתבואה הגדילה בקרקע של נכרי לענין איסור חדש. דשם איכא למימר יש קנין לנכרי ואין איסור חדש נוהג בו משום טעמא דמסקינן יש קנין. וכש"כ שאין ענין לנידן זה מה שהביא מהא דעת שבאו אבותינו לארץ כו'. ומהירושלמי שאתמר עלה ונטעתם פרט לשנטעו נכרים קודם שבאו לארץ. יכול שאני מוציא את שנטעו נכרים משבאו לארץ ת"ל כל עץ. שהרי כיון שא"י ירושה להם מאבותיהם. ומן הדין אי לאו קרא דכי תבואו ונטעתם הי' איסור ערלה נוהג אפילו במה שנטעו נכרים משבאו לארץ. אפילו אם תמצא לומר יש קנין דהא קרקע של ישראל היא. אלא דאתי קרא דכי תבואו ונטעתם למעט את שנטעו נכרים מקודם שנכנסו לארץ אע"ג שקרקע של ישראל אינו נוהג בו ערלה. ודומיא דהא מרבה לאסור את שנטעו נכרים משבאו לארץ דאחר ביאתם לארץ כש"כ שהקרקע של ישראל היא. אלא שהנטיעה של נכרי. דסד"א ונטעתם כתיב שתהי' אתם הנוטעים ולא נכרי. ת"ל כל עץ לחייב בכה"ג בערלה. ולעולם מיירי בשגוף הקרקע של ישראל. אבל בגוף הקרקע של נכרי עדיין לא שמענו. ואיכא למימר שפטור מן הערלה ומן החדש היכא שגוף הקרקע של נכרי דיש קנין לנכרי:
עוד כתב הש"ך ועוד נראה לי ראיה ברורה מן הירושלמי רפ"ב דחלה גבי קמה לחה ויבישה ומשמע ליה דהכי פירושו מצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש. כלומר מי נימא כיון דסופה לקצור הוי קמה של ישראל. או נימא כיון דעייל ביד עובד כוכבים מותר. אמר לי' למה לא. אמר לי' קמה יבשה מהו. אמר לי' אפילו יבשה דאין חלוק. ונוהג בשל עובד כוכבים. והר"ש מקוצי פירוש בפירוש המשניות פירוש לחה חדשה. ויבישה ישינה משל אשתקד. וכתב ותימה גדולה למה לא התירן העומר משל אשתקד. ולא ירדתי לסוף דעתו. דהדבר ברור כדפרישית ע"כ. ואין פירוש הש"ך נכון דמפרש דמספקא לי' להירושלמי מי נימא הואיל וסופו לקצור הוי קמה של ישראל. או נימא כיון דעייל ביד נכרי מותר דלאו בתבואה תליא מלתא אם היא של נכרי או לא. אלא בגוף הקרקע הוא דתלי' אם היא קרקע של ישראל או של נכרי וכדפרישית. וע"כ לפי שיטת הש"ך צריך לפרש הירושלמי דמספקא לי' במצא קמה לחה (מכאן עד מ"מ יש לתמוה הוא מהעתקה שני') אי אמרינן דכיון שבאו ישראל לארץ זכו בה מכאן ולהבא. ואע"ג דעד עכשיו היתה הקרקע והתבואה גדילה כבר בשל נכרי. מ"מ קודם שנקצרה התבואה זכו ישראל בקרקע זו בתר גמר אזלינן. ואיסור חדש נוהג בו. או דילמא הואיל ועיקר גידול התבואה היתה בעוד הקרקע ברשות הנכרי בתר עיקר (גידול תבואה) אזלינן. ואין איסור חדש נוהג בו. אמר לי' למה לא. כלומר וודאי איסור חדש נוהג בו. ומסיק אפילו היא יבישה ואפילו קצורה דאע"ג שנכנסו ישראל לארץ אחר הקצירה איסור חדש נוהג בו. ואיכא למימר דהיינו טעמא דאפילו קצורה אי משום דחדש נוהג בשל נכרים ואי משום דסבירא לי' ירושה להם מאבותיהם והוה לי' למפרע של ישראל. וכי גדלה התבואה בקרקע של ישראל גדלה. וא"כ אין מהירושלמי הזה ראי' אי חדש נוהג בשל נכרים או לא. דהא איכא לפרושי להאי גיסא ולהאי גיסא. ע"כ הג"ה). ומ"מ יש לתמוה על הש"ך שהעתיק תחילת דברי הר"ש ולא העתיק סוף דבריו שמסיים. ושמא דלא חל איסור חדש עד השתא. וגם דלא קרב העומר במדבר דביאה כתיב בי'. ואז נאסר הכל ואפילו ישן. ולא הי' להם ממה לאכול ע"כ. ואם הי' קשה להש"ך על האי ושמא שכתב הי' לו להשיב עליהן. ועוד יש לתמוה על הש"ך שלא העתיק את כל דברי הירושלמי אלא ראשית הדברים מה שיכול לסבול פרושו. והניח את סופן. שהרי הכי אמרינן התם בירושלמי ר' יונה בעי קומי ר' ירמי' בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מה שתהא אסורה משום חדש. אמר לי' למה לא. עד כדין לחה ואפי' יבישה. אמר לי' אפילו יבישה ואפילו קצורה מעתה אפילו חטין בעלי'. כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בליל פסח. אמר ר' יונה מן דנפקת תהות בי' דלא אמרי' לי' שנייא היא שמצות עשה דוחה מצות לא תעשה. ומדקאמר מעתה אפילו חטין בעלי' משמע להדיא דחיטין בעלי' היינו של אשתקד שהרי יבישה. ואפילו קצורה דהאי שתא. כבר קאמר לי' ר' ירמי' שאסורין. וע"כ הא דמדייק ר' יונה אפילו חטין בעלי' היינו של אשתקד שכבר נאספו אל תוך הבית. ומונחים באוצר כבר כדכתיב וחג האסיף באספך את מעשיך מן השדה. שכל ימות הקיץ התבואה מונחת בגורן להתייבש. ואין מכניסין אותה לתוך הבית עד ימות הגשמים. ואפילו יבישה אפילו קצורה דקאמר היינו יבישה שנתבשלה התבואה כל צרכה. ובמחובר מיירי שהרי הקדים יבישה לקצורה. גם מדקאמר כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בליל פסח ש"מ שכל התבואות אסורין משום חדש ואפילו של אשתקד. דאל"כ מאי מתמה דלמא אכלו מתבואה דאשתקד ואפילו אם תמצי לומר דאי אפשר להבחין ולידע בין תבואה דהאידנא לתבואה דאשתקד ומספיקא אסורין לאכול דלמא תבואה דהאי שתא הוא ועדיין לא הותר חדש וגם סבירא ליה דחדש בחו"ל נוהג מן התורה ואפילו מתבואות חו"ל אי אפשר לאכול מצה משום אסור חדש מ"מ איכא למימר דאכלו מצה מתבואות חו"ל של אשתקד שהי' בידם שהי' קונין מתגרי אומות העולם כדאמרינן במסכת יומא פרק יום הכפורים (דף ע"ה) גבי לחם אבירים אכל איש וכמ"ש לפנינו בירושלמי. אלא וודאי פירוש הרא"ש עיקר דוודאי עומר של אשתקד לא התיר לתבואה של אשתקד מטעמא שפירש הר"ש:
אבל קשה לי לפירוש הר"ש שהרי אמרינן התם בירושלמי על דעתי' דר' יונה דאמר מצות עשה דוחה ל"ת אע"פ שאינה כתובה בצידה ניחא. על דעתי' דר' יוסי דאמר אין מצות עשה דוחה ל"ת אא"כ היתה כתובה בצידה ממה שתגרי נכרים מוכרין להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה אחר י"ד שנה נאמרו שבע שכבשו ושבע שחילקו. והשתא אי בתחלת אסור חדש נאסר למפרע אפילו תבואה של אשתקיד משום דלא חל אסור חדש עד השתא. וא"כ מאי משני אליבא דר"י שאכלו מצה בליל פסח ממה שתגרי נכרים מכרו להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביאה שנאמרה בתורה לאחר י"ד שנה נאמרה מאי הועיל בכך. הא לר"י הוה התחלת זמן אסור חדש לאחר י"ד שנה. וכמו שלת"ק היה התחלת זמן אסור חדש בביאתם לארץ מיד ומשום הכי נאסרו כל התבואה למפרע אפילו של אשתקד. ואיכא לאקשויי איך אכלו ישראל מצה בליל פסח בכניסתן לארץ הכי נמי לר' ישמעאל דהתחלת איסור חדש היה לאחר י"ד שנה אכתי הקושיא במקומה עומדת לר"י דקאמר אפילו חטין בעלי' נאסרו למפרע משום חדש בפעם הראשון שחל איסור חדש. וכיון שפעם הראשון של איסור חדש היה לאחר י"ד שנה איך אכלו ישראל מצה בליל אותו פסח ראשון של חלות איסור חדש. ומאי נ"מ אימתי חל זמן איסור חדש אי בכניסתן לא"י מיד או לאחר י"ד שנה מ"מ בין כך ובין כך קשה איך אכלו ישראל מצה בליל של פסח ראשון לחלות איסור חדש לר' ירמיה דאמר אפילו חטין דאשתקד שבעלי' נאסרו למפרע משום איסור חדש. שהרי לר' ישמעאל גם העומר לא קרב עד אותו זמן דהיינו לאחר י"ד שנה. ונראה לי דלא קשה מידי דהא דמשני כר"י אתי שפיר דאליבא דידי' דסבירא ליה דכל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד שנה נאמרו. א"כ סבירא ליה דמושב דכתב רחמנא גבי חדש לאו בכל מקום שאתם יושבים משמע ואפילו בחו"ל אלא מושב לאחר ירושה וישיבה משמע וחדש אינו נוהג בחו"ל מן התורה. אם כן איכא למימר דאכלו מצה בליל פסח ראשון שאחר י"ד שנה ממה שהי' תגרי נכרים מוכרין להם דהיינו שהיו התגרין מוכרים להן מתבואות חו"ל. דכיון דסבירא ליה לר' ישמעאל דמושב לאחר ירושה וישיבה במשמע ולאו בכל מקום שאתם יושבים ממילא חדש בחו"ל מותר מן התורה דהא הוי ליה חובת קרקע. אבל לפי מאי דהוה סבירא ליה לר' יונה דאסור חדש חל בביאתו לא"י. וע"כ ביאה ומושב דכתיב גבי חדש לאו לאחר ירושה וישיבה משמע אלא כל מקום שאתם יושבים אפילו בחו"ל. וכיון דלר' ירמיה אפילו חיטין בעלי' דאשתקד נמי נאסרו למפרע משום אסור חדש. א"כ שפיר איכא לאקשויי האיך אכלו מצה בליל פסח של כניסתן לארץ. והא דמשני לר"י דסבירא ליה כר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה כו'. ולא קאמר דסבירא ליה כת"ק דמתניתין דפ"ק דקדושין דס"ל חדש בחו"ל אינו נוהג מן התורה. יש לומר משום דהא בהא תלי' שהרי היינו טעמא דת"ק משום דס"ל כר' ישמעאל דמושב לאחר ירושה וישיבה משמע ולאו בכל מקום שאתם יושבים משמע משום הכי נקט דר' יוסי סבר לה כר"י כדאמרינן בגמ' שלנו פ"ק דקדושין. מאן תנא דפליג עלי' דר' אליעזר דאמר חדש בחו"ל נוהג מן התורה ר' ישמעאל היא דסבירא ליה כל מקום שנאמר ביאה לאחר ירושה וישיבה משמע. ולפי זה איכא ראיה ברורה מהירושלמי זה דחדש נוהג בשל נכרים שהרי מדמשני על ר' יוסי דסבירא לי' כר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד שנה נאמר. ולא קשה ליה איך אכלו ישראל מצה בפסח ראשון שלאחר י"ד משום דבעל כרחך נאמר דתגרי נכרים מוכרין להם ועל כרחך מתבואות חו"ל מכרו להן הנכרים. דאי מתבואות הארץ. ומשום דחדש אינו נוהג בשל נכרים היו מותרין לאכול מהן מצה בליל פסח. דאם כן למה ליה לאוקמי דסבירא ליה כר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה כו'. אפילו אי אסור חדש נוהג מיד בכניסתן לא"י כתנא דפליג אדר' ישמעאל ומושב בכל מקום שאתם יושבין משמע מכל מקום בשל נכרים אין אסור חדש נוהג בו והיו מותרין לאכול מצה מהן. אלא וודאי שמע מינה דאסור חדש נוהג בשל נכרים ואי מושב לאו לאחר ירושה וישיבה משמע אלא בכניסתן לא"י מיד נהג אסור חדש ומושב דכתב רחמנא בכל מקום שאתם יושבים ואפילו בחו"ל. והרי כיון דאסור חדש בשנה ראשונה של חלות איסורו חל למפרע אפי' על חיטין דעלי' של אשתקד וה"ה של שנים רבות דמאי שנא משל אשתקד אי אפשר לאכול מצה ואפילו משל נכרי דחו"ל נמי אסור משום הכי מוקי לה כר' ישמעאל ומושב לאחר ירושה וישיבה משמע אבל בחו"ל אין איסור חדש נוהג ושמע מיניה דנוהג חדש בשל נכרים. והש"ך שדחה פי' ר"ש ופי' בענין אחר את הירושלמי ורוצה להוכיח דחדש נוהג בחו"ל. לא ידע דבנפשו הוא (כן הוא בהעתקה ראשונה) דלפי מה שפירש הוא ז"ל אין מכאן ראיה דחדש נוהג בשל נכרים דאיכא לדחויי כדדחינן. אבל לפי מה שפירש הירושלמי על דרך פירש הר"ש מדמוקי לה כר' ישמעאל דאמר כל ביאת כו' שמע מיניה למאן דאמר מושב כל מקום שאתם יושבים משמע דאפילו בחו"ל שגוף הקרקע והתבואה שגדלה בה שניהם היו של נכרים ואפילו הכי אסור חדש נוהג בו א"כ ראיה ברורה היא. מכל מקום אין מכאן ראיה לכלאי הכרם שאינו נוהג מן התורה אלא בא"י שינהגו בשל נכרים דאיכא למימר דיש קנין לנכרי בא"י להפקיע מאסור כלאי הכרם כמו שמפקיע מן המעשר למ"ד יש קנין לנכרי להפקיע מן המעשר מש"ה מקשה שפיר לר' יונה דסבירא לי' דחדש נוהג בכניסתן לארץ מיד ומושב בכל מקום שאתם יושבים משמע. ואפילו בחוץ לארץ נוהג איסור חדש מן התורה איך אכלו מצה בליל פסח. שכוון שאיסור חדש נוהג אפילו בח"ל נוהג נמי בשל נכרים בכל מקום בין בארץ בין בח"ל. אפילו למ"ד לענין מעשר יש קנין לנכרי. היינו דווקא גבי מעשר שאינו מן התורה אלא בארץ ישראל לחוד סבירא לי' דיש קנין לנכרי. וקרקע של ארץ ישראל כל זמן שהיא לא תחת יד ישראל מופקע מקדושתה. וכקרקעות ח"ל דמיא שאינו נוהג בה מעשר. אבל לענין חדש שנוהג מן התורה אפילו בח"ל מאי מהני הא דיש קנין לנכרי להפקיע קרקעות ארץ ישראל מקדושתה שמ"מ לא גרע מקרקע של ח"ל דמופקע ועומד הוא. ואפילו הכי חדש נוהג בם מן התורה. אבל לר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד שנה נאמרו דמושב לאו לכל מקום שאתם יושבים משמע אלא לאחר ירושה וישיבה משמע וחדש בחו"ל אינו נוהג מן התורה. אם כן יש לומר למ"ד גבי מעשר יש קנין לנכרי לענין חדש להפקיע קרקע ארץ ישראל מן החדש וכקרקעות חוץ לארץ דמי' שאין אסור חדש נוהג בו. וכמ"ש למעלה בדברי תשובת הרא"ש. והשתא לא תקשה איך אכלו ישראל מצות בליל פסח ראשון שלאחר ירושה וישיבה דאיכא למימר דאכלו מתבואות הארץ ממה שתגרי נכרים מוכרין להם. ואפילו אם מכרו להם מתבואות ארץ ישראל כיון דלר"י אין חדש נוהג אלא בארץ נמי ניחא. דס"ל כמאן דאמר יש קנין לנכרי להפקיע מן המעשר וה"ה לענין חדש מקרקע של נכרי בארץ ישראל כחוץ לארץ דמיא שאין איסור חדש נוהג בו. וא"כ לענין כלאי הכרם שאינו נוהג מן התורה אלא בארץ ישראל אינו נוהג נמי בשל נכרי. וה"ה לענין ערלה כיון דבחוץ לארץ נאמרה הלכה דוודאי אסור ספיקא מותר בשל נכרי. בארץ ישראל נמי יש קנין ונמי ספיקא מותר. מ"מ נקיט מיהו פלגא בידך דלמאי דקים לן כר"א דחדש נוהג בחוץ לארץ מן התורה נוהג נמי מן התורה בשל נכרים בין בארץ בין בחוץ לארץ. וע"כ האמת אליבא דירושלמי כדאמרן דסבירא דלמ"ד גבי מעשר יש קנין ה"ה נמי דיש קנין לגבי כלאי הכרם. וממילא משמע לענין חדש נמי יש קנין. וא"כ ע"כ הא דמוקי לה כר' ישמעאל דאמר כל ביאות לאחר ירושה וישיבה משמע. מוקי לה כמ"ד יש קנין ואתי שפיר אפילו למ"ד מושב וביאה לאו לאחר י"ד נאמרה משום דע"כ דריש מושב כל מקום שאתם יושבים משמע. וכיון דחדש נוהג בחוץ לארץ ואפילו למ"ד יש קנין לא מהני ונוהג בשל נכרי כיון שנוהג אפילו בחו"ל דמופקע ועומד הוא. ותו לא מהני הפקעת עו"ג כדאמרן: