רשימות שיעורים על קידושין· הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק [הגרי"ד מבוסטון]
דף כט:
גמ'. משכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתים, מאי טעמא ונתן הכסף וקם לו.
הטעם דמשיכה לא מהני תלוי בב' פירושים הנ"ל במשנה. אם גם פדיון וגם קנין בדיני ממונות דהקדש חלין ע"י כסף בלבד, אזי מובן למה משיכה לא מהני לקבוע את סכום הדמים. ולפי"ז הפסוק דונתן הכסף וקם לו מהווה מקור דגם פדיון וגם קנייני הקדש חלין ע"י כסף בלבד.
אבל לפי הביאור השני במשנה דרשות הגבוה בכסף הוי דין בפדיון ולא בקניינים דהקדש אזי י"ל דבאמת ההדיוט קנה את החפץ בדיני ממונות ע"י המשיכה, אלא דהוא צריך לתת מאתים להקדש מדין פדיון וחילול הקדושה דחל רק ע"י כסף. אבל זה אינו נכון. דהרי יתכן דיהיה חפץ בבעלות הקדש בלי חלות קדושה, אבל לא מצינו חפצא עם חלות קדושה בבעלות דהדיוט. וא"כ צ"ל דאפי' אם דיני קנין דהקדש שווים לדיני קנין דהדיוט, מ"מ ההדיוט לא קנה את החפץ במשיכה דהרי עדיין יש בו חלות קדושה ואי אפשר שחפץ קדוש יהיה בבעלות הדיוט.927 ולכן גם החילול קדושה וגם הבעלות דההדיוט חלין ע"י כסף שנתן לבסוף. ולפי הפירוש הזה הפסוק דונתן הכסף וקם לו מלמד דחלות הקדושה נתחלל רק ע"י כסף, ומזה אנו קובעים דמשיכה אינה יכולה לקנות בדיני ממונות דהרי חלות הקדושה נשארת עד שעת נתינת דמים.
גמ'. משכו במנה.
לכאורה קשה היאך שייך משיכה בהקדש. דהרי היסוד דמשיכה הוא הכנסה לרשותו דשייך רק בהדיוט ואילו בשור הקדש לכאורה אין להדיוט היכולת להכניס את השור לרשותו כי כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתיה, וא"כ מהו הצד לומר דמשיכה מהני.928
גמ'. משכו במנה.
וגם יש להקשות דהרי אם ההדיוט משך את השור לקנותו לפני דנתן את כסף הפדיון לכאורה הוא מעל בהקדש. ולכאורה י"ל דמעילה חל רק אם ההדיוט עושה מעשה קנין בהקדש להוציאו מרשות הקדש עכשיו.929 אבל כאן אין כוונתו לקנות את השור עכשיו ע"י המשיכה, אלא דהוא עושה מעשה קנין דמשיכה עם כוונה שחלות הקנין תחול לאחר זמן כשהוא נותן את הדמים להקדש בתורת פדיון וחילול הקדושה. וא"כ אין מעשה קנין דהוצאה עכשיו ואין כאן מעילה.
גמ'. לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש.
התוס' (ד"ה אטו) נקטו דזה הוי מדרבנן בעלמא, אבל מדאורייתא אין למשיכה חלות כלל והכל הולך בתר השווי בשעת נתינת מעות. מאידך עיין ברמב"ם (פרק ז מהלכות ערכין הלי"ב) וז"ל הפודה מיד ההקדש משך במנה ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד במאתים נותן מאתים שנאמר ונתן את הכסף וקם לו בנתינת הכסף הוא שלו, משכו במאתים ולא הספיק ליתן את הדמים עד שעמד במנה נותן מאתים, לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, והרי קנה במשיכה ונתחייב בדמים עכ"ל. ויש לדייק בדבריו דלא הזכיר דהדין השני דמשכו במאתים הוי דין דרבנן, ומשמע דהוא קנה במשיכה מדאורייתא ונתחייב בדמים.
ובביאור שיטת הרמב"ם י"ל כיסוד הנ"ל לחלק בין היכא דהדיוט לוקח את השור מהקדש בדיני ממונות לבין היכא דהדיוט פודה את חלות הקדושה מהשור. דהרי בדרך כלל כשההדיוט נותן את הדמים להקדש אזי ב' הדברים חלין בבת אחת – גם קנין כסף וגם פדיון ההקדש. וכבר ביארנו דיתכן דע"י משיכה ההדיוט ראוי לקנות את השור בדיני ממונות מההקדש אלא דחלות הקדושה מונע את העברת הבעלות להדיוט בפועל. ולכן היכא דמשך במאתים ואז עמד במאתים ונתן הכסף גם הקנין וגם הפדיון בפועל חלין ע"י הכסף.
אבל היכא דמשך במאתים ואז עמד במנה, הוא חייב לשלם מאתים מדאורייתא. דהרי אע"פ דעכשיו אפשר לפדות את חלות הקדושה במנה, מ"מ הוא כבר עשה מעשה קנין דלוקח במשיכה בשווי של מאתים ונתחייב בדמים כמו כל לוקח אחר דמושך חפץ ע"מ לקנותו. וזהו כוונת הגמ' דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, דכמו דההדיוט קונה את החפץ ונתחייב בדמים משעת משיכה, הו"ה ההדיוט דמושך שור של הקדש נתחייב בדמים בשעת המשיכה בתורת לוקח דעלמא. ואע"פ דההדיוט שמשך ההקדש לא הופך להיות הבעלים בפועל עד פדיון הקדושה דהוי בשעת נתינת המעות, מ"מ חל עליו חלות דין לוקח כדי להתחייב בדמים משעת המשיכה ולכן הוא חייב מאתים כמו כל לוקח דעלמא.930
גמ'. פדאו במאתים, ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה נותן מאתים, מאי טעמא ונתן הכסף וקם לו.
ע"פ הביאור הנ"ל היה מקום לומר דמכיון דהמשיכה הוי מעשה קנין דמעביר את חלות הבעלות מההקדש להדיוט, הדמים נקבעים מזמן המשיכה. אבל החידוש דהגמ' הוא דכסף אינו מחיל רק חלות פדיון וחילול דחלות הקדושה, אלא גם מהווה מעשה קנין המעביר החפץ מבעלות דהקדש. ולכן הפדיון והקנין חלים בשעת נתינת הדמים ואין משמעות למשיכה דקרה לאחר זמן.
גמ'. פדאו במנה, ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואין נותן אלא מנה, אמאי ה"נ נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש.
צ"ע בקושיית הגמ' לפי הרמב"ם. דהרי לפי מה שביארנו לעיל בדעת הרמב"ם לכאורה מאד מובן למה אומרים מה שפדה פדוי במנה, דהרי כשההדיוט נתן את המנה להקדש הוא גם עשה מעשה קנין וגם פדה את חלות הקדושה וא"כ המשיכה אינה חשובה כלל. ומסתבר דהדין דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש שייך רק היכא דמשך בתחילה והעסק לא נגמר עד שעת נתינת הכסף. אבל היכא דהגם הפדיון וגם הקנין חלין בתחילה בשעת נתינת מעות, מהו הסברא לומר דמשיכה אח"כ מעלה או מוריד אפי' אם יד הקדש תהא בעליונה. וקושיית הגמ' יותר מובנת לפי שיטת התוס' דכל הדין דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש הוי דין דרבנן דעלמא דיד הקדש תמיד על העליונה. וא"כ שייך לומר דאע"פ דאין בעצם סברא ע"פ דין לתת מאתים כשעת המשיכה, מ"מ חז"ל היו צריכין לתקן לתת מאתים כדי להרוויח את הקדש.
ולפי הרמב"ם צריך לדחוק דקושיית הגמ' היא דמכיון דביטלו קנין מעות בהדיוט אזי גם בהדיוט דפודה וקונה מהקדש י"ל דמדרבנן אין ההדיוט קונה מהקדש בדיני ממונות במעות דעלמא אלא צריך ג"כ משיכה. וא"כ הוא צריך לשלם להקדש את הדמים של שעת המשיכה לא מפני הפדיון אלא בתורת לוקח דעלמא. וזה כוונת הגמ' דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, דהיינו דהיכא דהקדש מרוויח י"ל דחז"ל ביטלו קנין מעות מהקדש והצריכו קנין משיכה. והקושיא היא מתקנה דרבנן ולא מדאורייתא.
גמ'. אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי.
בענין מעות קונות בהדיוט ובהקדש
א
הגדר דמי שפרע ומעות קונות אחרי התקנה
כדי להבין את דברי הגמ' יש להקדים מחלוקת בין הר"י מיגש והרמב"ם בגדר מי שפרע.931 דהרי הר"י מיגש (הובא בשטמ"ק ב"מ מח.) נקט דאפי' היכא דאדם חוזר מקנין דבר שלא בא לעולם דאינו קונה מדאורייתא הוא חייב במי שפרע, וז"ל מה שעלה על דעתך שאין חיוב מי שפרע חל אלא בדבר שהוא נקנה מה"ת במעות, ומשום גזרה שמא יאמרו לו נשרפו חטיך בעלייה הוא דלא קנה, אבל דבר שלא נתקיים בו המקח מה"ת במעות כמו מי שמכר דבר שאינו ברשותו וקבל בו המעות שאין חייב בו מי שפרע, אין הדבר כמו שעלה בדעתך, אלא חיוב מי שפרע חל ואפילו בדבר שאינו נקנה מה"ת וכו' אלא שלא נחייב מי שפרע למי שמכר מה שאינו ברשותו מטעם שקבל המעות אלא אם קנה אח"כ אותו הדבר שמכר אותו ובא לרשותו יכול הוא להשלים דברו אם ירצה שאז נחייב אותו במי שפרע לפי שמכיון שקנה הדבר ההוא ובא לרשותו חל עליו מדרך האמונה וצידוק הדיבור להשלים דיבורו ולתת הדבר ההוא להקונה, ואם לא עמד בדיבורו נחייב אותו במי שפרע וכו' עכ"ל. יוצא מדבריו דהיכא דאדם מוכר דבר שלא בא לעולם ואח"כ החפץ בא לעולם ונכנס לרשותו, אזי אם הוא אינו מוכר את החפץ אל הלוקח הוא חייב מי שפרע. ובפשטות י"ל דהר"י מיגש סובר דיסוד הדין דמי שפרע הוא שחייב לקיים את דיבורו ומשו"ה חל אף במקום שאין חלות קנין כלל מדאורייתא כמו בדבר שאינו ברשותו. ומשמע מזה דכשחז"ל תיקנו דמעות אינן קונות הם ביטלו את הקנין מעות לגמרי, והחיוב דמי שפרע דתיקנו היכא דנתן מעות אינו מפני חלות קנין אלא מפני דאינו עומד בדיבורו.
מאידך, יש להוכיח משיטת הרמב"ם דאפי' לאחר דתיקנו דמשיכה קונה, מ"מ עדיין יש חלות קנין מסויים במעות. דהרי פסק (פרק ט מהלכות תרומות הל"י) וז"ל יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אע"פ שעדיין לא משך הלוקח הרי זה אסור להאכילה תרומה שדין תורה מעות קונות וכו' ואם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך עכ"ל. ושמעתי מאבא מרי זצ"ל בשם הגר"ח זצ"ל דמדברי הרמב"ם מבואר דפסק דמעות קונות לחומרא הלכה למעשה, דהיינו דאם מכר הכהן את פרתו לישראל בקנין מעות שוב אינו מאכילה תרומה, דלחומרא נקטינן דהישראל קנה את הפרה במעות ששילם, וס"ל דהרבנן לא ביטלו את חלות המכירה דאורייתא לגמרי.
וכמו"כ יש להביא את דברי הרמב"ם (פרק ז מהלכות מכירה הל"ג) בנוגע לאחריות המוכר על המעות דקיבל, וז"ל הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו הלוקח ואמר לו המוכר בוא וטול מעותיך הרי המעות אצלו כפקדון ואם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן. אבל אם חזר בו המוכר הוי המעות ברשותו וחייב באחריותן ואע"פ שחזר בו ואמר ללוקח בוא וטול את שלך, עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אח"כ בו וטול את שלך עכ"ל. כלומר, דאם המוכר קיבל מעות בעד חפץ מסויים, אע"פ דמדרבנן משיכה קונה, מ"מ עד דהלוקח חוזר בו או עד דהמוכר מקבל מי שפרע, המוכר חייב באחריותן של המעות. ויעויין במגיד משנה ובכס"מ (שם) שדנו מהו גדר האחריות אליבא דהרמב"ם כשחזר בו המוכר. והנה הרי"ף פסק דחל אחריות אף באונסין גמורים (וכן הוא דעת הרמב"ן). והכס"מ הכריע שהרמב"ם נמי ס"ל כשיטת הרי"ף והרמב"ן משום שכתב "שהמעות ברשותו וחייב באחריותן", דמשמע שהמעות הן לגמרי ברשות המוכר וחייב גם באחריות דאונסין. ולכאורה צ"ב, מדוע המוכר חייב באונסין על המעות דהוא קיבל שהרי אם קנין המעות בטל המעות עדיין הם ברשות הלוקח. אלא דמזה נמי מוכח דחל מקצת קנין עם המעות ולכן חשיבי המעות ברשות המוכר שחייב באחריותן.
וא"כ יוצא דנחלקו הראשונים בהבנת הדין דמי שפרע חל על מי שחוזר בו בקנין מעות. דלפי הר"י מיגש אין כאן חלות קנין כלל והחיוב דמי שפרע הוא בגלל דאינו עומד בדיבורו. מאידך, הרמב"ם סבור דחז"ל השאירו חלות קנין קלושה בקנין מעות והחיוב דמי שפרע חל מחמת דאדם חוזר בו ממקצת הקנין הזה.
והשתא אפשר לחזור לסוגיא דידן המקשרת בין החיוב דמי שפרע דעלמא לבין הדין דמה שפדה פדוי במנה וההדיוט אינו חייב לשלם יותר ואע"פ דעמד במאתים בשעת המשיכה. דלפי הר"י מיגש קשה להבין את הקשר בין הדברים. דהרי המי שפרע הוי דין מסוים לקלל מי דאינו עומד בדיבורו, ולכאורה זה אינו שייך להלכות פדיון מהקדש דחלין ע"י מעות כנ"ל. אבל נראה דלפי הרמב"ם הגמ' היא מבוארת כפתור ופרח. דהרי ביארנו דהרמב"ם הבין את קושיית הגמ' דהביטול דמעות קונות ראוי לחול גם בפדיון הקדש ולכן ההדיוט צריך לשלם להקדש את השווי של שעת המשיכה דרק אז הוא לוקח אותו בדיני ממונות מהקדש.
וע"ז מתרצת הגמ' דאפי' בהדיוט במעות לבדן חייב במי שפרע. כלומר, דלפי הרמב"ם החיוב של מי שפרע מורה דיש חלות קנין מסוים אפי' במעות לבדן, והמי שפרע חל כשחוזר מחלות מקצת הקנין הזה. ולכן י"ל דהיכא דמי שפרע שייך, כמו בהדיוט דקונה מהדיוט, אזי חז"ל ביטלו במקצת את קנין מעות וקבעו דיש ב' אפשריות: א) אפשר להשלים את הקנין ע"י משיכה, או ב) לבטל את הקנין ע"י מי שפרע. מאידך מי שפרע אינו שייך בהקדש כלל דהרי הגזבר דעוסק במקח וממכר אינו הבעלים על החפצים ולא יתכן לקלל הקדש עצמו. ונראה דזה כוונת הרמב"ם בסוף ההלכה (פרק ז מהלכות ערכין הלי"ג) וז"ל פדהו במנה ונתן הדמים ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא המנה שכבר נתן, ואין אומרין כאן לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, שאפילו הדיוט אינו יכול לחזור בו עד שיקבל מי שפרע כמו שיתבאר במקומו ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע עכ"ל. כלומר דמכיון דמי שפרע אינו שייך בהקדש אזי חז"ל לא התקינו בהקדש קנין קלוש במעות דאפשר לבטלו ע"י מי שפרע, אלא השאירו את הדין דמעות קונות לגמרי. וא"כ היכא דהדיוט נותן מעות להקדש בעד חפץ מסוים, חלין ב' דברים ביחד: א) פדיון וחילול דחלות הקדושה, ב) הלוקח קונה את החפץ בדיני ממונות מרשות הקדש ע"י קנין מעות. וכל זה ניחא לפי הרמב"ם דחז"ל לא ביטלו קנין מעות לגמרי אזי ניתן לומר דבהקדש השאירו אותו כקנין גמור. אבל לפי הר"י מיגש דס"ל דחז"ל ביטלו לגמרי קנין מעות, אזי קצת קשה לומר דביטלו קנין מעות לגמרי בהדיוט אבל בהקדש חל קנין גמור ע"י מעות.932
ב
תקנה דשמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה וקנין מעות דהקדש
ועוד יש לבאר למה לפי הרמב"ם חז"ל לא ביטלו קנין המעות היכא דהדיוט קונה מן ההקדש כמו בהדיוט דקונה מההדיוט.933 דהרי לפי הרמב"ם לאחר קנין מעות יש גם למוכר וגם ללוקח זכויות ומקצת קנין הן בחפץ הנמכר והן במעות. ואם המוכר חוזר בו וחייב מי שפרע, אזי המי שפרע גורם לו להפסיד את הזכויות שלו בחפץ וממילא החפץ חוזר ללוקח. וכל זה שייך בין ב' הדיוטות דניתן לומר דהם מעין שותפין בחפצא. אבל לא מסתבר שהקדש והדיוט יהיו שותפין בחפצא עד המי שפרע או המשיכה אלא דהחפץ צריך להיות או קדוש או חולין. ולכן חז"ל השאירו את קנין המעות כקנין גמור ולא תיקנו את מקצת קנין.
ועוד נראה לבאר בדרך אחרת למה מעות קונות בהקדש לגמרי והוא על פי מה דיסדנו לעיל (דף כח. ד"ה מטבע נעשה חליפין, אות ב') דלמה חז"ל לא תיקנו דמשיכה קונה גם בקנין חליפין. דביארנו דהתקנה להצריך משיכה מדרבנן שייכת רק לקנין דחל ממילא כמו במעות קונות דהוי חלות דין פרעון. ואילו חליפין אינו חל כפרעון וקנין ממילא אלא דהוי חלות שם מעשה קנין, ומשו"ה אינו נכלל בתקנת שמא נשרפו חיטך בעלייה. והביאור בזה הוא דמשיכה מהווה חלות מעשה קנין ולא קנין דחל ממילא,934 וא"כ יש מקום לומר שצריך גם קנין מעות וגם משיכה, דהרי הוו ב' סוגי קנין שונים וקנין משיכה מוסיף על קנין המעות. אבל לא היה מקום לחז"ל להצריך גם חליפין וגם משיכה משום דשניהם הוו חלות שם מעשה קנין ואין המשיכה מוסיף דבר על הקנין דחליפין. ולפי"ז י"ל דפדיון מהקדש דומה לקנין חליפין. כלומר, מכיון דפדיון מהקדש מהווה חלות שם מעשה קנין ולא קנין דחל ממילא מפאת פרעון, אזי אין מקום לתקן שצריך משיכה בנוסף לפדיון. וא"כ חז"ל השאירו קנין המעות בהקדש כקנין גמור.935
ג
הקדש ונכסי יתומים
ולפי הנ"ל יש לתרץ את קושיית התוס' (ד"ה אטו). דהקשו התוס' למה בהקדש אמרינן דפדאו במנה ועמד במאתיים בשעת המשיכה עדיין אמרינן מה שפדה פדוי, אבל ביתמי דנכסים שלהם דינם כהקדש, אמרינן דאם האפוטרופוס נתן דמים לקנות פירות ואז הפירות אייקרו דהיתומים יכולין לחזור בהן מפני שלא יהא כח הדיוט חמור מההקדש. ולכאורה היה ראוי לומר דדין יתמי כהקדש והשווי של הפירות נקבע לפי הזמן דנתינת הדמים בגלל דיש מי שפרע בהדיוט. ועיין בתוס' מה שתירצו.
אבל לפי הביאורים שביארנו בדעת הרמב"ם אין מקום לקושיא כלל. דהסברות דהבאנו לעיל דלא ביטלו קנין מעות בהקדש שייכים רק להקדש ולא לנכסי יתומים. דהרי ביתומים ניתן לומר שתהיה שותפות בין היתומים לבין הלוקח, וגם מכיון דקנין מעות ביתומים חל כקנין ממילא מדין פרעון אזי ניתן להוסיף קנין משיכה על קנין מעות כמו בקנין מעות דעלמא. וא"כ כוונת הגמ' בגיטין דנכסי יתומים הרי הן כהקדש היא רק לומר דחז"ל תיקנו דיד היתומים על העליונה, לעומת הגמ' דידן בהקדש דהביאור הוא דקנין מעות חל כקנין גמור גם מדרבנן. וא"כ מובן למה ביתומים אמרינן דאפי' לאחר מתן מעות יכולים הם לחזור בהם בלי מי שפרע כשידם על העליונה אבל בהקדש אין לאחר מתן מעות כלום אע"פ דהשווי עלה למאתים דהרי הקנין והפדיון חלו לגמרי.
ועיין ברשב"א דאף הוא הקשה מנכסי יתומים ותירץ וז"ל דבהקדש שמים היינו טעמא שאין הגזבר חוזר בו משום דמדאורייתא מעות קונות וכיון שזה נתן מעות וקנה דבר תורה ואף החוזר בו מקבל עליו מי שפרע אינו בדין שהקדש שמים יתנהג במדה שמקבלין עליה מי שפרע, דאלו בשמשך ולא נתן מעות שחוזר בו אע"פ שההדיוט קנה התם הוא משום דעומד הוא אדינו דמעות קונות דבר תורה בלא משיכה, אבל ביתומים דהדיוטות הן חוזרין הן כשאר הדיוטות שכמותן ומי שפרע אין כאן דאלו יתומים לא עשו ולא כלום לא קנו ולא חזרו ולמה יקבלו מי שפרע ואפטרופא נמי אינו מקבל מי שפרע שהרי לא מרצונו הוא חוזר בו אלא מפני שאין המקח שלו אינו יכול לקיימו כיון דיש בו צד ביטול הוא מוכרח על חזרתו למה נקללו ומי שפרע למה יקבל, וכן הדברים פשוטים שאין האפטרופוס מקבל מי שפרע עכ"ל. כלומר, דבעצם דינם של יתומים הוא כשאר הדיוטות דיכול לחזור לאחר נתינת המעות. אלא דאין בהם מי שפרע כי אין את מי לקלל, דהרי היתומים עצמם אינם עושים את המקח והממכר והאפטרופוס חייב לעשות הדבר הכי הטוב ליתומים ולכן הוא חייב לחזור כשאייקר. ומאידך, בהקדש אין הדין דאין על מי להחיל את המי שפרע אלא דנמנעים מלחזור בו בכלל לאחר נתינת המעות מכיון "דאינו בדין" דהקדש שמים יחזור מהמקח ולכן הקנין חל ע"י נתינת המעות. והביאור בזה הוא דהפסוק (שמואל א פרק טו פסוק כט) אומר וז"ל נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם עכ"ל, והקדש הווי נכסי שמים.
ד
חזרה היכא דהקדש קונה מהדיוט
והנה סוגיא דידן איירי במי שפודה חפץ מהקדש. אמנם הרמב"ם בהלכות מכירה (פרט ט הל"ב) פסק גם את הציור ההפוך כשהגזבר קונה חפץ מהדיוט, וז"ל הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה כיצד נתן דמים של הקדש אע"פ שלא משך הפירות אם הוקרו קנה כדין תורה, ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך, ולא יהא כח הדיוט חמור מכח ההקדש, וכן אם מכר חפץ של הקדש ומשכו הלוקח ולא נתן דמים והוזל החפץ קנה, שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, ואם הוקר החפץ חוזר בו שהרי לא לקח הגזבר דמים, וההקדש אינו נקנה אלא בכסף שנאמר ונתן הכסף וקם לו, ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע עכ"ל. ומבואר בדבריו דאם הגזבר נתן דמים בעד פירות דהדיוט ואז הוזלו הפירות דהקדש יכול לחזור בו משום דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. והרשב"א חולק על זה ופסק דמכיון דהגזבר נתן מעות העסק נגמר ואין הקדש יכול לחזור בו, בדיוק כמו דאיתא בסוגיא דאם ההדיוט נתן מעות להקדש דמה שפדה פדוי. והרשב"א הביא את דברי הרמב"ם והקשה, וז"ל ולא ידעתי מה הפרש יש בין הקדש שקבל מעות על פירות הקדש דאינו חוזר כיון דאית ביה מי שפרע לגבי הדיוט כה"ג ובין הקדש שנתן מעות הקדש שאף בזה יש מי שפרע אצל ההדיוטות עכ"ל. כלומר, דאם חז"ל לא ביטלו קנין מעות מהדיוט דפודה מהקדש, כמו"כ לא ביטלו קנין מעות היכא דהקדש קונה מהדיוט. ושיטת הרמב"ם צ"ב.
ונראה דהרמב"ם סבור דיש ב' דינים שונים: א) היכא דהגזבר קונה בעד הקדש, ב) היכא דהדיוט פודה מהקדש. דבהלכות ערכין (פרק ז הלי"ב-י"ג, מובא לעיל כט. ד"ה לא יהא כח הדיוט) הרמב"ם איירי היכא דהדיוט פודה מההקדש ואז חל גם הפדיון דחלות קדושה וגם הקנין דההדיוט בתורת לוקח בבת אחת ע"י נתינת המעות כמש"כ לעיל. אבל בהלכות מכירה הרמב"ם איירי היכא דהגזבר קונה פירות מההדיוט. ושם י"ל דנתינת מעות דהקדש בעד פירות רק הוי חלות דין מקח וממכר כשהקדש הוי הקונה, אבל אין כאן חלות פדיון. ואע"פ דהמעות דהגזבר נותן יוצאות לחולין והפירות הופכים להיות קדושים, אמר אבא מרי הגר"מ זצ"ל דזה לא צריכא לחול מדין פדיון וחילול חלות הקדושה.936 כי בנוסף לדין פדיון הקדושה יש עוד דין דקדושה תופסת דמים ולכן הקדושה עוברת מהמעות אל הפירות מדין תפיסת דמים.
וזה עולה מהגמ' בסוכה (מ:) וז"ל תניא כוותיה דרבי אלעזר שביעית תופסת את דמיה, שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם, מה קדש תופס את דמיו ואסור אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה, אי מה קדש תפס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין, תלמוד לומר תהיה בהוייתה תהא עכ"ל.
ולכאורה דברי הגמ' צ"ע, דהרי דין הקדש חל מטעם חלול קדושה ולא מטעם תפיסת איסורים ואילו בשביעית החלות חלה מטעם תפיסת איסורים, ואיך השווה ר"א שביעית לקדש. וביאר הגר"מ זצ"ל כי מזה מוכח שגם בהקדש קיים דין תפיסת דמים באיסורים כמו בשביעית בלי חלות דין חלול הקדושה. והגר"מ זצ"ל היה אומר שבכך מובן היסוד של הפדיון בפסולי המוקדשין, דהרי שם נשארת חלות ההקדש על בהמת בעלת המום ועכ"ז נתפסים דמי הפדיון בקדושה. ונראה שדין זה חל מטעם תפיסת הדמים באיסורי קדש, ואינו חל מטעם חלול הקדש דזה נכנס לקדושה וזה יוצא.937 והוסיף שנ"מ אליבא דריה"ג שסובר קדשים קלים ממון בעלים הם, כשנמכרים הקדשים קלים הגם שהם נשארים בקדושתם נתפסים הדמים בקדושה. וכן מדוייק בלשון הרמב"ם (פ"ד ממעילה הל"ח) וז"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו עכ"ל. ומדיוק לשון הרמב"ם מוכח שסובר שאילו היתה מכירת השלמים קיימת היה צריך להיות הדין שהמעות יתפסו בקדושה, והלא קדושת השלמים לא הופקעה על ידי המכירה כי הבהמה רק עוברת מרשות ראובן לרשות שמעון אבל עדיין בקדושתה קיימא, וא"כ למה יקדשו דמי המקח. על כרחך שיש דין תפיסת דמים בהקדש כמו בשביעית ולא רק פדיון שזה נכנס בקדושה וזה יוצא מקדושה.
ולכאורה החילוק הזה בין הדיוט דנותן מעות להקדש בעד חפצא דהקדש לבין היכא כשהקדש נותן מעות לקנות חפץ, מבואר בפסוקים עצמם. דהרי בפרשת פדיון הקדש בתורה, תמיד ההדיוט הוא זה שנותן את המעות. למשל אלו הפסוקים דאיירי בפדיון שדה דהקדיש (ויקרא פרק כז פסוק יח- יט) וז"ל ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרת עד שנת היובל ונגרע מערכך ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אתו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו עכ"ל. ומזה דכל דיני פדיון בחומש איירי היכא דההדיוט נותן מעות להקדש, משמע דרק בהיכי תמצא כזה יש חלות שם פדיון, לעומת היכא דההדיוט מקבל כסף מהקדש בעד חפץ דאין כאן חלות שם פדיון אלא מקח וממכר ותפיסת דמים באיסורין.
וא"כ י"ל כשהדיוט נותן מעות להקדש בעד חפץ אזי חל הדין דפדיון וחילול הקדושה והכל חל ע"י נתינת מעות לבד. וכבר ביארנו דאין לומר דמצד המקח וממכר שבו חז"ל תיקנו דצריך ג"כ משיכה, דהרי אי אפשר שהקדש והדיוט יהיו שותפין בחפץ וגם דנתינת מעות בתורת פדיון מהווה חלות שם מעשה קנין והתקנה דמשיכה שייכת רק לדין מעות קונות בהדיוט דחל הקנין ממילא. אבל היכא דהגזבר נותן מעות דהקדש להדיוט לקנות פירות אזי אין כאן חלות פדיון וחילול אלא דהגזבר עושה מקח וממכר בעד הקדש והקדושה עוברת מהמעות אל הפירות מדין תפיסת דמים. וכאן אמרינן דמדין מקח וממכר יד הקדש על העליונה, דהיינו דמעות קונות לבדן אם הפירות הוקרו, אבל אם הפירות הוזלו לפני משיכה אמרינן דהשווי נקבע לפי שעת המשיכה. ואע"פ דאמרנו לעיל דבהיכי תמצא של פדיון חז"ל לא עקרו מעות קונות, מ"מ הסברות הנ"ל אינן שייכות להיכא דהגזבר נותן מעות לקנות חפץ. דהרי באופן זה קנין המעות דהקדש הוי אותה חלות קנין מעות של הדיוט, דשניהם חלין מדין קנין דממילא ולכן שייך לומר דהצריכו מעשה הקנין דמשיכה בנוסף. ולפי הסברא האחרת דאי אפשר שהקדש והדיוט יהיו שותפין בחפץ מסוים, י"ל דזה שייך היכא דההדיוט פודה ומחלל את חלות הקדושה, דאז או שהחפץ קדוש או לא, ואין ממוצע ביניהם, אבל כאן דמדובר בבעלות דהקדש בדיני ממונות, י"ל דחז"ל תיקנו שיהיו זכותי ממון גם לרשות הקדש וגם להדיוט באותו חפץ.
ובזה אפשר להבין את שינוי הלשון ברמב"ם בהלכות מכירה, דהרי ברישא (פרק ט הל"ב) כשאיירי היכא דהגזבר קונה חפץ בעד הקדש, כתב וז"ל אם הוקרו קנה כדין תורה עכ"ל. אבל בסיפא של ההלכה דמיירי כשההדיוט משך חפץ מהקדש ואז הוקר, כתב הרמב"ם דההדיוט צריך לתת את השווי הגבוה והביא את הפסוק כמקור, וז"ל ואם הוקר החפץ חוזר בו שהרי לא לקח הגזבר דמים, וההקדש אינו נקנה אלא בכסף שנאמר ונתן הכסף וקם לו, ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע עכ"ל. וצ"ב דהרי לכאורה שני המקרים נלמדים מאותו דין דהמשנה דרשות הגבוה בכסף ולא במשיכה, וצ"ע למה ברישא הרמב"ם רק כתב דמעות קונות כדין תורה ואילו בסיפא הביא את הפסוק. ולפי הנ"ל הכל מובן, דהרי ברישא הרמב"ם איירי כשהגזבר קונה חפץ בעד הקדש ואז הנידון הוא הלכות מקח וממכר בהקדש, ולכן הרמב"ם ביאר דקנה כדין תורה דמעות קונות, כלומר דלא ביטלו מעות קונות בהקדש היכא דזה הוי יתרון להקדש. אבל הסיפא איירי בפדיון דהדיוט מהקדש ולכן הרמב"ם הביא את הגזה"כ המיוחדת דחלות הקדושה נתחללה רק ע"י כסף.938
ובזה גם אפשר להבין את שינוי הלשון מהלכות ערכין להלכות מכירה. דהרי בהלכות מכירה הרמב"ם כותב "הגזבר שקנה להקדש" ו"אין הגזבר חייב לקבל מי שפרע".939 אבל בהלכות ערכין, כשהרמב"ם איירי בהדיוט דפודה מהקדש, הוא אינו מזכיר את הגזבר כלל אלא דההדיוט "פודה מיד הקדש", ובסוף ההלכה "ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע". ונראה לבאר ע"פ הנ"ל דבהלכות ערכין איירי בהלכה מסויימת של פדיון וחילול הקדושה ואין הגזבר חלק של חלות הפדיון. מאידך, בהלכות מכירה איירי בקניית חפץ להקדש ובזה אין חלות שם פדיון אלא דהגזבר מהווה הדעת קונה בעד הקדש. ולכן הרמב"ם השתמש בלשון דגזבר שקונה וכו'.
וכל זה לשיטת הרמב"ם, אבל הרשב"א סבור דאפי' היכא דהגזבר קונה חפץ בעד הקדש אמרינן מעות קונות ומה שקנה קנה. ואין לומר דהוא חולק על כל החילוק הנ"ל בין פדיון דהדיוט לבין היכא דהגזבר קונה בעד הקדש בתורת מקח וממכר בעלמא, דהרי זה דחלות פדיון חל רק היכא דההדיוט נותן המעות יוצא מדיוק בפסוקים עצמם. אלא דאע"פ דאין חלות פדיון היכא דהגזבר נותן מעות, מ"מ יש דין כללי דהגזבר או הקדש אינן יכולין לחזור לאחר נתינת מעות. והסברא הוא כמ"ש לעיל מדברי הרשב"א וז"ל אינו בדין שהקדש שמים יתנהג במדה שמקבלין עליה מי שפרע עכ"ל. כלומר דהקדש אינו יכול לשקר ולחזור בו אחרי דקנה מדין תורה. אבל הרמב"ם חולק על זה דהרי נקט דהיכא דהגזבר קנה מדין מקח וממכר הוא באמת יכול לחזור בו אם החפץ הנקנה הוזל.
אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.
בענין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט
א
שיטת התוס' באמירתו לגבוה בדבר שלא בא לעולם
אם אדם מקדיש חפץ לבדק הבית האמירה שלו מחילה שתי חלויות: א) חלות קנין הקדש בחפץ, ב) חלות קדושה בחפץ. ויש לעיין בגדר הדין דאמירתו לגבוה, האם בעיקר הוא מעשה הקנאה להקדש וחלות הקדושה נגררת מזה, או"ד להיפך דהאמירה מחילה חלות הקדושה וממילא רשות הקדש קונה את החפץ.
ובנידון הזה יש לעיין בתוס' בב"ק (לו: ד"ה יד עניים). דאיתא בגמ' וז"ל ההוא גברא דתקע לחבריה וכו' אמר ליה ההוא גברא [הנחבל] הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא נתביה לעניים, הדר אמר ליה נתביה ניהלי איזיל ואברי ביה נפשאי, א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים ואף על גב דליכא עניים הכא, אנן יד עניים אנן עכ"ל. וביארו הראשונים דהעניים קנו ע"י מעמד שלשתן. והתוס' הקשו וז"ל וא"ת בלא יד עניים נמי מחייב צדקה באמירה כדדרשינן בפ"ק דר"ה (ו.) בפיך זו צדקה עכ"ל, כלומר דלמה בעינן קנין מעמד שלשתן דרב יוסף יד עניים, הרי יש גזה"כ דפיך זו צדקה אפי' בלי הקנין דרב יוסף בעד העניים. והתוס' תירצו וז"ל וי"ל דכמו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ה"נ אין אדם נותן צדקה דבר שלא בא לעולם וכשאמר ניתביה לעניים הוי זה החוב כמו שלא בא לעולם וכן אם היה אומר ניתביה להקדש לא היה הקדש קונה ונהי שאם היה אומר חוב זה לכשיבא לידי אתנהו להקדש או לצדקה דומה שמתחייב מטעם נדר אבל זה לא אמר כן אלא אמר תנהו לעניים ולא נדר עכ"ל.
יוצא מהתוס', דלא אמרינן דיש דין אמירה לגבוה בחוב מכיון דהוי דבר שלא בא לעולם. וכן איתא ברי"ף (ב"ק יח: בדפי הרי"ף) וז"ל משום דההוא פלגא דזוזא לאו ברשותיה הוה קאי דהא לא אתא לידיה כו' ומשום הכי א"ל רב יוסף אנן יד עניים אנן דלא גרע מדינא דהדיוט דקני במעמד שלשתן, אבל מידי דאיתיה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו ביה עניי ולא מצי למהדר ביה כדאמר בפיך זו צדקה כו' עכ"ל. והסכים עמו המלחמות (שם). ויוצא מהתוס' הרי"ף והרמב"ן דלולי החסרון דדבר שלא בא לעולם, אמירה בהקדש ובצדקה מהני להקנות בדיוק כמו מעמד שלשתן.940
והנה בחדושי הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם (פרק כב מהלכות מכירה הלי"ז) הקשה על שיטת התוס' והרי"ף דהשוו קנין אמירה בהקדש ובצדקה לקנין דעלמא בנוגע לזה דאינם מועילים להקנות חוב. אבל לכאורה אין לדמות אמירה בהקדש ובצדקה לקנין משיכה וכדומה. דהרי בחוב יש לחלק בין ב' דברים: א) הדמים דהחובל ישלם לבסוף דהוי דבר שלא בא לעולם, ב) עצם החוב והשעבוד דכבר נחשב כשלו של הנחבל. ובעלמא הנחבל אינו יכול להקנות את החוב מדאורייתא כי יש חסרון בב' הדברים: א) הדמים דהחובל ישלם לבסוף הוי דבר שלא בא לעולם ואין הקנין חל בהם אפי' במעמד שלשתן, ב) עצם החוב והשעבוד הוי בעולם ושייך לנחבל אלא דאינו נתפס במעשה קנין. ובזה יש להבין למה מעמד שלשתן מהני להקנות עצם החוב דהרי הקנין חל בלי הצורך למעשה קנין בגוף החוב. אבל לפי זה, גם קנין דאמירה בהקדש ובצדקה היה צריך להועיל להקנות עצם החוב דהרי הוא דומה למעמד שלשתן דאין צורך למעשה קנין בגוף הוב. וא"כ בשלמא ניחא דאין קנין אמירה חל בהמעות דישלם לבסוף דהוי דבר שלא בא לעולם, אבל צ"ע למה אין קנין אמירה חל בנוגע לעצם החוב.941
ותירץ הגר"ח זצ"ל דאמירה בהקדש ובצדקה בעיקר מהווה התפסת חלות קדושה וחלות שם צדקה בחפצא ואז ממילא חל הקנין להקדש ולעניים. וא"כ י"ל דאמירה בהקדש ובצדקה מהני רק בחפצא מסוים דאפשר להתפיס בו חלות שם של הקדש או של צדקה, אבל חוב דאינו חפצא אלא הוי דבר שאין בו ממש מופקע מדין אמירה דא"א שיחול בו חלות שם קדושה. וזהו הטעם דאין קנין אמירה בחוב, דהרי הממון דישלם לבסוף הוי דבר שלא בא לעולם והחוב עצמו, דהוי שלו וברשותו, אינו נתפס בחלות שם הקדש וצדקה כדי לומר דהקנין נגרר וחל אחריו.
אבל יש להעיר דשיטת הגר"ח זצ"ל דאי אפשר להקנות חוב בגלל דאינו נתפס במעשה קנין, אינו מוסכם. דהרי התוס' בב"ב (עו: ד"ה קני) כתבו במפורש דאין מקנין חוב מדאורייתא בגלל חוסר בעלות, וז"ל דכמו שאינו יכול להקדישו כדמוכח בפרק כל שעה (פסחים לא.) כיון שהקרקעות אינם ברשותו כך אינו יכול להקנותן מן התורה עכ"ל. וכן הבאנו לעיל (דף טו. בענין שעבודא דר' נתן, אות ה') מהרשב"א. ולפי"ז אין מקום לקושיית הגר"ח דאמירה בהקדש ובצדקה ראויה להועיל בחוב, דהרי לפי התוס' אין החסרון בהקנאה תלוי במעשה קנין לבדו אלא בעצם הבעלות דהנחבל להקנות. אלא דיש דין מיוחד במעמד שלשתן דחז"ל תיקנו דמועיל מדרבנן. ולפי"ז אין להוכיח מכאן דאמירה בהקדש ובצדקה בעיקר הויא התפסת חלות שם קדושה ולא קנין.
ב
שיטת הר"ח
בהמשך, התוס' הביאו את דעת הר"ח, וז"ל ור"ח פירש שזה לא היה רוצה לחזור בו מן הצדקה אלא היה רוצה ללוותו לפי שעה להחזיר אחר לעניים תחתיו וא"ל רב יוסף דיד עניים אנן וזכינן בו במעמד שלשתן ואמרי' בפ"ק דערכין (ו.) האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו משבא ליד גבאי אסור לשנותו, עכ"ל. הר"ח נקט דאמירה מהני להקנות את החוב לצדקה. ולפי דברי הגר"ח זצ"ל הנ"ל הביאור בזה הוא דהחסרון בהקנאת חוב הוא דחוב ושעבוד אינו נתפס במעשה קנין דעלמא, אבל מהני בקנין דאמירה דמועיל להקנות בלי מעשה קנין. ויוצא מזה דאמירה מהני בהקדש ובצדקה אפי' היכא דאין חפצא מסוים להתפיס בו שם צדקה והקדש, ומוכח מזה דאמירה לגבוה מהווה חלות דין הקנאה ולא חלות התפסת קדושה בחפצא.
ויש לעיין בסוף דברי הר"ח דאחרי קנין דאמירה הניזק יכול לשנות את הצדקה אבל מכיון דנעשה קנין מעמד שלשתן אסור לשנותו. דהרי אם באמת האמירה מקנה את החוב לעניים, מה מוסיף המעמד שלשתן דשוב אינו יכול לשנותו. ובאמת כך נקט הרי"ף (ב"ק יח: בדפי הרי"ף), דאפי' לאחר מעמ"ש אפשר לשנות את הצדקה עד שמגיע ליד הגבאי ממש, וז"ל ומשום הכי א"ל רב יוסף אנן ידי עניים אנן דלא גרע מדינא דהדיוט דקני במעמד שלשתן אבל מידי דאיתיה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו ביה עניי ולא מצי למהדר ביה כדאמר בפיך זו צדקה ואמר רבא צדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים אבל ודאי אי בעי לשנויי ההוא מידי דיהב לעניים עד דלא אמטייה ליד גבאי במידי אחרינא דכוותיה מצי לשנויה כדגרסי' בערכין (ערכין ו.) אר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב סלע זו לצדקה מותר לשנותו בין לעצמו בין לאחר ל"ש אמר זו ול"ש אמר עלי ות"ר האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה עכ"ל. הרי"ף חולק על הר"ח וסובר שקנין מעמד שלשתן אינו כאילו נמסר ליד המקבל אלא הוא קנין בעלמא ועדיין יכול הנותן לשנותו, וצ"ב במאי קמיפלגי.
וניתן לבאר את המחלוקת עפ"מ שיש לחקור בקנין מעמד שלשתן עליו אמרו חז"ל (גיטין יד.) דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא, האם הוא מהווה קנין בעלמא, כלומר, שהקנה הנותן (המלוה) את החוב למקבל, או"ד נחשב החוב כפרוע, המלוה הסתלק והלוה מתחייב למקבל. לשם ביאור התקנה ע"פ צד זה נראה שכשהנותן (המלוה) אומר ללוה תן לפלוני במעמד שלשתן הרי זה כאילו נמסר החוב לידי המקבל והחוב נפרע, דהיינו דע"פ דין הוי כאילו הלוה שילם את החוב למקבל וממילא נסתלק המלוה. אכן כ"ז בנוגע להנותן (המלוה) שלגביו חשוב הוא כפרעון, אבל לגבי המקבל החוב עדיין קיים והוא יכול לגבות מהלוה. ונראה שבחקירה זו חלוקים הרי"ף והר"ח. דלרי"ף מעמד שלשתן הוא קנין רגיל ואין בו חלות פרעון ומשום כך כל זמן שלא הגיעה הצדקה לידי הגבאי ממש עדיין ניתן לשנותה. לעומת זאת אליבא דר"ח יש חלות פרעון במעמד שלשתן וכאילו באו המעות לידי המקבל (הגבאי צדקה) ובכך נסתלק הנותן (הנחבל) שכן החוב שלו פרוע. ולכן תו אי אפשר לשנות את החוב שהרי ע"פ דין מעמד שלשתן נחשב לצדקה משהגיע ליד גבאי.
ועיין בתוס' (גיטין יג: ד"ה תנהו) וז"ל דלא תקינו מעמד שלשתן בכתובה דאפשר שלא תבא לידי גבייה לעולם ועי"ל וכו' עכ"ל, ובפשטות חלוקות שתי הדעות בתוס' בנוגע למעמד ג' אם מועיל להקנות חוב תוך זמנו (או כתובה שאינה ניתנת לגבות מחיים, עיי"ש במפרשים). אם מעמד ג' קנין בעלמא מועיל גם בחוב תוך זמנו, אבל אם חל כחלות פרעון אינו מועיל תוך זמנו של החוב (או בכתובה שאינה עומדת לגבות מחיים) הואיל ואינו עומד לפרעון.942
ג
שיטת הרמב"ם
ובנוגע לשיטת הרמב"ם943 עיין בדבריו בהלכות מכירה (פרק כב הלט"ו-י"ז) דאחרי דהביא את הדין דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כתב וז"ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים, או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים. יש גאונים שחולקין על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדברים שהדיוט קונה בהן, ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם, ואין דעתי נוטה לדברים אלו, שאין אדם מצווה להקנות, והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר כמו שביארנו בערכין עכ"ל. כלומר, דהרמב"ם סבור דהמקדיש דבר שלא בא לעולם חייב לקיים דברו כשיבוא לעולם והגאונים חולקין וסבורין דאין תוקף לדבריו כלל.
ובהלכות ערכין (פרק ו הלל"א-ל"ג), הרמב"ם לכאורה גם איירי בדין הזה, וז"ל יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו, ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים. כיצד האומר הרי עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים, הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו, הרי עלי להחרים או ליתן לשבוים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא במאמרים אלו הרי זה חייב ליתן ולעשות בהן מה שאמר כשיבואו לידו, וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא לא בכלל הקדשות. ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר, והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב לנהוג בנזירות ואע"פ שעדיין לא נדר בנזיר, הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר וזה כיוצא בו וכזה ראוי לדון עכ"ל. ולכאורה כאן הרמב"ם חזר על שיטתו דהמקדיש דבר שלא בא לעולם חייב לקיים דברו כשיבוא לעולם, ויש להקשות למה הוא כתב את ההלכה הזאת פעמיים.
וגם יש להעיר דיש כמה הבדלים בין הלכות ערכין לבין הלכות מכירה: א) בהלכות ערכין הרמב"ם הזכיר בל תאחר ושאר איסורי נדרים ולא בהלכות מכירה, ב) בהלכות ערכין הרמב"ם הקדים את ההלכה ב"יראה לי" ולא בהלכות מכירה, ג) בהלכות ערכין הרמב"ם הביא ב' ראיות ולא בהלכות מכירה, ד) בהלכות ערכין האדם אמר "הרי עלי להקידשו" ובהלכות מכירה הלשון הוא "יהיה קודש", ה) בהלכות מכירה הרמב"ם הזכיר דהגאונים חולקין על דבריו והשמיט את זה בהלכות ערכין. וכל זה צ"ב.
ונראה לבאר דבב' המקומות הרמב"ם איירי בב' דינים שונים.944 דבהלכות ערכין הרמב"ם עוסק בדיני נדר דאיסור והיתר בלי חיוב או שעבוד ממון, דהיינו דאדם נודר עכשיו שבעתיד כשהחפץ יהיה בעולם שהוא יקדיש אותו לשמים. ויש צד לומר דנדר כזה אינו חל דהרי הנדר הוי נדר לחייב גברא לעשות מעשה בעתיד בקו"ע,945 ולכן הרמב"ם חידש דהנדר הראשון אכן חל. ויש לבאר את זה ע"פ הראיה השנייה דהרמב"ם הביא דנדר על דבר שלא בא לעולם חל מהדין דלא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר. דהרי הראב"ד הקשה וז"ל א"א הראיה מיעקב ראיה היא אבל זו של נזיר אינה כלום שהרי בידו היא ועוד כי לא ידע מתי יפטר והרי הוא כאילו אמר הריני נזיר מיד עכ"ל. וכל זה בא מהסוגיא בריש נדרים (ג:) דמחפשת היכי תמצא להלאו דבל תאחר בנזירות וז"ל בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר, אכל קם ליה בבל יאכל וכו' אמר רבא כגון דאמר לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר מידי דהוה האומר לאשתו הרי זו גיטיך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד, אלמא אמרינן כל שעתא ושעתא דילמא מיית, הכא נמי לאלתר הוי נזיר דאמרינן דילמא השתא מיית עכ"ל. והתוס' שם (ד"ה בל תאחר בנזירות) פירשו דאמירת לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר אינו בעצם קבלת נזירות אלא דהוא אומר דאם הוא אינו מקבל עליו נזירות מיד הוא יעבור בבל תאחר. ולכן אם לא התחיל לנהוג נזירות מיד הוא עובר בבל תאחר. ויש עוד חידוש בדבר דהנדר הראשון נחשב ע"פ דין כחלות נדר של נזירות ולכן הוא עובר בבל תאחר דנזירות.
אמנם התוס' (ד"ה מידי) הביאו קושיא מהיכי תמצי אחר, וז"ל הקשה הר"ר יוסף שהלך בארץ הצבי אמאי לא משכחת בל תאחר בנזירות דאמר הרי עלי לקבל נזירות אחר שלשים יום ואי מאחר עובר בבל תאחר, ושמא היינו כשינויא דשנינן לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר כלומר עד שאקבל נזירות עוי"ל דאי מאחר לשלם נדרו א"כ לאו היינו בל תאחר דנזיר כ"א בל תאחר דנדר שמאחר לנדור נדרו עכ"ל.946
נמצא דנחלקו ב' הדעות בתוס' בדין האומר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר. התירוץ הראשון נקט כהתוס' דלעיל (ד"ה בל תאחר) דלא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר נחשב כנדר שבעתיד הוא ידר נדר להיות נזיר, כמו האומר הרי עלי לקבל נזירות אחר שלשים יום וזה נחשב כנדר של נזירות כנ"ל. מאידך, התירוץ השני חילק בין המקרים. דהאומר הרי עלי לקבל נזירות לאחר ל' יום נחשב כנדר דעלמא לעשות מעשה בעתיד ודינו כנדר דעלמא.947 ומשמע דהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר הויא קבלת נזירות ממש עכשיו ולכן עוברין עליו בבל תאחר דנזירות.
ועפ"ז יש לחזור לדברי הרמב"ם, וי"ל דהוא הבין כמו הדעה הראשונה בתוס', דהיינו דלא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר הוי נדר לנדור נדר נזירות בעתיד, וזה נחשב כחלות שם נדר דנזירות. ולכן הרמב"ם סובר דאם אינו מקיים את הנדר הראשון הוא חייב בבל תאחר. וזה גם כוונת הרמב"ם בהוכחתו מיעקב אבינו שגם לקח נדר שידור בעתיד.948 מאידך הראב"ד סבור כמו הדעה השניה בתוס' דלא אפטר מן העולם בעצם הוי קבלת נזירות עכשיו. ולכן הראב"ד השיג על הרמב"ם דאין הנדר דלא אפטר מן העולם וכו' מהווה ראיה דאפשר לנדור לקחת נדר בעתיד. ולפי הפירוש הזה ברמב"ם אפשר להבין את שאר דיוקי לשון הרמב"ם בהלכות ערכין. דהרי לא היה פשיטא ליה דאפשר לקחת נדר לנדור בעתיד ולכן הרמב"ם הקדים יראה לי ורצה להוכיח את הדין מיעקב אבינו דנדר להקדיש הממון שלו לה' בעתיד וגם מהגמ' בנזירות.
ויש להעיר דכל זה צ"ב מלשון הרמב"ם בפרק א מהלכות נזירות (הל"ד) דלכאורה פסק כמו הראב"ד וז"ל האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר הרי זה נזיר מיד שמא ימות עתה, ואם איחר נזירותו הרי זה עובר בבל תאחר לשלמו ואין לוקין על לאו זה עכ"ל. ומשמע דהוא אינו מקבל על עצמו לנדור בעתיד אלא דהוא מקבל על עצמו עכשיו להיות נזיר. והגר"מ זצ"ל הביא את ההלכה הזאת להוכיח דאין מושג של נדר לנדור ברמב"ם נגד הדעה הראשונה בתוס'. ולפי הביאור שכתבנו ברמב"ם בהלכות ערכין דהרמב"ם חידש דיש חלות נדר לנדור, צריך לדחוק בלשון הרמב"ם בפרק א' דנזירות ד"הרי זה נזיר מיד" פירושו דהוא חייב מיד לקבל על עצמו נזירות ולא שהוא כבר קיבל עליו נזירות.
מאידך, בהלכות מכירה הרמב"ם לא איירי בהלכות נדרים והפלאה אלא בהלכות שעבוד ממון. שיטת הרמב"ם היא שהדיוט אינו יכול להשתעבד להדיוט על דבר שלא בא לעולם. יעויין בתוס' ריש פרק אע"פ (כתובות נד: ד"ה אע"פ) וז"ל תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה, דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב כו' אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם, ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו כו' אע"פ שאין מקנה לו שום נכסים, אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים, חל שעבודו מעתה, ואין זה קנין דברים בעלמא, דקנין דברים לא הוי אלא כההיא דריש בבא בתרא (ג.) שקנו מידם לחלוק חצר שאין בו דין חלוקה, אבל מה שמשעבד גופו להתחייב לדבר זה משתעבד, ואין זה קנין דברים, עכ"ל. לדעת התוס' אדם יכול לשעבד גופו בהתחייבות ממון אף שאין לו נכסים בשעת ההתחייבות. אמנם הרמב"ם לעומתם הבחין בין המתחייב ממון למתחייב לתת לחברו דבר שבעין. המתחייב ממון לחבירו חייב אף שאין בידו עכשיו במה לשלם (פרק י מהלכות אישות הל"ז), אבל אין אדם מתחייב לתת לחבירו דבר בעין שאינו ברשותו. והמתחייב על בעין שלא בא לעולם פטור (פרק כב מהלכות מכירה הל"א-ב, הל"ה). בד"א בהדיוט, ואילו בהקדש וצדקה המקבל לתת דבר שבעין חייב.
והביאור בחילוק הזה בין הדיוט לבין הקדש הוא ע"פ הטעם דאין התחייבות אבעין בדבר שלא בא לעולם בהדיוט. דמצד אחד י"ל דחפצים בעין מופקעין לגמרי מהתחייבות, דהרי התחייבות חל כשעבוד על הגברא ונכסיו לעומת חפץ מסוים דרק נתפס בקנין ולא בהתחייבות.949 וא"כ אין לחלק בין התחייבות להדיוט לבין התחייבות להקדש דהרי אין חפצא בעין נתפס בהתחייבות כלל. אבל מצד שני י"ל דבעצם ניתן להחיל חלות התחייבות על חפצא בעין, אבל בדרך כלל אין דרך לעשות מעשה קנין כזה. אבל בהקדש אין צורך למעשה קנין אלא דחל באמירה בעלמא ולכן ההתחייבות חלה. ובאופן אחר יש לבאר שבהקדש וצדקה מחייב הממון הוא חלות הנדר ומצות הפלאה. דעקב חלות הנדר דהרי עלי לתת להקדש או לצדקה דבר שלא בא לעולם דחלה כמצות הפלאה (כדביאר בהל' ערכין) חל גם חיוב ממון ועליו לשלם הבעין להקדש או לצדקה (כדפסק בהלכות מכירה).
ויוצא דלפי הרמב"ם יש ב' דינים שונים במקדיש דבר שלא בא לעולם: א) אדם יכול לנדור שבעתיד הוא יקדיש דבר להקדש כשיבוא לעולם (הלכות ערכין), ב) אדם יכול להתחייב לתת חפצא מסוים להקדש בעתיד כשיבוא לעולם (הלכות מכירה).
ויש להסתפק לדעת הרמב"ם בהלכות מכירה מהו גדר ההתחייבות הזאת. דהרי בתחילה הרמב"ם כתב וז"ל אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו עכ"ל. ומהביטוי "אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם" משמע דכשיבוא לעולם החפץ נעשה הקדש ממילא ואין צורך לעשות מעשה אחר. והביאור בזה הוא דמכיון דיש חלות התחייבות בחפצא שינתן להקדש, זה בעצמו הופך את הקדש להיות הבעלים ברגע שבא לעולם.950 אבל המילים הבאות אח"כ ברמב"ם – "הרי זה חייב לקיים דברו" – משמע דאפי' כשיבוא לעולם אין החפץ הקדש מיד, אלא דהבעלים חייבים להקדישו מדין התחייבות על בעין. ולפי הצד הראשון דהוי הקדש מיד, אזי צ"ל ד"חייב לקיים דברו" פירושו דהוא חייב לתת את החפצא להקדש בפועל, אבל חלות ההקדש כבר חלה עליו ממילא. ועוד צ"ע בזה.
ד
שיטת הגאונים והראב"ד
ובסוף פרק כב מהל' מכירה הרמב"ם הביא את שיטת הגאונים דחולקים עליו וסברי שהעניים "לא יזכו בדבר שלא בא לעולם". ומשמע מהלשון דהם חולקים על דברי הרמב"ם בנוגע לדיני ממונות, דהיינו דסבורים דהמקדיש דבר שלא בא לעולם לא חל שום התחייבות ממון עליו לתתו להקדש כשיבוא לעולם. אבל לכאורה הגאונים עדיין מודים דאם אדם נדר דהוא יקדיש את הפירות כשיבואו לעולם, אזי הוא חייב לקיים דבריו מדיני הפלאה. ויש לבאר למה התחייבות ממון אינה חלה בב' אנפי: א) הגאונים סברי דאין מושג של התחייבות אדבר בעין כלל בין בהדיוט ובין בהקדש, ב) הם מודים לרמב"ם דיש חלות התחייבות על חפצא בעין בהקדש ובצדקה, אבל רק אם החפצא ישנו בעולם. ולכאורה לשון הרמב"ם משמע כהצד השני דהרי דייק הרמב"ם לכתוב "לא יזכו בדבר שלא בא לעולם", כלומר דהוא הדגיש שההתחייבות אינה חלה בגלל דהחפץ אינו בעולם.
ועיין בראב"ד (פרק כב מהלכות מכירה הלט"ו) דהשיג על הרמב"ם והביא שיטת הרי"ף דהמקדיש דבר שלא שלא בא לעולם אין התחייבות לתת החפצא כשיבוא לעולם, וז"ל א"א רואה אני כי הוא מוסיף אפילו על דברי הרב ז"ל כי הרב כתב במעשה דההוא גברא דתקע ליה חבריה משום דלא היה סלע ברשותו לא מצי מקני ליה אלא במעמד שלשתן וזה החכם אומר שאפילו לא בא לעולם קנו עניים עכ"ל. הראב"ד הקשה על הרמב"ם מהגמ' בב"ק הנ"ל, דהרי בשלמא לפי הרי"ף דהמקדיש דבר שאינו ברשותו לא עשה כלום שפיר מובן למה צריך מעמד שלשתן. אבל לפי הרמב"ם דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם למה צריך מעמד שלשתן כלל. וזהו בעצם קושיית התוס' בב"ק שם.
ונראה דלפי הרמב"ם יש נ"מ גדולה בין התחייבות דחלה כשאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם לבין מעמד שלשתן. דבמעמד שלשתן חז"ל תיקנו דהקנין חל והמקבל קונה את הממון. וא"כ בנידון דידן הממון שביד הנחבל קנוי לעניים, והוא חייב באחריותו עד שהממון מגיע ליד העניים. מאידך לפי הרמב"ם אין הממון קנוי לעניים עכשיו אלא דהנחבל מקדיש אותו לכשיבוא לרשותו. וזה יוצר התחייבות על החפצא דהכסף וממילא כשהממון מגיע ליד הנחבל הריהו חייב לתתו להקדש. אמנם אם הכסף נאבד לפני שהנחבל נותנו להקדש, הוא אינו חייב באחריותו דהרי ההתחייבות שלו להקדש חלה על החפצא דהכסף ולא על הנחבל כגברא. ונמצא דיש נ"מ גדולה בין קנין דמעמד שלשתן דחל עכשיו וכל האחריות חלה על הנחבל לתתו לעניים, לבין הקדשת התשלומין שלא באו לעולם דההתחייבות חלה על החפצא ולכן אם החפצא נאבד הנחבל אינו חייב לתת ממון אחר לעניים.951
ובהמשך דבריו הראב"ד כתב את השיטה שלו, וז"ל ואני אומר שאם חייב עצמו בכך שאמר אתן לעניים כך וכך כלומר מן הפירות שיצאו בכרם שלי וכן כל כיוצא בזה הרי זה חייב עצמו ויתן אבל אם אמר ינתן לעניים כך וכך מפירות שלא באו לעולם לא קנו עניים לדברי הרב עכ"ל. וניתן לפרש דבריו דהוא סבור כמו שיטת הגאונים דאם אדם משתמש בלשון של הפלאה אזי הוא חייב מדין הפלאה להקדיש החפץ כשיבוא לעולם, אבל בלשון של הקדשה או התחייבות ממון אין בדבריו כלום. אבל לכאורה קשה לומר את זה דא"כ הרי הראב"ד היה יכול לומר דהוא מודה לשיטת הגאונים דמובאה ברמב"ם. ויתכן דיש לו דעה שלישית, דהיינו דבעצם הוא מודה לרמב"ם דניתן להחיל התחייבות על חפצא מסוים דלא בא לעולם להקדישו או לתתו לצדקה, וזה נגד שיטת הגאונים. אבל הוא חולק על הרמב"ם בנוגע ללשון דצריך כדי ליצור התחייבות כזאת. דהרי הרמב"ם נקט דלשון של הקדשה אע"פ דאינו מועיל לעצם ההקדשה בדבר שלא בא לעולם, מ"מ הוא מהני לפעול התחייבות. מאידך הראב"ד סבור דלשון של הקדשה אינו מהני לגרום התחייבות, אבל לשון ד"אתן לעניים כך וכך" מהני ליצור התחייבות דחלה על החפץ כשיבוא לעולם.952
ויש להעיר דלכאורה הרמב"ם, הגאונים והראב"ד כולם מודים ליסוד של הגר"ח זצ"ל דביאר בדעת התוס' והרי"ף דלא אמרינן אמירתו לגבוה בנוגע לעצם החוב מפני דהקדשה צריך לחול על חפצא מסוים ולא על חוב ושעבוד. דהרי הרמב"ם, הגאונים והראב"ד רק דנים על חפצא דעדיין לא בא לעולם ולא הזכירו דאפשר להקדיש חוב. וכל זה נגד הר"ח דמובא בתוס' הסובר דאפשר להקדיש חוב ע"י אמירה לגבוה.
ה
בגדר דפיך זו צדקה
בדין אמירתו לגבוה בהקדש יש לחלק בין הרי עלי לבדק הבית לבין חפץ זו הקדש. דאם אמר הרי עלי לבדק הבית אזי חל עליו ועל נכסיו שעבוד ממון להקדש.953 אבל אין חפץ מסויים שחל עליו חלות שם קדושה ובעלות דהקדש. מאידך אם אמר חפץ זו הקדש אזי החפץ נעשה הקדש. והבאנו מהגר"ח זצ"ל לבאר בדעת התוס', הרי"ף והרמב"ם, דעצם ההקדשה הויא התפסת חלות שם קדושה על החפץ וממילא החפץ נעשית קנין דהקדש. ויוצא מזה דאמירה לגבוה יכול ליצור התחייבות ושעבוד (הרי עלי) או התפסת חלות שם קדושה (הרי זו). אבל אין דין דאמירתו לגבוה מקנה קנין ישיר להקדש.
ויש לעיין בדין אמירה לצדקה דנלמד מהדין פיך זו צדקה והרמב"ם והרי"ף השווה אותו לדין אמירה בהקדש. דהרי אם אמר עלי מנה לצדקה אזי חל עליו ועל נכסיו שעבוד ממון כמו בהקדש. אבל אם אמר סלע זו לצדקה לכאורה קשה להבין פשר הדבר. דבשלמא בהקדש י"ל דחל עליו חלות שם הקדש וממילא נגרר הקנין להקדש. אבל בצדקה לכאורה אין כאן חלות שם איסור אלא דהויא ממון עניים. ובשלמא לפי הר"ח דאמירה חל כקנין, זה שפיר שייך לצדקה. אבל לפי ביאור הגר"ח זצ"ל בשאר הראשונים דאמירתו לגבוה אינו יכול לפעול קנין ישיר אלא דמחיל חלות שם בחפצא, אזי יש להקשות היאך זה שייך בצדקה ומה יסוד הדין דפיך זו צדקה באמירת סלע זו לצדקה.
ובע"כ צ"ל דגם בצדקה יש חלות שם מיוחד שחל בחפצא.954 דהרי איתא בגמ' (נדרים ז.) וז"ל יש יד לצדקה, או אין יד לצדקה, היכי דמי אילימא דאמר הדין זוזא לצדקה והדין נמי, ההוא צדקה עצמה היא וכו' עכ"ל. והרמב"ם הבין את הגמ' דיש התפסה בצדקה וז"ל הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה, או הרי סלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עבר בבל תאחר שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן וכו' המתפיס בצדקה חייב כשאר הנדרים, כיצד אמר הרי סלע זו כזו הרי זו צדקה, המפריש סלע ואמר הרי זו צדקה ולקח סלע שנייה ואמר וזו הרי שנייה צדקה, ואע"פ שלא פירש עכ"ל. ולכאורה צ"ב דהרי התפסה מהווה העברת חלות שם שבחפצא אחד לחפצא אחר וא"כ היאך זה שייך לצדקה. הרי פשיטא דאם אדם הקנה חפץ אחד לחבירו ואז לקח חפץ שני ואמר זו כזו דלא אמר כלום דאין כאן התפסה. ויוצא מזה דצדקה אינה כהקנאה דעלמא אלא דחל חלות שם מיוחדת בחפצא של הסלע.955
וגם נראה להוכיח דיש חלות שם מיוחדת בצדקה ולא רק הקנאה בדיני ממונות מזה דיש חילוקים בין צדקה דישראל לבין צדקה דעכו"ם. דעיין ברמב"ם (פרק ח מהלכות מתנות עניים הל"ח) וז"ל עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחלה, ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו, היה הדבר מסויים כגון קורה או אבן מחזירין לו כדי שלא יהא להן דבר מסויים במקדש שנאמר לא לכם ולנו וגו', אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחלה, והוא שיאמר כדעת ישראל הפרשתי, ואם לא אמר טעון גניזה שמא לבו לשמים, ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים ולא לאמת המים שבה שנאמר ולכם אין חלק וזכרון בירושלים עכ"ל. ולכאורה כל החילוקים האלה בין הצדקה של עכו"ם לישראל בנוגע לבית המקדש בית הכנסת וירושלים מובנים אם יש לצדקה חלות שם בחפצא דאזי י"ל דחלוק החפצא דצדקה דנוצר ע"י הפלאה דישראל לבין החפצא דצדקה דנוצר ע"י הפלאה דעכו"ם. אבל אם צדקה מהווה הקנאה בעלמא בדיני ממונות אזי קצת קשה להבין מה טיב של כל החילוקים שבין צדקה דישראל לבין צדקה דעכו"ם.
ו
האם צדקה הויא ממון עניים
ויש להוסיף לומר דיתכן דסלע זו לצדקה הוי רק דין החלת חלות שם צדקה אבל הממון אינו הופך להיות ממון עניים כלל. דהרי כבר הבאנו מהגמ' בערכין (ו.) דעד שלא בא ליד הגבאי הנודר יכול לשנותו, כלומר דהוא יכול להחליף את הסלע דנדר לצדקה בסלע אחר. ולכאורה זה צ"ע טובא דהרי לא מצינו דבר דומה בתרו"מ או בלקט שכחה ופאה. ולמה דוקא בצדקה הוא יכול לשנותו. ונראה לבאר בפשיטות דכל המתנות האחרות חל עליהן דין ממון שבט או ממון עניים משעת הפרשה כשחל עליהן חלות שם בחפצא. ולכן פשיטא דאפי' אם יש לבעלים הראשונים טובת הנאה לבחור לאיזה כהן הוא נותן את התרומה, מ"מ הוא אינו הבעלים על התבואה אלא שבט הכהנים הם הבעלים ולכן התבואה שחלה עליה חלות שם תרומה צריכה להגיע ליד הכהן וא"א להחליפה בתבואה אחרת. ואילו לגבי צדקה, אין הסלע דנדר לצדקה עובר לבעלות של העניים, אלא נשאר בבעלות הנודר. אבל חל עליו חלות שם צדקה דכל יסודו הוא להנתן לעניים. ולכן אם הנודר רוצה יכול הוא להחליף את הסלע שנדר עליו סלע זו לצדקה עם סלע אחר משום דהוא עדיין הוי הבעלים. אבל משבאתה ליד גבאי אסור לשנותה דהרי ע"פ דין הממון הגיע ליד העניים והם קנו אותו.956
וזה דהאומר סלע זו לצדקה הוי רק החלת חלות שם בחפצא ולא קנין ממון אף עולה מפירוש הרמב"ם לסוגיא בב"ק (צג.) בנוגע לחלות שמירה על ממון עניים. דאיתא שם בגמ' וז"ל ההוא ארנקא דצדקה דאתי לפומבדיתא, אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע בה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף, א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים, אמר ליה עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור הוא עכ"ל. מבואר בגמ' דאין חלות שמירה בממון של צדקה דעלמא. והרמב"ם הביא את הדין הזה בהלכות שאלה ופקדון (פרק ה הל"א) וז"ל מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעים בד"א בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבויים [אלו] אבל אם היו לעניים אלו או לשבויים אלו והרי הוא קצוץ להן הרי זה הממון שיש לו תובעין וישלם אם פשע או ישבע שלא פשע כדרך כל השומרים עכ"ל. והרמב"ם הביא את הגזה"כ מהגמ' ואז הוסיף והרי הוא ממון שאין לו תובעים. וצ"ב בטעם הזה מה טיבו.
וגם יש להקשות מהפטור שמירה בהקדש ובעכו"ם דהרמב"ם הביאו בהלכות שכירות (פרק ב הל"א-הל"ג) וז"ל שלשה דינין האמורין בתורה בארבעה השומרין אינן אלא במטלטלין של ישראל ושל הדיוט שנאמר כסף או כלים וכל בהמה יצאו קרקעות ויצאו העבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו השטרות שאין גופן ממון ויצאו הקדשות שנא' כי יתן איש אל רעהו ויצאו נכסי עכו"ם, מכאן אמרו חכמים העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות ש"ח שלהן אינו נשבע, ונושא שכר או שוכר אינו משלם ואם קנו מידו חייב באחריותן וכו' יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן שאם היה ש"ח על מטלטלין ונגנבו או אבדו ישבע ובעבדים וקרקעות ושטרות פטור משבועה, וכן אם היה שומר שכר שמשלם גניבה ואבידה במטלטלין פטור מלשלם באלו, אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא וכו' עכ"ל. וצ"ב בשני דברים: א) לכאורה המיעוט דהקדש עכו"ם וצדקה שורשם באותו יסוד, דהיינו דבעינן ממון הדיוט דישראל, וא"כ למה הרמב"ם הביא את הדינים בב' מקומות שונים. ב) מרהיטת לשון הרמב"ם בהלכות שכירות נראה דשומר דפשע בהקדש ובנכסי עכו"ם חייב לשלם דהרי פושע כמזיק.957 אבל בהלכות שאלה ופקדון בנוגע לשמירה על ממון צדקה הרמב"ם כתב במפורש דאפי' אם השומר פשע דהוא פטור. וצ"ב בביאור החילוק.
ונראה לבאר דהקדש ועכו"ם הריהם בעלים גמורים על הנכסים שלהם וחל בהם חלות שם מפקיד ודיני שמירה. אלא דיש גזה"כ למעט חפצא עם חלות שם נכסי הקדש וחלות שם נכסי עכו"ם מדיני שמירה. ולכן הרמב"ם הביא את הדינים האלו ביחד עם קרקע עבדים ושטרות דנתמעטו מדיני שמירה מפאת שם החפצא ולא בגלל חסרון בעלות. ומכיון דהקדש ועכו"ם בעלים גמורים הם להפקיד את החפצים שלהם, חל דין שמירה לומר דפושע כמזיק ומי ששומר נכסי הקדש ועכו"ם ופושע חייב. מאידך, במעות של צדקה החסרון הוא בחלות שם בעלים המפקידים דהרי מצד אחד החפץ נחשב כממון של צדקה, אבל מצד שני העניים אינם הבעלים. ומכיון דבצדקה אין חלות שם מפקיד משו"ה אין שמירה חלה כלל ואפי' הפושע פטור דחסר בהבעלות של העניים לחייב את השומר שפשע, ודלא כנכסי הקדש ועכו"ם. וזהו מש"כ הרמב"ם "והרי הוא ממון שאין לו תובעים", דהיינו דאין העניים הבעלים גמורים על הממון להפקידו וזה הוי יסוד גזה"כ דלשמור ולא לחלק לעניים.958
ויש להוכיח דממון צדקה מופקע מדיני שמירה מפאת חסרון בבעלים ולא מפאת חלות שם בחפצא מהסיפא דהרמב"ם דאחרי קציצה יש דין שמירה על הממון. ולכאורה עד שהממון מגיע ליד העניים ממש מסתבר דעדיין יש לו חלות שם ממון צדקה בחפצא. והנ"מ הוא דאחרי דהעני מקבל את הצדקה החלות שם דצקה בחפצא פקע דפשיטא דאי אפשר להתפיס שם צדקה מסלע דהעני כבר קיבל על סלע אחר. אבל אחרי הקציצה ולפני שהגיע ליד העני נראה דחלות שם צדקה לא פקע ועדיין אפשר להתפיס בו. וא"כ לכאורה קשה, שאם המטבע עדיין חשוב חלות שם צדקה בחפצא, למה חל בו דין שמירה. אלא דצ"ל דההפקעה דצדקה משמירה אינו דין בחלות שם צדקה בחפצא אלא בחסרון חלות בעלים. ואם הממון קצוץ לעניי מקום מסוים אזי הם הופכים להיות הבעלים בדיני ממונות כמו ההדיוט בממונו ויש בעלים איפוא להפקיד את הממון דצדקה. דהקציצה מעברת את הממון מלהיות ממון שבט העניים דעלמא להיות בבעלות של העניים הקצוצים דנעשו שותפים בממון כמו הדיוטות ששותפים בממונם.
וכמו"כ משמע מדיני בל תאחר בצדקה דאין לעניים בעלות עליו מיד אחרי הנדר. דהרי איתא בגמ' (ראש השנה ו.) דאע"פ דיש בל תאחר בצדקה כמו בקרבנות, יש להם שיעורים שונים וז"ל אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר, מאי טעמא דהא קיימי עניים, פשיטא, מהו דתימא כיון דבענינא דקרבנות כתיבא עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות קא משמע לן התם הוא דתלינהו רחמנא ברגלים אבל הכא לא דהא שכיחי עניים עכ"ל. ונחלקו הראשונים בגדר החילוק בין צדקה וקרבנות בענין בל תאחר. דהרי התוס' (ראש השנה ד: ד"ה לקט) כתבו וז"ל דאי בדאיכא עניים ועבר ונטלם הרי עובר לאלתר בבל תאחר דדוקא היכא דליכא עניים אין עובר בבל תאחר אלא ברגלים אבל היכא דקיימי עניים קא עבר לאלתר כמו צדקה עכ"ל. כלומר, דאם איכא עניים הוא עובר בבל תאחר מיד ואם אין עניים אזי הוא עובר בג' רגלים כמו בקרבנות. מאידך מהרמב"ם (פרק ח מהלכות מתנות עניים הל"א) משמע אחרת וז"ל הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה, או הרי סלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עבר בבל תאחר שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן, אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים עכ"ל. ויוצא מדברי הרמב"ם דאין בל תאחר בצדקה תלוי כלל בג' רגלים אלא רק עד דמוצא עניים.
וגם יש לעיין דהרי הרמב"ם הביא את כל דיני בל תאחר בהלכות מעשה הקרבנות (פרק יד הלי"ג) וז"ל אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה וגו' כלומר בעת שתבא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם, הגיע הרגל ולא הביא הרי זה ביטל מצות עשה, עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים הרי זה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה עכ"ל. ושם מפורש דהשיעור ללאו הוא ג' רגלים. אבל הרמב"ם הביא את האיסור דבל תאחר בצדקה בפני עצמו בהלכות מתנות עניים. וגם עיין בהלכות נזיר (פרק א הל"ד) דהרמב"ם הביא את האיסור דבל תאחר דנזירות לבדו וגם שם לא הזכיר את השיעור דג' רגלים. וצ"ב בכל זה, למה הרמב"ם חילק בין נדרים נדבות ערכין מעשרות וכו' מצד אחד דהביא את כולם ביחד בהלכות מעשה קרבנות עם השיעור דג' רגלים, לבין צדקה ונזירות שהביא דיניהם במקומות אחרים והשמיט מהם את השיעור דג' רגלים לגמרי.
ויתכן דלפי הרמב"ם יש ב' דינים בבל תאחר. בהלכות מעשה קרבנות הרמב"ם הביא את כל הדינים כשהנדר או ההפרשה מחיל הקנאה או מחיל שעבוד ממון על הבעלים. במקרים האלו חל הדין דג' רגלים לבל תאחר. אבל בצדקה ובנזירות הנדר אינו מחיל התחייבות ממון אלא חלות שם על הגברא (בנזירות) או על החפצא (בצדקה). ובמקרים האלו השיעור דבל תאחר אינו נקבע לפי ג' רגלים אלא על פי גדר דהחלות דחל ע"י אמירתו. ובצדקה החלות בחפצא היא דהסלע הזה צריך להנתן לעניים בתורת צדקה. ולכן היכא דעניים מצויין ואפשר לתת אותו לעניים מיד אזי עוברין על בל תאחר מיד, אבל היכא דאין עניים מצויין אזי לא חל בל תאחר עד דהוא מוצא עני.959 ולפי הביאור הזה בדברי הרמב"ם בסוגיית בל תאחר יוצא דבנדרי צדקה אין הקנאה לעניים אלא דחל חלות שם בחפצא להנתן לעניים.960
ועל פי זה גם נראה לבאר את החילוקים בין פסקי הרמב"ם בנוגע לכפייה בהקדש לבין כפייה בצדקה. דהיכא דהקדיש סכום מסוים, הרמב"ם (פרק ג מהלכות ערכין הלי"א) כתב בהדיא דנוצר שעבוד נכסים בדיני ממון, וז"ל האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי והיו בידו עשר סלעים ונתן תשע לשניה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן, שהערכין לאו כחובות הן, שאע"פ שכל מה שבידו משועבד לראשונה, הקדש מאוחר שגבה גבה עכ"ל. הרי דחל שעבוד ממה שאמר ערכי עלי ופשיטא דב"ד יורדין לנכסיו לגבות כמו בכל שעבוד ממון אחר. וזה גם עולה מדברי הרמב"ם (פרק א מהלכות ערכין הלכ"א) דהאומר ערכי עלי והכהנים העריכו אותו ואז מת, דהיורשים חייבים לשלם להקדש, ויוצא מזה דחל שעבוד על נכסיו. אבל בהלכות צדקה הרמב"ם לא הזכיר כלל דחל שעבוד נכסים כשאדם נודר לצדקה. ובנוגע לדין דכופין על הצדקה כתב הרמב"ם (פרק ז מהלכות מתנות עניים הל"י) וז"ל מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות עכ"ל. והקצוה"ח (סימן לט סק"א, בסוף דבריו) דייק מהלשון דיורדין לנכסיו בפניו, דהגבייה בע"כ הוא מדין כופין על המצוות ולא מדין שעבוד ממון דאילו היה מדין שעבוד ממון לא צריך לגבות דוקא בפניו. ויוצא מזה דבהלכות צדקה הרמב"ם לא חילק בין לפני דנדר לצדקה לבין אחרי דנדר לצדקה, ורק דיבר על כפייה מדין מצוות עשה ולא מדין שעבוד ממון. וזה ג"כ משמע כדברינו דנדרי צדקה אינו גורם הקנאה או שעבוד ממון אלא רק התפסת חלות שם בחפצא.
ולפי הנ"ל האומר סלע זו לצדקה בדעת הרמב"ם אינו מקנה את הסלע לבעלות העניים אלא רק מחיל בו חלות שם בחפצא. אבל לכאורה צ"ע בכל זה מדברי הרמב"ם בהלכות מכירה (פרק כב הלט"ו) דהבאנו לעיל (אות ג') וז"ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה עכ"ל. הרמב"ם כלל את הדין דבהמה זו לבדק הבית ביחד עם הדין דאתננו לצדקה. ומשמע דכמו דבהקדש היכא דאמר כל מה שתלד בהמתי יהי הקדש לבדק הבית חל התחייבות ממון להקדש כנ"ל (אות ג') כמו"כ חל התחייבות ממון בצדקה. וזה דלא כמ"ש לעיל דנדר לצדקה מחיל חלות שם בחפצא ולא שעבוד או הקנאה בדיני ממונות. אך יש לדחות דביחד עם הקדש וצדקה הרמב"ם הזכיר את הדין דהנודר בדבר שלא בא לעולם. ולכאורה בנדר בדבר שלא בא לעולם אין התחייבות ושעבוד בדיני ממונות אלא דהוא מתפיס שם בחפצא וזה חל על דבר שלא בא לעולם כשיבוא לעולם (כמו דדייק הכס"מ מהרמב"ם בפרק יב מהלכות נדרים הל"י). וא"כ י"ל דצדקה אינו דומה להקדש אלא כדין נדר ולא הויא הקנאה ושעבוד ממון אלא התפסת חלות שם בחפצא כשיבוא לעולם.
אבל לכאורה מהמשך ההלכה הנ"ל הרמב"ם משמע להיפך, דהיינו דהאומר סלע זו לצדקה הוי הקנאה לעניים, וז"ל והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים, או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים עכ"ל. ומשמע מהרמב"ם דהיורשים חייבים לתת את החפץ הנדור לעניים אפי' אם החפץ בא לעולם רק לאחר מיתת אביהן השכיב מרע. והלשון ד"זכו בהן העניים" משמע דמהרגע שבא לעולם העניים קונים את הדבר. ולכאורה כל הדין הזה צ"ע דהרי היאך השכיב מרע יכול להקנות דבר דבא לרשותו רק לאחר שכבר מת. אבל באיזה דרך שנסביר את זה, ברור דההלכה הזאת מובנת רק אם אמירה בצדקה מהווה הקנאה לעניים. אבל אם אמירה בצדקה מהווה רק התפסת חלות שם בחפצא בלי חלות דין ממון כלל, אזי אינו מסתבר בכלל דהיורשים חייבים ליתן את הפירות או את שכר הבית לעניים.961 וזה נגד היסוד שנתבאר לעיל דהבאנו ראיות דלפי הרמב"ם אין הקנאה לעניים בנדרי צדקה. ויל"ע בסתירה בדברי הרמב"ם האם אמירה בצדקה מהווה רק התפסת חלות שם בחפצא או דגם כולל הקנאה לעניים, וצ"ע.
ח
שיטת בעה"מ בפיך זו צדקה
ועיין בבעה"מ (ב"ק יח. בדפי הרי"ף) דהביא שו"ת מרבינו האי גאון דנדרי צדקה חלין כהפלאה בעלמא, וז"ל דלענין איחיובי נודר בצדקה מאלתר דאמר הרי הוא מטבע זה לצדקה אחייליה להנפוקי בצדקה ומאלתר דאמר יש עלי צדקה כך וכך אחייב ליה במה שאמר בפיו כו' ודאמר צדקה הרי הוא כנדר לבל תאחר וכלהו נדרי בדבור פה בלחוד אינון, אבל האי נודר אי אתי למיהדר ביה בעון קאי וב"ד לא מצי למעבד ליה מדעם ולא עניים אית להון בהדיה עסק דברים, וכד זכי פרנס לעניים כו' אי אתי למיהדר ביה לא משגחינן ביה ובי דינא מתפשין לההוא מדעם לעניים עכ"ל. דעתו של רבינו האי גאון שנדר צדקה אינו זוכה לעניים אלא דע"י אמירת הרי עלי לתת צדקה קיימת רק מצות הפלאה בלבדה ולא התחייבות ממון. ובנודר סלע זו לצדקה אין הסלע קנוי לעניים אלא דחלה רק מצוה שהסלע ינתן לעניים ואין גובין אותו בבי"ד. וזה כמו כמה מהדיוקים דהבאנו לעיל ברמב"ם. ולפי"ז יוצא דיש חילוק יסודי בין נדרי הקדש דבודאי חל כהקנאה או שעבוד לבין נדרי צדקה. וההסבר הוא ע"פ הנ"ל דהקדש הוי בעלים דאפשר להקנות דבר אליו, אבל אין מושג של שבט עניים דהוו הבעלים על הצדקה ולכן אמירת הרי עלי סלע לצדקה חל רק כהפלאה בעלמא.
ואחר התשובה מרבינו האי גאון הביא בעה"מ את דברי הר"ח, וז"ל ורבינו חננאל ז"ל כתב בפירושו הכי כהאי עובדא אמר הואיל ופלגי דזוזא הוא לא בעינא ליה ליתבי לעניים הדר אמר ליתביה לי איזיל איברי ביה נפשאי וכו' האי גברא לאו איחרוטי הוא דאיחרט והדר ביה מדלא קאמר הדרי בי אלא קאמר ליתביה השתא לדידי איזיל אברי ביה נפשאי ובתר הכי יהיבנא אנא סלע מדידי ואמר ליה רב יוסף אנן יד עניים אנן וכיון דאמרת ליתבי לעניים כאילו אמרת מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ותוב לית לך רשותא לשנותה משבאה ליד גבאי וזכו ביה עניים ותוב לית לך למישקליה השתא ולאהדורי בתר הכי שמעינן מינה דעניים כיתומים נינהו מדפשטינן ר"ג ובית דינו אביהן של יתומים אלו דברי רבינו האי גאון ז"ל ור"ח ז"ל עכ"ל. ומשמע מרהיטת דברי בעה"מ דהוא נקט דגם הר"ח סבור דאין בנדרי צדקה חלות ממון אלא רק הפלאה. אבל לכאורה צ"ע דהרי הר"ח כתב דבלי מעמד שלשתן הבעלים היה יכול להחליף את הממון הזה עם ממון אחר אבל אין יכול לחזור בו לגמרי. ולעיל (אות ב') ביארנו עפ"י הגר"ח זצ"ל דהר"ח סבור דאמירתו לגבוה בצדקה הויא הקנאה וסבור דאפשר להקנות את עצם החוב באמירה לבד. וצ"ע היאך בעה"מ דייק מדברי הר"ח דאין באמירתו לגבוה דין קנין אם לכאורה יוצא ההיפך, וצ"ע.
ועיי"ש בבעה"מ בהמשך דבריו, שהביא דיש היכי תמצא דגם בצדקה יש שעבוד ממון, וז"ל ושמעינן מדברי רבינו האי גאון ז"ל דמאי דאמרי' התם שממשכנין על הקופה אפי' בע"ש לא אמרו אלא בדבר שהוא תנאי בני העיר ותקנתם כדקתני התם רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה וכו' עד ולהסיע על קצתן עכ"ל. כלומר דאיתא בב"ב (ח:) דממשכנין על הצדקה דמשמע דבצדקה אכן חל שעבוד ממון. אבל בעה"מ דחה דלא איירי בנדרי צדקה דעלמא אלא בתנאי בני העיר דיכולין לחייב אדם לתת סכום מסויים לצדקה דהעיר. והביאור בזה הוא ע"פ הגמ' בב"ק (צג.) דהובא לעיל, דצדקה הוי ממון שאין לו תובעין עד דמיקץ קיץ לעניים מסויימים וכאן כל בני הקהילה הוו הבעלים על הממון. אבל אין חלות בעלות לעניים דעלמא.
ט
בדין נדרי מצוה בקו"ע
ויש להעיר בנוגע לכל הענין דנדרי צדקה, האיך אפשר לנדור הרי עלי צדקה אם זה הוי נדר בקום ועשה ונדרים חלין רק לאסור חפצא ולא לחייב את הגברא. ובאמת כזה קשה גם על הגמ' בנדרים (ח.) דאיתא שם וז"ל ואמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה מסכת זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל כו' עכ"ל. ומשמע מהגמ' דחל נדר בקום ועשה ללמוד תורה. אבל עיין בר"ן שם (ד"ה והלא מושבע) דכתב וז"ל ודאי אע"ג דקאמרת נדר גדול שבועה קאמרת דאמר בהדיא בשבועה אשנה פרק זה שהרי נדר כיון שהוא מיתסר חפצא אנפשיה ליתיה לעולם באעשה אלא ודאי שבועה קאמרת כדאשכחן בדוכתי טובא דקרי ליה לשבועה נדר עכ"ל. ויוצא מדברי הר"ן דאי אפשר לנדור לקיים מצוה. אבל התוס' (שם ד"ה האומר) הביאו פירוש אחר וז"ל אי נמי כדפירש הר"ר אליעזר דהוי נדר כמו נדר דצדקה עכ"ל. וכן איתא ברמב"ם (פרק א מהלכות נדרים הלכ"ט) דניתן לנדור לקיים מצוה בקו"ע. ויוצא דלפי הר"ר אליעזר והרמב"ם יש גזה"כ דחל דין נדר במצוה היכא דאמר הרי עלי אע"פ דאין בו חלות בחפצא. ולומדים את זה מפיך זו צדקה. אבל לכאורה דברי הר"ן קשים דהרי אם האומר אשכים ואשנה מסכת זו אינו באמת נדר דהרי אין מושג של נדר לעשות קו"ע, אזי צ"ב מה הגדר דנדרי צדקה באומר הרי עלי.