רשימות שיעורים על קידושין· הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק [הגרי"ד מבוסטון]
דף כב.
ט
גמ'. ולקחת, ליקוחין יש לך בה.
הבאנו לעיל את דעת הרמב"ן דחלות האישות ביפת תואר נוצרה רק ע"י ביאה ולא בכסף ושטר מכיון דמעיקר הדין היא עדיין גויה ואין קידושין תופסין בה, וז"ל "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה" - אמרו בספרי (תצא יג) אין לך בה אלא מצות בעילה, נתכוונו לומר שאין קדושי כסף ושטר תופסין בה וגם הבעילה לא לשם קדושין, שדינה עדיין כעובדת כוכבים שאין קדושין תופסין בה, אלא שיתיר לו בעילתה עכ"ל. ובסופו של דבר גם הרמב"ן מודה דחלות אישות נוצרה ע"י ביאה כדמבואר בגמ' דליקוחין יש לך בה. אמנם לכאורה פשיטא דהתוס' והרמב"ם חולקים על הרמב"ן וסבורים דהליקוחין יכול להיות ע"י כסף ושטר עם דעת לקידושין. דהרי לפי התוס' היא גיורת גמורה ע"י גירות בע"כ, ולפי הרמב"ם ביאה שניה מותרת רק אם היא נתגיירה מדעת. בין כך ובין כך, היא ישראלית גמורה וכל דיני קידושין שייכם לה.
י
רש"י ד"ה שלא ילחצנה – לבא עליה.
רש"י נקט דאין ביאה ראשונה מותרת בשעת מלחמה כלל אלא לאחר חודש, והתוס' (ד"ה שלא) העירו שזה כדעה אחת בירושלמי. אבל התוס' הקשו דא"כ היאך רש"י הבין את הגמ' בסנהדרין (כא.) דתמר היתה בת יפת תואר ולכן היתה מותרת מעיקר הדין לאמנון. דהרי לפי רש"י דביאה ראשונה מותרת רק לאחר גירותה, אזי תמר היתה בת דוד והוי אחות אמנון מהאב.
ונראה לבאר דרש"י עצמו תירץ את הקושיא הזאת בפירושו לסנהדרין (כא. ד"ה תמר) וז"ל תמר - אחות אבשלום בת יפת תואר היתה, קודם שנתגיירה בלב שלם מעכה אמו ילדה לו לדוד את תמר, והיתה אצלו בתורת יפת תואר עכ"ל. ומשמע מדבריו דאע"פ דדוד בא על מעכה לאחר הגירות שלה, מכיון דהגירות לא היתה בלב שלם, תמר אינה נחשבת ע"פ דין כבת דוד. וזה עולה בקנה אחד עם דברי רש"י בסוגיא דידן לגבי חלות האישות דיפת תואר. דאיתא בגמ' וז"ל ולקחת, ליקוחין יש לך בה עכ"ל, ורש"י (ד"ה ליקוחין) ביאר וז"ל קידושין תופסין ואע"פ שהיתה עובדת כוכבים שהרי אינה מתגיירת מדעתה עכ"ל. גם בדבריו כאן, רש"י הדגיש דהיא עדיין גויה מכיון דלא גיירה מדעתה ואעפ"כ התורה מחדשת דחלה חלות אישות ביניהם.
ויוצא מרש"י חידוש נפלא, דהיינו דאפי' לאחר ל' יום והאדון יכול לישא אותה כאשה ויש חלות אישות ביניהם, מ"מ היא עדיין נחשבת כגויה ובנה ג"כ הוי גוי. וזהו הטעם דתמר היתה מותרת לאמנון אע"פ דהיא נולדה ממעכה אחר הל' יום דיפת תואר, דאע"פ דמעכה נחשבת כאשת דוד וליקוחין יש לך בה, מ"מ הגירות שלה אינה גמורה ותמר נולדה כגויה ורק נתגיירה לאחר מכן.762
ויוצא מזה דשיטת רש"י דומה לדעה אחת ברמב"ן לעיל דהגירות בע"כ של יפת תואר אינה חלה, וחלות הגירות שלה רק נוצרה כתוצאה של חלות האישות דהתורה חידשה. ולכן הרמב"ן נקט דכשהאישות מתבטלת היא חוזרת להיות גויה ולא בעי גט. אבל לכאורה לפי הרמב"ן כשהאישות קיימת היפת תואר נחשבת כישראלית ובנה נחשב כישראל לכל דבר. אמנם רש"י מוסיף דאע"פ דיש לה חלות אישות עם ישראל, מ"מ בנה ממנו אינו ישראל וצריך גירות בעצמו. אבל לכאורה נראה אפי' לרש"י דהיפת תואר עצמה צריכה לשמור עול מצוות התורה כשהיא בבית בעלה, וכמו דנקט הרמב"ן.763
גמ'. ת"ר ואם אמר יאמר עד שיאמר וישנה.
לכאורה יש להקשות למה בעינן כל הדין דרציעה, דהרי העבד יכול לצאת לחירות ואח"כ למכור את עצמו שוב לאותו אדון. ובשלמא לדידן דמוכר עצמו אינו מותר בשפחה כנענית אזי שפיר יש נ"מ בין עבד נרצע ועבד דמוכר את עצמו. אבל לפי ר"א (לעיל יד:) דגם מכר עצמו מותר בשפחה כנענית למה צריך כל החידוש דרציעה, וצ"ע.764
גמ'. אמר רבא בתחילת פרוטה אחרונה, בסוף פרוטה אחרונה.
א
ביאור הגמ'
מבואר בגמ' דיש גזה"כ דהעבד אינו נרצע אם רק בסוף פרוטה האחרונה הוא אומר דרוצה להשאר עבד. ומשמע מזה דבלי הגזה"כ, מסברא היינו אומרים שאפי' בסוף פרוטה האחרונה שלו עדיין יש לו שם עבד והוא יכול לומר דהוא רוצה להרצע ולהמשיך את חלות העבדות. ונראה דביאור ההו"א הזה תלוי במחלוקת הראשונים בגדר קנין הגוף דעבד עברי. דלפי הרמב"ן דיש לאדון קנין איסור בעבדו, ההו"א שפיר מובן דהרי אע"פ דלא נשאר פרוטה בקנין הממון דהאדון, מ"מ היינו חושבים דהוא יכול להמשיך תחת אדונו מכיון דהוא עדיין תחת בעלות אדונו לגבי קנין האיסור. מאידך לפי התוס' דיש לאדון רק בעלות בדיני ממונות על העבד לכאורה קצת קשה, דאם אין לאדון קנין איסור בעבדו ולא נשאר פרוטה מהקנין ממון שלו, מה ההו"א דהעבד יכול להמשיך בעבדותו.
ונראה לבאר דאע"פ דפרוטה הוי שיעור בשם ממון, מ"מ אפשר להיות הבעלים על פחות משו"פ. וזה מוכח מדברי הרמב"ם (ריש הלכות גניבה) דיש איסור דאורייתא בגניבת פחות משו"פ, וז"ל כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה שנ' לא תגנבו וכו' אסור לגנוב כל שהוא דין תורה עכ"ל. ונחלקו המפרשים בביאור הדין דפחות משו"פ בגניבה. דהרי המגיד משנה (שם) ביאר וז"ל ודין שוה פחות מפרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין עכ"ל. אבל הגר"ח זצ"ל דחה את המ"מ ונקט דחצי שיעור אינו שייך בפחות משו"פ דהרי פרוטה הוי שיעור בחלות שם ממון, אלא דבנוסף לעיקר הלאו דלא תגובו דחל בשו"פ, יש לאו טפל של גניבת פחות משו"פ.765 אבל בין להמגיד משנה ובין להגר"ח זצ"ל יש איסור דאורייתא בגניבת פחות משו"פ, ופשיטא דאם אין בעלות על פחות משו"פ בודאי אין איסור דאורייתא בגניבתו. וגם לא מצינו דבעינן דהאתרוג תהא שו"פ כדי לקיים מצוות ד' מינים אע"פ דצריך להיות לכם.766 ואם כנים הדברים דיש בעלות על פחות משו"פ, שפיר מובן את ההו"א גם לפי התוס', דהרי אע"פ דלא נשאר פרוטה דעבדות, מ"מ זה לא מגרע את קנין הממון דהאדון והיינו חושבים דהעבד עדיין יכול להמשיך את העבדות שלו.
ב
ביאור מסקנת הגמ'
נחלקו הראשונים בביאור מסקנת הגמ'. דעיין ברמב"ם (פרק ג מהלכות עבדים הל"י) דפסק דשתי האמירות צ"ל כשיש עוד שיעור פרוטה בעבדות, וז"ל ואם אמר יאמר העבד עד שיאמר וישנה, העבד עד שיאמר כשהוא עבד אבל אם אמר אחר שש אינו נרצע עד שיאמר וישנה בסוף שש בתחלת פרוטה אחרונה, כיצד כגון שנשאר מן היום שוה פרוטה מדמי מכירתו או יתר מעט, אבל אם נשאר פחות משוה פרוטה הרי זה כאומר אחר שש עכ"ל. ומשמע מדבריו דב' האמירות וגם הרציעה שנעשית מיד אחר האמירה צריכים להיות דוקא בפרוטה האחרונה, כלומר כשנשאר מהעבדות בין פרוטה אחת לב' פרוטות. וצ"ב בגדר הדברים, דהיינו מה מיוחד בשיעור הזה.
ונראה לבאר ע"פ מה דייסדנו לעיל (דף יד: ד"ה נרצע) דרציעה גורמת חלות שם חדש של עבדות, כמו שהוכחנו משיטת התוס' רי"ד דגרעון כסף מהני בעבד דנקנה במתנה ושטר אבל לא בעבד נרצע. ולכן עבד אינו יכול להיות חלות שם עבד תוך שש וגם חלות שם עבד נרצע ביחד, דהרי הם ב' חלויות שונות הסותרות אחת את השניה. וא"כ מובן למה הרציעה אינה יכולה להיות תוך שש ממש. אבל גם צריך שהרציעה תהיה בזמן שהוא עדיין עבד, דפשיטא דרציעה אינה דרך לגרום עבדות בבן חורין.767 ולפי"ז לכאורה בלתי אפשר שרציעה תחול, דהרי כשהוא עדיין עבד אזי חלות העבדות דתוך שש מונעת את הרציעה מלחול, אבל אחרי שש דחלות העבדות נסתלקה, אזי הוא כבר בן חורין וא"א להרצע.
ולכן הרמב"ם נקט דהרציעה צ"ל דוקא כשנשאר בעבדות בין ב' פרוטות לפרוטה אחת. דהרי כשפחות מפרוטה נשאר מהעבדות אזי אין עליו עוד חלות שם עבד דאין בו שיעור ממון לאדונו, ולכן הוא כמו בן חורין דרציעה אינה מהני בו. ולפני הפרוטה האחרונה חלות העבדות הרגילה שלו סותרת לחלות הרציעה. אבל דוקא בפרוטה האחרונה של חלות שם העבד שלו, דהיינו כשנשאר בין ב' פרוטות לפרוטה אחת, אזי יש גזה"כ מיוחדת דחלות רציעה יכולה לחול.
אמנם רש"י (ד"ה ה"ג אמר רבא) חולק על הרמב"ם בנוגע לגדר דפרוטה אחרונה, וז"ל ולא בסוף שש לאחר שהתחיל פרוטה אחרונה אינו נרצע ואפי' אמר ושנה דכתיב לא אצא חפשי סמוך ליציאה וכל זמן שיש עליו פרוטה שלימה לאו סמוך ליציאה הוא אי אמר ושנה בסוף פרוטה אחרונה ולא אמר בתחילת פרוטה אחרונה אינו נרצע שנאמר אם יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד עכ"ל. מבואר מדבריו דהאמירה הראשונה צ"ל תוך זמן העבדות ממש, והאמירה השניה והרציעה נעשות כשנשאר פחות מפרוטה בעבדות. וצ"ב במאי נחלקו רש"י והרמב"ם.
ונראה, דהרמב"ם סובר דכשאין נשאר בעבדות שיעור ממון דפרוטה, הרי זה נחשב כאילו העבדות שלו נפקע ואין הרציעה חלה. מאידך רש"י חולק על זה ונקט דכל עוד דעדיין יש עליו חלות שם עבד אע"פ דאין נשאר בעבדות שלו פרוטה, מ"מ אין דינו כבן חורין לומר דהרציעה אינה חלה. ולכן לפי רש"י, עדיף שהרציעה נעשית כשאין בו פרוטה שלימה לאדון, דהרי מצד אחד עדיין יש עליו שם עבד כדי שהרציעה תחול, ומצד שני אין שיעור ממון בעבדות שלו לסתור את החלת שם עבדות החדשה של נרצע. ויש להוסיף דלפי רש"י האמירה הראשונה צ"ל דוקא לפני הפרוטה האחרונה דהרי הדעת שלו להמשיך להיות עבד נרצע אינו חל כשאין שיעור ממון בעבדות שלו.
רש"י ד"ה ה"ג אמר רבא.
רש"י פירש דמשערינן שיעור הפרוטה אחרונה לפי הדמים דהעבד נקנה בו בתחילה, וז"ל כשמגיע להתחיל לסוף פרוטה אחרונה לפי חשבון גרעונה שעדיין עליו שוה פרוטה דהוי דמי עבד עכ"ל. וכן איתא ברמב"ם (פרק ג מהלכות עבדים הל"י) דמשערינן לפי דמי מכירתו, וז"ל ואם אמר יאמר העבד עד שיאמר וישנה, העבד עד שיאמר כשהוא עבד אבל אם אמר אחר שש אינו נרצע עד שיאמר וישנה בסוף שש בתחלת פרוטה אחרונה, כיצד כגון שנשאר מן היום שוה פרוטה מדמי מכירתו או יתר מעט, אבל אם נשאר פחות משוה פרוטה הרי זה כאומר אחר שש עכ"ל. וזה דומה לשיעור דגרעון כסף דגם נמדד לפי החשבון דהסכום דהמכירה בתחילה. אבל לכאורה צ"ע ברש"י והרמב"ם דהרי בשלמא שחרור ע"י גרעון כסף נמדד לפי דמי המכירה בהתחלה דהרי העבד צריך לשלם לאדון את הדמים. אבל כאן לכאורה רק בעינן הפרוטה האחרונה כדי שעדיין יהא עליו שם עבד להמשיך את חלות העבדות לאחר שש ע"י הרציעה. וא"כ נראה דיותר מסתבר שהשיעור פרוטה יהא תלוי בשיעור העבודה דהעבד עדיין יכול לעשות עד סוף שש. ואם בדקות האחרנות של שש שנים הוא עדיין יכול לעשות עבודה דשוה פרוטה, אפי' אם לא נשאר שו"פ מדמי מכירתו מסתבר דעדיין יש עליו חלות שם עבד כדי להמשיך את החלות ע"י רציעה, וצ"ע.768