רשימות שיעורים על קידושין· הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק [הגרי"ד מבוסטון]
דף ט:
גמ'. איתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה, רבא ורבינא אמרי מקודשת, רב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקודשת.
לכאורה מחלוקת האמוראים תלוי במי הוי בעל השטר דשטר קידושין. דלפי רבא ורבינא רק המקדש הוי בעל השטר ולכן לא בעינן דעתה, ורב פפא ורב שרביא סבורים דגם האשה הוי בעל השטר ולכן בעינן דעתה. אבל הגר"ח זצ"ל450 ביאר דפשיטא דבשטרות יש רק בעל השטר אחד דדעתו עושה את השטר, ובשטר קידושין המקדש הוי בעל השטר. אלא דרב פפא ורב שרביא סבורים דבנוסף לדעת המקדש כדי לעשות השטר, גם בעינן דעת האשה לדין דלשמה. ואע"פ דלגבי גט לא בעינן דעתה כדי לכתוב את הגט לשם האשה, זהו רק משום דנתינת הגט נעשית בע"כ ולכן מובן דגם בכתיבת הגט לא בעינן דעתה כדי ליצור חלות הלשמה. אבל בקידושין דבעינן דעת האשה לגרום חלות הקידושין, מסתבר דגם בעינן דעתה בכתיבה כדי להחשב שנכתב לשם האשה.451
והגר"ח זצ"ל הוכיח כדבריו דחלוק דעת המקדש מדעת המתקדשת לגבי כתיבת שטר הקידושין, מדברי הרמב"ם (פרק ג מהלכות אישות הלי"ח) וז"ל ואם קידש בשטר אינו כותבו אלא מדעת האב או מדעת השליח עכ"ל. ומבואר מדבריו דכשאב מקדש בתו קטנה בעינן דעת האב או שלוחו בכתיבת שטר הקידושין. ועיי"ש במגיד משנה דהרמב"ן הקשה דהיאך שליח האב יכול להיות הדעת בכתיבת שטר הקידושין הרי לגבי גט זה הוי חסרון דמילי לא מימסרן לשליח, ואם הדין דדעת המתקדשת בשטר קידושין נלמד מגט למה דעת דשליח האב מהני. והגר"ח זצ"ל תירץ דאומר אמרו הויא חסרון רק בדעת של מי דעושה את חלות שם שטר ולכן הוא שייך לדעת הבעל בכתיבת הגט ולדעת המתחייב בשטר מתנה. ובשטר קידושין הפסול דאומר אמרו חל לגבי המקדש מכיון דדעתו עושה את השטר. אבל בדעת המתקדשת דרק נצרכת מדין לשמה ולא מדין החלת חלות שם שטר, אין חסרון דאומר אמרו ולכן דעת שליח האב סגי כדי ליצור דעת המתקדשת בכתיבת השטר. ולפי זה יוצא דהרמב"ן דנקט דיש חסרון באומר אמרו בדעת האשה בשטר קידושין, סבור דבעינן דעת האשה מדין בעל השטר ולא רק מצד הלשמה.
ויש עוד שיטה בנוגע לדעת האשה בשטר קידושין. דהרי בין לרמב"ם ובין לרמב"ן דעת האשה בשטר קידושין חל בשטר עצמו, או כבעלת השטר או בדיני לשמה. אבל עיין בבית שמואל (אה"ע סימן לח סק"ג) וז"ל והנה בש"ס י"ל הא דבעינן דעתה היינו לאפוקי דא"י לכתוב שטר קידושין קודם שתתרצה לקדש לו דבעינן דעת המקנה אבל אם מתרצה להתקדש אפילו שלא התנה אם לקדש בכסף או בשטר יכול לכתוב שטר בלא דעתה עכ"ל. ומשמע מדבריו דלא בעינן דעתה כלל לגבי כתיבת השטר, אלא דהבעל אינו יכול לכתוב את השטר עד שהיא תתרצה לקידושין עצמן. דבדרך כלל מוכר יכול לכתוב שטר הקנאה לפלוני אע"פ דהלוקח עדיין לא הסכים לקנין, וכשהוא יסכים לקנין אזי השטר כשר. אבל לפי הבית שמואל החידוש דדעת האשה בשטר קידושין הוא דרק ניתן לכתוב את השטר לאחר דהיא הסכימה להתקדש, אבל השטר עצמו ניתן להכתב בלי דעתה כלל.
והביאור בזה הוא דסתם שטר מכירה רק מעיד על זה דהבעלים רוצים להקנות הקרקע, דהיינו על דעת המקנה, אבל לא על דעת הקונה. אבל בשטר קידושין, אע"פ דהמקדש הוי בעל השטר, אעפ"כ השטר מעיד לא רק על דעתו לקדש אלא גם על דעתה להתקדש. כי מסברא האשה הוי המקנה והיא צריכה לכתוב השטר כמו שאמר ר' זירא בר ממל בתחילת הסוגיא (ט.), אלא דיש הילכתא גמירי לה או גזיה"כ דהמקדש כותב השטר אע"פ דהוא יותר דומה לקונה. אבל מכיון דבאמת האשה המתקדשת הוי המקנה, אפי' לאחר דהתורה חידשה דהמקדש הוי בעל השטר, עדיין בעינן שהשטר תעיד על דעתה ולכן כותבין את השטר רק לאחר שהסכימה להתקדש.
גמ' דאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך, לבתך כך וכך, עמדו וקדשו קנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה.
א
התחייבות או קנין
מבואר בזה דאפשר להתחייב בגמירת דעת בלבד בלי מעשה קנין כל עוד דיש גמירת דעת מעליא. אמנם כבר ביארנו בשיעורים לעיל (ח: בענין משכון אין כאן בשיטת התוס'), דעל פי פשטות כל זה שייך רק ליצירת התחייבות, אבל כדי לגרום חלות קנין גמורה בחפצא בעינן מעשה קנין. דהרי בתורה עצמה כתובה "או קנה מיד עמיתך" וזה גזה"כ דתמיד בעינן מעשה קנין כדי ליצור בעלות גמורה. אבל עיין ברמב"ם (פרק ו מהלכות זכייה ומתנה הלי"ז) וז"ל כבר ביארנו בנשואין ששנים שהיה ביניהם שדוכין ופסק זה על ידי בנו וזה על ידי בתו ואמרו כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך כך וכך, ועמדו וקדשו קנו באמירה, ואין קונין באמירה זו עד שעת נשואין שכל הפוסק דעתו לכנוס, וצריכין שיהיו הדברים שהן פוסקין מצויין ברשותו, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמו שביארנו, ודברים אלו לא ניתנו להכתב, לפיכך אינן כשטר עד שיטרוף בהן עכ"ל.
ויש לפרש את דברי הרמב"ם בשני אופנים.
א) מרהיטת לשון הרמב"ם משמע דהוא איירי בהקנאה גמורה ע"י האמירה. דהרי מבואר בדבריו דהן הן דברים הנקנין באמירה חלה על חפץ מסויים. ואחד מהחילוקים בין הקנאה לבין התחייבות הוא דהקנאה חלה על חפץ מסויים לעומת התחייבות דחלה על הגברא ועל כל נכסיו בשוה.452 ויוצא מזה, דהרמב"ם נקט דהדין דהן הן דברים הנקנין באמירה הוי הקנאה גמורה ולא רק התחייבות, אע"פ דאין מעשה קנין. ומוכרח לומר דהרמב"ם סבור דלא בעינן מעשה קנין להקנאה. והביאור בזה הוא דהא דבעינן מעשה קנין בקנין דעלמא הוא רק כדי לגרום גמירת דעת מעליא, כמו דביארנו לעיל לגבי חליפין.
ב) באמת גם הרמב"ם מודה דבעינן מעשה קנין בחפצא להחיל הקנאה גמורה, וא"כ מוכרח לומר דכאן הרמב"ם איירי רק בהתחייבות מדעת. ולפי"ז יוצא חידוש גדול בדיני התחייבות, דהיינו דאע"פ דבדרך כלל התחייבות הוי סכום מסויים דממון דחלה על כל נכסי המתחייב ולא על חפצא בעין, לפי הרמב"ם יש מושג של התחייבות לתת חפצא מסויים, והוא חידוש.453
ב
כתיבת שטר על דברים הנקנים באמירה
ועיין בגמ' (כתובות קב:) דלאחר דהביאה את הדין דהן הן דברים הנקנים באמירה יש ספק לגבי כתיבה בשטר, וז"ל א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב, א"ל לא ניתנו ליכתב עכ"ל. ונחלקו הראשונים בביאור צדדי הספק. דרש"י ביאר דרבינא נסתפק האם אפשר לכתוב שטר בכלל על התחייבות כזאת ולטרוף ממשעבדי וז"ל דלא ליטרוף ממשעבדי וכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי עכ"ל. כלומר, דלפי הצד דלא ניתנו ליכתב, א"א להפוך את החוב הזה דנוצר ע"י אמירה בעלמא להיות התחייבות בשטר. ואילו התוס' (ד"ה ניתנו) חולקים על רש"י וביארו דאם שני הצדדים הסכימו בודאי ניתן לכתוב שטר ולטרוף ממשעבדי. אלא דבדרך כלל אמרינן דסתם קנין לכתיבה עומד ואין צורך לשאול המתחייב לפני שכותבים שטר, והכא רבינא נסתפק היכא דלא נעשה מעשה קנין האם גם כן אמרינן דסתם קנין לכתיבה עומד ואפשר לכתוב שטר בלי רשות המתחייב.
וצ"ע בשיטת התוס', דלכאורה סתם קנין לכתיבה עומד הויא אומדנא בדעת המתחייב, ומאי שנא התחייבות ע"י מעשה קנין לבין התחייבות ע"י גמרי ומקני בנוגע לאומדנא הזאת. ונראה לבאר ע"פ מה דייסדנו לעיל (ג. בענין חליפין אות ה'), דלפי הרמב"ם סתם קנין לכתיבה עומד אינו אומדנא אלא הלכה דדעת המתחייב דנוצר ע"י קנין סודר גם מהני להיות דעת המתחייב לאשווי שטרא. וא"כ י"ל דההלכה הזאת שייכת רק כשיש מעשה קנין חליפין, אבל בדעת המתחייב בעלמא בלי מעשה קנין דסודר כמו בדברים הנקנים באמירה ליכא דעת המתחייב ומשו"ה אין לכתוב את השטר. כי דעת המתחייב דשטר זקוק לדעת אלימתא וגמורה דחלה רק בהדי מעשה קנין דחליפין ולא ע"י אמירה בעלמא.
וגם קשה על שיטת רש"י דלמה א"א להפוך את החוב הזה לחוב בשטר אם שני הצדדים מסכימים. ונראה לבאר, דמבואר בגמ' ב"ק (ח.) דניזק גובה מנכסים משועבדים אצל לקוחות. והראשונים הקשו דלכאורה אין שטר בחיוב נזקין ורק גובין מהלקוחות במלוה בשטר ולא במלוה על פה, ולמה הניזק בלי שטר יכול לגבות מלקוחות. ועיי"ש בתוס' (ד"ה כולן) דתירצו דנזקין הוי מלוה הכתובה בתורה והסוגיא הולך לפי המ"ד דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. אבל הנ"י (ב: בדפי הרי"ף ד"ה כולן) יישב באופן אחר, וז"ל דמשכחת לה בדכתב ליה מזיק שטרא בנזקיה עכ"ל. ומבואר דהנ"י נקט דאפשר להפוך חיוב דנזקין ממלוה על פה למלוה בשטר ע"י כתיבת שטר. ומזה דהתוס' הוכרחו לאוקים הסוגיא כמחלוקת אמרואים ולא תירצו באופן יותר פשוט כהנ"י משמע דחולקין עליו וסבורים דא"א להפוך חוב דנזיקין להיות מלוה בשטר אפי' ע"י כתיבת שטר. ונראה דהתוס' בב"ק סברי דרק אפשר לכתוב שטר על חוב דנוצר ע"י דעת המתחייב, דזה מה דמשווי השטר, לאפוקי חוב כמו נזיקין דאין צורך לדעת המתחייב כדי ליצור החוב.454 ואולי לפי זה יש לבאר את הצד בגמ' כתובות לפי רש"י דא"א לכתוב שטר על דברים הנקנים באמירה. די"ל דרש"י סבור כמו התוס' בב"ק דרק כותבין שטר על חוב דנוצר ע"י דעת המתחייב, ורש"י גם הולך צעד נוסף דרק כותבין שטר על חוב דנוצר ע"י דעת המתחייב דנגרם ע"י מעשה קנין. דאזי חלה דעת אלימתא דדעת המתחייב ולא באמירה דאין הדעת אלימתא כל כך. אבל התוס' בב"ק דנקטו דאין כותבין שטר על חיוב נזיקין יכולים לנקוט כמו התוס' בכתובות דכותבים שטר על דברים הנקנין באמירה, דהרי יש לחלק בין היכא דאין דעת המתחייב בכלל כמו בנזיקין, לבין היכא דיש דעת המתחייב אבל בלי מעשה קנין כמו בדברים הנקנים באמירה.
קונטרס בענין עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי
א
הגדרת שטר ראיה לפי ר"מ ור"א
מבואר בכמה מקומות דנחלקו רבי מאיר ורבי אלעזר האם עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי (גיטין ג:, כב:, פו:). וכהקדמה לסוגיא יש לבאר דפשיטא דנחלקו רק לגבי שטרי קנין, אבל בשטר ראיה כו"ע לא פליגי דבעינן עדי חתימה. ואפילו אם יש עדים על המסירה, והעדים האלו העידו בב"ד דהשטר נכתב כדת וכדין ונמסר בתורת שטר ראיה, עדיין אין לכתיבה הזאת חלות שם שטר. דהרי הראשונים הקשו דלכאורה כל שטר הוי עדות בכתב דפסול מדין מפיהם ולא מפי כתבם. ותירצו (תוס' כתובות כ. ד"ה ור' יוחנן, בעה"מ יבמות ט. בדפי הרי"ף) דשאני שטר דנכתב מדעת המתחייב. וביאר בזה הגר"ח זצ"ל דאין הפשט דדעת המתתייב מהווה מכשיר של מפי כתבם, אלא דשטר הוי חלות עדות בפני עצמה ודין אחר לגמרי מהגדת עדות בע"פ.455 כי יסוד החלות החדש של שטר ראיה הוא עדות בכתב מפי דעת המתחייב. ולכן יש לעדות שבשטר דינים שונים לגמרי מהגדת עדות בע"פ, וכדהלן:
א) הגדת עדות בע"פ בפני ב"ד בעי דרישה וחקירה. אבל בעדות שבשטר אין צורך לדרישה וחקירה כדמבואר בגמ' (גיטין ג.) וז"ל אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד עכ"ל. והביאור בזה הוא דעדות שבשטר הויא חלות אחרת לגמרי מעדות בע"פ ואין צורך לכל דיני קבלת עדות בבי"ד כמו דרישה וחקירה של הבי"ד לעדים.456
ב) הגדת עדות בע"פ צ"ל בפני ב"ד. מאידך בודאי ניתן לחתום על השטר שלא בפני ב"ד והעדות חלה מיד משעת החתימה. דהרי אם העדים החתומים על השטר עברו על איסור לאו לאחר שחתמו ונפסלו לעדות מכאן ולהבא, אפי' אם נעשו לפסולים לפני דבעל השטר הוציא את השטר בב"ד, מ"מ השטר עדיין כשר ואפשר לגבות בו (ב"ב קנט.).
ג) הגדת עדות בע"פ צ"ל דוקא ביום, אבל מבואר בגמ' (גיטין יז.) דחותמים על השטר בלילה.
ד) בדרך כלל עדים רק יכולים להעיד על מה שראו בעיניהם. אבל בעדות שבשטר מבואר דהשטר הויא עדות אפי' על דברים דהעדים החתומים לא ראו בכלל. דהרי אם המלוה תופס בשטר, אזי הלוה אינו יכול לטעון פרעתי את חוב, דהמלוה יכול לטעון שטרך בידך מאי בעי (ב"ב ע.). והביאור בזה הוא דהשטר ביד המלוה מעיד דהלוה עדיין לא פרע החוב, אע"פ דהעדים החתומים עצמם בודאי אינם יודעים כלום על הפרעון.457 וגם איתא במשנה (ב"ב קסז:) דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, דהיינו דיש חלות עדות שבשטר אע"פ דהעדים אפי' לא ראו ההלואה.
ב
הגדרת שטר קנין לפי ר"א ור"מ
ומכל זה מבואר דשטר ראיה הוי דין מיוחד דעדות בכתב מדעת המתחייב, ופשיטא דבעינן עדי חתימה כדי להחיל העדות המיוחדת הזאת. אבל נחלקו התנאים בגדר שטר קנין. דלפי ר"מ דע"ח כרתי, הפשט הוא דמסירת שטר ראיה מהמקנה לקונה קובע ומחילה את הקנין.458 אבל לפי ר"א דלא בעינן ע"ח, אי אפשר לומר דגדר קנין שטר הוא מסירת שטר ראיה מהמקנה להקונה, דהרי בלי עדים החתומים על השטר אין כאן חלות שטר ראיה אלא ספירת דברים בעלמא על נייר. וצ"ל דר"א נקט דגדר קנין בשטר הוא מסירת ספירת דברים בכתב לקונה בנוכחות עדי מסירה. ויוצא, דלפי ר"מ יש רק דין אחד של שטר – שטר ראיה - ולפי ר"א שטר ראיה ושטר קנין הוו שני דינים שונים לגמרי.
ובזה אפשר להבין היאך ר"מ ור"א ביארו את הפסוק בירמיה (פרק לב פסוק מד) "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים". ולכאורה פשטיה דקרא כר"מ דהשטר קנין הוא ע"י העדים החתומים על הספר. אמנם לפי ר"א דיש ב' דינים בשטרות וחלוק שטר ראיה משטר קנין ביסודם, נראה לבאר דהפסוק איירי בשני סוגי שטרות. "וכתוב בספר וחתום" איירי בשטר ראיה ו"העד עדים" איירי בשטר קנין ובעדי מסירה.
(פעם כשהיה מרן רבינו זצ"ל רך וצעיר בימים הלך עם אביו הגר"מ הלוי זצ"ל לבקר אצל מרן רשכבה"ג בעל החפץ חיים זצוק"ל. ביקש הח"ח זצ"ל לשמוע איזה דבר תורה מרבינו זצ"ל ואמר לו אז דבר התורה הזה שאפילו לר"א רק שטר עם עדי חתימה מהוה שטר ראייה, ואילו שטר עם עדי מסירה בלבד אינו אלא שטר קנין. אמנם בעל החפץ חיים לא הסכים לרבינו וטען שאף שטרות עם ע"מ אליבא דר"א חלין מדין שטרי ראייה, וכל א' וא' הביא ראיות לצדו. כל זמן המשא ומתן בין הח"ח זצ"ל לרבנו שתק הגר"מ זצ"ל, אבל אחרי עזבם את פני הח"ח זצ"ל התחיל הגר"מ הלוי לדבר לבנו ואמר ששתק בשעת מעשה משום כבודו של הח"ח זצ"ל, אך לעניות דעתו מסתבר כמוהו ששטרות עם ע"מ אינם שטרי ראייה כי אם שטרי קנין). 459
וע"פ הגדרת שטר קנין לפי ר"א כספירת דברים דנמסר בפני עדים, נראה לבאר שיטת האמוראים (גיטין פו:) דפסקו כר"א רק בגיטין אבל בשאר שטרי קנין פסקו כר"מ דעדי חתימה כרתי וז"ל אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' אלעזר בגיטין, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אף בשטרות, ורב סבר בשטרות לא הא קתני וגובה מנכסים משועבדים רבי אלעזר תרתי אמר, ורב סבר כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא, וכן אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' אלעזר בגיטין עכ"ל. והרי"ף (גיטין מז.) הביא השיטות האלו להלכה. והביאור הוא דהרי שאני גט משאר שטרי קנין בזה דיש כמה וכמה הלכות לגבי כתיבת ספירת הדברים עצמה. דבספירת הדברים של הגט בעינן צווי הבעל, כתיבת השמות, ושלא יהא תנאים דמעכבין הכריתות ועוד כמה וכמה הלכות דלא שייכות לשאר שטרות. ומכיון דכתיבת ספירת הדברים חשוב כל כך, מסתבר לומר דחפצא המגרש הויא ספירת הדברים עצמו, כשיטת ר"א דעדי מסירה כרתי. אבל בשאר שטרות, מכיון דלא מצינו דהתורה החשיבה כתיבת ספירת הדברים, מסתבר לומר דחלות שם השטר תלוי בעדים החתומים לשטר ראיה כמו שיטת ר"מ.
ובזה גם מבואר הגמ' בגיטין (ג:) דהמח' בין ר"מ ור"א שייך נמי לדין לשמה בגט וז"ל מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה, אי רבי מאיר חתימה בעי כתיבה לא בעי, דתנן אין כותבין במחובר לקרקע, כתבו על המחובר לקרקע תלשו חתמו ונתנו לה כשר, אי רבי אלעזר כתיבה בעי חתימה לא בעי עכ"ל. דהיינו, לפי ר"א בעינן כתיבה לשמה ולפי ר"מ אפי' מצאו באשפה וחתמו עליו עדים הגט כשר דבעינן רק חתימה לשמה. ואע"פ דהמחלוקת תלויה בפירוש המלה "וכתב" בפסוק - אי איירי בכתיבה או בחתימה - כדמבואר ברש"י (שם ד"ה חתימה), מ"מ נראה דזה אינו גזה"כ בלי טעם אלא דכל תנא פירש את הקרא לפי שיטתיה. דלפי ר"מ חפצא המגרש הויא העדים החתומים וספירת הדברים הויא רק כהכשר בעלמא להחתימות, ולכן מסתבר לומר דרק החתימות צריכות להיות לשמה. אבל לפי ר"א ספירת הדברים עצמו הויא המגרש ולכן מובן למה הוא פירש דהמלה "וכתב" קאי על כתיבת הספירת דברים.
אמנם התוס' בגיטין (ד. ד"ה דקיימא לן) חלקו על הרי"ף ופסקו כר"א בכל שטרי קנין. ונמצא דלפי התוס' יש חילוק יסודי בין שטר ראיה לבין שטר קנין, דבכל שטר ראיה רק ע"ח מהני ובכל שטר קנין רק ע"מ מהני, לעומת שיטת הרי"ף דבשטר ראיה ורוב שטרי קנין ע"ח כרתי, ורק פסקינן דע"מ כרתי בגט.
ובנוסף לזה, עוד נחלקו הרי"ף והתוס' בדין ע"ח לפי ר"א. דהתוס' נקטו דר"א סבר דרק עדי מסירה כרתי, והרי"ף (גיטין מז: בדפי הרי"ף) נקט דר"א סבר דאף עדי מסירה כרתי אבל גם ע"ח מהני וז"ל רבי אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר, אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"א בגיטין אבל לא בשטרות וכו' והלכתא כר"א בגיטין ומהא נמי שמעי' דלא בעינן עדי מסירה היכא דאיכא עדי חתימה דהא רב הוא דאמר אם נשאת בעד אחד וכתב ידי סופר שהולד ממזר והוא אמר הלכה כר"א בגיטין עכ"ל. ונמצא דהרי"ף והתוס' נחלקו בב' דברים בנוגע לשיטת ר"א: א) האם פסקינן כר"א בשאר שטרות, ב) האם ר"א נקט דרק ע"מ כרתי או דגם ע"מ וגם ע"ח כרתי. ומסתבר לומר דשתי המחלוקות תלויות זו בזו. דלפי הרי"ף יש מושג של קנין בשטר ע"י התפסת שטר ראיה (עדות בכתב מדעת המתחייב) דהרי הוא פסק ע"ח כרתי בשאר שטרי קנין. וא"כ מובן למה גם בגט הוא הבין דר"א לא פסק ע"מ כרתי לאפוקי עדי חתימה. אבל התוס' סברי דכל שטר קנין הויא רק ע"י עדי מסירה ולכן הם חולקין על הרי"ף בתרתי - בחילוקו בין גט לשאר שטרות, וגם בהבנתו דר"א מודה דע"ח מהני בגט.
והקשר בין המחלוקות האלו מפורש בדברי הר"ן (גיטין מז: בדפי הרי"ף) דהביא ראיה מזה דפסקינן כר"מ בשאר שטרות (כשיטת הרי"ף) דאף בגט ר"א נקט דגם ע"מ וגם ע"ח כרתי, וז"ל ועוד דאם איתא דרבי אלעזר לא מכשר אלא בעדי מסירה היכי פסקינן כוותיה בגיטין אבל לא בשטרות דכיון דעדי חתימה פסולין בגיטין היאך נכשירם בשטרות בשלמא אי אמרינן דלר' אלעזר נמי מהני עדי חתימה משום הכי אמרינן דבשטרות דקיימא לראיה אין קונין עדי מסירה אלא עדי חתימה אבל אי עדי חתימה פסולין בגיטין למה יהו כשרין בשטרות עכ"ל.
ג
עדי קיום לפי ר"מ
ועיי"ש עוד בתוס' (גיטין ד. ד"ה וקיימא לן) וז"ל ועוד דרגיל ר"ת לומר דאפילו לר"מ בעי עדים בשעת נתינת הגט דאין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ל. כלומר, דאע"פ מדיני הגט עצמו ר"מ נקט דע"ח כרתי, מ"מ בעינן עדים לראות את המסירה מדין עדות לקיום הדבר בדבר שבערוה. אמנם מבואר בהרי"ף דלא כר"ת, אלא דאפי' לר"א לא בעינן עדי מסירה כלל ורק ע"ח. וכמו כן כתב הרמב"ם (פרק א מהלכות גירושין הלט"ז) וז"ל חתמו בו שנים ועבר ונתנו לה בינו לבינה או שנמצאו עדי מסירה פסולין הרי זה כשר הואיל ועדים שבו כשרין והרי הגט יוצא מתחת ידה, ויש שהורה מן הגאונים שהוא פסול עכ"ל. ומוכח מדבריו דלא כר"ת, דאפי' אם עדי המסירה פסולים, עדיין הגירושין חל מדין עדי חתימה. וצ"ע קושיית ר"ת על הרי"ף והרמב"ם, דאיך חלין הגירושין בע"ח לבד אם חסר עדות לקיום הדבר.
ונראה דיש לעיין בגדר הדין דבעינן עדות לקיום הדבר בדבר שבערוה. די"ל דהוא גזה"כ דבעינן ראיית שני עדים ממש ובלי זה הגירושין אינו חל. או"ד לא בעינן עדי ראייה ממש, אלא דיש דין דכל מעשה גירושין צ"ל ניתן לבירור דעדות בעתיד. וכל עוד דיש דרך לברר לאחר זמן בהגדת עדות דמעשה הגירושין נעשית כדת וכדין, זה סגי להיות עדות לקיום הדבר.460 ובזה נחלקו הראשונים. דר"ת נקט כצד הא' דבעינן עדי ראייה ממש ולכן אפי' ר"מ בעי עדי מסירה כדי להיות עדות לקיום הדבר. אבל הרי"ף והרמב"ם סברי כצד הב' ולכן אין צורך לעדי ראייה ממש, מכיון דמעשה הגירושין ניתן לבירור לאחר זמן ע"י השטר ביד האשה. ואע"פ דהעדים שבשטר בכלל לא ראו מסירת הגט דגורם הגירושין, כבר ביארנו לעיל (אות א') דאחד מהחידושים שבשטר ראיה הוא דהעדות שבשטר מעידה על דברים דהעדים עצמם לא ראו. וא"כ העדות שבשטר סגי להיות העדות לקיום הדבר.461
ומוכרח דגם ר"ת מודה ליסוד הזה דהשטר ביד האשה מעיד דהגירושין נעשית כדת וכדין. דהרי מבואר בגמ' (גיטין ג:) דאפי' לר"א דעדי מסירה כרתי, עדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם. וכתבו על זה התוס' (ד. ד"ה דקיימא לן) וז"ל ולפיכך צריך ליזהר שיהו עדי מסירה בשעת נתינת הגט דאינהו כרתי דאי ליכא שם עדי מסירה אינה מגורשת אע"ג דאיכא עדי חתימה ולא מהני עדי חתימה אלא שאם ימותו עדי מסירה או ילכו להם למדינת הים שתינשא ע"י עדי חתימה דמסתמא בהכשר נעשה עכ"ל. דהיינו, מצד אחד בעינן ע"מ בשעת הגירושין מדין ע"מ כרתי ובלי עדי המסירה אין בכלל חלות שם שטר קנין. ומצד שני, לאחר זמן עדי החתימה סגי כדי לברר דהגט ניתן כדת וכדין בפני עדי מסירה, אע"פ דעדי החתימה חתמו על הגט לפני הנתינה ולא יודעין על הנתינה. ומוכרח לומר דהגט ביד האשה מעיד בתורת שטר ראיה דהבעל מסר לה הגט כדת וכדין וזה כוונת התוס' "דמסתמא בהכשר נעשה".
ד
הודאת בע"ד במקום ע"מ בשטרי ממון
עיי"ש עוד בתוס' (גיטין ד. ד"ה דקיימא לן) וז"ל מיהו יש לחלק דלענין ממון דמהניא הודאת בעל דין כמאה עדים סגי בעדי חתימה במקום הודאת בעל דין אבל בקידושין וגרושין לא מהניא הודאת בעל דין משום דמחייב לאחרים דבקידושין אסר לה אקרובים ובגרושין אסר לה אכהן עכ"ל. ודברי התוס' טעונים בירור. דהרי שיטת ר"ת מאד מובן – לעולם בעינן עדי מסירה בשטר קנין כדי לאשווי שטרא (כדמבואר לעיל אות ב).462 אבל הדעה השניה בתוס' סבורה דאע"פ דלפי ר"א בעינן עדי מסירה, מ"מ לגבי שטרי ממון אמרינן דהודאת בע"ד מהני במקום עדי מסירה, וע"ח מועילים במקום הודאת בע"ד. והשיטה הזאת טעונה בירור, דהיאך הודאת בע"ד מהני במקום ע"מ, וגם היאך ע"ח מועילים במקום הודאת בע"ד.
ונראה לבאר ע"פ הדין במשנה בגיטין (פו.) דגט בכתב ידו דבעל מהני מדאורייתא בלי עדים. ולפי מ"ד אחד בגמ' (שם) המשנה קאי בשיטת ר"מ דעדי חתימה כרתי. והראשונים הקשו על זה, איך מהני גט בלי ע"ח לפי ר"מ. ורש"י (פו. ד"ה ואם ניסת הולד כשר) הביא שני הסברים לכשרות כתב ידו בגט: א) כתב ידו הויא הודאת בע"ד דמהני כמו עדים, ב) יש גזה"כ דכתב ידו מהני מהפסוק "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה". ורואים מהביאור הראשון של רש"י דהגדרת שטר לפי ר"מ הוא לאו דוקא עדות בכתב מדעת המתחייב, אלא באופן יותר כללי – ראיה בשטר מדעת המתחייב. ומכיון דהודאת בע"ד הויא ראיה כמו עדות, ההודאה מהני במקום עדי חתימה לאשווי שטרא.
אלא דלכאורה קשה על הביאור הראשון דרש"י דהרי מבואר בגמ' (סה:) דלא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי בגיטין וקידושין משום דהוא חב לאחריני, וז"ל אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים, וכו' מאי הוי עלה, רב כהנא אמר אין חוששין לקידושיו, רב פפא אמר חוששין לקדושיו, אמר ליה רב אשי לרב כהנא מאי דעתיך דילפת דבר דבר מממון, אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, א"ל התם לא קא חייב לאחריני הכא קא חייב לאחריני עכ"ל. וא"כ, האיך רש"י ביאר דכתב ידו יכול לאשווי שטרא בגיטין אם הודאת בע"ד לא מהני בגיטין בכלל. ותירץ בזה הגר"ח זצ"ל דיש לחלק בין לפני הגירושין לבין אחר הגירושין. דהגמ' בקידושין (סה:) איירי לאחר הקידושין ומבואר שם דהודאת בע"ד לא מהני כדי לברר דהיא מקדושת משום דחלות הקידושין הויא חב לאחריני. אבל בכתב ידו בגט הדיון הוא לפני מעשה הגירושין, דהיינו מה נצרך כדי שיחול על נייר חלות שם גט, ובזה הודאת בע"ד מהני.463 וע"פ זה יש לבאר המחלוקת בין ב' הביאורים דרש"י. דהתירוץ הראשון דרש"י נקט כמו הגר"ח זצ"ל דהודאת בע"ד מועיל בגיטין וקידושין לפני המעשה כדי לאשווי שטרא. והביאור השני דרש"י סבר דהודאת בע"ד מופקע לגמרי מעניני גיטין וקידושין ולכן כתב ידו דבעל מהני רק בגלל גזה"כ.
ועכשיו נחזור למסקנת התוס' דידן דנקטו דהודאת בע"ד מהני לפי ר"א בשטר קנין אבל לא בגט. התוס' סברי כמו הביאור השני דרש"י דהודאת בע"ד אינו מועיל בגט לאשווי שטרא ולכן בגט תמיד בעינן עדי מסירה ממש. אבל בשאר שטרות הודאת בע"ד מהני במקום עדים כדי לאשויי שטרא.
אבל לכאורה שיטת התוס' עדיין טעונה בירור מב' צדדים: א) בשלמא במשנה בגיטין יש הודאת בע"ד ע"י זה דהגט נכתב בכתב ידו דבעל. אבל בציור של התוס' דידן אין שטר הקנין נכתב בכתב יד דמקנה, אלא דעדי החתימה פועלים במקום הודאת בע"ד. ומה הפשט בזה ד"סגי בעדי חתימה במקום הודאת בע"ד" אם אין כתב יד דהמקנה המתחייב. ב) זה דמהני הודאת בע"ד כדי לאשווי שטרא הוא אליבא דרבי מאיר דכתב ידו מהני במקום ע"ח. אבל התוס' דידן קאי בשיטת ר"א דעדי מסירה כרתי, והיאך הודאת בע"ד בשטר מהני במקום ע"מ.
ונראה לתרץ הקושיא הא' לגבי ההודאת בע"ד בלי כתב יד דמקנה, דהרי בדרך כלל עדי החתימה פועלים שני דברים שונים בשטר: א) עדות העדים על המאורע, ב) עדות על דעת המתחייב. ומכיון דחתימות עדים בשטר כוללת עדות דהיתה דעת המתחייב, הע"ח בשטר קנין הויא כמו הודאת בע"ד דכתב ידו. וזה הפשט בתוס' דסגי הע"ח במקום הודאת בע"ד.
ונראה לתרץ הקושיא הב' דיש מחלוקת יסודית בין ר"ת והדעה השניה בתוס' בהבנת שיטת ר"א. דכאמור לעיל, ר"ת נקט דלפי ר"א יש רק דרך א' לאשווי שטרא – עדי מסירה. אבל נראה לבאר הדעה השניה בתוס' דס"ל כשיטת הרי"ף ודעימיה דלפי ר"א יש ב' מיני שטר קנין – ספירת דברים הנמסר בפני עדים (ע"מ כרתי), וגם ראיה בכתב מדעת המתחייב (ע"ח כרתי). אלא דהרי"ף ודעימיה סברי דלפי ר"א כל ראיה בכתב מהני לאשווי שטרא ואין הבדל בין ע"ח עצמם לבין הודאת בע"ד. ואילו הדעה השניה בתוס' סברה דלפי ר"א רק ראיה דהודאת בע"ד בכתב מהני לאשווי שטרא ולא ע"ח עצמם. ולכן הודאת בע"ד ע"י עדי החתימה מהני בשטר קנין, אע"פ דעדי החתימה בתורת עדים אינם מועילים לאשווי שטרא. ולכן הדעה השניה בתוס' נקטי דבגט דלא מהני הודאת בע"ד, בעינן עדי מסירה ממש ולא סגי בע"ח לפי ר"א.
ויוצא דיש ג' שיטות לגבי גדר שטר קנין לפי ר"א: א) לפי ר"ת גדר דשטר קנין הוא אך ורק ספירת דברים הנמסר בפני עדים. ב) הרי"ף ודעימיה נקטו דיש ב' מיני שטר קנין לפי ר"א – ספירת דברים הנמסר בפני עדים וגם ראיה בכתב מדעת המתחייב דנמסר ממקנה לקונה. וראיה בכתב כולל גם ע"ח וגם הודאת בע"ד. ג) הדעה השניה בתוס' ס"ל כמו הרי"ף אלא דרק הודאת בע"ד מהני לאשווי שטרא ולא ע"ח.
ויש להביא סימוכין לדעה השניה בתוס' נגד ר"ת, דהיינו דלפי ר"א הודאת בע"ד מהני במקום עדי מסירה בשטר קנין, משיטת ר' יוחנן בגמ'. דהרי ר' יוחנן פסק כר"א בשטרי קנין (גיטין כב: ופו:). וגם פסק (כתובות קא:) דהכותב לחבירו בשטר "חייב אני לך מנה" אפי' בלי עדים, חייב ליתן לו. ולפי ר"ת (כתובות קב. תוד"ה אליבא) הסוגיא שם איירי ביצירת התחייבות חדשה בשטר. ויוצא, דלפי ר' יוחנן הודאת בע"ד מהני לאשווי שטר קנין אע"פ דפסק כר"א דעדי מסירה כרתי. ויש לדון בזה.464
אבל לכאורה עדיין הדעה השניה בתוס' קשה, דבשלמא לפי ר"ת בעינן ע"מ ממש ולפי הרי"ף גם ע"ח מהני בדעת ר"א. אבל לפי הדעה השניה בתוס' מאי שנא הודאת בע"ד בכתב מעדי חתימה. והרי אם התוס' סברי דיש מושג דראיה בכתב מדעת המתחייב לפי ר"א (כמו הרי"ף) למה הודאת בע"ד הויא ראיה מועילה יותר מעדי חתימה, וצ"ע.
ונראה לבאר דהדעה השניה בתוס' מודה לר"ת דהגדר היחיד לשטר קנין לפי ר"א הוא ספירת דברים הנמסר בפני עדים, ועדיין הודאת בע"ד מהני לאשווי שטרא בדיני ממונות. כי אפי' בלי ע"מ, המקנה עצמו דמסר השטר בודאי ראה את המסירה ויש הודאת בע"ד כמאה עדים דמי על המסירה עצמה. כלומר, דלפי הביאור הראשון בתוס', הודאת הבע"ד הוא כתוב בשטר ויש לו דין כמו ע"ח לאשווי שטרא. אולם עוד נראה לבאר דהודאת בע"ד הויא במקום עדי המסירה. ופשט כזה מפורש ברמב"ן (הובא בר"ן גיטין מז: בדפי הרי"ף, עיין לקמן) וז"ל י"ל לענין דיני ממונות מסירת בעל דין כמאה עדים דמי עכ"ל.
והביאור בזה הוא כמו דייסדנו לעיל (אות ג') לגבי עדות לקיום הדבר בדבר שבערוה. דאע"פ דלשון הגמ' הוא "אין דבר שבערוה פחות משנים", יש ראשונים דנקטו דלא בעינן ב' עדים ממש לראות מעשה הקידושין או מעשה הגירושין, אלא רק דהמעשים האלו צריכים להיות נתפסות בבירור לאחר זמן. וכמו"כ הכא לגבי עדי מסירה כרתי לפי ר"א, אפשר לומר דלא צריך ע"מ ממש אלא רק היכולת לברר לאחר זמן. ולכן מובן למה הודאת בע"ד מהני במקום ע"מ כל עוד דיש ע"ח. דהרי הודאת בע"ד מצד עצמו הוי כמו הע"מ בשעת המסירה. אמנם הודאת בע"ד בעצמו לא ניתן לברר לאחר זמן דהרי המקנה יכול לומר להד"ם. אבל הע"ח נותנים את היכולת לברר ההודאת בע"ד לאחר זמן. ורק ע"י עדי החתימה יש לקונה התופס בשטר היכולת לברר לאחר זמן דהיה כאן בע"ד דמסר שטר כשר לקונה. ונמצא דגם ר"ת וגם הדעה השניה בתוס' סבורים דחלות שם שטר קנין חל רק בשעת המסירה, אלא דלפי ר"ת בעינן ע"מ ממש, ולפי הדעה השניה בתוס' סגי בהודאת בע"ד על המסירה דניתן לבררה לאחר זמן ע"י עדי החתימה.465
ה
שיטת הרי"ף בדעת ר"א
הרי"ף חולק על ר"ת ונקט דגם ר"א מודה דעדי חתימה בלי עדי מסירה מהני. והביא ראיה לשיטתו מזה דלפי ר"א (גיטין לו.) עדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם דלמא ימותו העדי מסירה או שילכו למדינת הים ואתי בעל ומערער ליה. וכתב על זה הרי"ף (גיטין מז: בדפי הרי"ף) וז"ל והיינו דקתני שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם וכו' ואי סלקא דעתך דלא סגי לן בעדי חתימה אלא עד דאיכא עדי מסירה מאי תיקון העולם איכא אע"ג דמקיימא ליה לגיטא בעדי חתימה ליחוש דלמא לא איתיהיב ליה בעדי מסירה אלא ודאי כל היכא דאיכא עדי חתימה לא בעינן עדי מסירה עכ"ל. כלומר, מזה דע"ח מהני לברר לאחר זמן דהיה כאן גירושין כשרין אע"פ דאינם יודעים אם הגט ניתן לפני עדי מסירה, מוכח דבאמת אין צורך שיהיו עדי מסירה כלל בשעת הגירושין. וכן הקשה הר"ן (שם) על שיטת רבינו אפרים דנקט כמו ר"ת דרק ע"מ כרתי.
ולכאורה הראיה הזאת תמוה. דכבר כתב ר"ת (גיטין ד. תוד"ה דקיימא לן) דאע"פ דלפי ר"א רק עדי מסירה כרתי עדיין הע"ח יכולים לברר דהיו כאן ע"מ ובהכשר נעשית, וז"ל ולא מהני עדי חתימה אלא שאם ימותו עדי מסירה או ילכו להם למדינת הים שתינשא ע"י עדי חתימה דמסתמא בהכשר נעשה כדאמרינן בהשולח (לקמן דף לו.) לא צריכא אלא לר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי תקינו רבנן עדי חתימה דזימנין דמייתי סהדי אי נמי דאזלי למדינת הים עכ"ל. והרי זה כל היסוד דשטר ראיה, דהעדים החתומים בשטר מעידים לאחר זמן על כשרות השטר, ואפי' לגבי דברים שלא ראו ולא ידעו עליהם. והרי"ף מודה דסתם שטר ביד בעל השטר מעיד על עצמו דהוא אינו מזוייף ושבעל השטר לא מצא אותו באשפה וכדומה, וא"כ למה עדי החתימה אינם יכולים להעיד דהגט ניתן בפני עדי מסירה לפי המ"ד דרק עדי מסירה כרתי. וצ"ע.466
ו
בענין מזוייף מתוכו בעדי חתימה לפי ר"א
והרי"ף הביא עוד ראיה לשיטתו משיטת רב (גיטין פו:) דאם יש גט דנכתב בכתב יד דסופר ועד א' חתום בו, דהגירושין אינן חלין והולד ממזר. ומשמע דאיירי בלי עדי מסירה, דאם יש עדי מסירה למה הגירושין אינו חל לפי רב דפסק כר"א. וא"כ משמע דהיכא דאין ע"מ ורק עד א' חתום בו דהגט פסול, אבל בשני ע"ח הגט כשר אע"פ דאין כאן עדי מסירה. ומוכרח מזה דלפי ר"א גם ע"ח מהני אם אין ע"מ.
ובסוף דבריו הרי"ף (מח.) הביא פירוש אחר בשיטת רב מגאון אחד, וז"ל וחזינן לגאון דאמר הוו ידעין דהאי דאר"א כתב סופר ועד הולד ממזר משום דהויא לה הא מילתא לר"א כמזוייף מתוכו שהולד ממזר. ואע"ג דהאי מילי דגאון סתרי למילי דידן חזינא למכתבינהו משום דמלאכת שמים היא עכ"ל. כלומר, דהגאון פירש דבהיכי תמצא דכתב יד דסופר ועד א' חתום בו, הדין הוא דהולד ממזר אע"פ דהיו שם עדי מסירה בשעת מסירת הגט. והטעם דהגט פסול והולד ממזר הוא דגט בעד א' הויא מזוייף מתוכו, ומודה ר"א במזוייף מתוכו דהוא פסול (גיטין ד.) אע"פ דהיו ע"מ כשרים. ומוכרח מזה דהגאון נקט דמזוייף מתוכו לפי ר"א פוסל הגט מדאורייתא, דהרי בגט כזה הוולד ממזר. וגם הרמב"ם (פרק ג מהלכות גירושין הל"ח) הביא שיטה כזאת, וז"ל סופר שכתב הגט לשמו ולשמה כהלכתו וחתמו העדים שלא לשמה הואיל ומסרו לה בעדים הרי זה גט [אלא שהוא פסול ולמה אינו בטל] לפי שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם, יש מי שאומר שאם חתמו העדים שלא לשמה הואיל והוא כמזוייף מתוכו הרי זה גט בטל, וכן אם היה אחד מעדיו פסול או שהיה בו עד אחד בלבד כשר אע"פ שנמסר בעדים הרי זה גט בטל, ולא יראה לי דבר זה אלא כמזוייף לא מזוייף ודאי והואיל ונמסר בעדים כשרים הרי זה פסול מדבריהם עכ"ל. ומבואר דנחלקו היש מי שאומר והרמב"ם האם לפי ר"א הפסול דמזוייף מתוכו הוא מדאוייתא או רק מדרבנן. ורש"י (גיטין י: ד"ה מודה ר' אלעזר) והתוס' (גיטין ד. ד"ה מודה רבי אלעזר) נמי נקטו כשיטת הרי"ף והרמב"ם דמזוייף מתוכו הוי פסול מדרבנן, נגד שיטת הגאון.
וקשה על שיטת הגאון מגמ' מפורשת (גיטין י:). דהמשנה שם הביאה שיטת רבי שמעון דגט עם חתימות של גוים כשר לגירושין. ואיתא בגמ' (שם) וז"ל והא לאו בני כריתות נינהו, אמר רבי זירא ירד ר' שמעון לשיטתו של רבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, והאמר ר' אבא מודה ר' אלעזר במזויף מתוכו שפסול, הכא במאי עסקינן בשמות מובהקין עכ"ל. כלומר, דרבי שמעון מכשיר גט בעדי חתימה גויים כי הוא סבר כר"א דעדי מסירה כרתי. ואע"פ דגט עם חתימות גויים הוא מזוייף מתוכו, הכא איירי בשמות מובהקין דגויים וזה מסלק החסרון דמזוייף מתוכו.
ויש בזה שתי קושיות שקשורות אחת בשניה על שיטת הגאון: א) מבואר בגמ' דאין פסול דמזוייף מתוכו היכא דאין חשש דאתי למיסמך עלייהו. וא"כ גם בעד א' חתום בשטר לא אתי למיסמך על עד א' לבד, וא"כ לא ראוי להיות הפסול דמזוייף מתוכו לפי ר"א. ב) כל השו"ט בגמ' מוכיחה דמזוייף מתוכו הוי פסול מדרבנן בעלמא מפאת חשש דאתי למיסמך עלייהו כדמבואר ברש"י ותוס'. דאל"כ, היאך שמות מובהקין דגויים יכול להכשיר פסול דאורייתא. וקשה על שיטת הגאון דגט דחתום בעד א' פסול מדאורייתא מטעם מזוייף מתוכו.
ונראה לתרץ שיטת הגאון דבגמ' יש כמה דוגמאות למזוייף מתוכו דפסול לפי ר"א – עדים דהם קרובים, פסולים או גויים, ושלא לשמה בגט. ויש להעיר דכשהרמב"ם הביא היש מי שאומר דמזוייף מתוכו פוסל הגט מדאורייתא הוא רק איירי בשני מקרים – בעדים שחתמו שלא לשמה ובעד אחד. ונראה לדייק דרק בשני המקרים האלו הגט פסול מדאורייתא לפי ר"א, אבל שאר הציורים דמזוייף מתוכו פסולים רק מדרבנן. ובזה מתורצת הקושיא מהסוגיא דעדים גויים (גיטין י:) דשם אפי' הגאון מודה דמזוייף מתוכו הוי רק פסול מדרבנן.
והטעם דלפי הגאון דרק חתימות שלא לשמה ועד א' פסולים מדאורייתא הוא עפ"י יסוד דאפי' לר"א דעדי מסירה כרתי והע"ח לא נצרכים לחלות הגירושין, עדיין אם יש ע"ח הם נחשבים כחלק של גופו גט ולא כדבר צדדי. ומכיון דהע"ח מצטרפים לחפצא של הגט, כשחל פסול בע"ח יכול הוא לפסול את הגט מדאורייתא. ויש להוכיח דעדי חתימה הוו חלק מגופו של גט אפי' לפי ר"א משיטת רבינו אביגדור הכהן (מרדכי הגהות לפרק ראשון דקידושין אות תקע) לגבי כתיבת שטר ראיה לקידושין וגירושין לאחר המעשה. דפשיטא לרבינו אביגדור הכהן דבדרך כלל אפשר לכתוב שטר ראיה על מקח וממכר גם לאחר הקנין. אבל לגבי קידושין רק עצם שטר הקידושין יכול להפוך לשטר ראיה לאחר זמן להיות ראיה על חלות הקידושין אבל שטר ראיה דנכתב על הקידושין לאחר זמן הוא פסול מדין מפיהם ולא מפי כתבם, וז"ל אבל שטר ממון הכתוב וחתום בעדים ומסרוהו ליד בעל הדבר הוי כעדות בפה מההיא דפרק ד' אחין שטר קדושין אי מנחיא ליה גבי דידיה ודידה דלא מקרי מפי כתבם ודוקא בשטר קדושין שהאשה נקנית בו וניתן ליכתב דמקשינן הויה ליציאה אבל שטר ראיה על קדושי כסף לא ניתן ליכתב דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ושלום אביגדור הכהן עכ"ל. וצ"ב מאי שנא שטר הקידושין עצמו משטר ראיה חדש.
והביאור בזה הוא דגדר שטר ראיה הוא עדות בכתב מדעת המתחייב. ובדיני ממונות תמיד יש בעל דין דמוגדר כהמתחייב ולכן אפשר לכתוב שטר ראיה על קנין ממון אפי' לאחר זמן. וכן לגבי יצירת חלות גט או שטר קידושין כדי לפעול חלות הקידושין או הגירושין יש כאן דעת המתחייב לאשויי שטרא. אבל לאחר הגירושין או הקידושין, הגר"ח זצ"ל ייסד דאין עוד כלל המושג של בעל דין ומתחייב מכיון דאין הדיון על האיש והאשה כגברא שהם יהיו נחשבים כבעלי דין, אלא הדיון הוא על מעשה הקידושין או הגירושין. והגר"ח זצ"ל ביאר שזה הפשט במסקנת הגמ' (סה:) דאין דין דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי בגו"ק מכיון דהויא חב לאחריני. ופשיטא דזה אינו משום חשש קנוניא בעלמא כמו שמצינו בדיני ממונות (ב"מ יג.), דא"כ היה יוצא דבר שלא שמענו מעולם – דהיכא דאין חשש קנוניא הודאת בע"ד מהני בגו"ק. אלא בודאי הביאור בגמ' קידושין (סה:) הוא כדלעיל, דאין בכלל מושג דבעל דין ומתחייב בגו"ק לאחר המעשה. וזה גם כוונת המרדכי דא"א לכתוב שטר ראיה לאחר הקידושין כי ע"פ דין אין דעת המתחייב כדי לכתוב השטר.467
אבל גם המרדכי מודה דאם האשה באה לב"ד לאחר זמן עם השטר שפעל הקידושין או הגירושין, דהשטר הזה מעיד דהיא מקודשת או מגורשת. ומוכח מזה דאע"פ דא"א לכתוב שטר ראיה על הקידושין או הגירושין, חלק מחידוש דין דגט ושטר קידושין הוא דלאחר הקנין השטר דפעל החלות הופך להיות שטר ראיה. ופשיטא דכל זה שייך רק לדברים שנחשבים כעיקר הגט ולא בדבר דהוי רק חלק צדדי של החפצא דשטר. ולפי"ז מוכח משיטת רבינו אביגדור הכהן דאפי' לר"א עדי חתימה הוו חלק מגופו של גט, דאל"כ הם לא יהיו יכולים לברר מעשה הקידושין או הגירושין לאחר זמן כי אם הם אינם מצטרפים לגופו של גט אזי הם היו נחשבים כמו כתיבת שטר ראיה לאחר המעשה על גירושין או קידושין דאינו מהני. אבל מזה דהב"ד מברר מעשה הקידושין או הגירושין לאחר זמן ע"י הע"ח, מוכח דאפי' אם נאמר דע"מ כרתי עדיין עדי החתימה הוו חלק מגוף הגט, ולכן הם כלולים בחידוש הדין דגט.
וכן נראה להוכיח דע"ח לפי ר"א משולבים לגופו של גט מגמ' (גיטין ד.), דלפי ר"א אם יש עדי חתימה דהם צריכים לחתום לשמה. ובמיוחד זה מחודש לפי ר"ת דרק ע"מ כרתי ועדי החתימה רק חותמים כדי להיות ראיה לאחר זמן, דלמה העדים האלו דחותמים רק לראיה ולא לעיקר הגירושין צריכין לחתום לשמה.468 ומוכח מזה דהעדות דע"ח לאחר זמן הוא אינו דבר צדדי לגוף הגט, אלא דכדי להעיד לאחר זמן הע"ח צריכים להיות חלק מגוף הגט משעת החתימה.469
וא"כ יוצא יסוד דהע"ח הוו חלק מגוף הגט אפי' לר"א. ולפי זה נראה לבאר שיטת הגאון דדוקא עד א' חתום על השטר או חתימות שלא לשמה פוסלים את הגט מדאורייתא מדין מזוייף מתוכו, אבל קרוב או פסול וכדומה דחתום בגט רק פוסל הגט מדרבנן. דהרי כל חתימה דבדרך כלל פסול לאשווי שטרא ואינו יכול להיות עד חתום בשום שטר אינו נחשב כחלק מהגט כדי לפוסלו. וא"כ הגט כשר מדאורייתא מדינא דע"מ כרתי והפסול רק יכול להיות מדרבנן משום חשש דאתי למסמך עלייהו. אבל בעדים דחתמו שלא לשמה, יש להם שם עדות בכל שטרי ממון ובדרך כלל כשרים לאשווי שטרא, ולכן הם יכולים להיות מוגדרים כחלק של גוף הגט. אבל מכיון דחתמו שלא לשמה יש להם פסול מיוחד לגירושין, ומכיון דעדי החתימה דנחשבים כחלק מגוף הגט פסולים לגירושין, הגט פסול מדאורייתא.
וה"ה לגבי עד אחד בשטר. דהרמב"ם פסק (פרק ד מהלכות טוען ונטען הל"ח, פרק יד מהלכות מלוה ולוה הל"י) דשטר דחתום בו עד אחד מחייב שבועה מדאורייתא, ומוכח מזה דבשטרי ממון עד אחד בשטר יוצר חלות שטר,470 אלא דיש פסול מיוחד בגירושין דבעינן שני עדים. וא"כ היכא דיש עד א' חתום בגט הריהו כשר לשאר שטרות ונחשב כחלק מגוף השטר, אבל פסול מטעם מיוחד לגירושין, ולכן יש כאן דין מזוייף מתוכו דיכול לפסול הגט מדאורייתא. ובזה מבואר שיטת הגאון דרק בע"א חתום או בחתימות שלא לשמה יש פסול דאורייתא לפי ר"א ולא בעדים פסולים כמו הסוגיא בגיטין (י:).471
והנה הקשה החידושי הרי"ם דלפי שיטת היש מי שאומר ברי"ף לכאורה כל גט דנמסר לפני ע"מ ראוי להיות פסול לפי ר"א מדין מזוייף מתוכו. דהרי הגמ' נסתפקה אם כתב סופר ועד נחשב כעד א' מכיון דרק עד א' חתום בגט, או כשני עדים דמי כי כתב הסופר נחשב כעד. ולפי הצד דכתב סופר נחשב כעד א', אזי כל גט בלי חתימות הויא גט בעד א' דפסול מדאורייתא מדין מזוייף מתוכו לפי שיטת היש מי שאומר ברמב"ם. וא"כ היאך כשר גט דנמסר לפני עדי מסירה. ונראה לבאר דהגמ' רק נסתפקה אם יש דין עד לכתב יד דסופר היכא דיש לכל הפחות חתימת עד א'. דאז יש לצדד דהתכוונו דכתב יד דסופר יהיה העד השני. אבל אם אין עוד חתימה בכלל והם סומכים על העדי מסירה, פשיטא דאין דין עד חל על כתב יד דסופר ודו"ק.472
ז
עוד בענין הנ"ל בדעת הר"ן והתוס'
עיין בר"ן (מז: בדפי הרי"ף) דהקשה על שיטת ר"ת דלפי ר"א רק ע"מ כרתי, מהדין דמזוייף מתוכו בחתימות שלא לשמה. דהרי בשלמא אם לפי ר"א גם ע"ח כרתי, א"כ מובן למה יש פסול דמזוייף מתוכו בחתימות שלא לשמה דלמא אתי למסמך עלייהו לגבי הגירושין עצמו. אבל אם עדי החתימה רק שם לראיה לאחר זמן, אזי קשה להבין מה החסרון אם חתמו שלא לשמה. ואלו דברי הר"ן וז"ל ועוד אי איתא דכל שיש עדי חתימה אנו סומכין שבעדי מסירה נמסר מאי האי דמפרקינן בריש מכילתין וכו' בשלמא אי סגי ליה לרבי אלעזר בעדי חתימה שפיר שכיון שהם הכורתים בעינן שיחתמו לשמה אבל אם אין הכשרו אלא משום חזקה שבעדי מסירה נמסר כי לא חתמו לשמה מאי מזוייף מתוכו איכא עכ"ל. ומבואר בר"ן דהחסרון דאתי למסמך בחתימות שלא לשמה שייך רק היכא דע"ח כרתי ולא היכא דרק חתמו כדי שתהיה ראיה לאחר זמן. וכבר הבאנו לעיל (אות ה') תירוץ, דלפי ר"ת גם הראיה דע"ח שבגט נכנס לגופו של גט ולכן עדי החתימה צריכים לחתום לשמה אע"פ דהם רק שם לראיה בעלמא.473
ובאמת נראה דהתוס' כבר הקשו קושיית הר"ן על עצמם. דכתבו התוס' (גיטין ד. ד"ה מודה) וז"ל תימה לר"י מה ענין שלא לשמה למזוייף מתוכו שחתומים בו קרובין או פסולים דהתם בדין מיפסיל משום דלמא אתי למיסמך עילוייהו להשיאה או להוציא ממון על פיהם אע"פ שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר וכו' אבל הכא שהעדים כשרים אלא שחתמו שלא לשמה מה תקלה יש בכך אם נסמוך עליהן, ויש לומר דמ"מ איכא למיגזר חתימה אטו כתיבה דאם אין עושין חתימה לשמה גזרינן פן לא יכתבו גם הכתיבה לשמה עכ"ל. ומשמע דהתוס' הבינו דלפי ר"א עדי החתימה רק חותמים כדי להיות ראיה לאחר זמן, וא"כ הר"י הקשה מה החסרון אם נסמוך על ע"ח שחתמו שלא לשמה. כלומר, למה בעינן שהעדים יחתמו לשמה אם כל תפקידם הוא להיות ראיה לאחר זמן, מאי שנא הראיה שבגט מכל שטר ראיה אחר דלא בעינן לשמה.
אולם עוד נראה לבאר קושיית הר"י באופן קצת אחר. דהקושיא אינו רק למה צריכים לשמה כדי להיות ראיה לאחר זמן, אלא דכל המושג דלשמה שייך רק לעדים דהוו חלק של מעשה הגירושין. דהלא, גדר לשמה בחתימות העדים הוא דהעדים חותמים על הגט בכוונה דהחתימות שלהם יהיו חלק ממעשה הגירושין של איש זה ואשה זאת. וא"כ, כל גדר הדין דלשמה בעדים שייך רק אם נקטינן דעדי חתימה כרתי. אבל לפי הבנת התוס' בדעת ר"א דרק עדי מסירה כרתי, אין לעדי החתימה שום שייכות למושג של לשמה. ולפי זה התוס' תירצו דאה"נ, באמת אין צורך שעדי החתימה יחתמו לשמה, אלא דיש גזירה מדרבנן של לשמה בחתימה אטו הכתיבה.
בסופו של דבר יש ג' ביאורים לזה דאפי' לפי ר"א עדי החתימה צריכים לחתום לשמה: א) הר"ן – זה מוכיח דלפי ר"א גם עדי חתימה כרתי, ב) ר"ת – לפי ר"א רק עדי מסירה כרתי ועדי החתימה רק חותמים בתורת ראיה אך החתימות נכנסות לגוף הגט וצ"ל לשמה. ג) התוס' – החיוב לחתום לשמה הוי מדרבנן בעלמא.
ח
השו"ט בר"ן בסוגיית שני שטרות
הרז"ה (הובא בר"ן גיטין מז: בדפי הרי"ף) הביא הגמ' בכתובות (צד.) להוכיח דר"א נקט דרק עדי מסירה כרתי ולא עדי חתימה, נגד דעת הרי"ף. דאיתא בכתובות (צד.) וז"ל אתמר ב' שטרות היוצאים ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני, לימא רב דאמר כר"מ דאמר עדי חתימה כרתי ושמואל דאמר כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי עכ"ל. כלומר, דלפי ר"מ דעדי חתימה כרתי שתי השטרות חלין בבת אחת בסוף היום מכיון דאיירי במקום דלא כותבין שעות. והיכא דשתי שטרות חלין בבת אחת, הדין הוא יחלוקו. אבל לפי ר"א הכל הולך בתר שעת המסירה ובודאי שטר אחד נמסר לפני השני, אלא דלא ידעינן איזה שטר נמסר ראשון. ולכן במקום ספק פסקינן שודא דדייני. והרז"ה הקשה על הרי"ף וז"ל ואם איתא דלר"א נמי עדי חתימה כרתי הוה לן למימר לדידיה נמי יחלוקו כדאמרינן לר"מ עכ"ל. כלומר דאם ר"א מודה דגם ע"ח כרתי, למה הדין לפי ר"א הוא שודא דדייני אם שני השטרות חלין בבת אחת בסוף היום. והר"ן הביא לתרץ וז"ל והרמב"ן ז"ל תירץ דאע"ג דר"א מודה דעדי חתימה כרתי מ"מ כיון שאין כותבין שעות אין קונין אלא מסוף היום וזה שמסר לו בתחלה קנה משעת מסירה דמסירה קונה לשעות ומש"ה איכא למימר שודא עכ"ל. כלומר, דאפי' לפי הרי"ף דר"א מודה דגם ע"ח כרתי, עדיין הקנין יכול לחול לפני סוף היום ע"י עדי המסירה ולכן לפי ר"א שטר אחד בודאי חל לפני השני. אבל הרמב"ן הקשה על עצמו וז"ל וכי תימא כיון דלא צריך לעדי מסירה במקום שיש עדי חתימה דלמא בלא עדי מסירה מסר, י"ל לענין דיני ממונות מסירת בעל דין כמאה עדים דמי ועוד דהיינו שודא דאמרי' הכי הוה לפי שרצה לזכות את הראשון ואת השני הטעה אלו דבריו ז"ל עכ"ל.
ולכאורה קושיית הרמב"ן על עצמו אינו מובן. למה בעינן לחוש דמסירת השטר היתה שלא בפני עדים ואז השטר חל רק בסוף היום על ידי עדי החתימה. דהרי אפי' לפי ר"ת בשיטת ר"א דרק ע"מ כרתי, עדיין לאחר זמן חתימות העדים מעידים דהשטר כשר ונמסר בפני עדים כדמבואר בתוס' (גיטין ד. ד"ה דקיימא לן). וזה כלל גדול בשטרות, דהעדים שבשטר מעידים על כשרות השטר. וא"כ למה דוקא כאן הרמב"ן נקט דיש לחשוש דהשטר נמסר שלא בפני עדי מסירה אם עדי החתימה לכאורה מעידים דהיו כאן עדי מסירה.
ונראה לבאר באופן פשוט דהעדים שבשטר מעידים על כל דבר שנצרך לכשרות השטר. אבל כל דבר שלא נצרך לכשרות השטר אינו נכלל בחידוש של עדות בכתב בשטר. ולכן, לפי ר"ת בשיטת ר"א דרק ע"מ כרתי והשטר כשר רק אם נמסר בפני עדי מסירה, ממילא לאחר זמן העדות בכתב מעידים על הנוכחות של עדי המסירה. אבל לפי הרי"ף בשיטת ר"א דגם ע"ח כרתי, אז לא בעינן מסירה כלל לכשרות השטר. ולכן לאחר זמן כשהשטר מגיע לב"ד בחתימות עדים, אין כאן עדות שהשטר נמסר לפני עדים כי זה אינו נצרך לכשרות השטר, ומשו"כ הרמב"ן הקשה דיש לחשוש "דלמא בלא עדי מסירה מסר".
והרמב"ן תירץ כמו דמובא בר"ן לעיל, וז"ל י"ל לענין דיני ממונות מסירת בעל דין כמאה עדים דמי עכ"ל. והביאור בזה הוא כמ"ש לעיל (אות ד') בדעה השניה בתוס' גיטין (ד. ד"ה דקיימא לן) דהודאת הבע"ד מהני במקום ע"מ ממש. והר"ן הקשה על זה וז"ל ואינן נראין לי דודאי ר"א [מסירה בעדים] מיהא בעי ומסירה בינו לבינו בלא עדים לא מהניא שאם היה קונה בממון למה לא תכרות בגיטין וכו' אלא ודאי [מסירה] לרבי אלעזר בלא עדים לא מהניא מידי עכ"ל. הר"ן הקשה על הרמב"ן דאי נימא דלפי ר"א בדיני ממונות לא בעינן ע"מ ממש אלא דהודאת בע"ד מהני במקום ע"מ, אז גם בגט מסירה בינו לבינה ראוי להועיל. ועיי"ש בר"ן דהקשה על עצמו דאולי מעיקר הדין אה"נ דמסירת הגט בינו לבינה מהני אלא דאם אין עדים יש חשש זיוף ואין נאמנות על מה שכתוב בגט ולכן הו פסול. והר"ן דחה הרי מבואר בגמ' דאם יש ע"ח שחתמו שלא לשמה הגט עדיין פסול לפי ר"א. ובציור הזה אין חשש זיוף מפני דהשטר נתקייים בחותמיו, ועדיין לפי ר"א הגט פסול. ומבואר מזה דמסירת השטר בינו לבינה לא מהני לפי ר"א אפי' היכא דאין חשש זיוף.474
ט
שיטת הר"ן בדעת הרי"ף
לאחר דחיית שיטת הרמב"ן דהרי"ף סבר בדעת ר"א דגם ע"ח כרתי בתורת ע"ח, הר"ן ביאר דעת הרי"ף באופן אחר, וז"ל אבל מה שנראה לי בזה דרבי אלעזר ס"ל דעדי מסירה בלחוד כרתי ועדי חתימה לא כרתי והיינו דאמרינן בכל דוכתא דר"א ס"ל דעדי מסירה כרתי ולא אמרינן אף עדי מסירה ומיהו מאי דמודה ר"א דעדי חתימה מהני היינו משום דס"ל שהמסירה כורתת כל שיש בשעתה עדים (בדבר) בין שהם מעידים על המסירה עצמה או על גוף הדבר וכו' עכ"ל. הר"ן עצמו הבין דאין כוונת הרי"ף דלפי ר"א באמת יש ב' דינים שונים – ע"מ וע"ח. אלא דלעולם ר"א בעי ע"מ וגדר שטר קנין הוא ספירת דברים דנמסר בפני עדים או דנמסר באופן דניתן לבירור עדים לאחר זמן. והא דהגט כשר אפי' בלי ע"מ ממש, הוא מפני דכשגט בע"ח יוצא מתחת יד האשה העדים שבשטר מעידים לאחר זמן דהגט כשר ושהבעל נתן לה הגט בתורת גירושין, ומכיון דהע"ח מבררים לאחר זמן דהגט נמסר כדת וכדין, הע"ח עצמם יכולים להיות עדי המסירה ע"פ דין.
ולכאורה קושיית הר"ן על הרמב"ן גם קשה עליו. דאם הע"ח אינם הכורתים אלא דפועלים בתורת בירור עדות לאחר זמן דהגט נמסר מהמגרש למתגרשת בתורת גירושין, למה מבואר בגמ' (גיטין ד.) דהם צריכים לחתום לשמה. דהרי בשלמא אם ננקוט דלפי ר"א גם ע"ח לבד סגי בתורת עדי חתימה כרתי, אזי מובן למה בעינן חתימות לשמה כמו שהבאנו בדעת הרי"ף לעיל. אבל לפי הר"ן דבאמת אין ר"א מודה דע"ח כרתי אלא דמועלת בתורת ראיה ובירור דסגי לאשווי שטרא בתורת ע"מ (ראיה דנמסר כדת וכדין), א"כ למה הע"ח צריכים לחתום לשמה. הלא הע"ח עצמם רק הוו ראיה ובירור.475
ונראה לתרץ דשונה תפקיד הע"ח לפי הר"ן מלפי הרמב"ן. דלפי הרמב"ן היכא דחתמו הע"ח שלא לשמה י"ל דהם רק מבררים לאחר זמן דהיה כאן הודאת בע"ד בשעת המסירה, והדבר הכורת הוי ההודאת בע"ד דנחשב כעדי מסירה. ופשיטא דלא בעינן לשמה בחתימות דרק יוצרות בירור דהיה כאן דבר הכורת.476 אבל לפי הר"ן, בסופו של דבר אין עדים אחרים בשעת המסירה חוץ מעדי החתימה. ונמצא, דאע"פ דהחתימות רק יוצרות הבירור לאחר זמן, מכיון דהבירור הזה הוא הדבר הגורם לכריתות, מובן למה העדים צריכים לחתום לשמה.
ונמצא דיש לנו ג' שיטות בראשונים בנוגע להיכולת לסמוך על ע"ח להיות עדים על המסירה. דלפי ר"ת לא סמכינן על ע"ח כלל – לא לגבי ע"מ כרתי ולא לגבי עדות לקיום הדבר. דהרי לגבי ע"מ כרתי, ר"ת נקט דר"א תמיד מצריך ע"מ ממש. וגם לגבי עדות לקיום הדבר, ר"ת חידש דלכו"ע בעינן עדים לראות מעשה הקידושין. שיטת הר"ן היא להיפך משיטת ר"ת, דהיינו דתמיד סמכינן על הע"ח. דאפי' לר"א דרק ע"מ כרתי סמכינן על הבירור של המסירה דנוצר ע"י עדי החתימה למלא מקום עדי מסירה ממש. וגם במקרים כאלו דאין עדי ראייה ממש דרואים מעשה הקידושין, סמכינן על הבירור דנוצר ע"י עדי החתימה להיות העדות לקיום הדבר.477
ושיטת הרמב"ן היא הממוצעת. דלגבי הכריתות עצמה, הרמב"ן נקט דעדי החתימה פועלים מדין ע"ח כרתי ולא דהבירור דנוצר ע"י הע"ח סגי להיות במקום עדי ראייה ממש של המסירה לאשווי שטרא. אבל לגבי הצורך לעדות לקיום הדבר, בפשטות הרמב"ן מסכים עם הר"ן דסמכינן על עדי החתימה ולא בעינן עדי ראייה ממש בשעת המסירה כמו שהצריך ר"ת. ויוצא דלפי הרמב"ן הבירור דעדי חתימה סגי להיות עדות לקיום הדבר אבל לא סגי להיות במקום עדי מסירה דהשטר. ושיטת הרמב"ן בזה צ"ע, דמאי שנא הצורך לעדות לקיום הדבר מהצורך לעדי מסירה.
ונראה לבאר דמקור הרמב"ן דבעינן עדים ממש להיות עדי המסירה ולא סגי בבירור בעלמא על ידי הע"ח הוא הגזה"כ דשדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים. דלפי הרמב"ן בשיטת ר"א יש ב' מיני שטר קנין – שטר עם ע"ח מדין "כתוב בספר וחתום" ושטר עם ע"מ מדין "והעד עדים". והמלים "והעד עדים" משמע דבעינן עדים ממש לראות המסירה ולכן לא סמכינן על הבירור דנוצר ע"י החתימות כדי להיות במקום הע"מ. אבל לגבי עדות לקיום הדבר אין גזה"כ כזה וסגי ביכולת לברר לאחר זמן ולכן סמכינן על עדי החתימה.
ויש להטעים הגזה"כ הזה על פי יסוד הגר"ח זצ"ל (הובא לעיל באות א') דעדות שבשטר הוא דין שונה לגמרי מהגדת עדות בע"פ ויש בזה כמה וכמה נ"מ כנ"ל. ולפי הרמב"ן אחד מהנ"מ הוא דכדי להיות ע"מ לאשווי שטרא ולפעול הקנין, הגזה"כ ד"העד עדים" מורה דבעינן עדות של הגדה בע"פ. מאידך הבירור דע"ח חל ע"י השטר, ואע"פ דיש לעדים שבשטר כח הבירור של עדות, עדיין עדות שבשטר הוא דין אחר של עדות מעדות על פה. ולכן, הבירור דע"ח אינו קיום של "והעד עדים" דהויא המקור לעדי מסירה כרתי, אלא בעינן עדי ראייה ממש.
ויש להקשות דהרמב"ן חידש דהודאת בע"ד מהני במקום ע"מ, ומוכח מזה דאין גזה"כ דבעינן עדי ראייה ממש. ואם הבירור דנוצר ע"י הודאת בע"ד מהני להיות ע"מ, למה הבירור דנוצר ע"י ע"ח יכול להיות במקום ע"מ. וי"ל דיש לחלק בין עדות שבשטר דהויא חלות אחר של עדות לבין הודאת בע"ד. די"ל דהחידוש דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי הויא בזה גופא דיש להודאת בע"ד חלות דהגדת עדות. וא"כ גם הודאת בע"ד הויא קיום דהגזה"כ ד"והעד עדים" ומהני להיות במקום עדי המסירה.478
י
גדר ע"מ בשטר חוב לפי הרמב"ם
עיי"ש בסוף דברי הר"ן, דמסקנת הרי"ף היא דהלכה כר"א בגיטין ובשאר שטרות. וכן איתא ברמב"ם (פרק יא מהלכות מלוה ולוה הל"ב) וז"ל לוה שכתב שטר בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר, וכן אם כתב שטר אע"פ שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זו מלוה בשטר והוא שיהיה כתב שאינו יכול להזדייף ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם, ויש מן הגאונים שהורה שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם עכ"ל. הרמב"ם פסק דשטר חוב בלי עדי חתימה דנמסר בפני עדים גובה מנכסים משועבדים. ומבואר בזה דאפי' בשטר חוב הרמב"ם נקט דעדי מסירה מהני.
ולכאורה קשה טובא לומר דעדי מסירה מועילים בשטר חוב לפי דברינו לעיל (אות א') דבשטר ראיה גם ר"א מודה דבעינן חתימות עדים בתוך השטר כדי שיהא ראיה, ולכאורה שטר חוב צ"ל שטר ראיה. ונראה דהרמב"ם נקט דשטר חוב אינו דוקא שטר ראיה על החוב, אלא מהווה שטר קנין על השעבודים. ויש להוכיח זה מסוגיא בב"ב. דאיתא במשנה ב"ב (קעה:) דאם יש למלוה שטר חוב דנכתב בכתב יד דלוה בלי עדים חתומים בו, דהמלוה גובה בו מנכסים בני חורין אבל לא ממשועבדים. הגמ' שם (קעו.) דנה אם הוא הדין היכא דהוחזק הכתב יד בב"ד וז"ל בעא מיניה רבה בר נתן מר' יוחנן, הוחזק כתב ידו בבית דין מאי, אמר ליה אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין אינו גובה אלא מנכסים בני חורין עכ"ל. והגמ' הקשה על זה מהמשנה בגיטין דלפי ר"א גובין מנכסים משועבדים בשטר דכתב ידו כל עוד דנמסר בפני עדים479 וז"ל מתיב רמי בר חמא שלשה גיטין פסולין ואם נישאת הולד כשר, ואלו הן כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, יש עליו עדים ואין בו זמן, יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הרי אלו שלשה גיטין פסולין, ואם נישאת הולד כשר, רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים, שאני התם דמשעת כתיבה הוא דשעבד נפשיה עכ"ל.
ועיין בראשונים (ריטב"א שם, ספר הזכות גיטין מז., תוס' גיטין ג:) דיש דגורסין בתירוץ הגמ' "דמשעת כתובה הוא דשעבד נפשיה". ולפי זה תירוץ הגמ' הוא דבאמת כשר"א אמר במשנה דגובין מנכסים משועבדים בכתב הנמסר בפני עדים הוא לא איירי בשטר חוב בכלל, אלא בגט. והטעם דגובין מנכסים משועבדים בגט דנכתב בכתב ידו אע"פ דאין עליו עדים הוא בגלל דיש לה כתובה. ולפי הגירסא הזאת מבואר דאפי' לר"א אין עדי מסירה מהני בשטר חוב דעלמא. אבל הרבה ראשונים גורסין כמו דאיתא לפנינו "דמשעת כתיבה הוא דשעבד נפשיה". ולפי זה ביאור הגמ' הוא דעדי מסירה מהני בשטר חוב לגבות מנכסים משועבדים. ונראה שאם עדי מסירה מהני בשטר חוב א"כ צ"ל דשטר חוב הוי שטר קנין ולא שטר ראיה, דהיינו דמסירת שטר חוב מהלוה להמלוה הוי מעשה קנין על השעבודים. ובזה מובן דברי הרמב"ם דע"מ מהני בשטר חוב אע"פ דפשיטא דאין עדי מסירה מועילים בשטר ראיה.480
אבל שיטת הרמב"ם עדיין קשה. דאם באמת שטר חוב הוי שטר קנין לקנות השעובדים ומהני בעדי מסירה, למה כתב הרמב"ם (פרק יא מהלכות מלוה ולוה הל"ב) דהשטר צריך להיות כתב שאינו יכול להזדייף. דהרי רק מצינו תנאי כזה בשטרי ראיה ולא בשטרי קנין (עיין בתוס' קידושין ט. ד"ה כתב).
ועוד יש להקשות ממקום אחר בדברי הרמב"ם דלכאורה מבואר שם דהוא נקט דשטר חוב הוי שטר ראיה ולא שטר קנין. דהרי הרמב"ם (פ"כ מהל' מלוה ולוה הל"א) פסק שבע"ח מאוחר שקדם וגבה דמפקיעים ממנו וז"ל מי שיש לו חובות הרבה כל שקדם חובו גובה תחלה וכו' ואם קדם האחרון וגבה מוציאים מידו, שכל שקדם חובו זכה עכ"ל. ומבואר שם (בפ"כ מהל' מלוה ולוה הל"ג) דכל זה הוי אם יש ב' תאריכים שונים על השטרות, אבל היכא דיש יום אחד בב' השטרות אז פסק הרמב"ם דמי שקדם וגבה זכה וז"ל שטרות שזמן כולן יום אחד וכו' כל שקדם מהן וגבה בין קרקע בין מטלטלין זכה עכ"ל. ויעויין בגמ' כתובות (צד.) דהבאנו לעיל (אות ח') שהגמ' תולה דין ב' שטרות היוצאים ביום אחד במחלוקת בין ר"מ לבין ר"א. דלפי ר"א האומר ע"מ כרתי זה שקבל השטר בראשונה קנה ולכן שודא דדייני או יחלוקו. ואילו אליבא דר"מ האומר ע"ח כרתי שני השטרות קונים ביחד בסוף היום ולכן יחלוקו. והנה הרמב"ם פסק (בפ"ה מהל' זכייה הל"ו) שודא דדיינא וז"ל שני שטרות שזמנן ביום אחד והן כתובין על שדה אחת בין במכר ובין במתנה וכו' הרי הדבר מסור לדיינים וכו' עכ"ל. ויפלא, איפוא, למה פסק בנוגע לשטרי מלוה ששניהם זוכים בשעבודם ביחד ולכן כל מי שקדם וגבה זכה, והרי אם ע"מ כרתי הדין ראוי להיות הוא שמי שקבל את שטרו ראשון יזכה והמאוחר לא יוכל לגבות.
ולכאורה נראה מזה דהרמב"ם סבר דכל הסוגיא לגבי ב' שטרות היוצאים ביום אחד שייך רק לשטר קנין דע"מ כרתי, אבל לגבי שטר חוב הרמב"ם פסק דעדי חתימה כרתי ולכן שני השטרות חלין בבת אחת ומי שקדם וגבה זכה. וכן משמע מהמגיד משנה (שם בהל' מלוה) שכתב וז"ל דעת רבינו וכו' דעד כאן לא אמר שמואל וכו' שודא דדייני אלא במתנות ומכירות אבל בהודאות והלוואות אפילו שמואל מודה לרב דיחלוקו ומתוך כך כתב רבינו כל שקדם וגבה זכה עכ"ל. ולכאורה טעמו כי ע"מ אין מועילים בשטרי מלוה אלא ע"ח ולפיכך זוכים השטרות את השעבודים ביחד בסוף היום ושניהם שווים בזכיית השעבודים, והקודם לגבות זוכה.
וא"כ לכאורה יש סתירה גדולה בדעת הרמב"ם. דהרי בהלכות מלוה ולוה (פרק יא הל"ב) הרמב"ם פסק דע"מ מהני בשטר חוב כדין שטר קנין. אבל באותו הלכה הרמב"ם הצריך כתב שאינו יכול להזדייף ורק מצינו דבר כזה בשטרי ראיה. וגם בסוגיית שני שטרות היוצאין ביום אחד הרמב"ם חילק בין שטר קנין לשטר חוב ומשמע דפסק דאין ע"מ כרתי בשטר חוב. וגם יש להקשות על שיטת הגאונים דהרמב"ם הביא דעדי המסירה צריכים לכתוב שטר חדש דראו המסירה. וצ"ע טובא, דלמה לא סגי בעדי מסירה לבדם כמו בשאר שטרי קנין. דהרי היכן מצינו צורך שעדי המסירה יכתבו ויחתמו על שטר חדש דראו המסירה.
ונראה לבאר דדעת הרמב"ם דשטר חוב בעצם הוי שטר קנין אבל סוג אחר משטר קנין רגיל. דבדרך כלל הנוסח דשטר קנין הוא על ההוה או על העתיד כלשון הרמב"ם ריש הלכות מכירה, וז"ל כיצד בשטר, כתב לו על הנייר או על החרס או על העלה שדי נתונה לך שדי מכורה לך עכ"ל. אבל הנוסח דשטר ראיה הוא על העבר כמו "שדי מכרתי לך".481 ומבואר בגמ' דלשון של שטר חוב הוא על העבר, דהיינו דראובן לוה משמעון. ויוצא דיש ב' מיני שטר קנין: א) שטר קנין רגיל דספירת הדברים הויא על הקנין דחל עכשיו, ב) שטר חוב דספירת הדברים הויא של שטר ראיה על מה שקרה בעבר, אמנם מסירת ספירת הדברים כזה גם מהני לקנות שעבודים.
וא"כ מובן דחלוק דיני ספירת הדברים בשטר קנין רגיל מספירת הדברים של שטר חוב. דלגבי שטר קנין רגיל הקנין חל ע"י מסירת הספירת דברים לפני עדים. אבל בנוגע לשטר חוב, מכיון דלשון השטר הוא על העבר כדי שתהא חלות שם ספירת דברים בעינן דהשטר יהא בירור גמור על המקרה שכבר קרה. ובזה אפשר לתרץ הסתירות ברמב"ם. דמצד אחד שטר חוב הוי שטר קנין דקונה השעבודים ולכן הרמב"ם פסק דע"מ מהני. אבל מצד שני, מכיון דלשון השטר הוא על העבר, הרמב"ם הצריך מדרגת בירור יותר גדול ממה דבעינן בשאר שטרי קנין, אלא שהע"מ יעשו שטר ראייה, ולכן בעינן כתב שאינו יכול להזדייף.482 ובסוגיית שני שטרות הרמב"ם פסק דהשעבוד חל רק מסוף היום ולא משעת המסירה כי בשטר דלא כתוב בו שעות הבירור מתחיל רק מסוף היום, דדינו כשטר ראייה כמו בשטר דע"ח.483
ובזה גם נראה לבאר את שיטת הגאונים דבעינן שהע"מ יכתבו עוד שטר על מה שראו. דהגאונים האלו גם סבורים דשטר חוב יכול להיות שטר קנין רק עם ספירת דברים דשטר ראייה דהוי בירור גמור על החוב. ובלי ע"ח אחרים על עצם השטר חוב, הדרך ליצור בירור גמור וראייה בשטר חוב הויא ע"י זה דהעדים דמסירה יכתבו שטר שני ויחתמו עליו דראו מסירת השטר חוב. וע"י זה יש בירור גמור ושטר ראייה על ספירת הדברים דבשטר הראשון ולכן אפשר לקנות בו השעבודים.484
וע"פ היסוד הזה בגדר קנין דשטר חוב, אפשר לתרץ עוד קושיא חזקה על המושג דשטר חוב הוי שטר קנין. דהרי פשיטא דשטר קנין צריך להזכיר הקנין שנפעל ע"י השטר, כמו דהשדה מכורה לפלוני או שאשה זו מותרת לשוק ע"י שטר זה. אבל לשיטות דנוקטות דשטר חוב הוי שטר קנין, החפצא דעובר מהלוה למלוה הוא השעבודים. וא"כ איך נחלקו בגמ' (ב"מ יד.) בנוגע לשטר בלי אחריות אי אמרינן אחריות טעות סופר או לא. הרי בלי איזכור של האחריות, כל עצם החפצא של הקנין אינו נזכר בשטר והיאך השטר מהני לקנות בו השעבודים. וגם נראה דהמ"ד דאחריות לאו טעות סופר נקט הכי רק משום אומדנא דאם לא הזכירו השעבודים בשטר מסתמא אין דעת להקנות השעבודים, אבל בלי אומדנא כזו גם הוא מודה דשטר בלי איזכור של אחריות בעצם יכול לקנות השעבודים.
ונראה לבאר ע"פ הנ"ל. דספירת הדברים של שטר קנין רגיל באמת צריך לכלול הקנין העומד לחול. אבל ספירת הדברים של שטר חוב הויא ספירת דברים של ראיה על עצם החוב בלבד, ויש דין דמסירת הראיה על החוב מקנה למלוה את השעבודים. וא"כ מובן דהראיה דשטר צ"ל רק על המעשה דאירע בעבר (ההלוואה) ולא על החפצא דנקנה ממקנה לקונה (השעבודים) ע"י קנין שטר ומשו"ה יתכן לומר אחריות טעות סופר הוא.
אמנם עד כאן הנחנו דלפי הרמב"ם ע"מ בלבד מהני לקנות שעבודים בשטר חוב. ודייקנו את זה מדבריו (פרק יא מהלכות מלוה ולוה הל"ב) וז"ל וכן אם כתב שטר אע"פ שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זו מלוה בשטר עכ"ל. אך יתכן לבאר דברי הרמב"ם באופן אחר. דהרי מיד לפני זה, בתחילת ההלכה הרמב"ם איירי בשטר חוב בכתב ידו דלוה, וז"ל לוה שכתב שטר בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר, וכן אם כתב שטר אע"פ שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זו מלוה בשטר עכ"ל. ומסמיכות דברי הרמב"ם ובמיוחד מהמלה "וכן" דמחבר בין הדינין, משמע דגם הדין השני קאי בשטר בע"מ בלי ע"ח אלא שכתוב בכתב יד דלוה.
ולפי"ז יש לפרש שני הדינים שברמב"ם. דבתחילה, הרמב"ם קבע דשטר שיש כתב יד דלוה וגם עדי חתימה כשר לגבות בו שעבודים.485 ואז הרמב"ם המשיך לבאר דגם בלי ע"ח אם יש כתב יד דלוה עם ע"מ, השטר קונה שעבודים והמלוה יכול לגבות מנכסים משועבדים. והביאור בצירוף הזה בין כתב יד דלוה וע"מ הוא ע"פ היסוד הנ"ל. דבעצם שטר חוב הוי שטר קנין וע"מ כרתי וראוי לקנות שעבודים גם בלי כתב יד דלוה. אבל מכיון דספירת הדברים דשטר חוב הוא על העבר, בעינן בירור יותר חזק משטר קנין רגיל, וכדי להגיע לדרגת הבירור דנצרך, בעינן כתב דאינו יכול להזדייף וגם שהשטר יהיה כתוב בכתב יד דלוה. ובזה חולקים הגאונים על הרמב"ם, דכאמור לעיל הגאונים מצריכים שטר חדש כדי להחיל חלות שם ספירת דברים על השטר חוב.486
יא
השו"ט בענין שטר דהוחזק כתב ידו בב"ד
הבאנו לעיל (אות י') הסוגיא בב"ב (קעו.) דדנה אם שטר דהוחזק כתב ידו בב"ד גובה מנכסים משועבדים. הגמ' חשבה להביא ראיה משיטת ר"א דשטר חוב עם ע"מ גובה מנכסים משועבדים. וקשה להבין הוכחת הגמ', דהרי בשלמא דניתן לומר דע"מ כרתי לפי ר"א גם בשטר חוב כדביארנו לעיל, אבל איפה יש עדי המסירה בהיכי תמצא דהוחזק כתב ידו בב"ד, דלכאורה אין עדים בכלל על המסירה. ועיין בר"ן (גיטין מז. בדפי הרי"ף) דביאר הגמ', וז"ל ופירושה דקא מקשינן עלה דרבי יוחנן מגובה מנכסים משועבדים דר"א דאלמא כל היכא דאיכא סהדי דידעי בשטרא גובה מנכסים משועבדים ואע"ג דלא חתימי אמלוה וה"נ הא ידעי ביה בי דינא עכ"ל. לכ' לפי הר"ן הבית דין הופך להיות הע"מ. אבל לפי זה עדיין קשה כנ"ל, דהב"ד רק ידעי על השטר לאחר המסירה והיאך זה מהני להיות ע"מ להחיל חלות שם מעשה קנין על מסירת השטר מהלוה למלוה כדי לקנות השעבודים.
ונראה לבאר ע"פ גדר קנין שטר וגדר ע"מ כרתי. דכבר ביארנו דלפי ר"מ גדר קנין בשטר הוא התפסת שטר ראיה ליד הקונה. אבל לפי ר"א דשטר קנין הוי חלות אחר משטר ראיה, מסתבר דמסירת השטר קנין הוי מעשה קנין בעלמא. אבל מביאור הר"ן לגמ' ב"ב נראה לומר דאפי' לפי ר"א אין הפשט דמסירת השטר עצמה הויא מעשה הקנין ובעינן ע"מ לראות המסירה כדי לאשווי שטרא. אלא דהקנין חל ע"י זה דהקונה תופס בשטר כבעל השטר, והשטר מעיד בשבילו. וכדי שהקונה יהא בעל השטר, המסירה לקונה צ"ל מדעת המתחייב. והפשט בע"מ כרתי הוא דבעינן עדים דידעו דהשטר נמסר מדעת המתחייב לקונה ולכן הקונה הוי בעל השטר. ועל פי זה נראה דהביטוי "עדי מסירה" הוא לאו דוקא ולא בעינן עדי ראייה ממש על המסירה בתורת מעשה קנין, אלא כל היכא דהעדים יודעים דהשטר נמסר מדעת המתחייב יש חלות שם עדי מסירה ע"פ דין. ועל פי זה נראה לומר בנידון דידן דראובן תופס בשטר חוב והוחזק כתב יד דלוה בב"ד, אז הב"ד עצמם הוו הע"מ דהם יודעים דהשטר הזה נמסר מדעת המתחייב וראובן הויא בעל השטר. ולא שנא ראיית העדים בשעת מסירת השטר עצמה, מידיעת העדים ע"י הוחזק כתב ידו דלוה לאחר זמן. וזה הפשט בלשון הר"ן וז"ל כל היכא דאיכא סהדי דידעי בשטרא גובה מנכסים משועבדים עכ"ל, אע"פ דהידיעה הזאת קורה לאחר זמן.487
ועל זה תירץ הגמ' וז"ל שאני התם דמשעת כתיבה שעבד נפשיה עכ"ל. והרמב"ן (גיטין, ספר הזכות מז. בדפי הרי"ף) פירש וז"ל דמתני' לענין גט חוב כיון שכתב לו הריני חייב לך מנה שלויתי ממך בשטר זה והעמיד עליו עדים ומסרו בפניהם כדי שיהיו עדים שלוה ממנו שעבודי שעבד נפשיה למלוה בשטר ועדים אבל הוחזק כתב ידו בב"ד לא העיד על עצמו בב"ד שלוה שלא על מנה שבשטר הם מעידין אלא על חתם ידו הם מעידין עכ"ל. והביאור בזה הוא דבשטר חוב דנמסר בפני עדי מסירה יש עדות דהלוה כתב ומסר השטר עם דעת המתחייב לשני דברים – א) דעת ליצור ראיה של שטר חוב, ב) דעת לקנין השעבודים. אבל בהוחזק כתב ידו בב"ד יש רק עדות דהשטר נמסר בדעת המתחייב בתורת ראיה, אבל אין עדות שהשטר נמסר בדעת המתחייב לקנין השעבודים וא"כ אין כאן קנין על השעבודים.
אבל עיין בר"ן דהביא לשון הרמב"ן בקצת שינוי, וז"ל אבל הוחזק כתב ידו בב"ד לא העיד הב"ד על עצמו שלוה שלא על מנה שבשטר הן מעידין אלא על חתם ידו הן מעידין עכ"ל. מאידך לשון הרמב"ן בספר הזכות הוא "אבל הוחזק כתב ידו בב"ד לא העיד על עצמו בב"ד שלוה", דמשמע כנ"ל דאין עדות על קנין השעבודים אבל לכל הפחות יש עדות דהשטר נמסר בתורת ראיה והמלוה הוא בעל השטר. אמנם בר"ן משמע דהחילוק בין שטר חוב בע"מ לפי ר"א לבין הוחזק כת"י בב"ד הוא חילוק יותר גדול, דהיינו דכשהוחזק כתב ידו בב"ד אין כאן עדות על ההלואה בכלל. דהרי הע"מ באמת רואין מסירת השטר אבל בהוחזק כת"י בב"ד כל העדות הוא רק על הכתב יד דהשטר ולא על ההלואה עצמה. ומכיון דכל תוכן העדות דב"ד הוא רק דהשטר אינו מזוייף ולא יותר מזה, אין לנו עדות דהמלוה הוי בעל השטר. ואע"פ דפסקינן דאם מצא שטר מקויים יחזיר למלוה כדי לגבות בו (אם אין חשש קנוניא וכדומה - עיין ב"מ יז.), וא"כ כשב"ד מקיימים השטר לכאורה הם גם מעידים דהמלוה הוי בעל השטר ושהוא יכול לגבות בו, אבל עדיין יתכן דבאמת הב"ד רק יכול להעיד שהשטר אינו מזוייף וזה שאנו מחזירים השטר למלוה אינו משום דהשטר מעיד דהוא הוי בעל השטר, אלא דמשום דמסתבר דהשטר נפל מידו. ומכיון דאין עדות על ההלואה עצמה אין ב"ד יכולים להיות הע"מ דמעידים דהמלוה הוי בעל השטר ושהשטר נמסר בדעת המתחייב.
ונמצא דהרמב"ן והר"ן נחלקו בהבנת תירוץ הגמ' דשאני הוחזק כתב ידו בב"ד משטר דנמסר לפני ע"מ. הרמב"ן ביאר דשאני הוחזק כתב ידו בב"ד דאין עדות הב"ד על דעת לקנין שעבודים אלא על דעת המתחייב לראיה. ואילו מלשון הר"ן משמע דשאני הוחזק כתב ידו בב"ד כי ב"ד רק ידעי על חתם ידו ולא על עצם החוב. וצ"ע למה הר"ן לא פירש כמו הרמב"ן, דהרי הר"ן הביא את כל לשונו דהרמב"ן אלא דשינה מלה אחת, שכתב "לא העיד הב"ד על עצמו שלוה", ואילו לשון הרמב"ן בספר הזכות הוא "אבל הוחזק כתב ידו בב"ד לא העיד על עצמו בב"ד שלוה" והר"ן הקדים המלה "ב"ד" למלה "על עצמו" כדי לפרש פירוש אחר בתירוץ הגמ'. ונראה לבאר דהרמב"ן חילק לגבי מסירת שטר חוב למלוה בין דעת המתחייב לשטר ראיה לבין דעת המתחייב לקנין השעבודים. אבל יתכן דהר"ן נקט דא"א לחלק כך, דאם יש לנו עדות דהיה דעת המתחייב לראיה בשעת מסירת השטר, בזה סגי לאשווי שטר קנין לאחר זמן.