אור ברסלב

רשימות שיעורים על קידושין· הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק [הגרי"ד מבוסטון]

דף ח:

דף ח.

גמ'. אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה, והניח לה משכון עליה אינה מקודשת, מנה אין כאן משכון אין כאן.

בענין קידושין במשכון

יש כמה ענינים בגמ' הטעונים בירור. א) המקדש רוצה להתחייב לאשה ע"י העברת המשכון, ויש לעיין האם ההתחייבות באופן הזה חלה או לא חלה. ב) אם ההתחייבות אינה חלה אזי פשיטא דהקידושין אינן חלין כי אין כאן במה לקדשה. אבל אם מסירת המשכון מהני ליצור התחייבות והמקדש באמת מתחייב לה, יש לעיין למה היא אינה מקדושת. ונשנה בזה כמה שיטות.

א
שיטת רש"י

כתב רש"י (ד"ה מנה אין כאן) וז"ל הלכך משכון אינו שוה (כאן) כלום שאין המשכון מתנה עכ"ל. ומשמע מלשונו "אינו שוה כלום" דהעברת החפצא לאשה לא פעל שום דבר, לא כמתנה ולא כמשכון על התחייבות. ונמצא דרש"י נקט דמסירת משכון אינו דרך ליצור התחייבות מדעת, ולכן אין לו במה לקדשה.390 ונראה דרש"י אזיל לשיטתו, דעיין לעיל (דף ה. רש"י ד"ה שטר שאין פודין בו הקדשות) דנקט דבכהת"כ התחייבות דינו ככסף אלא דיש גזה"כ דא"א לפדות בו הקדש.391 ולכן רש"י היה מוכרח לפרש בסוגיא דידן דאין ההתחייבות חלה כלל, דאילו חלה ההתחייבות אזי מכיון דההתחייבות קונה ככסף בכהת"כ היה אפשר לקדש את האשה בחלות ההתחייבות דחלה בנתינת המשכון.

ב
שיטת הרשב"א

הרשב"א (ד"ה מנה אין כאן) פירש וז"ל מנה אין כאן משכון אין כאן, כלומר מנה שהוא מקדשה בו אינו כאן ומשכון שהניח לשעבוד על המנה אינו שוה כאן כלום שלא נתן לה גופו של משכון לקדושין אלא לשעבוד המנה ובמה תתקדש עכ"ל. ר"ל דאין כאן חלות חוב כלל דא"א להתחייב ע"י מסירת המשכון וכדפרש"י. ואז הרשב"א הוסיף וז"ל ואפי' א"ל הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו אינה מקודשת שאין כאן מנה אלא מלוה ולא קנה ואפילו כתב לה שטר עליו אינה מקודשת וכמו שכתבתי למעלה גבי מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשרות (ה.) עכ"ל. כלומר, דאפי' אם התחייב בקנין דמועיל והוא באמת מתחייב לה מנה, עדיין א"א לקדשה בהתחייבות וכמו שפירש הרשב"א לעיל, דאין דין התחייבות ככסף קנין. ונמצא דרש"י והרשב"א לשיטתם לסוגיא דלעיל לגבי אם התחייבות דינו ככסף קנין או לא.392

ג
שיטת הרמב"ן

עיין בר"ן (ד: בדפי הרי"ף ד"ה מנה) וז"ל כתב הרמב"ן ז"ל דאפי' היכא דאמר לה קני משכון זה בשעבוד מנה והתקדשי לי בו ומשכתו אינה מקודשת דנהי דקניא ליה משכון לההוא שעבודא אינה מקודשת בכך דמנה אין כאן כלומר דעיקר שעבודא דמנה גבי לוה הוא ולא גבי אשה ומש"ה משכון נמי אע"ג דגבי אשה הוא הרי הוא כאילו משכון אין כאן שאין המשכון אלא להבטחת השעבוד וכיון דמנה אין כאן גבי אשה משכון נמי אין כאן, וכי תימא נהי דשעבודא גבי לוה למה אינה מקודשת באותו שעבוד והא אמרי' בפרק האיש מקדש (מז:) המקדש בחוב דאחרים בין במלוה בשטר בין במלוה על פה מקודשת מדינא אי לאו משום טעמא דלא סמכא דעתה דלמא מחיל ליה וכדשמואל דאמר חזר ומחלו מחול והכא ודאי לא שייכא ביה מחילה וכיון שכן היכי אמרינן דמנה אין כאן, איכא למימר דלא דמי דבשלמא מקדש במלוה דאחרים לא שייכי [כסף] קידושין גבי מקדש כלל שכיון שקדש את האשה באותה מלוה אין כאן [אצלו ממנה] כלום משא"כ במקדש במלוה דידיה דמנה אין כאן כלומר דאותו מנה שהוא מקדש בה אכתי אגיד גביה וכסף קדושין דאגיד גבי בעל לא כסף קדושין הוא עכ"ל. לפי הרמב"ן בציור הגמ' כשהמקדש אמר "התקדשי לי במנה" ומסר לה המשכון, אז ההתחייבות אינו חל. אבל אם אמר "קני משכון זה בשעבוד מנה", נוצר התחייבות וחל שם משכון על החפץ. ולשון הרמב"ן משמע דכל השעבוד חל רק על המשכון והאשה רק יכולה לגבות מהמשכון ולא משאר נכסיו. ואע"פ דבלשון הנכון אפשר ליצור התחייבות ושעבוד ע"י מסירת המשכון, עדיין הקידושין אינן חלין כי כסף הקידושין (ההתחייבות) אגידא גביה.

ויש בשיטת הרמב"ן ב' חידושים: א) חידוש בהלכות יצירת התחייבות, דמסירת המשכון הויא דרך ליצור התחייבות ושעבוד חדש דחל רק על המשכון, ב) חידוש בהלכות קידושין, דיש חסרון דאגידא גביה בקידושין. ועלינו לעיין בכל חידוש בפני עצמו.

והנה בהא דמשיכת המשכון יוצרת התחייבות עם שעבודים על המשכון יש כמה חידושים, ונפרטם אחד אחד:

א) בדרך כלל אין שעבוד נכסים חל בלי שעבוד הגוף. דהרי הגמ' בב"ב (קעד.) מגדירה את השעבוד דחל על נכסי הלוה דהוי כערב ללוה עצמו וז"ל נכסיה דבר איניש אינון מערבין יתיה עכ"ל. וזה גם היסוד דשיטת ר"ת (הובא דבריו ברשב"א לב"ב קמז: ובעוד מקומות) בביאור הדין במכירת שט"ח דאם חזר המוכר ומחלו, דהחוב מחול והלוקח אינו יכול לגבות מנכסי הלוה. ור"ת ביאר דיש למלוה ב' שעבודים, שעבוד הגוף על הלוה ושעבוד נכסים על נכסיו, ורק שעבוד הנכסים נתפס בקנין. ומאחר דהמלוה מחל את שעבוד הגוף, אזי שעבוד הנכסים ממילא פקע.

ובדרך כלל כשיש חוב עם משכון, יש חלות שעבוד הגוף על הלוה או על המתחייב, והמשכון הוא החפצא דחל עליו שעבוד הנכסים. אבל במקרה דידן לפי הרמב"ן אין חוב קדום כדי לומר דיש שעבוד הגוף על הלוה עצמו, אלא החוב והשעבוד על המשכון נוצרים ביחד ע"י משיכת המשכון עצמו. וזה דין מחודש דאפשר ליצור שעבוד נכסים רק על המשכון לבדו בלי שעבוד הגוף לשלם משאר נכסים.393

ב) ועוד חידוש מבואר ברמב"ן דיש חלות שעבוד נכסים דכל כולו חל רק על חפצא אחד (המשכון) ולא על כל נכסי הלוה.

דהרי לכאורה אחד מהחילוקים בין שעבוד נכסים לבין קנין גמור בחפצא הוא היכולת לחלק בין חפץ לחפץ. דפשיטא דאם אחד הוי הבעלים על שני חפצים דהוא יכול למכור אחד ולהשאיר את החפץ השני בבעלותו. אבל לכאורה הלוה או מי שמתחייב בחוב אינו יכול לשעבד רק חצי נכסיו עבור החוב ולהשאיר חצי נכסיו בלי חלות שעבוד, דדבר זה לא שמענו מעולם.

ועוד דאם יש למלוה שעבודים על נכסי הלוה, שמענו שהמלוה יכול למכור את החוב עם כל השעבודים לאחר, אבל לא מצינו דהמלוה יכול למכור רק חצי מהשעבודים לאחר ולא כל השעבודים. ובפשיטות זה מבואר בלשון השטר דמכירת שט"ח (לקמן מז:) וז"ל דאמר רב פפא האי מאן דזבין שטרא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודיה עכ"ל. והפשט בזה דהשעבוד דחל על כל נכסי הלוה נחשב כחפצא אחד דא"א לחלקו לשנים.

אבל לרמב"ן יש יוצא מן הכלל לדינים האלו והוא דין המשכון. דהחידוש דין דמשכון הוא דחל שעבוד נכסים על חפץ אחד דהיינו המשכון, בלי חלות שעבוד הגוף על המתחייב, וגם בלי שעבוד נכסים על שאר נכסי המתחייב. ונראה דזהו גם יסוד הדין דר' יצחק דבע"ח קונה משכון, דא"א לפרש כפשוטו וכדמבואר להלן, אלא הביאור הוא דיש למשכון כמה מדיני קנין גמור לעומת דיני שעבוד רגיל. ואחד הדרכים דמשכון דומה לקנין גמור הוא היכולת לחלק בין השעבוד דחל על החפצא דמשכון לבין השעבודים דחלין על שאר נכסי הלוה.

ונראה לבאר ע"פ זה מה דפליגי הראשונים (הובאו בהר"ן שבועות יז: בדפי הרי"ף) אם יש לנתינת משכון הדין של הילך, וז"ל ולענין מי שמודה במקצת הלואה ורוצה ליתן משכון למלוה באותן מקצת אי מיקרי הילך או לא, הרב בעל העיטור כתב דכהילך דמי אבל ה"ר יוסף הלוי ז"ל אומר דבכה"ג לא מיקרי הילך והביא ראיה מדאמרינן בפ"ק דקדושין (ח.) אמר רבא אמר רב נחמן התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן עכ"ל. והר"ן שם ביאר דלפי הר"י מגא"ש אין לנתינת משכון דין הילך במקרה דמודה במקצת כי הדין דמשכון חל רק כשיש מעשה קנין, וזה רק יכול להיות באחד משני דרכים. אחד - במשכון בשעת הלוואה דנתינת המעות מהמלוה ללוה משעבד את המשכון למלוה, ושני - במשכון שלא בשעת הלוואה דהמשכון נקנה בתורת גביית ב"ד וכלשון הר"ן וז"ל קני ליה משום דבגוביאנא דבי דינא אתו לידיה עכ"ל. אבל בין שעת ההלואה לזמן הגבייה, מסירת המשכון מהלוה למלוה אינו מהני כי אין דרך לקנות המשכון, וז"ל אבל כשנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתו כיון שמלוה אינו קונה [במכר] במה קנאו מלוה למשכון, שמא תאמר [אע"פ] שהמלוה אינו קונה לה קנאו במשיכה לשעבודו שכשם שאילו הקנהו לוה למלוה לגמרי נקנה במשיכה כך כשהקנהו לו בתורת משכון משיכה קונה לו זו היא שלמד הרב רבי יוסף ז"ל מההיא דקדושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא כיון שאין כח במעות הראשונים לקנות עכ"ל. והביאור בהר"י מגא"ש דכל דרכי הקנין נלמדים מגזה"כ, ולא מצינו בשום דוכתא גזה"כ דמשיכה שקונה במטלטלין לקנין גמור גם קונה מטלטלין לחלות שעבודים. ומאידך הרמב"ן לפנינו חולק על הר"י מגא"ש ונקט דמשיכה הוי מעשה קנין גם ליצור חלות התחייבות ושעבודים דמשכון.394

ונראה דהרמב"ן מודה דבדרך כלל קנין משיכה שייך רק לחלות קנינים ובעלות גמורה ולא ליצירת חלות התחייבות ושיעבודים בעלמא. אמנם כבר ייסדנו דחלות השעבוד דחל על המשכון חלוק ביסוד דינו מהתחייבות ושעבוד רגיל, דדומה יותר לקנין גמור וכדר' יצחק. ומכיון דמשכון דומה לקנין גמור, נקט הרמב"ן דאפשר ליצור חלות התחייבות עם שעבוד על המשכון גם ע"י משיכה ואע"פ דבעצם משיכה הוי קנין לבעלות גמורה. ולפי"ז נראה דהרמב"ן מודה להר"י מגא"ש בשעבודים אחרים חוץ מבמשכון, דהדרכים ליצור קנין גמור לחוד והדרכים ליצור התחייבות ושעבוד נכסים לחוד. ולכן פשיטא דהרמב"ן סבור דא"א לעשות קנין חזקה בתוך שדה של אחר כדי ליצור חלות התחייבות ושעבוד נכסים. אך שאני משכון כי חל מקצת קנין ולא רק שעבוד בעלמא.

ובנוסף לחידושים דיש ברמב"ן בהלכות התחייבות ושעבודים, מבואר מדבריו גם חידוש בהלכות קידושין. דהרמב"ן ביאר דאע"פ דהשעבוד חל על המשכון והסברא נותנת דאפשר לקדש בו אשה כמו דאפשר לקדש אשה במלוה דאחרים, עדיין הקידושין אינן חלין במשכון כי כסף הקידושין אגידא גביה. ולכאורה הטעם הזה תמוה מפני שתי קושיות: א) היכן מצינו דיש חסרון דאגידא גביה אצל כסף קידושין. דהרי הלשון דאגידא גביה לקוח מהלכות נתינת הגט (גיטין עח:) ושם יש גזה"כ דספר כריתות דבעינן דבר שכורת האישות לגמרי. אבל בקידושין אין גזה"כ כזה ולמה יש חסרון דאגידא גביה.395 ב) גם במלוה דאחרים הכסף עדיין לא הויא ברשות האשה לגמרי והויא אגידא גביה דהמקדש, דהרי פסקינן דהמוכר שט"ח חוזר ומוחל את החוב. וא"כ, מאי שנא מלוה דידיה דלפי הרמב"ן הקידושין אינו חל בגלל החסרון דאגידא גביה, ממלוה דאחרים דהקידושין אכן חל.

ונראה לבאר את כוונת הרמב"ן ע"פ מה שכתבנו לעיל בשיעורים (ה: בענין ידות אות ב) דנתינת כסף קידושין צ"ל בתורת קידושין. ולגבי הקנאה מצינו דהמקנה והקונה יכולים להגדיר את מטרת ההקנאה. דהיינו, מעשה נתינת כסף מהקונה למקנה יכול להיות בתורת מכר, בתורת פרעון, או בתורת קידושין, והכל תלוי בדעתם. ובכן בקידושין הרי הם קובעים חלות "תורת קידושין" בנתינת הכסף. אבל ע"פ דין, התחייבות חדשה אינה יכולה להיות "בתורת" מטרה מסויימת, אלא שהמתחייב מתחייב באופן סתם לבעל חוב. וא"כ אע"פ דלפי הרמב"ן מסירת המשכון יוצרת חוב עם שעבוד על המשכון ובזה הוא רוצה לקדשה, עדיין הקידושין אינו חל כי חסר כאן חלות שם נתינה בתורת קידושין לשם קידושין. אבל כשהמקדש מקנה לאשה חוב דאחרים שיש הקנאת חוב קדום מהאיש לאשה ולא יצירת התחייבות חדשה, הקנאה כזאת יכולה להיות בתורת קידושין.396

ד
שיטת הראב"ד

עיין בהמשך דברי הר"ן שם דהביא את שיטת הראב"ד, וז"ל אבל הראב"ד ז"ל פירש דה"ק מנה אין כאן שהרי לא נתחייב לה בו דמילי בעלמא נינהו וכיון דמנה אין כאן משכון נמי אין כאן דלא קניא ליה למשכון במידי דמאי יהבה ליה דקניא לה משכון ודכוותה נמי הא דאמרי' בסמוך פריטי אין כאן נסכא אין כאן כלומר דכיון שלא נתחייב בפריטי אין השעבוד נתפס על הנסכא שהוא משכון אבל היכא שנתן לה משכון ואמר לה קני במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת עכ"ל. ונראה דהראב"ד מסכים עם הרמב"ן דכל זמן דהשתמש בלשון הנכון אפשר ליצור התחייבות ושעבוד במשיכת המשכון. אלא דחולק על הרמב"ן לגבי חידושו בהלכות קידושין, דהראב"ד סבר דאין חסרון דאגידא גביה בקידושין ולכן אפשר לקדש בשעבוד דחל על המשכון.397

ה
שיטת התוס' ור"ת

עיין בתוס' (ד"ה מנה אין כאן) דנקטו דמסירת המשכון אינו יוצר התחייבות, וז"ל פי' ואינה מקודשת לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין היאך יקנה שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד האשה ודאי אי אמר לה התקדשי לי במשכון זה והמשכון יהיה שלך פשיטא דמקודשת וכמו כן אם אדם אומר לחבירו אתן לך מנה במתנה והניח לו משכון עליה לא קנה המנה במשיכת המשכון ואין לחלק בין מתנה לקידושין עכ"ל. ומבואר מלשונם וגם מזה דלא חילקו בין מתנה לקידושין דהתוס' סברי דאין כאן התחייבות כלל. ונראה דהתוס' אזלי לשיטתם דהוכחנו לעיל (ה. בענין אין פודין הקדש בשטר וגדר שטר התחייבות) דסברי כרש"י דהתחייבות דינו כממון, וכנ"ל (אות א) בשיטת רש"י.

אבל ר"ת חולק על שיטת התוס' וסובר דמסירת המשכון בלשון הנכון מהני ליצור התחייבות, וז"ל ורבינו חיים כהן בשם ר"ת אומר שאם אמר אדם לחבירו אתן לך מנה במתנה והילך משכון עליו ואל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה דאז ודאי יכול לעכב המשכון עד שיתן לו המנה עכ"ל. ובזה ר"ת דומה לשיטת הרמב"ן דמשיכת המשכון מהני ליצור התחייבות ושעבוד. אבל נראה דר"ת חולק על החידושים האחרים של הרמב"ן. דהיינו, דלפי הרמב"ן ביארנו דההתחייבות והשעבוד דנוצר ע"י מסירת המשכון שונה מסתם התחייבות ושעבוד בזה דאין במשכון שעבוד הגוף, וגם דהשעבוד נכסים חל רק על החפצא דמשכון לבדו ולא על שאר נכסי המתחייב. אבל נראה דר"ת נקט דהחוב דנוצר ע"י מסירת המשכון דומה לגמרי לחוב דנוצר ע"י מסירת סודר וכדומה, דיש כאן שעבוד הגוף ושעבוד נכסים על כל נכסי הלוה. ובזה ר"ת לשיטתו דלגבי מכירת שט"ח וחזר ומחלו, דנקט דא"א להיות שעבוד נכסים בלי שעבוד הגוף.

ולכאורה צ"ע בגדר הדברים. דבשלמא לפי הרמב"ן ביארנו דשעבוד על המשכון דומה לקנין גמור בכמה אופנים (אליבא דר' יצחק) ולכן מובן למה משיכה דמהני בקנין רגיל גם מהני ביצירת שעבוד על המשכון. אבל לפי ר"ת קשה, היכן מצינו דמסירת משכון הויא דרך ליצור התחייבות.

ונראה לבאר ע"פ המשך דברי התוס' דהקשו על הדעה הראשונה שבתוס' מגמ' דמשמע דפועל משתעבד לבעל הבית כשהוא מוסר לו כלי אומנתו, וז"ל ותימה מהא דאמר בהשוכר את האומנין (ב"מ עה:) גבי השוכר את הפועלים להעלות פשתן וכל דבר שהוא אבוד מקום שאין שם אדם וחזרו בהן שוכר עליהן או מטען וקאמרינן עד כמה שוכר עליהן א"ר נחמן עד כדי שכרן איתיביה רבא לרב נחמן עד ארבעים וחמשים זוז התם כשבאת חבילה בידו פירוש שבאו כלי אומנות של פועל ליד בעל הבית והשתא כי באת חבילה בידו מאי הוי הא מנה אין כאן משכון אין כאן עכ"ל. והתוס' תירצו בשני דרכים, וז"ל וי"ל דלא דמי דהתם גרמו לו הפסד ועוד שאין החבילה בתורת משכון אלא קנוייה לו לשכור פועלין עכ"ל. לפי התירוץ השני הסוגיא בב"מ בכלל לא קשור למשכון. אבל לפי התירוץ הראשון של התוס' מדובר במשכון אלא דבמקום הפסד מסירת המשכון גורם התחייבות מצד הפועל. וקשה, דפשיטא דהתוס' לא איירי בהלכות נזקין מדין גרמי, דא"כ הפועלים ראויים להיות חייבים רק על הפסד דגרמו ולא יותר מזה כדמבואר בגמ'. אלא כוונת התוס' היא חידוש בהלכות יצירת התחייבות ע"י המשכון, דבדרך כלל מסירת המשכון לא מהני לגרום התחייבות אבל במקום הפסד מסירת המשכון מהני. וצ"ע למה הפסד גורם שהתחייבות הזאת תחול.

וגם קשה על סוף דברי התוס' בענין התחייבות לשידוכין, וז"ל ושמא בשדוכין לא אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן כיון שכשהאחד מהן חוזר בו השני מתבייש בדבר עכ"ל. הסברא הזאת גם נמצא בתוס' ב"מ (סו. ד"ה ומניומי) דעוסק בהלכות אסמכתא לא קניא וז"ל ומיהו קנס שעושין בשעת שידוכין מהני אפילו לא קנו בב"ד חשוב כיון שנוהגין בו כל העולם מידי דהוי אסיטומתא דלקמן (עד.) דקניא ועוד דבדין הוא להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חבירו עכ"ל. ושם הפשט בתוס' מבואר, דהחסרון דאסמכתא הויא בסמיכות דעת המתחייב, ומכיון דבשידוכין החוזר בו מבייש את חבירו יש כאן גמירת דעת. אבל בתוס' דידן החסרון במסירת המשכון לכאורה לא הוי בסמיכות דעת המתחייב אלא בדין, דאין מסירת המשכון דרך ע"פ דין ליצור התחייבות. וא"כ קשה טובא, מהי השייכות של בושה ליצירת התחייבות.

ונראה לתרץ את כל הקושיות הנ"ל ע"פ הבנת היסוד דהתחייבות מדעת. דנראה לומר דבדרך כלל בהלכות קנינים מעשה הקנין הוי הגורם דמעביר את הבעלות מאחד לשני, אלא דיש תנאי דגם בעינן דעת מקנה וקונה. אבל בהתחייבות מדעת אע"פ דבעינן מעשה קנין כמו מסירת סודר כדי להתחייב, מעשה הקנין אינו העיקר, אלא דמעשה הקנין גורם לגמירת דעת גמורה היוצרת את ההתחייבות. והראיה לזה שהתחייבות חלה ע"י גמירת דעת אלימתא ולא ע"י מעשה קנין הוי הדין דשטרי פסיקתא (לקמן ט:) דאפשר להתחייב בלי מעשה קנין, וז"ל דאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך, לבתך כך וכך, עמדו וקדשו קנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה עכ"ל. ובגמ' בכתובות (קב:) איתא וז"ל בההיא הנאה דקמיחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי עכ"ל. ומבואר בזה דגמירת דעת אלימתא מועילה כדי להתתחייב בלי מעשה קנין.398

ובזה מתורץ שיטת ר"ת, דהקשינו עליו דהיכן מצינו דמשיכת המשכון הוי דרך ע"פ דין ליצור התחייבות. ונראה דרק לגבי הקנאה גמורה בעינן מקור לכל מעשה קנין בנפרד כי מעשה הקנין הוי הדבר שגורם לחלות הקנין. משא"כ לגבי התחייבות דרק בעינן מעשה דמורה על גמירת דעת אלימתא, ולפי ר"ת גם במסירת משכון יש מעשה דמורה על גמירת דעת אלימתא. והתוס' דחולקים על ר"ת וסברי דמסירת משכון אינה יוצרת חלות התחייבות, בעצם מודים לר"ת ביסוד של חלות התחייבות מדעת, אלא דסבורים דמסירת המשכון אינה מורה על סמיכת דעת אלימתא כמו קנין סודר. וכל זה במסירת משכון במקרה רגיל. אבל כשיש הפסד ממון או שיש בושה לצד השני אזי גם התוס' מודים דיש גמירת דעת אלימתא ע"י מסירת המשכון ולכן נוצרה התחייבות. ולפי"ז מובן למה התוס' בב"מ ובקידושין פירשו דיש סברא דבושה כדי לסלק את החסרון דאסמכתא וגם את החסרון דמעשה קנין ליצור ההתחייבות, כי שניהם תלויים בכח גמירת הדעת דיש למתחייב.399

ו
התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון וכו'

ונראה דנחלקו הראשונים מה הוי כסף הקידושין בציור דמשכון דאחרים.400 דכתב רש"י (ד"ה במשכון דאחרים) וז"ל שהיה בידו וקדשה בחוב שיש לו עליו הלכך מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לה עכ"ל. ומבואר בהדיא דלפי רש"י הקידושין נעשו בחוב דהוא מקנה לה ע"י הקנאת המשכון. וא"כ הגמ' בסוגיין דומה לסוגיא לקמן (מז.) דהוא יכול לקדשה בחוב דאחרים. מאידך עיין ברמב"ם (פרק ה מהלכות אישות הלכ"ג) דהבין דכסף הקידושין הוי המשכון עצמו, וז"ל היה בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה אע"פ שאינו שלו הרי זו מקודשת, מפני שבעל חוב יש לו מקצת קנין בגופו של משכון עכ"ל.

ושתי השיטות טעונות בירור. דהרי קשה על רש"י דמצינו בש"ס דיש שני דרכים להקנות חוב לאחר: א) בכתיבה ומסירה, ב) במעמד שלשתן, והיכן מצינו דחוב גם נקנית ע"י מסירת המשכון. ונראה לבאר דכתיבה ומסירה ומעמד שלשתן הויין דרכים להקנות חוב באופן ישיר. אבל מסירת המשכון הויא הקנאת המשכון ולא החוב. אלא דלפי רש"י א"א להקנות את המשכון בלי החוב, דהרי המשכון משועבד דוקא לשם פרעון החוב ורק בעל חוב יכול להיות הבעלים על המשכון ולא אדם אחר. ולכן כשמקנה לה את המשכון הוא בעצם מקנה לה נמי את החוב לפי שאינה יכולה לקנות את המשכון אא"כ יש לה זכות דבעל החוב.401

גם שיטת הרמב"ם דהמשכון הוי כסף הקידושין צ"ע, דהא המשכון עומד לחזור ללוה ע"י פרעון החוב, וא"כ איך המשכון יכול להיות כסף הקידושין אם הוא לא ישאר אצלה.402 ונראה לבאר גדר כסף הקידושין לפי הרמב"ם בשני אופנים:

א) יתכן שהרמב"ם מודה דאין המשכון עצמו כסף הקידושין אלא דע"י מסירת המשכון מקבלת האשה זכות הגבייה בחוב כולו או לכל הפחות בחוב שכנגד המשכון. וזכות הגבייה שוה כסף היא דע"פ דין הוי כסף הקידושין. וא"כ המחלוקת בין רש"י והרמב"ם היא דלפי רש"י הוא מקנה לה את עצם החוב ע"י מסירת המשכון ולפי הרמב"ם הוא מקנה לה את זכות הגבייה בחוב ע"י מסירת המשכון.

ב) הרי בשעת גביית החוב, הלוה יסרב לשלם למלוה את החוב בלי שהמלוה יחזיר לו את המשכון שנתנו. ואזי המלוה יצטרך לבקש את המשכון מהאשה, והיא לא תתן לו את המשכון וגם לא תחזירנו ללוה אם לא שתקבל מדמי תשלומי החוב, ובהכרח שהמלוה יצטרך לתת לה מדמי תשלומי החוב כדי שיוכל להחזיר את המשכון ללוה כדין. וזוהי עיקר הנאת האשה שמקבלת מהמשכון ואע"פ שלא קנתה את החוב עצמו בקניית המשכון.

ולפי פירוש זה יוצא דלרש"י עם קניית המשכון האשה קונה את החוב עצמו והיא נעשה לבעלת החוב לגבות ישיר מהמשכון את כל דמי החוב. ואילו לפי הרמב"ם האיש המלוה עדיין הוי בעל החוב אלא שבהקנאת המשכון לאשה בהכרח יצטרך לתת לה לבסוף מדמי החוב כדי שתסכים להחזיר את המשכון ללוה ומקדשה בהנאה זו. אמנם האיש המלוה עדיין הוי בעל החוב לבדו ולא האשה.

והנ"מ ביניהן הוא דלפי רש"י גם אם היא אובדת את המשכון היא עדיין גובה את החוב, משא"כ לפי הרמב"ם כל זכותה בחוב היא דרך המשכון, וא"כ אם היא אובדת את המשכון אינה יכולה לגבות. וגם יתכן נ"מ לגבי האמירה שלו בקידושין, די"ל דלפי רש"י הוא אומר "הרי את מקודשת לי בחוב זה" ואילו לפי הרמב"ם הוא צריך לדבר על זכות הגבייה דיש לו ע"י המשכון או על ההנאה דהיא מקבלת מזה דהוא צריך לשלם לה כדי לגבות חובו.

וגם יש עוד נ"מ בין רש"י והרמב"ם לענין מחילת החוב. די"ל דלרש"י האשה יכולה למחול את החוב שהרי קנתה אותו בקניית המשכון. ואילו להרמב"ם זה תלוי בשני הפירושים. דלפי הפירוש הראשון דהיא קיבלה זכות הגבייה מהמלוה יש להסתפק אם יש לה היכולת למחול. אבל לפי הפירוש השני דהיא רק קיבלה המשכון ולא החוב אז פשוט דהיא אינה יכולה למחול את החוב.

והנה כ' הר"י מגא"ש (מד. בשבועות) דהבע"ח אינו הבעלים הגמורים על המשכון וז"ל וא"ת דכיון דלא מקנא גופה ממש קאמר, ההוא דאמרינן התם בפרק האשה נקנית (ח:) קדשה במשכון מקודשת דאוקימנא במשכון דאחרים כדר' יצחק במאי קא מיקדשה ליה, הא אמרינן דאע"ג דלא מקנא ממש קא קני ליה לגופיה, מכל מקום הא קני ביה זכותא בעלמא משום דהא קא משתעבד ליה, והוה ליה כמאן דקני גופיה לההיא זכותא, ולאו למיהוי הגוף קנוי קנין גמור, כדאמרינן התם קנה דקל לפירותיו שהוא קנין הגוף הדקל לפירותיו, ולא שיהא הגוף קנוי מעיקרו קנין ממש, הילכך כיון שקנה גוף המשכון לההיא זכותא שהוא השעבוד כי מקדש ביה איתתא מיקדשה ליה עכ"ל. ומבואר דשיטת הר"י מגא"ש היא כהרמב"ם שמקדשה בגוף המשכון, ומדמהו לדקל לפירותיו כלומר גוף המשכון קנוי לענין גבייה. והוא כפירוש הראשון שביארנו ברמב"ם.

ע"כ ענין קידושין במשכון

גמ'. אמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון, שנאמר ולך תהיה צדקה, אם אינו קונה צדקה מנין, מכאן לבעל חוב שקונה משכון.

בענין בע"ח קונה משכון

א
הגמ' תולה את הדין היכא דקידש במשכון דאחרים בדין של רבי יצחק דבע"ח קונה משכון. ובשלמא לפי הרמב"ם דהוא מקדש לה בזכות גבייה דהיא מקבלת ע"י המשכון שפיר מובן השייכות לדין דרבי יצחק, דס"ל דיש למקדש "מקצת קנין בגופו של משכון" כלשון הרמב"ם (פרק ה מהלכות אישות הלכ"ג). אבל צ"ע על שיטת רש"י דפירש דהוא מקדשה בחוב דאחרים, דלמה דין דהקנאת החוב ע"י מסירת המשכון קשור לדין של רבי יצחק. וצ"ל דבלי דין דר' יצחק א"א להקנות את המשכון ורק לר' יצחק אפשר להקנותו. ובקניית המשכון ממילא נמי נקנה החוב דהחוב נגרר אחרי המשכון.

ונראה לבאר שיטת רש"י דאין הביאור בדין דרבי יצחק דיש למלוה קנין גמור במשכון. דהרי פליגי הראשונים בחיוב האחריות דהבע"ח במשכון. דהא התוס' כאן (ד"ה מנין) והרמב"ם (פרק י מהלכות שכירות הל"א) נקטו דבע"ח חייב באחריות המשכון כשומר שכר, ופשיטא לפי זה דאין לבע"ח קנין גמור במשכון. ואפי' לרש"י (ב"מ פב. ד"ה שקונה משכון) דסובר דהבע"ח חייב באונסין, נראה לכאורה דיש לו דין כשואל403 ולא דהבע"ח הוי הבעלים הגמורים של המשכון. וגם מבואר דהלוה יכול לסלק את הבע"ח בממון ולקבל את המשכון בחזרה, ולכאורה מוכרח מזה דאין לבע"ח קנין גמור במשכון.404 אלא הביאור בבע"ח קונה משכון הוא דיש לו שעבוד מיוחד על החפצא דמשכון דדומה לקנין גמור.405 דבדרך כלל לגבי שעבודים א"א לחלק בתוך נכסי הלוה מכיון דהשעבוד חל על כולם בשוה, שרק בקנינים בגוף החפצא אפשר להיות הבעלים על חפצא אחד בלי להיות הבעלים על חפצא אחר. ומשכון הוי היוצא מן הכלל של שעבודי נכסים דעלמא, דהשעבוד כולו מרוכז וחל רק על המשכון. וביארנו לעיל (אות ג) דזה הטעם דלפי הרמב"ן השעבוד על המשכון נוצר בקנין משיכה דהוי מעשה קנין של קנין גמור. ואפי' הראשונים דחולקים על הרמב"ן וסבורים דא"א ליצור התחייבות ושעבוד על המשכון בקנין משיכה מודים שיש שעבוד מסוים על המשכון דאפשר להקנותו לאחר בלי שאר נכסי הלוה ע"י משיכת הקונה במשכון. וזהו היסוד בגמ' דבע"ח קונה משכון, דהיינו דהשעבוד דיש לבע"ח על המשכון דומה לקנין גמור בכמה אופנים, ולמשל דהבע"ח יכול להקנות רק את המשכון לבדו לאחר ע"י משיכה. ולפי רש"י יש לבאר כנ"ל, דמכיון דהשעבוד על המשכון לבדו נקנה לאשה גם החוב נגרר עם המשכון וכל החוב הוי שלה. דרק בעל החוב יכול לקנות ולתפוס במשכון ושעבוד על החוב. ולכן בקניית המשכון ממילא קונה נמי את החוב.

ב
שיטות הראשונים מתי חל הדין דרבי יצחק

הגמ' בב"מ (פב.) קובעת דהדין דרבי יצחק דבע"ח קונה משכון קאי רק במשכנו שלא בשעת הלואה ואילו במשכנו בשעת הלואה לא חל דין דבע"ח קונה משכון. ועיי"ש בסוגיא דהנ"מ היא דהבע"ח חייב באחריותו של המשכון רק במשכנו שלא בשעת הלואה בלבד. אולם בסוגיות אחרות דמשכון לא נמצא החילוק הזה, ולכן נחלקו הראשונים במסקנא מתי חל הדין דרבי יצחק.406

הרמב"ם (פרק י מהלכות שכירות הל"א) והרמב"ן (ב"מ פב. מלחמות ה' פסחים ט: ושבועות כו. בדפי הרי"ף) ס"ל דדין דרבי יצחק שייך בין במשכנו שלא בשעת הלואה ובין במשכנו בשעת הלואה, והרמב"ן ביאר דלא פסקינן כהסוגיא בב"מ. לעומת זה, הבע"מ (גיטין יט: בדפי הרי"ף) פסק כהחילוק שמוזכר בגמ' ב"מ דבע"ח קונה משכון רק שלא בשעת הלואה. ונראה אליביה דגם היכולת לקדש אשה במשכון דבסוגייתנו שייך רק במשכון שלא בשעת הלואה.407 והתוס' כאן (בד"ה משכון דאחרים) ביארו דרבי יצחק איירי רק שלא בשעת הלואה ולכן חיוב האחריות דבע"ח על המשכון חל רק במשכון שלא בשעת הלואה. אלא דהדין דמשכון שלא בשעת הלואה מורה דגם בשעת הלואה יש לבע"ח שעבוד אלים על המשכון, וז"ל כיון דבעל חוב קונה משכון שלא בשעת הלואה קנין גמור עד שיפדה, בשעת הלואה נמי אלים שיעבודיה לחשב ממון לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות עכ"ל. ונמצא דלפי התוס' במשכון שלא בשעת הלואה הבע"ח קונה את המשכון ולכן הוא חייב באחריותו, ובמשכון בשעת הלוואה הבע"ח אינו קונה את המשכון ולכן אינו חייב באחריות המשכון אבל עדיין אין שביעית משמטת החוב, והבע"ח דתופס המשכון עובר בבל יראה ובל ימצא וגם יכול הבע"ח לקדש אשה במשכון. ויתכן דבנוסף לחיוב אחריות יש עוד נ"מ דמשכון שלא בשעת הלואה לגבי מצות החזרת המשכון ביום או בלילה, דשלא בשעת הלואה הרי זו מצוה בפני עצמה בלי איסור גזילה, דהא בע"ח קונה משכון ומשו"ה אין באי-החזרתו איסור גזל. משא"כ בשעת הלואה דקנין הבע"ח קלוש, ובכן אם אינו מחזיר את המשכון ביום או בלילה עובר אף על איסור גזילה. וגם נראה דבמשכון בשעת הלואה, אפי' אם לבסוף הבע"ח באמת גובה מהמשכון אמרינן דמכאן ולהבא משעת גבייה הוא קונה. אבל במשכון שלא בשעת הלואה, אע"פ שאינו שלו לגמרי, כיון דאתא לידיה בתורת גבייה אם לבסוף הלוה אינו מסלקו בזוזי והמשכון נשאר אצל הבע"ח, אמרינן דלמפרע הוא גובה מהזמן דהגיע המשכון לידיה.408

ודעת התוס' צ"ב, דאם עיקר הדין דרבי יצחק איירי במשכנו שלא בשעת הלואה, מהי הסברא לומר דזה משפיע על השעבוד של משכון בשעת הלואה.

ג
ב' דינים במשכון

ונתחיל בביאור החילוק שבגמ' בב"מ בין משכון בשעת הלואה לבין משכון שלא בשעת הלואה. דהבאנו לעיל (בענין קידושין במשכון אות ג') דברי הר"ן דביאר בדעת הר"י מגא"ש דיש חילוק מהותי בין שני סוגי המשכון, וז"ל כי אמרי' בב"ח דקונה משכון ה"מ או בשמשכנו בשעת הלואתו משום דקני ליה מעותיו וכו' ואי נמי שמשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה משום דבגוביאנא דבי דינא אתו לידיה וגזה"כ הוא דקני ליה כדר' יצחק דהרי הוא כאלו הגביהו לו ב"ד וכו' אבל כשנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתו כיון שמלוה אינו קונה במה קנאו למשכון, שמא תאמר אע"פ שהמלוה אינו קונה לה קנאו במשיכה לשעבודו שכשם שאילו הקנהו לוה למלוה לגמרי נקנה במשיכה כך כשהקנהו לו בתורת משכון משיכה קונה לו זו היא שלמד הרב רבי יוסף ז"ל מההיא דקדושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא כיון שאין כח במעות הראשונים לקנות וכו' עכ"ל. הר"ן קובע דלדעת הר"י מגא"ש קיימים שני דיני משכון: א) משכון בשעת הלואה הנקנה ע"י כסף ההלואה; ב) משכון שלא בשעת הלואה הנקנה ע"פ גביית ב"ד. אמנם קנין משיכה בעלמא אינו קונה משכון. ולפי"ז נראה לבאר את הגמ' בב"מ, דהיינו משכון בשעת ההלואה חל ע"פ קנין מעות של החוב דמעיקרא, ומשו"ה דין המשכון הריהו כדין שאר הנכסים המשועבדים המשתעבדים בשעת הלואה. ובדומה לשאר הנכסים המשועבדים שאין למלוה בהם חלות קנין הגוף כי אם זכויות שעבוד ה"ה במשכון. ואילו משכון שלא בשעת הלואה נקנה ע"פ גביית בי"ד ומועלת להקנות למלוה קנינים בגופו של המשכון. אמנם נ"ל דאין כוונת הר"ן דיש לבע"ח קנין גמור במשכון שלא בשעת הלוואה כמו שיש לו אילו היה גובה את החוב עצמו. אלא גדר דין המשכון דשלא בשעת הלואה הוא דכבר יש כאן מעשה גבייה בלי חלות גבייה, בדומה לקידושין לאחר ל'. וא"כ מצד א' הלוה יכול לשלם את החוב ולקבל את המשכון בחזרה מכיון דאין כאן חלות גבייה. אבל מצד שני מאחר שכבר יש מעשה גבייה מובן הדין (ב"מ קד:) דבע"ח גובה את המשכון מיורשי הלוה ולא אמרינן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי, וגם את הדין דאין שביעית משמטת את החוב דיש עליו משכון.

ועכשיו נחזור לבאר את ג' השיטות הנ"ל לגבי דין דרבי יצחק. לפי הבע"מ דהדין דבע"ח קונה משכון חל רק שלא בשעת הלואה, וי"ל דהוא סבור דיש רק דין א' של משכון, דהיינו משכון בתורת גבייה דחל רק שלא בשעת הלואה. אבל משכון של שעת הלואה א"א להיות בתורת גבייה דהרי החוב רק התחיל, ולכן אין לבע"ח קנין בו ואין לו חלות שם משכון אלא שעבוד בעלמא דחל ע"י נתינת המעות. והחילוק היחיד בין משכון דשעת הלואה וסתם שעבוד הוא דהמשכון כבר נמצא ברשות המלוה וזה נותן לו דרך לגבות החוב כשצריך כמו בצררי אתפסיה. ומפני זה אין שביעית משמטת חוב עם משכון דשעת הלואה (גיטין לז.), כי המשכון כבר תפוס ביד המלוה.

והרמב"ם והרמב"ן דהשוו משכון שלא בשעת הלואה עם משכון בשעת הלואה גם מודים לבע"מ דחלות שם משכון שייך רק כשהבע"ח עושה מעשה גבייה. אלא דנקטי דמעשה הגבייה יכול להתחיל משעת נתינת המעות דההלואה. דהיינו, דכשהמלוה נותן המעות ללוה ולוקח את המשכון, הוא קונה את המשכון בתורת גוביינא דהחוב, וכמו המשכון שלא בשעת הלואה דב"ד לוקח מהלוה בכוונה מפורשת לגוביינא. דבשניהם יש מעשה גבייה בלי חלות פרעון ולכן בשניהם י"ל דבע"ח קונה משכון.

ד
ביאור שיטת התוס' – דמשכון שלא בשעת הלואה חל כשעבוד אלים

אמנם שיטת התוס' לכאורה עדיין צ"ע, דלפי מה שייסד הר"ן דיש שני דינים שונים במשכון, דהיינו משכון שלא בשעת הלואה החל מדין קנין ופרעון מחמת גביית ב"ד, ועוד דין משכון בשעת הלואה החל מחמת קנין מעות דההלואה דחלין מחמתו חלות שעבודים במשכון, אזי יש להקשות ב' קושיות על התוס': א) מה גדר הדבר דיש שעבוד יותר אלים במשכון בשעת הלואה מסתם שעבוד על נכסי הלוה, ב) איך תוס' יכולים להוכיח מדיני משכון שלא בשעת הלואה דחל בתורת מעשה גבייה לדיני משכון בשעת הלואה דחל בתורת שעבוד.

ונראה לבאר דהנה קיי"ל מטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבע"ח, "שהמטלטלין אינם תחת שעבוד בע"ח מה"ת" (רמב"ם פרק יא הל' מלוה ולוה הל"ז), והוא משום דלאו בני אחריות הן. והביאור בזה דרק נכסים דלא ניידי, דהיינו קרקע, ערבאין ואחראין הן,409 דהרי הן מוכנים לגביית המלוה, ונותנים לו בטיחות לגבות את החוב. משא"כ מטלטלין בידי הלוה דיכול להעלימם ולא ערבאין ואחראין הן בעד החוב ומשו"ה אינם משתעבדים.410 משא"כ משכון דהוי מטלטלין בידי המלוה המבטיחים לו את החוב, ומדהוויין ערבאין ואחראין משו"ה בני שעבוד הן, ובכן גובין מהמשכון לשלם את החוב ואפילו מיתמי הלוה. ולפי זה נראה דהתוס' סברי דהשעבוד על המשכון גם עדיפא מהשעבוד דחל על קרקע הלוה כי הקרקע עדיין נמצא ברשות הלוה ואין כאן שעבוד של תפיסה. ולכן התוס' נקטו דיש חלות מיוחדת לשעבוד דמשכון מפני שתפוס בידי המלוה.

וכעין חילוק זה מצינו אף בהלכה אחרת ברמב"ם. שהרי הרמב"ם פסק (פרק כ מהל' מלוה ולוה הל"א-ד) שדין שבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה חל רק בגביית קרקע אך לא בגביית מטלטלין. ובפשטות סברתו הוא משום דעל קרקע חלין שעבודים, ומשו"ה חלה זכות קדימה לבע"ח מוקדם ולשעבודיו בקרקעות הלוה מכיון דבני שעבוד הן. משא"כ במטלטלין דלאו בני שעבוד הן דמשו"ה לא חלה עליהן זכות קדימה לבע"ח מוקדם ולכן אצל מטלטלין בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה.

אמנם מאידך כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' ערכין הלי"א) וז"ל האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי והיו בידו עשר סלעים ונתן תשע לשניה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן, שהערכין לאו כחובות הן, שאע"פ שכל מה שבידו משועבד לראשונה, הקדש מאוחר שגבה גבה עכ"ל. וצ"ע דל"ל לומר דבהקדש מאוחר מה שגבה גבה, הרי מיירי במטלטלין דהא שלם סלעים, ובמטלטלין אפילו בהדיוט בע"ח מאוחר מה שגבה גבה מדאינם בני שעבוד.

ונראה דשאני בהקדש דאף מטלטלין תחת שעבוד הקדש מדאורייתא דאמרי' בהן כל מקום דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ולכן אף מטלטלין נחשבין בני ערבות ואחריות להשתעבד להקדש, משא"כ בהדיוט דמטלטלין לאו בני אחריות ושעבוד הן, חוץ ממטלטלין שהן משכון בידי המלוה דהויין בני אחריות וערבות, דבני שעבוד הן.

ובזה נמי מבואר את ההבדל בין מלוה בשטר דחל שעבוד נכסים אקרקע, לבין מלוה בע"פ דלא חל שעבוד נכסים, והוא משום דצריך המלוה שטר כדי ליצור לו בטיחות ואחריות אנכסים המשועבדים - דכשיש שטר הלוה אינו יכול להכחישו. ואילו במלוה בע"פ יש ללוה כח הכחשה, ואזי הנכסים אינם ערבאין ואינם מבטיחים את גביית המלוה, ולכן לאו בני אחריות נינהו, ולא חל שעבוד אפילו אקרקע. ואין חילוק בין אם זה מדין דאורייתא או מדרבנן דמ"מ עיקר יסוד החילוק בין מלוה בשטר לבין מלוה בע"פ בדין שעבוד נכסים הוא משום חלות האחריות על הנכסים במלוה בשטר, וחסרון אחריות וערבות דנכסים במלוה בע"פ.

ועוד נראה לבאר הגדר דשעבוד אלים דמשכון בשעת הלואה ע"פ מה דייסדנו לעיל (ח: בענין קידושין במשכון, אות ג) בדעת הרמב"ן דבמשכון יש יסוד דשעבוד נכסים בלי שעבוד הגוף. אלא דברמב"ן ביארנו דהשעבוד המחודש הזה חל רק כשהחוב והשעבוד נוצרו ע"י משיכת המשכון. וי"ל דלפי התוס' בכל משכון שלא בשעת הלוואה השעבוד על המשכון חל כשעבוד נכסים בפני עצמו דלא שייך לשעבוד הגוף. ויש להביא ראיה לזה מהפסק בשו"ע (חו"מ סימן סו סעיף ל) וז"ל המוכר שטר חוב לחבירו, ויש משכון בידו, מסרו ביד הלוקח, שוב אינו יכול למחול ללוה מה שכנגד המשכון עכ"ל. דהיינו, דבדרך כלל המוכר שט"ח לחבירו ע"י כתיבה ומסירה, המוכר עדיין יכול למחול את החוב. והבאנו לעיל דר"ת ביאר דהוא מפני דהמלוה רק מוכר שעבוד הנכסים ללוקח אבל שעבוד הגוף עדיין שייך לבע"ח עצמו, וכשהוא מוחל את שעבוד הגוף אז שעבוד הנכסים פקע ממילא. ולפי זה נראה לבאר את הפסק דשו"ע דאם הבע"ח מסר את המשכון ללוקח ומחל את החוב, אזי הלוקח גובה את החוב כנגד המשכון והוא משום דחל על המשכון שעבוד נכסים בפני עצמו דאינו תלוי בשעבוד הגוף. ולכן הלוקח יכול לגבות דמי החוב כנגד המשכון, ואע"פ שהמלוה המוכר מחל את שעבוד הגוף, מ"מ נשאר השעבוד על המשכון.

ולפי זה יש לבאר את שיטת התוס', דאע"פ דבע"ח קונה משכון קאי רק על משכון שלא בשעת הלואה, עדיין במשכון בשעת הלואה אין שביעית משמטת, הוא עובר על ב"י וב"י, וקידושין חלין והוא מפני דיש שעבוד נכסים על המשכון דחל בלי שעבוד הגוף. שהרי השמטת שביעית שייך רק היכא דיש שעבוד הגוף וכלשון הפסוק (דברים פרק טו פסוק ב) "לא יגוש את רעהו ואת אחיו". ולגבי משכון בשעת הלואה, אע"פ דהבע"ח לא קנה את המשכון בקנין הגוף, מ"מ מכיון דיש שעבוד נכסים בלי שעבוד הגוף אין שביעית משמטת. וגם נראה דשעבוד נכסים דאינו תלוי בשעבוד הגוף אלים משעובד נכסים רגיל. ולכן בע"ח דיש לו משכון בשעת הלואה עובר בבל יראה ובל ימצא וגם יכול לקדש אשה במשכון, דלא כשעבוד נכסים רגיל.

ומבואר דיש ב' ביאורים בגדר השעבוד האלים דחל על משכון בשעת הלואה לפי התוס': א) שעבוד עם תפיסה דנותן יותר בטחון למלוה, ב) שעבוד נכסים בלי שעבוד הגוף. אבל לכאורה כל זה רק מתרץ את הקושי הראשון בדברי תוס', דהיינו מה יסוד גדר השעבוד האלים של משכון בשעת הלואה מסתם שעבוד על נכסי הלוה. אבל עדיין קשה הקושיא הב', דהיאך השוו התוס' משכון בשעת הלואה דחל מדין חלות שעבוד למשכון שלא בהלוואת דהוי חלות גבייה וקנין אליבא דר' יצחק. כי לפי ב' הפירושים הנ"ל עדיין א"א לדמות משכון שלא בשעת הלואה דחל מתורת גבייה, למשכון בשעת הלואה דחל מתורת שעבוד, ועדיין צ"ע.

ה
ביאור שיטת התוס' – דמשכון שלא בשעת הלואה חל כתחילת גבייה

ונראה לבאר את הגדר דמשכון בשעת הלואה לפי התוס' באופן אחר, דהתוס' סברי שאף במשכון בשעת הלואה מתחילה גביית החוב במידת כל שהיא, ועקב כך חלין קניינים למלוה בנוגע למקצת דברים. כי במשכון שלא בשעת הלואה ב"ד גובים את המשכון עם כל הכח של גביית ב"ד, והמלוה קונה את המשכון שלא בשעת הלואה ע"י מעשה גביית ב"ד. אולם גם תפיסת המלוה במשכון בשעת הלואה אינה חלה רק בתורת נכסים המשועבדים דעלמא אלא שגביית החוב כבר מתחילה עם תפיסת המשכון של המלוה, ולפיכך אף במשכון בשעת הלואה חלין מקצת קניינים למלוה לדברים מסוימים - כגון לענין קידושי אשה ולענין השמטת כספים. אמנם שיטתם עדיין מחוסרת ביאור, דמ"ש קנין זה מזה.

ונראה לבאר דבריהם עפ"י דברי המאירי (שם ד"ה כבר ביארנו וכו') שכתב וז"ל אלא שגדולי המפרשים פירשו זו שבגיטין שאני משכון דזימנין דקני ליה לגמרי כדר' יצחק ומאחר שכן אף בשעת הלואה יש שם קנייה כל שהיא לגבות ממנה את חובו ושלא להשמט עכ"ל. ומבואר מדבריו דר' יצחק חידש שיש קנין במשכן שלא בשעת הלואה, ואע"פ שאינו שלו לגמרי ואינו יכול להשתמש בו עכ"ז קונה אותו בקנין גבייה. ובדומה לכך חל נמי קנין אך קלוש יותר במשכון בשעת הלואה שהוא הוי שעת התחלת הגבייה. ונראה דר"ל כי בשעת הלואה המלוה קונה את המשכון במקצת כדי לגבות ממנו בשעה שהלוה לא ישלם, דכשהלוה לא ישלם אח"כ ויגבה עפ"י ב"ד מהמשכון אז יהפך המשכון להיות משכון שלא בשעת הלואה הנקנה לו בקנין חזק. ובכן בשעת הלואה קנה את המשכון בקנין כ"ש כדי לגבות ממנו בב"ד לאחר זמן, ואינו שעבוד בעלמא אלא חלות קנין בגופו של המשכון. ויתכן לפי"ז דלתוס' חלות דין משכון חל רק מפאת דין דר' יצחק דסבורים דאי אפשר ששעבוד יחול על מטלטלין מדליכא קנין בהלואה להחיל עליהן חלות שעבוד – דלא שטר ולא כסף קונים בהן. ומשו"ה ס"ל דמשכון חל רק מדין גבייה בלבד וכשיטת ר' יצחק.

והנה התוס' שלפנינו ביארו כמה דינין דחלין במשכון בשעת הלואה משום דכבר התחילה הגבייה ולפי' יש למלוה קנין כ"ש בחפצא: א) שמיטה אינה משמטת חוב שיש עליו משכון, מכיון דכבר התחילה הגבייה. ב) אם עכו"ם משכנו לחמצו אצל ישראל שהישראל עובר על ב"י וב"י, וז"ל וכיון דקני ליה כרבי יצחק שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו קני ליה נמי לענין דקרינן ליה שלך אי אתה רואה עכ"ל. ולכאורה הביאור בזה הוא דהמחייב דב"י וב"י הוא שהחמץ מצוי אצל ישראל והוי ברשותו, ומכיון דהגבייה התחילה ע"י תפיסת המלוה הישראל במשכון, אזי הוא עובר בב"י וב"י.411

ועל פי זה גם נראה הפסק דשו"ע (חו"מ סימן סו סעיף ל) דהבאנו לעיל, דאם בע"ח מכר חוב עם משכון דאינו יכול למחול את החוב. ולעיל ביארנו דזה משום דשעבוד על המשכון חל כשעבוד נכסים דאינו תלוי בשעבוד הגוף. אבל גם יש לבאר הפסק על פי היסוד הזה דאפי' משכון בשעת הלואה לפי תוס' אינו חל בתורת שעבוד בכלל אלא כתחילת גבייה. ועכשיו דהמשכון נמצא ביד הלוקח נמצא דהלוקח כבר התחיל לגבות החוב, וכשמהלוה מוחל על השעבוד הגוף שלו, אין לזה שום נ"מ על גביית החוב ע"י הלוקח.

ועל פי כל הנ"ל נראה לבאר את הדין שפסק הרמ"א (אה"ע סימן כח סעיף יב) דהמלוה יכול לקדש אשה רק במשכון דישראל אבל לא במשכון דגוי. וצ"ע מאי שנא משכון דגוי דאין מקדשין בו. ונראה לבאר דהמקור דבע"ח קונה משכון, דהיינו דיש תחילת גבייה ע"י המשכון, הוא הפסוק "ולך תהיה צדקה" דקאי רק בישראל. וא"כ כל הדינים המיוחדים דמשכון שחלין מחמת הדין דרבי יצחק שייכים רק היכא דהלוה הוא ישראל. אבל משכון דגוי הוי שעבוד נכסים דעלמא דתפוס אצל המלוה ולא סגי בזה לקדש אשה.

ויש להעיר דשיטת התוס' מובאת בעוד מקומות בש"ס בשינוי קצת מהתוס' כאן. דהרי התוס' בגיטין (לז. ד"ה שאני משכון) ובב"מ (פא: ד"ה והא אידי ואידי, פב: ד"ה אימור) סבורים כמו התוס' כאן דרבי יצחק קאי רק על משכון שלא בשעת הלואה, אלא דזה מורה דיש לבע"ח שעבוד אלים גם על משכון בשעת הלואה. אלא דהתוס' כאן בקידושין סברי דיש בזה ג' נ"מ – דאין שביעית משמטת, דהבע"ח עובר על ב"י וב"י, וגם דאפשר לקדש אשה במשכון. אבל התוס' בגיטין ובב"מ מודים לשני הנ"מ הראשונים, אלא דחולקים לגבי קידושי אשה, וסברי דאין מקדשין בו אשה. ונראה דלתוס' בגיטין מעשה הגבייה דחל במשכון בשעת הלואה מהווה חלות שם תפיסה בחפצא דמשכון בתורת גבייה, דעכשיו המשכון תפוס ברשותו, ונ"מ לענין שמיטה ולענין ב"י וב"י. ומ"מ לית ליה למלוה מספיק בעלות בחפצא דמשכון בתורת שלו להקנותו לאדם אחר,412 ומשו"ה אינו יכול לקדש בו אשה. משא"כ להרמב"ם ולתוס' בקדושין דס"ל דקונה את המשכון בשעת הלואה להיות שלו בקנין הגוף ושיכול להקנותו לאדם אחר, ולכן ס"ל דיכול אף לקדש בו אשה.

ו
תוד"ה מנין לבעל חוב

הבאנו לעיל (באות א') דנחלקו הראשונים אליבא דר' יצחק האם הבע"ח חייב באחריות דאונסין או רק בגניבה ואבידה בלבד.413 ומבואר בתוס' כאן שחלוקים בכך רש"י ותוס'. אך שיטת התוס' דפטור על אונסין טעונה הסבר, דהרי אם המשכון קנוי לו למה לא יתחייב באונסין בדומה לשואל. ונראה שיש לבאר את ההבדל בין בעל חוב לשואל בנוגע לאונסין בשתי דרכים: א) י"ל דשאני משכון כי יש זכות ללוה לפדותו מידי המלוה בכל עת שירצה ולשלם לו את החוב, ובכן קנין המלוה מצומצם ואינו קנין גמור המחייבו באונסין. ב) א"נ לשואל יש רשות השתמשות ואילו בעל חוב אסור להשתמש במשכון, ועקב כך קנין בעל חוב קלוש מקנין השואל ולכן הבע"ח פטור מאונסין. ומסתבר ששני החילוקים האלה תלויים זה בזה, זאת אומרת דמכיון שברשות הלוה לפדות את המשכון בכל עת שירצה לכן אין למלוה זכות השתמשות במשכון.

והנה גם נחלקו הרמב"ם והראב"ד בדין זה. דכתב הרמב"ם (פרק י מהלכות שכירות הל"א) וז"ל המלוה את חבירו על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלואתו בין שמשכנו אחר שהלוהו הרי זה שומר שכר וכו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אין אנו מודים לו ולרבותיו בזה שאם משכנו אחר הלואתו קונה אותו אף לאונסין כרבי יצחק עכ"ל. והנה הרמב"ם פסק כר' יצחק בפ"ט מהל' שמיטה ויובל (הלי"ד) וז"ל המלוה על המשכון אינו משמיט והוא שיהיה החוב כנגד המשכון וכו' עכ"ל. וכן בנוגע לקידושי אשה (פ"ה מהל' אישות הלכ"ג) פסק כר' יצחק, וז"ל היה בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה אע"פ שאינו שלו הרי זו מקודשת לפי שבעל חוב יש לו מקצת קנין בגופו של משכון עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק כר' יצחק בשמיטה ובקידושי אשה, ומסתימת לשונו משמע שפסק כמותו בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה כדפסק בהל' שכירות לענין אחריות כמ"ש למעלה. אולם יש לעיין בשיטת הראב"ד דבהל' שכירות צמצם הראב"ד את הדין ר' יצחק למשכון שלא בשעת הלואה (לחייבו באונסין), ואילו בקידושין ובשמיטה אינו משיג על הרמב"ם ומשמע דס"ל כוותיה אפילו במשכון שבשעת הלואה, וצ"ע.

וי"ל דהראב"ד סובר שדין האונסין תלוי בקנינים החלין דוקא ע"י גביית בי"ד שלא בשעת הלואה. ואילו בנוגע לקידושי אשה ושמיטה סגי במקצת קנין בגופו של המשכון (כלשונו של הרמב"ם) שחלה אף בשעת הלואה. ויתכן שדעת הראב"ד היא כהתוס' בקידושין ושבסוגיין דס"ל דיש התחלת גביית החוב במשכון בשעת הלואה, ולפיכך חלין מקצת קנינים.

ועיין בבעה"מ ובמלחמות ה' (בשבועות מג:) שגם הם חלוקים בדין בעל חוב במשכון. אליבא דהרמב"ן בע"ח חייב בגניבה ואבידה כמו ש"ש דעלמא, ואילו לבעה"מ בע"ח חייב באונסין כי המשכון הוא שלו שכן קנה אותו לגביית חובו. ויוצא שלדעת הרמב"ן החיוב בגניבה ואבידה הוא מדין שומר שכר, והשכר הוי שיכול לקדש בו אשה או הפרוטה דרב יוסף. ולפי המבואר בגמ' כתובות (לד:) ע"פ הרבה ראשונים ששומר משלם משעת פשיעה ולא משעת משיכה עולה לכאורה שהוא הדין לרמב"ן בבעל חוב במשכון. מאידך אליבא דבעה"מ דבע"ח חייב באונסין מדין בעלים ומשום הקנין שעשה בשעת קבלת המשכון מסתבר שחייב באונסין מאותה שעת משיכת המשכון.

ועיי"ש ברמב"ן במלחמות ד' שמבאר את פלוגתתו עם הבעה"מ בחיוב אונסין, וז"ל דאע"ג דקני ליה כדר' יצחק אין כל הנאה שלו ואדרבא יש ממנו הנאה גדולה לחבירו שהוא מחזירו אצלו, ועוד שאינו משתמש בו, ומעותיו של זה בטלות אצלו, ולא מצינו שואל שיהא אסור בשאלתו וכו' כיון שאין כל הנאה שלו אינו נעשה עליו אלא שומר שכר עכ"ל. לשיטת הרמב"ן בעלות לענין גבייה ולענין הקנאה שיש למלוה במשכון אינה מספיקה לחייבו באונסין, ורק בעלות של השתמשות כמו שיש לשואל דעלמא קובעת חיוב אונסין. מאידך רש"י ובעה"מ והראב"ד ס"ל שבעלות לגבייה ולהקנאה מחייבת באונסין בלי בעלות של השתמשות.414

ועיין ברמב"ן במלחמות שם שהביא ראייה לשיטתו מאומן, וז"ל והם אמרו אומן קונה בשבח כלי ומקדשין את האשה ואינו אלא שומר שכר דתנן כל האומנין שומרי שכר הן עכ"ל. ועיין ב"ק (צח:) למ"ד אומן קונה בשבח כלי אם נתן לחרש עצים לעשות שידה ועשה מהן שידה ושיברו האומן פטור. וצ"ע שאם אומן פטור מלשלם על היזק שעשה בידים לשבח שהשביח כי השבח הריהו שלו ק"ו שפטור מלשלם על אבידת השבח מדין ש"ש. ובע"כ שהרמב"ן לא קאי על אבידת השבח שהרי האומן קנאו ופטור, אלא קאי על גופן של העצים כי האומן קונה רק את השבח. ומשמע שהרמב"ן סובר שאם אומן קונה בשבח כלי קונה נמי קנין בגופו של הכלי ולא רק בשבח. ועיין בקצות החושן (חו"מ סימן שו סק"ב) שדן בשיטת הרמב"ן באריכות. ויוצא דלפי הרמב"ן אומן קונה קנין גם בגופו של הכלי ולא רק בשבחו והוי ש"ש על גוף הכלי ואע"פ שיש לו בו קנין. ולפי"ז מבואר הדמיון דהרמב"ן למשכון, דהיינו דקנין בלי זכות השתמשות אינו מחייב באונסין. שקנין אומן בגוף הכלי הוי קנין שאינו גמור בלי זכות השתמשות ומשו"ה פטור מאונסין והוי רק ש"ש. ולכאורה מסתבר לומר כשיטת הרמב"ן באומן דהיאך שייך לומר דקנה את השבח בלי לקנות גוף הכלי, דהא השבח מונח בצורת הכלי ומשתייך לגופו של הכלי. ובהכרח שחל לאומן קנין בגופו של הכלי עצמו עם הקנין שיש לו בשבחו. וחייב כש"ש על שמירת גוף הכלי ואילו על השבח אינו שומר כלל דהא השבח הוי לגמרי של האומן.

ז
בענין הילך במשכון

הבאנו לעיל (ח: בענין קידושין במשכון, אות ג) את המחלוקת בין העיטור לבין הר"י מגא"ש אי אמרינן דנתינת משכון הוי כהילך או לא. והר"ן ביאר דגם הר"י מגא"ש מודה דיש דין הילך במשכון אלא שסובר שמשכון של שעת הלואה נקנית ע"י נתינת המעות ושלא בשעת הלואה נקנית בתורת גוביינא, אבל לא אמרינן הילך במשכון באמצע ההלואה כי אין שם קנין שניתן לקנות את החפץ בתורת משכון ואפילו לא חל דין משכון כלל.

ובענין הזה נחלקו גם הרמב"ם והראב"ד (פרק ד מהלכות טוען ונטען הל"ו). דכתב הרמב"ם וז"ל מנה לי בידך על משכון זה אין בידי עליו אלא חמשים הרי זה מודה וישבע, אין המשכון שוה אלא חמשים או פחות הרי זה נשבע ומשלם החמשים שהודה בהן, היה המשכון שוה מאה או יתר הואיל והמלוה יכול לטעון עליו עד כדי דמיו הרי המלוה נשבע ונוטל מדמי המשכון, היה שוה שמונים נשבע המלוה שאין לו פחות משמונים ונוטלן מן המשכון, ונשבע הלוה מן התורה על העשרים שכפר בהן עכ"ל. והראב"ד שם השיג פעמיים, וז"ל מנה לי בידך על וכו' עד שהודה בהם. א"א ואם שוה החמשים מה ישבע הילך הוא עכ"ל, וגם היה המשכון שוה וכו' עד על העשרים שכפר בהם. א"א אף זה הילך הוא עכ"ל. ונראה דהראב"ד נקט כשיטת העיטור דיש דין הילך במשכון והרמב"ם חולק ונקט דאין דין הילך במשכון, דלא כהעיטור ודלא כביאור הר"ן בהר"י מגא"ש.

אלא דיש להסתפק במחלוקת הרמב"ם והראב"ד במאי קאי. די"ל דפליגי רק במשכון שלא בשעת הלואה, דהראב"ד סבור דכיון דהבע"ח קבל את המשכון בתורת גוביינא יש לזה דין של הילך, והרמב"ם חולק. אבל במשכון בשעת הלואה דהוי רק חלות שעבוד אז גם הראב"ד מודה דאין בזה דין הילך. או"ד י"ל שהמחלוקת היא רק במשכון של שעת הלואה, דרק שם נקט הרמב"ם דאין דין הילך במשכון שחל בתורת שעבוד. אבל במשכון שלא בשעת הלואה דהבע"ח קיבל אותו בתורת גוביינא אז גם הרמב"ם מודה דיש לזה דין של הילך. או י"ל דפליגי לגמרי, דהרמב"ם סבור דבכל משכון אין דין של הילך והראב"ד סבור דלעולם יש דין של הילך.415

ע"כ ענין בע"ח קונה משכון

גמ'. ת"ר התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת וכו' אבל זרקתו לים או לאור אימא כיון דמיחייבא בהו קדושי קדיש נפשה, והא דקא עבדא הכי סברא איבדקיה להאי גברא אי רתחנא הוא או לא, קמ"ל.

א
כיון דמחייבא בהו

מבואר בגמ' דיש הו"א דהיא מקודשת "כיון דמחייבא בהו". וצ"ע דהרי היא לקחה את הכסף כדי לזרקו לים והיכא הוי הקנין שלה בכסף הקידושין. ויש לפרש את ההו"א בב' אופנים: א) אע"פ דהיא קיבלה את הכסף ממנו בדעת לזרוק לים, עדיין נחשב כמעשה קנין והיא קונה הכסף. ולפי זה צ"ל דקנין ע"מ לאבד הוי קנין. ב) באמת קנין ע"מ לאבד לא הוי קנין, ולפי ההו"א הקידושין חלין בזרקתו לים מדין ערב.416 ושני הצדדים האלו תלויים במחלוקת בין הראשונים, וכדלהלן.

ב
קנין ע"מ לאבד

בענין האם קנין ע"מ לאבד מהני לקנות או לא, עיין במשנה ריש פרק הכונס (ב"ק נה:) וז"ל הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור וכו' הוציאוה לסטים, לסטים חייבין עכ"ל. והתוס' שם (נו: ד"ה פשיטא) הביאו מהירושלמי (ב"ק פרק ו הל"א) דהלסטים חייבין רק אם היה דעתם לגוזלה וז"ל א"ר הושעיה כשהוציאוה לגוזלה אבל אם הוציאוה לאבדה הליסטין פטורין עכ"ל. ויש לעיין בגדר דברי הירושלמי – למה הגזלן חייב בנזיקין רק כשהיה דעתו לגוזלה ולא כשהיה דעתו לאבדה. ואפשר לפרש דגזלן נכנס תחת הבעלים לחיובי נזיקין רק אם יש לו קניני גזילה בבהמה, וגדרי קניני גזילה תלויים בגדרי הלכות קנינים דבכל התורה כולה. ומכיון דקנין ע"מ לאבד לא הוי קנין בכתה"כ לפיכך אין לגזלן קניני גזילה אם הוציאוה לאבדה ולכן הוא אינו נכנס תחת הבעלים לנזיקין. או"ד י"ל דאין הדין דהוציאוה לאבדה תלוי בהלכות קנינים דבכהת"כ אלא הוי דין מיוחד בחלות שם גזלן, דחל רק בגזלן שמוציא החפצא מרשות הבעלים כדי להכניסו לרשותו. ולפי זה אין להוכיח מהירושלמי דקנין ע"מ לאבד לא הוי קנין בכהת"כ.

והנה יש לעיין האם הבבלי חולק על הירושלמי בגוזל ע"מ לאבד. דהרי איתא בב"ק (צח.) וז"ל אמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור, מאי טעמא אמר הא מנח קמך אי בעית שקליה וכו' והני מילי דאדייה אדויי אבל שקליה בידיה מיגזל גזליה השבה בעי מיעבד עכ"ל. ומבואר בגמ' דמי ששקל המטבע בידו ואז זרקו לים חייב להשיב מדין גזילה, ומוכח מזה דיש שם גזלן בגוזל ע"מ לאבד. ויוצא דזה בודאי נגד הפירוש השני שביארנו בירושלמי דאין חלות שם גזלן היכא דגוזל ע"מ לאבד. אמנם לפי הפירוש הראשון שביארנו בירושלמי דאין קניני גזילה בגוזל ע"מ לאבד, נקט הגר"ח זצ"ל דהבבלי והירושלמי אינם חולקים. דהרי הירושלמי איירי בקניני גזילה דאינן חלין בגוזל ע"מ לאבד כמו בקנין דעלמא. אמנם הבבלי איירי בחיוב השבה וי"ל דאע"פ דאין לגזלן קניני גזילה, מ"מ חל עליו שם גזלן כדי להתחייב בהשבה. והחילוק הזה מבואר בש"ך (סימן שצו סק"א) דאפי' לפי התוס' (ב"ק נה:) דהלסטים אינם חייבים בנזקין, הם עדיין חייבים בהשבה.417

ויוצא מזה דלפי הגר"ח זצ"ל הבבלי והירושלמי בב"ק אינם חולקים, ויתכן דשניהם סבורין דקנין ע"מ לאבד לא מהני לקנות אבל הגוזל ע"מ לאבד עדיין חייב בהשבה. וא"כ אם ננקוט דקנין ע"מ לאבד לא הוי קנין, אזי צ"ל דבסוגיא דידן כשהיא זרקה את כסף הקידושין לים, דהקידושין היו ראויין לחול בהו"א מדין ערב ולא מדין קנין.

ג
דין ערב בזרוק מנה לים

הראשונים פליגי אם הדין ערב חל רק כשמקבל הכסף הוי בר דעת. דעיין ברמב"ן (ד"ה היתה סלע) וז"ל אבל הדברים מראין שאם אמרה לו השלך מנה לים ואתקדש אני לך וזרק מקודשת, וכן בדין ערב מיחייב בקבלן עכ"ל. אבל הרשב"א (ד"ה ומסתברא) חולק על זה ומצריך דהמקבל יהא בר דעת כדי שהיא תהא מקודשת מדין ערב, וז"ל ומסתברא דלעולם אינה מקודשת אלא בשפשטה ידה וקבלתו, או שאמרה ליתנו לבן דעת שהיא מתקדשת מדין ערב כאלו קבלתו היא עכ"ל.418 ונמצא דלפי הרמב"ן ההו"א דנטלתו וזרקתו לים מהני לקידושין הוי מדין ערב, אבל לפי הרשב"א הים אינו יכול להיות "המקבל" בדין ערב כי צריך בר דעת. וא"כ לפי הרשב"א צ"ל דבהו"א הקידושין ראויין לחול מכיון דהיא קנתה את הכסף, אע"פ דהוי קנין ע"מ לאבד.

ונראה לבאר דהרמב"ן והרשב"א נחלקו ביסוד המחייב דערב. דלפי הרשב"א, ערב משתעבד באופן דומה לכל לוה, דהיינו דנתינת המעות מהמלוה ללוה הוי מעשה קנין כדי שהמלוה יקנה שעבודים אצל הלוה. והחידוש דערב הוא דקבלת הלוה יכול להיות מעשה קנין לשעבד אדם אחר (הערב) בחיוב של הלוה. וא"כ, כשהממון ניתן לים דאינו בר דעת, בודאי אין כאן מעשה קנין לשעבד הערב. אולם לפי הרמב"ן צ"ל דערב הוי דין אחר לגמרי משעבוד רגיל ואין הפשט דמעשה קנין דהלוה מחייב הערב בחיוב הלוה, דהרי בזרוק מנה לים אין בכלל מי שמקבל את הכסף. אלא צ"ל דערב הוי דין חדש בשעבודים, דהערב מחייב את עצמו ע"י הפסד המלוה. ולכן לגבי קידושין, מכיון דהמקדש הפסיד ממונו ע"פ האשה, היא משתעבדת לו מדין ערב ובזה היא מתקדשת לו. וכל זה מבואר בלשון הרמב"ן שם שכתב, וז"ל כיון דמפיק ממון אפומא עכ"ל. ונראה להוכיח כדעת הרמב"ן דערב מתחייב ע"י הפסד המלוה בלבד מהסיפור דיהודה ובנימין דהוי המקור לדין ערב (ב"ב קעג:). דיהודה התחייב ליעקב אם בנימין נאבד אע"פ דיעקב לא נתן שום כסף לאף אדם ולא היה מעשה קנין דלוה. ורואים מזה דהפסד דיעקב היה גורם לחיוב דיהודה מדין ערב, וכדעת הרמב"ן.419

וגם יש להעיר דמוכרחים לומר דגם לפי הרמב"ן בנוסף לחיוב דערב מדין הפסד המלוה, יש דין אחר דערב דחל כחיוב לשלם בעד החוב דאחר. דהרי ערב יכול להשתעבד לאחר חיתום שטרות (משנה ב"ב קעה:), היכא דאין עוד הפסד למלוה. ובמקרה כזה צ"ל דע"י מעשה קנין דסודר הערב לוקח על עצמו לשלם החוב דהלוה.

ד
חלות חוב דהלוה והערב

ועוד נראה לבאר המחלוקת בין הרמב"ן לבין הרשב"א באופן אחר. דהרי יש לעיין בגדר החיוב דהלוה והערב להמלוה, האם יש חלות חוב אחד דחל על הלוה ועל הערב, והערב משלם את החוב הזה למלוה, או"ד יש כאן ב' חובות שונות למלוה, אחד מהלוה להמלוה, ואחד מהערב להמלוה דחל רק כשאין הלוה יכול לפרוע את חובו. ויתכן דבזה נחלקו הרמב"ן והרשב"א. דהרמב"ן נקט דבערב יש ב' חובות שונות להמלוה ולכן אפי' בלי לוה, כמו בזרוק מנה לים, הערב יכול ליצור את החוב שלו למלוה. אבל הרשב"א נקט דהערב רק יכול להצטרף לחלות חוב דהלוה ולכן אם אין כאן לוה בר דעת דחייב למלוה ממילא אי אפשר להיות חלות ערבות.420

והמחלוקת הזאת נוגעת לגדר הדין דערב ששילם יכול לחזור ולתבוע את הממון מהלוה (רמב"ם פרק כו מלהכות מלוה ולוה הל"ו). דהרי יש לעיין האם החוב הראשון פרוע וחל חוב חדש על הלוה לשלם להערב עבור מה ששילם למלוה, או"ד דהחוב הראשון בין המלוה ללוה עובר מעתה לחול בין הערב ללוה, דהיינו דהערב עומד מעכשיו במקום המלוה וגובה את החוב הראשון מהלוה במקום המלוה. ונראה דזה תלוי בגדר החוב דהערב מתחילה. דאם נקטינן כהרמב"ן דיש לערב חלות חוב בפני עצמו למלוה, אזי אין קשר בין הערב והלוה בחיובם למלוה, ואי אפשר לומר דהחוב שחל בין המלוה והלוה עובר עכשיו לערב. אלא, צ"ל דכשהערב משלם למלוה אז חל חוב חדש על הלוה לשלם לערב. משא"כ לפי הרשב"א דסובר דמתחילה חל רק חוב אחד - דגם הלוה וגם הערב ביחד חייבים לשלם למלוה, אזי יתכן לומר דכשהערב משלם למלוה, הוא בעצם ממלא את מקום המלוה כלפי הלוה, והחוב דהלוה היה חייב לשלם למלוה הוא עכשיו חייב לשלם לערב.421

ונראה דגדר החוב דהלוה חייב לשלם אותו לערב תלוי בפירוש הסוגיא בב"ב (לב:) וז"ל ההוא ערבא דא"ל ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתי למלוה עילוך והא שטרא, א"ל לאו פרעתיך, א"ל לאו הדרת שקלתינהו מינאי, שלחא רב אדא בר אבין לקמיה דאביי כה"ג מאי, שלח ליה אביי מאי תבעי ליה, הא איהו דאמר הילכתא כוותיה דרבה בארעא והלכתא כוותיה דר' יוסף בזוזי דהיכא דאוקמי זוזי לוקמו עכ"ל. כלומר, דהערב דפרע את החוב חזר ותבע את הדמים מהלוה והראה לו שטר. ומבואר בגמ' דבדרך כלל הלוה חייב לשלם לערב את הממון, אבל כאן הערב הודה דהלוה כבר שילם ועכשיו הוא תובע חוב חדש ולכן הדין הוא דהממון נשאר אצל הלוה.

ונחלקו הראשונים איזה שטר היה מועיל לערב לגבות בו. דהרשב"ם כתב (ד"ה והא שטרא) וז"ל שטר שהיה לו למלוה עליך והחזירו לי לפי שפרעתי חובו והרי אתה משועבד לי בשטר זה כמו שהיית משועבד לו עכ"ל. דהיינו, דהערב יכול לגבות בשטר חוב דהיה למלוה, אע"פ דהערב כבר שילם את החוב הזה בעד הלוה. אולם עיין בשיטה מקובצת שם שכתב בשם הרשב"א, וז"ל והא שטרא, כלומר הא שטרא שנתחייבת לו למלוה ושאני ערב בו, וכשכתב לו המלוה התקבלתי ונתן לו זכותו, הא לאו הכי אע"פ ששטר החוב יצא מתחת ידי הערב אינו גובה בו וכמלוה על פה דמי שהלוה לא נשתעבד בשטר זה לערב אלא למלוה וכיון שפרע ערב למלוה כבר נמחל שעבודו של שטר, וכ"כ מורי הרב ז"ל עכ"ל. כלומר, דהרשב"א נקט דאין הערב יכול לגבות מן הלוה בשטר חוב דמלוה דהרי נמחל שעבודו, ובעי שטר חדש והקנאה חדשה מהמלוה לערב כדי שהערב יכול לגבות את החוב מן הלוה.

ונראה דהרשב"ם והרשב"א נחלקו בגדר החיוב של הלוה לשלם לערב. דלפי הרשב"ם הערב נעשית לבעל השטר של השטר הראשון דהיה למלוה על הערב. והנה אי נימא דכשהערב פרע את החוב בעד הלוה דהחוב הראשון פרוע הוא וחל חוב חדש בין הלוה והערב, אזי השטר מהמלוה הראשון על הלוה בודאי הוי שטר שנמחל שעבודו ולא היה הערב יכול לגבות בו. אלא מוכרח דהרשב"ם נקט דהערב קם במקום המלוה והוא גובה את החוב הראשון מן הלוה במקום המלוה, ולכן שטר של המלוה עדיין מועיל לערב לגבות מן הלוה. והרשב"א נקט דהחוב הראשון בין הלוה והמלוה מסולק לגמרי ע"י פריעת הערב, ולכן הערב אינו יכול לגבות בשטר דהמלוה. וא"כ צ"ל דפריעת הערב מחילה חוב חדש על פה מהלוה לערב, ובגמ' דהשטר מועיל לערב צ"ל דאיירי בהקנאת החוב מהמלוה אל הערב ובכתיבת שטר חדש, כדמבואר בדברי הרשב"א.

ולכאורה יש נמי נ"מ בנוגע לחלות השעבוד שבין הלוה לערב. דאי נימא דהערב קם במקום המלוה וגובה את החוב הראשון אזי השעבוד הראשון עדיין קיים והערב גובה למפרע מזמן ההתחייבות של ההלוואה הראשונה. משא"כ אי נימא דהחוב הראשון פרוע, וחל חוב חדש בין הלוה להערב בשעה שפרע הערב את החוב הראשון עבור הלוה, אזי גם השעבוד הראשון בטל, והערב גובה רק מנכסים משועבדים שנשתעבדו לו משעת הפרעון ולא מנכסים משועבדים מזמן ההלוואה הראשונה.

ועוד יתכן דיש נ"מ בנוגע לחיוב שכר שכיר דאין שמיטה משמטתו. כלומר, היכא דיש ערב על חוב של משכיר לשוכר, ושילם הערב את החוב לשכיר בעד המשכיר ועכשיו המשכיר חייב לשלם לערב, האם נאמר דשביעית משמטת את חוב המשכיר לערב או לא. דהרי אם נאמר דהערב קם במקום השכיר הראשון והחוב דהמשכיר לערב הוי המשך של החוב הראשון אזי י"ל דאין שביעית משמטתו כמו חיוב השכירות. אולם אם נאמר דהחוב הראשון נגמר ועכשיו חל חוב חדש של המשכיר אל הערב אזי דין החוב החדש הוי כמו מלוה על פה דעלמא ואזי שביעית משמטתו. ולפי הביאור הנ"ל, זה תלוי במחלוקת בין הרשב"ם לבין הרשב"א בנוגע להאם שטר דמלוה מועיל לערב או לא.422

גמ'. תנו רבנן התקדשי לי במנה, תנם לאבא ולאביך אינה מקודשת, על מנת שיקבלום לי מקודשת.

מבואר בגמ' דכשהאשה אומרת "על מנת שיקבלום לי" היא מקדושת אע"פ דהיא לא קיבלה את הכסף בעצמה. ויש להסתפק ביסוד הדין, דהרי י"ל דהקידושין חלין מדין ערב כמו היכא שהיא אומרת למקדש "תן מנה לפלוני ואקדש אני לך", או"ד י"ל דאין כוונתה לדין ערבות אלא דהיא ממנה את אביה או את האב של המקדש להיות שליח שלה לקבלת כסף הקידושין. ויש בזה כמה נ"מ: א) כשהמקדש נותן כסף הקידושין לשליח לקבלה הוא צריך לומר לשליח "הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי" (רמב"ם פרק ג מהלכות אישות הלי"ח). כלומר, דאמירת המקדש הוא לשליח ולא לאשה ובכך היא מקודשת. מאידך עיין ברש"י (ז. ד"ה ואקדש) דבקידושין מדין ערב אע"פ דאדם אחר מקבל הכסף, מ"מ האמירה צ"ל לאשה עצמה. ב) לפי הרמב"ם כשאשה ממנה שליח לקבלה צריך עדות לקיום הדבר, וז"ל כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני שני עדים עכ"ל. אבל כשאשה רוצה להתקדש מדין ערב אין צורך עדים כשהיא אמרה לתת הכסף לאדם אחר.

ומרש"י (ד"ה סמכה עליה) מבואר דכשהיא אומרת "על מנת שיקבלם לי" היא ממנה אותם להיות שליח שלה לקבלה. וא"כ לפי רש"י המקדש אינו צריך לדבר עם המתקדשת בשעת הנתינה או אחרי הנתינה, וגם בעינן עדות לקיום הדבר בשעת המינוי.423

גמ'. ת"ר התקדשי לי במנה, תנם על גבי סלע אינה מקודשת, ואם היה סלע שלה מקודשת, בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו, תיקו.

בענין קבלת קידושין וגיטין ע"י חצר, קביעת מקום וד' אמות

א
שיטת רש"י בענין קבלת קידושין וגיטין ע"י חצר, קביעת מקום וד' אמות

נחלקו הראשונים מאיזה דין היא מקודשת כשהסלע שלה. דעיין ברש"י (ד"ה ואם היה סלע שלה) דהיא קונה את הכסף מדין קנין חצר, והתוס' (ד"ה אם היה סלע שלה) הקשו עליו דא"כ מה הספק בסלע של שניהם, דהרי מבואר בגמ' (ב"ב פד:) דאם אחד מהשותפין רוצה להקנות חפץ לשותף אחר, נתינת החפץ על הקרקע דשייך לשניהם לא מהני כדי לקנות. ועיין ברשב"א (ד"ה הא דתניא) דיישב אליבא דרש"י דרב ביבי נסתפק אולי הוא משאיל לה מקומו בסלע כדי לקנות הכסף קידושין, וז"ל י"ל דהכי קא מיבעיא ליה כיון דאית לה שותפות בגויה הכי קאמרה ליה הניחהו על הסלע שתקבלהו לי ואיהו כיון דמחזר לקדשה מושיל לה מקומו וקנתה ומיקדשא או דלמא תנהו על הסלע שלך קאמרה לומר שאינה רוצה בהן עכ"ל. ולכאורה ביאור הרשב"א בשיטת רש"י צ"ב, דהרי כדי להשאיל קרקע בעינן מעשה קנין כדמבואר בגמ' לגבי שכירות (ב"ק עט.) וז"ל וכשם שהקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות נקנית בכסף בשטר ובחזקה. שכירות דמאי וכו' אמר רב חסדא שכירות דקרקע עכ"ל.424 וא"כ קשה, דבגמ' דידן לכאורה אין האשה עושה מעשה קנין בחלק הסלע דשייך למקדש, ואיך היא שואלת הקרקע ממנו כדי להיות הבעלים לקנין חצר.425

ונראה לבאר ע"פ מחלוקת הראשונים בגדר קנין חזקה בקרקע. דבדרך כלל קנין חזקה חל בנעל גדר ופרץ (כו.). ונחלקו הראשונים בנוגע לקרקע דא"א לעשות בו המעשים האלו האם יש עוד דרך לקנותה בחזקה. דאיתא ברמב"ם (פרק א מהלכות מכירה הלט"ו) וז"ל היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה ואינה בת זריעה, הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות או העמדת בהמה שם וכיוצא בזה משאר התשמיש עכ"ל. כלומר, דלפי הרמב"ם בקרקע צחיח דא"א לעשות בו מעשה דנעל גדר ופרץ, קונין את הקרקע ע"י כל מעשה תשמיש בשדה. אבל הראב"ד השיג עליו דחזקה כזה מועיל רק לחזקת ג' שנים ולא לקנין חזקה, וז"ל א"א הא מילתא לא מיחוורא דהא חזקה אכילת פירות היא ואכילת פירות לא מהני אלא כנגד טענה אבל למיקנא בה ארעא לא קני אלא מידי דמהניא לארעא כעין נעל וגדר עכ"ל. ויוצא דלפי הראב"ד שטיחת פירות אינה מועילה לקנין חזקה אלא צריך מעשה דמהניא לקרקע כמו נעל גדר ופרץ.

ונראה דכל מחלוקתם קאי רק בנוגע לחלות קנין גמור בקרקע. אבל מסתבר דכדי לשכור קרקע גם הראב"ד מודה דכל תשמיש יכול להיות מעשה קנין דחזקה כדי ליצור חלות קנין שכירות. ונראה דתשמיש בשדה מהני לשכור קרקע אפילו היכא דהיה אפשר לעשות חזקה דנעל גדר ופרץ. וטעם הדבר הוא דכל יסוד קנין שכירות הוא קנין לתשמיש בלבד ולכן מסתבר דבעינן רק מעשה תשמיש בשדה כדי לקנות שכירות.426 ולפי זה גם דברי הרשב"א אצלנו מובנים. דמכיון דהיא רק צריכה לעשות קנין שאילה בסלע ולא קנין גמור, הא גופא דהיא משתמשת בחלק שלו בסלע כדי לקנות בכסף קידושין סגי להיות מעשה קנין דשואל בסלע.

ונראה דזהו גם הביאור בגמ' בגיטין לגבי גירושין ע"י חצר האשה. דהמשנה (עז.) קבעה דכשבעל זורק גט לחצר אשתו היא מגורשת. והגמ' הקשה וז"ל חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה עכ"ל, כלומר דיש לו קנין פירות בחצר שלה והגט עדיין נמצא ברשות הבעל והיאך היא מגורשת. ואחרי שו"ט הגמ' הסיקה, וז"ל גיטה וחצרה באין כאחד עכ"ל. ולכאורה תירוץ הגמ' צ"ע דהרי סוף כל סוף איזה מעשה קנין עשתה כדי לקנות את חצרה ומה הפשט בזה דגיטה וחצרה באין כאחד. ונראה לבאר ע"פ הנ"ל דאע"פ דהיא לא עשתה מעשה קנין דנעל גדר ופרץ בחצר מ"מ היא קונה את חצרה ע"י הא גופא דהיא משתמשת בחצר שלה כדי לקנות את הגט. וזה הפשט דגיטה וחצרה באין כאחד, דעצם השימוש בחצר לקניית הגט קונה לה את החצר דמאפשר לה לקנות את הגט.427

ב
שיטת הרמב"ם בקבלת קידושין וגירושין מדין קביעת מקום

הרמב"ם (פרק ד מהלכות אישות הלכ"א) הביא הספק דרב ביבי כדלהלן, וז"ל המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקידושין לתוך ידה אלא כיון שרצת לזרוק לה קידושיה וזרקן בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצירה או לתוך שדה שלה הרי זו מקודשת, היתה עומדת ברשות הבעל צריך שיתן לתוך ידה או לתוך חיקה. היתה עומדת ברשות שהיא של שניהן וזרק לה קידושיה מדעתה ולא הגיעו לידה או לחיקה הרי זו מקודשת קידושי ספק, ואפילו אמרה לו הנח קידושי על מקום זה ואותו המקום של שניהם הרי אלו קידושי ספק עכ"ל. ובמושכל ראשון הדין הראשון בההלכה דהיא מקדושת ע"י זריקה לתוך חצירה או שדה שלה חל מדין קנין חצר. וא"כ לכאורה גם בהמשך ההלכה, דהיא ספק מקדושת היכא דאמרה הנח קידושי על מקום של שניהם, ג"כ י"ל דהצד לומר דהיא מקודשת הוי מדין קנין חצר. וזה כמו דפירש רש"י בסוגיא כנ"ל.

אבל מכמה טעמים נראה דהרמב"ם לא איירי כלל בקנין חצר בין בתחילת ההלכה בין בסופה. דהרי כבר העיר הכסף משנה (וביותר אריכות בבית יוסף אה"ע סימן ל) דבהלכות זכייה ומתנה הרמב"ם פסק דבעינן או חצר משתמרת או שהקונה עומד בצדו כדי לקנות בו, וכאן לגבי קידושין הרמב"ם השמיט את זה לגמרי.428 ועוד יש להעיר דהרמב"ם לא הזכיר קנין חצר בכלל, בין בתחילת ההלכה ובין בסוף ההלכה כשהוא פסק את הדין דרב ביבי.

ונראה לדייק מלשון דסוף ההלכה, וז"ל הנח קידושי על מקום זה עכ"ל, דהרמב"ם נקט דהקידושין חלין בזה דהמקדש נתן את כסף הקידושין במקום דהיא קבעה. דהיינו, דכשהאשה קובעת מקום להנחת כסף הקידושין והמקדש מניח את הכסף במקום ההוא, אזי נחשב ע"פ דין כאילו היא תופסת את כסף הקידושין אע"פ דהיא לא עשתה שום מעשה קנין.429 ובנוגע להדין החדש הזה יש חילוק בין המקומות. דהיא תמיד יכולה לקבוע רשות שלה כמקום הנחת הקידושין ובזה היא מתקדשת, אע"פ דהיא לא קונה בקנין חצר.430 אבל היא לא יכולה לקבוע מקום ברשות הבעל כי עצם זה דכסף או שטר הקידושין עדיין נמצא ברשותו מפקיע את תפיסתה ע"פ דין. ובמקום של שניהם יש ספק אם קביעת מקום על ידה מועיל או אינו מועיל.431

וע"פ הביאור הזה בשיטת הרמב"ם יש לתרץ קושיא בדברי הרמב"ם בפרק ד' מהלכות אישות. דלכאורה הרמב"ם הביא את הספק דרב ביבי פעמיים. דבפ"ד מהל' אישות (הלכה כ"א) הרמב"ם הביא את הספק דרב ביבי, שכתב וז"ל אמרה לו הנח קידושי על מקום זה ואותו המקום של שניהם הרי אלו קידושי ספק עכ"ל. אולם גם בתחילת הפרק (פרק ד מהלכות אישות הל"ד) הרמב"ם הביא את ההיכי תמצי דסלע של שניהם ופסק דהיא מקודשת בספק, וז"ל אמרה לו הניחהו על הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת, היה הסלע של שניהם הרי זו מקודשת בספק. אמר לה התקדשי לי בככר זה אמרה לו תנהו לעני אפילו היה עני הסמוך עליה אינה מקודשת, תנהו לכלב אינה מקודשת ואם היה הכלב שלה מקודשת, ואם היה רץ אחריה לנשכה ואמרה לו תנהו לכלב זה הרי זו ספק מקודשת עכ"ל. וצ"ע למה פסק את ההלכה פעמיים.

תוכן העניינים

רשימות שיעורים על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה