רשימות שיעורים על סנהדרין· הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק [הגרי"ד מבוסטון]
דף סז.
גמ'. המסית זה הדיוט, טעמא דהדיוט, הא נביא בחנק. והמסית את ההדיוט. טעמא דיחיד, הא רבים בחנק. מתניתין מני רבי שמעון היא דתניא נביא שהדיח בסקילה, רבי שמעון אומר בחנק.
א
ביאור מחלוקת ר"ש ורבנן
והנה יש להסתפק אליבא דר' שמעון האם ס"ל שנביא שהדיח (כלומר נביא שהסית לעבוד ע"ז - עיין ברש"י ד"ה הא נביא שכתב וז"ל אם מסית זה נביא שהיה מתנבא בשם הקב"ה לעבוד עבודת כוכבים עכ"ל.) נידון בחנק מדין מסית (דאע"פ שמסית בעלמא חייב סקילה נביא המסית חייב חנק), או"ד שחייב חנק מדין נביא שקר420. ונפ"מ לענין התראה ולענין דיני והצילו העדה האם חלין בנביא שמדיח או לא, דאם חיובו מדין מסית אזי א"צ התראה וליכא דיני הצלה, משא"כ אם חיובו מדין נביא שקר אזי צריך התראה, וחלין בו דיני והצילו העדה421. וכן נפ"מ אי נידון בב"ד של כ"ג כדין מסית או בב"ד של ע"א כדין נביא שקר422.
ועיין בגמ' לקמן (פט:) "תנו רבנן נביא שהדיח בסקילה, רבי שמעון אומר בחנק, מדיחי עיר הנדחת בסקילה רבי שמעון אומר בחנק, נביא שהדיח בסקילה מאי טעמא דרבנן אתיא הדחה הדחה ממסית, מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. ורבי שמעון מיתה כתיבא ביה, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק, מדיחי עיר הנדחת בסקילה, מאי טעמא דרבנן גמירי הדחה הדחה או ממסית, או מנביא שהדיח. ורבי שמעון גמר הדחה הדחה מנביא, וליגמר ממסית, דנין מסית רבים ממסית רבים, ואין דנין מסית רבים ממסית יחיד". ונראה דלרבנן חיוב נביא שהדיח הוא מדין מסית, דנביא שהדיח (כלומר שהסית) לעבוד עבודה זרה הוי בכלל נביא שקר שמיתתו בחנק, אך הוא ג"כ הוי מסית דמיתתו בסקילה, ונידון בסקילה החמורה מדין מסית, דמי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה. אמנם יש להסתפק אליבא דר"ש דס"ל דנביא שהדיח חייב חנק, דיתכן לומר דס"ל דחיוב נביא המדיח חל מדין נביא שקר, וס"ל דנביא שהדיח לא הוי בכלל מסית, דרק הדיוט שמסית לעבוד ע"ז הוי מסית, ואילו נביא המדיח שמתנבא בשם הקב"ה לעבוד ע"ז חייב חנק מדין נביא שקר, ומדיח עיה"נ חייב חנק משום דיליפינן מגז"ש "הדחה הדחה" שאף מדיחי עיר הנדחת חיובן בחנק, או דילמא י"ל דר"ש סובר דחיוב נביא המדיח חל מדין מסית, ור"ש סובר דנביא המסית מיתתו בחנק, שלא כדין הדיוט המסית דמיתתו בסקילה. וכמו שחקרנו לעיל.
ב
ביאור מחלוקת רב חסדא ורב המנונא
עיין בגמ' לקמן (דף פט: - צ.) "אמר רב חסדא מחלוקת בעוקר הגוף דעבודה זרה, וקיום מקצת וביטול מקצת דעבודה זרה, דרחמנא אמר מן הדרך אפילו מקצת הדרך. אבל עוקר הגוף דשאר מצות דברי הכל בחנק. וקיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות דברי הכל פטור. מתיב רב המנונא ללכת זו מצות עשה, בה זו מצות לא תעשה. ואי סלקא דעתך בעבודה זרה, עשה בעבודה זרה היכי משכחת לה תרגמה רב חסדא ונתצתם. רב המנונא אמר מחלוקת בעוקר הגוף, בין בעבודה זרה בין בשאר מצות, וקיום מקצת וביטול מקצת דעבודה זרה. דרחמנא אמר מן הדרך אפילו מקצת הדרך. אבל קיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות דברי הכל פטור".
ועיין בחידושי הר"ן (דף צ. ד"ה אבל עוקר הגוף דשאר מצות דברי הכל בחנק) וז"ל פרש"י ז"ל דעוקר זה מתחייב מיתה מן הפרשה האחרת מנביא שקר שמתנבא מה שלא שמע שהוא בחנק לכו"ע כשנודע לנו בו שהוא מתנבא מה שלא שמע. ובקיים מקצת וביטול מקצת בשאר מצות אמרינן דפטור אע"פ שנודע שהתנבא מה שלא שמע משום דאשר יזיד לדבר דבר כתיב דמשמע דבר שלם ולא מקצת, ואע"פ שהוא חייב בשאר דברים כשהתנבא מה שלא שמע אומר הרב ז"ל שאין אותה הפרשה של נביא שקר אלא בדברים אחרים כגון חנניה בן עזור שאין הפרשה מדברת בדברי המצוות. וזה תמה גדול היאך אפשר שמתנבא מה שלא שמע שיהא חייב בשאר דברים ולא יהא חייב בדברי המצות בין בכולן בין במקצתן שמ"מ הרי הוא מתנבא מה שלא שמע. ועוד שבמקצת ספרים כתיב אבל קיים מקצת וביטול מקצת דשאר מצות דברי הכל פטור עד דמתידע לן, ומשמע דלכי מתידע לן שהתנבא לשקר חייב, וא"כ הרי נתבאר דעוקר גוף דשאר מצות הוא חייב מיד, וכי תימה למה הוא מתחייב מיד מפרשת של נביא שקר שהרי לא מתחייב מיתה אלא כשידענו בודאי שהוא מתנבא מה שלא שמע. ליתא דדבר ברור הוא שאין הקב"ה עוקר מצוה מן המצות לעולם, וכיון שזה עוקרה בידוע לנו שלא שמע מה שאמר והתנבא וכולנו עדים בדבר. אלא שאינו בכלל נביא המדיח היינו בענין ע"א בין בכולה בין במקצתה, ואפילו על ל"ת ועשה שבה כגון ונתצתם את מזבחותם, אבל כשהוא מקיים מקצת ומבטל מקצת בשאר מצות אף משום נביא שקר לא מחייב עד שנדע שהתנבא מה שלא שמע, דאפשר שהוא נביא אמת והשי"ת צוה לו לבטל מקצת כלומר לשעה כמו אליהו בהר הכרמל, זהו לדעת רב חסדא. ולדעת רב המנונא מכיון שכתב בפרשה נביא המדיח ללכת בה דרשינן ללכת זו מצות עשה בה זו מצות לא תעשה, הרי נתרבו שאר המצוות דדוחק הוא לאוקמי לקרא בעשה של ע"א, דהיינו ונתצתם, אלא שלא נתרבו שאר מצות לעוקר מקצת ולקיים מקצת דכי כתיב מן הדרך דמשמע מקצתם היינו דוקא בע"א, ונמצא שהמתנבא לעבוד ע"א בין בכל בין במקצת והעוקר הגוף דשאר מצות זהו נביא המדיח שהוא בסקילה כדברי חכמים, והמתנבא לבטל מקצת דשאר מצות פטור עד שידעו בו שהוא מתנבא מה שלא שמע בודאי וכו', ואפילו אליבא דרב חסדא דס"ל דנביא המדיח לא מחייב אלא בע"א בלבד מ"מ אכתי לא שוו אהדדי מסית לנביא המדיח, שהמסית אין חייב אלא עיקר ע"א והנביא המדיח חייב אפילו על עשה ול"ת שבה ואפילו אונתצתם את מזבחותם עכ"ל.
ונראה דלר' חסדא חל דין מסוים בנביא המדיח שחייב אף בעוקר עשה דעבודה זרה ד"ונתצתם את מזבחותם", משא"כ בהדיוט חל חיוב מסית רק במסית לעבור על עיקר איסור עבודה זרה. ולכאורה צ"ע בשיטת רב חסדא דחל חיוב נביא המדיח בעשה דע"ז, וס"ל דאליבא דרבנן נביא המדיח שעקר את העשה ד"ונתצתם את מזבחותם", דהיינו שעקר רק את מצות העשה לאבד ע"ז חייב סקילה, וצ"ע דהרי דין מסית דעלמא חל רק במסית לעבוד עבודה זרה ממש, ואילו אם הסית אדם ואמר לו שעבודה זרה אסורה אך מסיתו שאינו חייב לאבד עבודה זרה ועוקר את העשה ד"ונתצתם את מזבחותם" אינו חייב מיתה מדין מסית, דהו"ל כמו שהסיתו לעבור על אחת מכל שאר המצות שבתורה דאינו חייב משום מסית. ומוכח דרב חסדא ס"ל שחל דין מסוים בנביא מדיח שחייב מדין מסית אף כשהוא מסית לעקור את מצות עשה דאיבוד ע"ז. ואילו לפי רב המנונא חל חיוב נביא המדיח אף בעוקר שאר מצות שבתורה. ומוכח לכאורה דבין אליבא דרב חסדא ובין אליבא דרב המנונא דנביא המדיח ומסית דעלמא הויין ב' דינים וחלות שם איסורים בפנ"ע, דחיוב הדחה חל בנביא המדיח לר' חסדא על עשה דע"ז, ולר' המנונא חל חיוב הדחה בנביא המדיח לעבור על אחת מכל המצות, ואילו דין מסית אינו חל אלא רק כשמסית לעבור על איסור ע"ז ממש. ודין נביא המדיח נלמד מהפרשה דנביא שקר דכתיב (דברים יג:ו) "והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה' אלוקיכם וגו' להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלוקיך ללכת בה", דלר' חסדא חל דין נביא מדיח כשנביא מסית לעבור על עשה דע"ז, דכתיב "להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלוקיך ללכת בה", ואילו ר' המנונא ס"ל דחל חיוב נביא המדיח כשמסית לעקור כל מצוה שבתורה, וחל חיוב נביא המדיח בכל מצות התורה (וחייב סקילה אליבא דרבנן).
ויש להעיר דלכאורה הרמב"ם השמיט את הדין של ר' חסדא ורב המנונא ולא פסק כוותייהו, דפסק הרמב"ם (פ"ה מהל' עבודה זרה ה"א) וז"ל המסית אחד מישראל בין איש בין אשה הרי זה נסקל אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא וכו' מיתתו בסקילה עכ"ל. ומשמע שנביא אינו חייב משום מסית אלא א"כ הסית לעבוד עבודה זרה ממש, ודלא כר' חסדא דס"ל דנביא המדיח חייב אף כשמסית לעבור על עשה דאיבוד ע"ז, ודלא כרב המנונא דס"ל דנביא חייב כשמסית לעבור על כל עבירות שבתורה, וצ"ע.
ונראה לבאר בהקדם דברי הרמב"ם (פ"ה מהלכות עבודה זרה ה"ב) שכתב וז"ל המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית, היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים, ואחד האומר אמרה לי עבודת כוכבים עבדוה, או שאמר אמר לי הקדוש ברוך הוא עבדו עבודת כוכבים הרי זה נביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל עכ"ל. וצ"ב בכפל ההלכות שברמב"ם, דהרי הרמב"ם כבר פסק בהל' א' (שם) דנביא שמסית חייב סקילה מדין מסית, ומה חידש הרמב"ם (בהלכה ב') דנביא שהדיח מיתתו בסקילה. ועוד צ"ב במש"כ הרמב"ם "המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית", דמהו הנ"מ בזה. ועוד צ"ב דבהלכה (א') כתב הרמב"ם דמסית חייב סקילה, ואילו בהלכה ב' כתב "המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית" לא כתב דחייב סקילה משום מדיח, ורק בהמשך ההלכה בנוגע לנביא כתב דחייב סקילה, וצ"ע.
ונראה דיש חילוק בין דין מסית לדין מדיח, דמסית חייב כשהסית את היחיד לעבוד ע"ז, וחייב מדין מסית אף כשלא עבד המוסת עבודה זרה על פיו, וכדפסק הרמב"ם (פ"ה מהל' ע"ז ה"א) וז"ל המסית אחד מישראל בין איש בין אשה הרי זה נסקל אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד עכ"ל. משא"כ מדיח חייב רק כשמדיח את הרבים לעבוד ע"ז ועבדו הנידחים עבודה זרה וחל חיוב עיר הנדחת על הנידחין (עיין ברמב"ם פ"ד מהל' עבודה זרה ה"א – ה"ב). ונראה דה"ה בנביא אם הסית אחד מישראל ולא עבדו ע"ז על פיו הוא חייב רק משום מסית, ובזה מיירי הרמב"ם בפ"ה מהל' ע"ז (הל' א'). משא"כ בהלכה ב' הרמב"ם איירי היכא שהנביא הסית את רוב העיר דאזי יצא מכלל מסית והוי ליה חלות שם מדיח, אלא דבעלמא כדי לחייב הדיוט מדין מדיח בעינן שני מדיחים, ובעינן שיעבדו רוב אנשי העיר עבודה זרה מחמת ההדחה כדי שיחול על הנידחין דין עיר הנידחת, ואם לא עבדו אלא יחידים עבודה זרה ולא חל על העיר דין עיר הנידחת אין חיוב מדין מדיח. אמנם הרמב"ם סובר דאם נביא הדיח את רוב העיר אע"פ שלא נעשה העיר לעיה"נ דליכא שני מדיחים, מ"מ הנביא חייב סקילה מדין מיוחד דנביא המדיח. וזה כוונת הרמב"ם בהל' ב' שכתב וז"ל היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה, והנדחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים, ואחד האומר אמרה לי עבודת כוכבים עבדוה, או שאמר אמר לי הקדוש ברוך הוא עבדו עבודת כוכבים הרי זה נביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל עכ"ל, דר"ל דהיכא שנביא מדיח את רוב העיר אזי אע"פ שלא חל על הנידחים והעיר חלות דין עיר הנידחת, משום דבעינן שיהיו המדיחים שניים, ואין כאן אלא מדיח אחד, מ"מ מכיון דהמדיח הוא נביא הריהו חייב סקילה מדין מיוחד דנביא המדיח. משא"כ הדיוט שהדיח את רוב העיר ועבדו ע"ז מחמת הדחתו הרי הוא יצא מכלל מסית, אבל אינו חייב סקילה מדין מדיח אא"כ היו שניים שהדיחו, וחל על העיר דין עיר הנדחת. וזה מש"כ הרמב"ם (בהל' ב') "המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית", דר"ל דמכיון שהסית את רוב העיר הוא יצא מכלל מסית והו"ל מדיח, ואם הדיוט הוא אינו חייב סקילה מדין מדיח אא"כ יש ב' מדיחים וחל על העיר חלות דין עיה"נ (וכדפסק הרמב"ם פ"ד מהל' עבודה זרה ה"א – ה"ב). אולם אם היה המדיח נביא אזי אע"פ שהנידחין הן כיחידים, דלא חל עליהם דין עיה"נ משום דליכא שניים המדיחים מ"מ הוא חייב סקילה מדין נביא המדיח.423 והרמב"ם סובר דהמחלוקת בין ר"ש ורבנן מיירי בנביא המדיח את הרבים, ופסק כרבנן דחייב סקילה.
ולפי"ז יתכן לומר דהרמב"ם סובר שהמחלוקת בין רב חסדא ורב המנונא הוא בנוגע לדין נביא המדיח את הרבים, דהיינו שמדיח את העיר להיות עיר הנדחת, דרב חסדא ס"ל שאם הדיח את רוב העיר לבטל מ"ע דעבודה זרה חל חלות שם נביא המדיח עיה"נ, וחייב סקילה לרבנן וחנק אליבא דר"ש. ורב המנונא ס"ל דאף כשמסית רוב העיר לעבור על כל מצוה שבתורה חל על העיר דין עיה"נ, וחל דין נביא המדיח. ונראה דהרמב"ם פסק כרב המנונא דאף כשמסית אנשי העיר לעבור עבירה בעלמא חל שם עיר הנדחת על העיר. דשיטת הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מ"א) היא דחל חיוב עיר הנדחת אף בשאר עבירות ולא רק בעבודה זרה424. ונראה שהרמב"ם סובר שהמחלוקת בין רב חסדא ורב המנונא אינה בנוגע לחיוב נביא שקר אלא נוגע למה נחשב עיר הנדחת, ופסק כרב המנונא דאף כשמסית אנשי העיר לעבוד עבירה בעלמא חל שם עיר הנדחת על העיר. משא"כ נביא שהדיח יחיד מישראל לעבוד עבודה זרה הוי מסית כדפסק הרמב"ם (פ"ה מהל' עבודה זרה ה"א), ורק כשמסית לעבוד ע"ז ממש הוי מסית.
ג
שיטת הרמב"ם בדין נביא שקר ונביא המסית
עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' יסודי התורה ה"ד – ה"ה) וז"ל וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק, אף על פי שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא, אבל לפי שעה שומעין לו בכל. בד"א בשאר מצות אבל בעבודת כוכבים אין שומעין לו ואפילו לפי שעה ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה' צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד או בשעה זו בלבד הרי זה דבר סרה על ה' ועל זה צוה הכתוב ואמר ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי דבר סרה על ה' אלהיכם שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר וכל מה שעשה בלט וכשוף עשה ויחנק עכ"ל. ומבואר שפסק כר"ש דנביא המדיח לעבור על אחת מכל המצות שבתורה חייב חנק, ואף כשמדיח לעבוד עבודה זרה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' עבודה זרה ה"א) וז"ל המסית אחד מישראל בין איש בין אשה הרי זה נסקל אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד, בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא, בין שהיה המוסת יחיד איש או אשה או יחידים מיתתו בסקילה עכ"ל. וצ"ע דכאן פסק שנביא שמסית דינו בסקילה כרבנן425.
ונראה לומר דלכו"ע נביא המדיח לעבוד ע"ז חייב מדין נביא שקר, דחיוב נביא שקר חל אף כשמשקר בדברי הרשות, וכל המחלוקת בין ר"ש ורבנן הוא האם נביא המדיח חייב נמי מדין מסית או לא, דר"ש סובר שחייב רק מדין נביא שקר ואילו רבנן ס"ל שחייב נמי מדין מסית. ונפ"מ באופן שהנביא אמר שעבודה זרה מותרת ולא הסית לעבוד ע"ז שלא אמר "נלכה ונעבדה" דאע"פ שאינו מתחייב מדין מסית מ"מ הוא חייב מדין נביא שקר. וכן י"ל דנפ"מ לענין אי צריך להתרותו בלאו דנביא שקר או משום הלאו לא ישמע על פיך כמסית426. ועוד נראה דחיוב מסית חל רק באופן שמתנגדים כנגדו ואעפ"כ הוא ממשיך להסיתם לעבוד עבודה זרה וכדתנן במשנה (סז.) "והוא אומר לו היאך נניח את אלוקינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים וכו' אם אומר כך חובתנו כך יפה לנו העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו", (ועיין ברמב"ם פ"ה מהל' עבודה זרה ה"ג). ונראה לבאר שהרמב"ם פסק כרבנן דנביא המדיח חייב מדין מסית ומדין נביא שקר. וי"ל דבהל' עבודה זרה (פ"ה ה"א - ה"ב) מיירי הרמב"ם באופן כזה שהנביא היה מסית וכגון שאמרו לו היאך נניח את אלוקינו וכו' והנביא אמר "כך חובתנו כך יפה לנו", דאזי חייב מדין מסית, ולכן פסק שם הרמב"ם דמיתתו בסקילה. משא"כ בהל' יסודי התורה (פ"ט ה"ה) מיירי שאמר נביא שקר שציוהו השי"ת לעבוד ע"ז, אך לא ענו לו "היאך נניח ה' אלוקינו וכו'", דאזי הוא חייב חנק מדין נביא שקר, אע"פ שאינו מתחייב מדין מסית.427
והנה עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' עבודה זרה ה"ב) וז"ל המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית, היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים, ואחד האומר אמרה לי עבודת כוכבים עבדוה, או שאמר אמר לי הקדוש ברוך הוא עבדו עבודת כוכבים הרי זה נביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל עכ"ל. ויל"ע בדברי הרמב"ם שכתב "היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת וכו'", דהרי הרמב"ם כבר כתב בהל' א' שחל דין מסית בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא, וחיוב מסית הוא בסקילה, וא"כ צ"ע מה חידש הרמב"ם בהל' ב' שאם היה זה שהדיח רוב אנשי העיר נביא מיתתו בסקילה.
וי"ל דנביא המדיח חייב סקילה לרבנן, ויל"ע אי ס"ל לרבנן דחיוב הדחה היא בסקילה או"ד דס"ל דהחיוב של נביא המדיח הוא שחייב מדין מסית בעלמא, דלרבנן ילפינן מגז"ש "הדחה הדחה ממסית" (פט:) דנביא המדיח נחשב כמסית, ומשו"ה ס"ל דנביא המדיח חייב סקילה. והנה בהל' א' כתב הרמב"ם וז"ל המסית אחד מישראל בין איש בין אשה הרי זה נסקל אע"פ שלא עבד המוסת וכו' בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא עכ"ל. ומבואר דמסית חייב סקילה, וחל דין מסית בין בנביא ובין בהדיוט, ונראה דבהדיוט חל חיוב מסית כשהסית יחיד או הסית הרבה יחידים לעבוד ע"ז, ואילו אם הדיוט הדיח רבים דהיינו רוב העיר ונתקיימו התנאים לעשות את העיר לעיר הנדחת (עיין ברמב"ם פ"ד מהל' עבודה זרה ה"ב – ה"ה) אזי חל עליו דין מדיח, כדפסק הרמב"ם (פ"ד מהל' עבודה זרה ה"א) וז"ל מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין אע"פ שלא עבדו עבודה זרה אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה וכו' ואזהרה למדיח מנין ת"ל לא ישמע על פיך עכ"ל, ובפ"ד מהל' עבודה זרה (ה"ו) כתב וז"ל והיאך דין עיר הנדחת בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת וכו' ובין שהודחה כולה בין שהודחה רובה סוקלין את מדיחיה עכ"ל428. ונראה דה"ה לגבי נביא כדי שיהיה נחשב ל"נביא המדיח" בעינן שהנביא ידיח את הרבים, ודינו בנוגע לחיוב מדיח שוה לדין הדיוט, דחל עליו חלות שם מדיח רק אם הוא מדיח רבים לעבוד ע"ז והם עבדו עבודה זרה, וכמו"כ נביא חשיב מדיח רק כשמדיח את הרבים לעבוד ע"ז ועבדו עבודה זרה, ולכן אם נביא הדיח את רוב העיר אזי הו"ל מדיח, ומיתתו בסקילה מדין מדיח. ונראה דזוהי כוונת הרמב"ם במש"כ בהל' ב' וז"ל המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית, היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה עכ"ל.
ונראה שנביא המדיח יחיד מישראל לעבוד ע"ז חל בו דין מסית אף כשלא עבד הניסת ע"ז, ובזה מיירי הרמב"ם בפ"ה מהל' ע"ז ה"א, ומשו"ה נקט דחייב בתורת מסית. משא"כ בהל' ב' מיירי שהנביא הדיח את רוב העיר והם עבדו ע"ז, דמכיון שהדיח את הרבים ועבדו עבודה זרה הוא אינו בכלל מסית וחייב מדין מדיח, ופסק הרמב"ם דחייב סקילה כשיטת רבנן דנביא המדיח חייב סקילה. והנפ"מ בין אם חיובו משום מסית או משום מדיח הוא דבמסית החיוב הוא על ההסתה בלבד וחייב אפילו אם לא עבד הניסת עבודה זרה, משא"כ חיוב מדיח היינו רק כשגרם לרבים לעבור ולעבוד עבודה זרה, וכן מבואר מדברי הרמב"ם שכתב (פ"ד מהל' עבודה זרה ה"א) וז"ל מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין אף על פי שלא עבדו עבודת כוכבים אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה עכ"ל. ומבואר דחיוב מדיח היינו כשהדיחום ועבדו ע"ז, משא"כ חיוב מסית היינו כשלא עבד ע"ז429. ונראה דבהלכה א' מיירי הרמב"ם בנביא המדיח יחיד מישראל לעבוד ע"ז דאזי חל עליו דין מסית אף כשלא עבד וכמו שכתב (שם) וז"ל אע"פ שלא עבד המסית ולא המוסת עבודה זרה אלא מפני שהורוהו לעבוד וכו' בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא עכ"ל, משא"כ בהל' ב' מיירי שהנביא הדיח את רוב העיר והם עבדו ע"ז דאזי חייב מדין מדיח.430
ויוצא דיתכן שנביא האומר לעבוד ע"ז יכול להתחייב או מדין נביא שקר, או מדין מסית, או מדין מדיח. דנביא האומר שציוהו השי"ת שיאמר לישראל לעקור אחת מכל המצוות או שיעבדו ע"ז אפילו לשעה, אפילו אם דבריו לא עשו רושם ולא שיכנע את השומעים שישמעו לו לעבוד ע"ז הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק, (ובזה מיירי הרמב"ם בפ"ט מהל' יסוה"ת ה"ה). ואילו אם נביא הסית יחיד או הרבה יחידים לעבוד ע"ז הריהו חייב מדין מסית, (ובזה מיירי הרמב"ם פ"ה מהל' ע"ז ה"א). ואילו אם הוא הדיח את רוב העיר והם עבדו ע"ז אזי הוא חייב מדין מדיח (ובזה מיירי הרמב"ם פ"ה מהל' עבודה זרה ה"ב).431 432