אור ברסלב

רשימות שיעורים על סנהדרין· הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק [הגרי"ד מבוסטון]

דף סא:

דף סא.

גמ'. איתמר העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה אביי אמר חייב רבא אמר פטור, אביי אמר חייב, דהא פלחה, רבא אמר פטור, אי קבליה עליה באלוה אין, אי לא לא.

עיין ברש"י ד"ה מאהבה ומיראה וז"ל מאהבת אדם ומיראת אדם, ולא חשבה בלבו באלהות עכ"ל. ומבואר דאביי ורבא נחלקו אם התורה אסרה מעשה עבודה זרה אף בלי שקיבלו עליו לאלוה או דחיוב ע"ז תלוי בקבלה לאלוה. והנה עיין ברמב"ן עה"ת (שמות כ:ג) שפירש דהפסוק "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", "היא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלוהו עליו באלוה ולא יאמר לו אלי אתה". ומבואר דיש איסור לאו שלא לקבל עליו אלוה אחר. ועיין לעיל בשיעורים (דף ס: ד"ה תנא עד שיברך שם בשם) שהבאנו את המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן בספה"מ (מצות ל"ת ה') האם החיוב בע"ז הוא מחמת מעשה העבודה לע"ז או משום קבלת אלוהות. וצ"ע דבפשטות זוהי מחלוקת בין אביי ורבא בסוגיין.

ונראה דאביי סובר שהתורה חייבה מיתה על עבודה זרה בב' אופנים: א) בקבלה לאלוה בלבד בלי מעשה עבודה, ב) משום מעשה עבודה בלי קבלה לאלוה, והעובד מיראה ומאהבה חייב מחמת מעשה העבודה. משא"כ לרבא החיוב בעבודה זרה הוא רק משום קבלה לאלוה, אלא דס"ל דיש ב' דרכים של קבלה לאלוה: א) קבלה מפורשת, ב) קבלה הניכרת מתוך מעשיו - דמעשה עבודה לעבודה זרה מהוה גילוי דקיבלו עליו לאלוה. משא"כ בעובד מאהבה ומיראה דליכא במעשה העבודה קבלת אלוהות, ולכן סובר רבא דפטור.389

תוס' ד"ה רבא אמר פטור. וז"ל אף על גב דבפ' בן סורר ומורה (לקמן דף עד.) אמר בעבודת כוכבים יהרג ואל יעבור, י"ל נהי דחייב למסור עצמו לכתחלה מ"מ היכא דלא מסר את עצמו לא מיחייב מיתה, ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל (ע"ז דף נד. ושם) אפי' עבודת כוכבים בצינעא נאמר וחי בהן ולא שימות בהן דא"כ הני דמייתי לימא דאתיא כמ"ד בפרק בן סורר ומורה (לקמן דף עד.) יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא. וי"מ הא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם עבודת כוכבים והכא איירי בעבודת כוכבים שהכל עובדים מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי, ומתני' דאחד העובד משמע ליה דאיירי כה"ג דאי בסתם עבודת כוכבים לא איצטריך דשמעינן ממתני' דהפוער עצמו לפעור אף על גב דמכוין לבזויי חייב, מיהו ההיא דכהן משיח הוה מצי לאוקומי בסתם עבודת כוכבים אלא דמשני שפיר. וא"ת לרבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן, וי"ל כדאמר במדרש שהיו צלמים על לבו אי נמי משום קידוש השם כדאמרינן בירושלמי דשביעית (פ"ד) כגון פפוס ולוליינוס אחים שנתן להם מים בזכוכית צבועה ולא קיבלו עכ"ל.

והנה התוס' הקשו היאך יכול רבא לומר שהעובד ע"ז מאהבה או מיראה פטור והרי קיי"ל דע"ז הוי יהרג ואל יעבור, ופשיטא דכשעכו"ם מאנס ישראל לעבוד ע"ז או יהרגנו הריהו עובד מיראה ואמאי קיי"ל דיהרג ואל יעבור. ותירצו התוס' "דנהי דחייב למסור עצמו לכתחילה מ"מ היכא דלא מסר עצמו לא מחייב מיתה". ונראה דתוס' סברי כשיטת הרמב"ן (בספה"מ ל"ת ה) דאיסור ע"ז המחייב מיתה תלוי בקבלה לאלוה, ובעובד מאהבה או מיראה ליכא חיוב מיתה דע"ז מכיון שלא קיבלו עליו לאלוה. אמנם אעפ"כ חל דין יהרג ואל יעבור אף בעובד מאהבה ומיראה משום דחל דין יהרג וא"י אף באבזרייהו דע"ז, והעובד ע"ז מיראה בלי קבלת אלוה עובר באיסור לאו, אע"פ דליכא חיוב מיתה דעבודה זרה והוי בכלל אבזרייהו דע"ז, ומשו"ה הדין הוא דיהרג ואל יעבור.

ועוד כתבו התוס' "ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל (ע"ז דף נד. ושם) אפי' עבודת כוכבים בצינעא נאמר וחי בהן ולא שימות בהן, דא"כ הני ברייתות דמייתי לימא דאתיא כמ"ד בפרק בן סורר ומורה (לקמן דף עד.) יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא". ונראה לבאר דבריהם דס"ד דרבא פוטר את העובד ע"ז מאהבה או מיראה משום דס"ל (במס' ע"ז דף נד.) דבעובד ע"ז בצינעא חל דין "וחי בהם" ומעיקר הדין פקו"נ דוחה את האיסור דעבודה זרה, והא דחל דין יהרג וא"י בעובד ע"ז בפרהסיא הוא משום מצות קידוש ה'. ולפי"ז י"ל דבזה נחלקו אביי ורבא בסוגיין, דאביי ס"ל דהעובד ע"ז מיראה חייב מיתה משום דסובר דאף בצינעא חל דין יהרג וא"י בעבודה זרה דפקו"נ אינו דוחה את האיסור דע"ז, ולכן אף בעובד ע"ז מיראה חייב מיתה. משא"כ רבא סובר דמעיקר הדין מצות וחי בהם ופקו"נ דוחה את האיסור דע"ז, והא דחל דין יהרג וא"י הוא רק בפרהסיא משום מצות קידוש ה', ובאופן שעובד ע"ז בפרהסיא מיראה ביטל מצות עשה ד"ונקדשתי בתוך בני ישראל", אך אינו נהרג על ביטול עשה דקידוש ה', ומשו"ה ס"ל לרבא שהעובד ע"ז מיראה פטור. ושוב דחו התוס' דאין לומר הכי, דא"כ רבא היה יכול לדחות את כל הברייתות שהביא אביי כראייה לשיטתו דס"ל כמ"ד שסובר שחל דין יהרג ואל יעבור בעבודה זרה אף בצינעא, ד"וחי בהם" אינו דוחה את האיסור דע"ז. ועל כרחך דבין אביי ורבא תרווייהו ס"ל דפקו"נ אינו דוחה איסור ע"ז, ואעפ"כ נחלקו בדין העובד מאהבה ומיראה, וסברת רבא דפטור ממיתה אינו משום שסובר דבע"ז חל רק מצות עשה דקידוש ה' וליכא חיוב מיתה על ביטול מצות עשה. ויסוד המחלוקת בין אביי ורבא הוא האם המחייב היא מעשה העבודה או קבלת אלהות.

והנה יש לעיין בדין יהרג ואל יעבור בעבודה זרה, האם חל דין וחי בהם דפקו"נ דוחה את האיסור דעבודה זרה אלא דחל חיוב בפנ"ע של קידוש ה' ומשו"ה חל דין דיהרג ואל יעבור, או"ד דמעיקר הדין ליכא מצות וחי בהם כשעובד ע"ז ופקו"נ אינו דוחה את איסור ע"ז ומשו"ה חל דין דיהרג ואל יעבור. ולכאורה זה תלוי במחלוקת הראשונים, דשיטת הבעה"מ (דף יח. מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר) היא שמותר לעבוד ע"ז בהנאת עצמן, וי"ל דס"ל דמעיקר הדין חל היתר דפקו"נ לדחות את האיסור דעבודה זרה, והא דיש חיוב יהרג ואל יעבור הוא משום מצות קידוש ה', והבעה"מ סובר דבאופן שהעכו"ם מאנס את ישראל לעבוד ע"ז להנאת עצמן ליכא חילול ה' ולכן ליכא חיוב מסי"נ מצד מצות קידוש ה'. אולם הרמב"ן (במלחמות ה' שם) חולק על הבעה"מ וסובר דליכא היתר דהנאת עצמן באיסור ע"ז, וי"ל דסובר דבע"ז ליכא דין וחי בהם ואין פקו"נ דוחה איסור ע"ז, והחיוב דיהרג וא"י אינו מפאת מצות קידוש ה' אלא משום שאין האיסור דע"ז נדחה מפני פקו"נ.390

והנה קיי"ל (פסחים כה:) שאסור להתרפאות בעצי אשירה, (וכן פסק הרמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ו – ה"ז), ולכאורה אי נימא דהחיוב יהרג וא"י בע"ז הוא משום מצות קידוש ה' אבל מעיקר הדין איסור ע"ז נדחה מפני פקו"נ דחל מצות וחי בהם אף כשעובד ע"ז, א"כ יש לתמוה אמאי אסור לחולה להתרפאות בעצי אשירה, והרי לכאורה אין כאן חילול ה' אם יתרפה בעצי אשירה דהרי לא הכריחוהו עכו"ם לעבור על איסור ע"ז. ועל כרחך צ"ל דמוכח מכאן דיסוד הדין הוא שאין איסור ע"ז נדחה משום פקו"נ דליכא מצות וחי בהם באופן שעובד ע"ז, ולכן אסור להתרפאות בעצי אשירה391.

ועיין בתוס' שכתבו וז"ל וי"מ הא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם עבודת כוכבים והכא איירי בעבודת כוכבים שהכל עובדים מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי, ומתני' דאחד העובד משמע ליה דאיירי כה"ג דאי בסתם עבודת כוכבים לא איצטריך דשמעינן ממתני' דהפוער עצמו לפעור אף על גב דמכוין לבזויי חייב וכו' עכ"ל. ונראה דהיש מפרשים מחלקין בין סתם עבודת כוכבים, דהיינו, עבודה זרה הנעבדת בעלמא שיש לה עובדים המקבלים אותה כאלוה, דאזי חייב מחמת עצם מעשה העבודה ולא בעינן קבלת אלוה כדי להתחייב, ומשו"ה בסתם ע"ז קיי"ל דיהרג ואל יעבור, ואע"פ שרק עובד מיראה שלא ימיתנו האנס. משא"כ בע"ז שהכל עובדין אותה רק מחמת אהבה או יראה כגון המן, דהיינו שאין הדבר הנעבד בעצמותו עבודה זרה שמאמינים בו כאלוה, בדומה להמן שלא האמינו אנשים שהמן הוא אלוה, אלא שציוה המן שכולם ישתחוו לו ועשה עצמו אלוה, ועבדוהו בהשתחואה מפני היראה, דאזי אינו חייב מחמת עצם מעשה העבודה דהשתחואה אלא חייב רק אם קיבלו עליו לאלוה, דהרי עצם ההשתחואה להמן אינו מראה שקיבלו אותו כאלוה דאפשר דרק השתחוו לו מחמת היראה, ורבא סובר דבעבודה זרה שהכל עובדים אותה רק מאהבה או מיראה בדומה להמן אינו חייב אא"כ קיבלו עליו כאלוה. ואילו כשעבד ע"ז שהכל עובדין אותה רק מאהבה או מיראה ולא קיבלו עליו לאלוה סובר רבא דפטור. ואילו אביי סובר דאף בכה"ג חייב. ומבואר מדברי הי"מ דרבא מודה דבעבודה זרה הנעבדת בעלמא שנתפסת בקבלה לאלוה חייב מיתה אף כשעובד מיראה ומאהבה וחל דין דיהרג וא"י, משא"כ בע"ז שאינה נעבדת וכולם עובדים אותה רק מאהבה או מיראה דאז חולק רבא על אביי וסובר דהעובד מאהבה ומיראה פטור. ונראה לבאר דבסתם ע"ז הנעבדת איכא חפצא דעבודה זרה, ולרבא מעשה עבודה לחפצא דעבודה זרה מחייב מיתה, ואילו חפצא שעובדים אותה תמיד רק מאהבה או מיראה לא הוי חפצא דע"ז אליבא דרבא ופטור. משא"כ אביי מחייב אף בכה"ג דס"ל דמעשה העבודה מחשיב ליה לחפצא של עבודה זרה, וחייב אע"פ שלא קיבלו עליו לאלוה.392

והנה לכאורה שיטת הי"מ ס"ל כשיטת הרמב"ם (בספה"מ ל"ת ה') שיסוד החיוב מיתה בעבודה זרה הוא מחמת מעשה העבודה, והי"מ חילקו בין ע"ז הנעבדת לבין ע"ז שאינה נעבדת אלא שכולם עובדין אותה מאהבה ומיראה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' עבודת כוכבים ה"ו) וז"ל העובד עבודת כוכבים מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור וכו' עכ"ל. ובפשטות מיירי בסתם ע"ז ולא בע"ז שכולן עובדים אותה מאהבה או מיראה, ופסק הרמב"ם שאם עבדה מאהבה או מיראה פטור (כשיטת רבא), והרמב"ם לא חילק כתוס' בין ע"ז סתם לבין ע"ז שהכל עובדין אותה מחמת יראה. וצ"ע דהרי הרמב"ם עצמו סובר דיסוד החיוב בע"ז הוא מחמת עצם מעשה העבודה ואין החיוב תלוי בקבלת אלהות, וא"כ למה פסק שהעובד ע"ז סתם מאהבה או מיראה פטור. ועוד צ"ע דבגמ' איתא דהזורק אבן למרקוליס והפוער לפעור כדי לבזותה חייב שדרך עבודתה בכך (וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' עכו"ם ה"ה), ומשמע דהחיוב תלוי במעשה העבודה ולא בקבלת אלהות, וא"כ למה פסק שהעובד ע"ז סתם מיראה פטור. וי"ל דהרמב"ם סובר דבזורק אבן למרקוליס או בפוער עצמו לפעור כדי לבזותו ליכא אומדנא דמוכח שעושה מעשה זה כדי לבזות את הע"ז ולא לשם עבודה, דהרי זוהי דרך עבודתה, ובכן נראה מעשה זה כעבודת ע"ז כדרכה, ומשו"ה פסק הרמב"ם שחייב מחמת עצם מעשה העבודה ואפילו לא קיבלוה לאלוה. משא"כ באופן שעובד עבודה זרה רק מאהבה או מיראה אזי יש אומדנא דמוכח דלא קיבלו עליו לאלוה דאינו עובד אלא מחמת אהבה או מיראה, ומשו"ה פסק דפטור. דלהרמב"ם יסוד החיוב הוא מחמת מעשה העבודה, אלא דבאופן שיש אומדנא דמוכח למה הוא עובד דהיינו שניכר שעובד רק מיראה לא חל כאן מעשה עבודה דעבודה זרה, ומשו"ה פטור. משא"כ היכא דליכא אומדנא דמוכח שאינו עובד ע"ז וכגון בזורק אבן למרקוליס ובפוער עצמו לפעור חל מעשה עבודה לע"ז, ולפיכך חייב מיתה.393 394

והנה עיין בתוס' לקמן (דף סד. ד"ה אף על גב דקמיכוין לבזויה) שכתבו וז"ל ולעובדה בבזוי דאי לא קמכוין אלא לבזות הא אפילו עובד מאהבה ומיראה פטור לרבא ואפילו לאביי דמחייב התם הכא מודה דפטור עכ"ל. ועיין בגליון הש"ס (שם) שציין הגרע"א זצ"ל וז"ל עיין לעיל דף סא: בתוס' ד"ה רבא עכ"ל. ובגליון הש"ס על תוס' (דף סא: ד"ה רבא) ציין הגרע"א זצ"ל וז"ל ועיין לקמן סד ע"א תוס' ד"ה אף על גב עכ"ל. ולכאורה כוונתו להקשות דיש סתירה בדברי התוס', דלעיל (בדף סא: ד"ה רבא) נקטו דהפוער עצמו לפעור אע"ג שמתכוון רק לבזותו חייב משום שהמחייב הוי עצם מעשה העבודה לע"ז בלי קבלת אלוה, ואילו לקמן (בדף סד. ד"ה אע"ג) ס"ל דאינו חייב מיתה אא"כ נתכוון לקבלו כאלוה ולעובדו בביזוי, ואפילו לאביי דמחייב העובד ע"ז מיראה מודה דהפוער לפעור ומכוון רק לבזותו פטור, וצ"ע דמשמע דס"ל דהחיוב תלוי בקבלת אלהות, ואילו לעיל תוס' נקטו דהחיוב חל מחמת מעשה העבודה. וי"ל דתוס' שם מיירי באופן שהעובד אינו יודע שדרך עבודת ע"ז זו היא ע"י ביזוי, דאזי אם הוא פוער בכוונה כדי לבזותו ולא קיבלו עליו לאלוה הריהו פטור אף אליבא דאביי, משא"כ בסוגיין מיירי שיודע שדרך עבודת ע"ז זו היא ע"י ביזוי ואזי אם נתכוון לבזותה חייב אע"פ שלא קיבלו עליו לאלוה. ולפי"ז מבואר דלתוס' יסוד החיוב אינו משום קבלת אלהות אלא מחמת מעשה העבודה, אולם לא חל חלות שם מעשה עבודה דעבודה זרה אא"כ הוא יודע שזוהי דרך העבודה של עבודה זרה זו. ואם הוא יודע שדרך עבודה של פעור היינו שיפעור עצמו לפניה אזי אם פער בפניה אפילו אם פער כדי לבזותה בלי קבלת אלוהות הריהו חייב, מחמת שעשה מעשה עבודה דע"ז.

ועיין במהרש"א (שם ד"ה תוס' ד"ה אע"ג) שהרגיש בסתירה שבין דברי התוס', ופירש דמש"כ התוס' דמיירי שנתכוון לעובדה בביזוי ומשו"ה חייב, היינו לענין חיוב מיתה, דאינו חייב מיתה אלא אם כן דנתכוון גם לעובדה, אבל לענין חיוב חטאת חייב אף בלא נתכוון אלא לביזוי כיון דעבודתה בכך. וכתב שכן מדוייק מדברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות עכו"ם ה"ה) שכתב וז"ל הפוער לפעור כדי לבזותו כו' הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו עכ"ל, והשתא מתני' דקתני פוער לפעור ה"ז עבודתו וזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ומפרש לה אף על גב דמכוין לבזויה ולמרגמיה אתי כפשטיה דלא נתכוון כלל לעובדה אלא לבזותו וחייב חטאת הואיל ועבודתה בכך, ומיהו התוספות לא ניחא להו לפרש דמתניתין איירי לענין חטאת דכולה מתניתין אאלו הן הנסקלין דרישא קאי, עכת"ד המהרש"א395. ולכאורה דבריו צ"ע דאם כשעובד כדי לבזותה הרי זה נחשב למעשה עבודה זרה בנוגע לחיוב חטאת וחיוב כרת אמאי אין זה נחשב נמי למעשה עבודה זרה בנוגע לחיוב מיתה, דמ"ש חיוב מיתה מחיוב כרת, וצ"ע.396

ובביאור דברי התוס' י"ל דתוס' (בדף סד.) חולקים על היש מפרשים (בתוס' דף סא:) וס"ל שאם לא קיבל עליו אלהות אינו חייב, כשיטת הרמב"ן (בספה"מ ל"ת ה') ודלא כהרמב"ם דבעבודה זרה חייב מחמת עצם מעשה העבודה אפילו בלי קבלת אלהות. אי נמי י"ל דתוס' ס"ל כשיטת הי"מ והרמב"ם שאם עבדו חייב מיתה אפילו בלי קבלת אלוהות, אמנם היכא שלא ידע העובד שזו היא דרך העבודה של ע"ז זו הריהו פטור, דמכיון שאינו יודע שדרך עבודת ע"ז זו היא ע"י ביזוי אזי כשנתכוון לביזוי ליכא מעשה עבודה זרה כלל. אולם היכא שיודע שעבודה דרך בזיון היא דרך עבודתה של ע"ז זו, אזי אם עבדה בדרך בזיון וכגון שפוער עצמו לפעור אזי אע"פ שלא קיבלו עליו לאלוה הריהו חייב, וכמש"נ.

ועוד נראה לתרץ את קושיית התוס' (ד"ה רבא) שהקשו דהיאך קאמר רבא דהעובד מיראה פטור והרי קיי"ל בע"ז דיהרג ואל יעבור ואין לך עבודה מיראה גדולה מזו. ויש לתרץ עפ"י מש"כ הרמב"ם (ספה"מ מ"ע ט') וז"ל והמצוה התשיעית היא שצונו לקדש השם והוא אמרו (אמור כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית' ואמונת יחודו עכ"ל. ומבואר דיש חיוב למסור נפשו ליהרג אף באופן שלבו לשמים וליכא עבירת ע"ז כלל, אמנם חל חיוב מסי"נ ליהרג על קידוש ה' שלא יטעה העכו"ם לומר שכפרנו בה'. ולפי"ד הרמב"ם י"ל דאע"פ שמצד איסור ע"ז ליכא חיוב יהרג וא"י בעובד ע"ז מיראה דליכא איסור ע"ז כלל, מ"מ חל דין דיהרג וא"י משום מצות קידוש ה', שלא יטעה העכו"ם לחשוב שכפר בה' ועבד ע"ז. ונראה דדין זה חל רק באופן שעכו"ם מאנסו לעבוד ע"ז.397

גמ'. ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא כהן משיח בעבודה זרה, רבי אומר בשגגת מעשה, וחכמים אומרים בהעלם דבר. ושוין שבשעירה כיחיד, ושוין שאין מביא אשם תלוי האי שגגת מעשה דעבודה זרה היכי דמי אי קסבר בית הכנסת הוא והשתחוה לו הרי לבו לשמים, אלא דחזא אנדרטא והשתחוה לו, אי קבליה עליה באלוה מזיד הוא ואי לא קבליה עליה באלוה לא כלום הוא אלא לאו מאהבה ומיראה.

והנה מבואר בגמ' דאע"פ שאביי סובר שהעובד ע"ז מאהבה או מיראה חייב מיתה מ"מ סובר שהמשתחווה לבית ע"ז ומכוון לבו לשמים אינו חייב מיתה, ופרש"י (בד"ה הרי לבו לשמים) וז"ל ולא השתחוה זה לעבודה זרה לא מזיד ולא שוגג הוא, אלא לשמים, שהרי לשמים נתכוין, ואפילו היה יודע שזה הבית עבודה זרה הוא והוא משתחוה בתוכו לשמים אין כאן עונש וכו' עכ"ל. ויל"ע אליבא דאביי מ"ש המשתחווה לבית ע"ז ומכוון לבו לשמים דפטור, מהעובד מאהבה ומיראה שחייב מיתה, והרי בתרווייהו עשה מעשה ע"ז בלי שמקבלו עליו לאלוה. וי"ל דבמשתחווה לבית ע"ז ומכוון לבו לשמים מיירי באופן שהמשתחוה החליט בדעת עצמו להשתחוות ולכוון לבו לשמים ואזי ההשתחוואה נקבעת עפ"י דעתו ולא הוי מעשה ע"ז, וע"כ אף אביי מודה דפטור. משא"כ בעובד מאהבה ומיראה מיירי שבא עכו"ם ודרש מישראל לעבוד ע"ז והישראל עובד מאהבה או מיראת העכו"ם, עיין ברש"י (דף סא: ד"ה מאהבה ומיראה) וז"ל מאהבת אדם ומיראת אדם ולא חשבה בלבו לאלוה עכ"ל, דאזי ההשתחוואה מתפרשת עפ"י דעת העכו"ם, ונחשב כמעשה דעבודה זרה ומשו"ה חייב מיתה.

ועוד י"ל עפי"ד הרמב"ם בספה"מ (מ"ע ט') וז"ל ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם עכ"ל. וי"ל דלפי הרמב"ם באופן שעכו"ם מאנס את ישראל לעבוד ע"ז אם יטעה העכו"ם לחשוב שכפר ועבד ע"ז חל דין קידוש ה' שיהרג ולא יעבוד, אע"פ שבעצם מצד איסור עבודה זרה ליכא איסור דהרי לבו לשמים, מ"מ מכיון שהעכו"ם יבוא לטעות ולחשוב שהישראל עובד ע"ז חל מצות קידוש ה' שלא לעבוד ולא נטעהו לחשוב כי כפרנו בה'. ונראה דמצות קידוש ה' קובע דבכה"ג נחשב מעשה העבודה לע"ז. ונראה דמשום כך לא אזלינן בתר דעת העובד אלא בתר דעת העכו"ם המאנסו לעבוד ע"ז דנחשב כמעשה דעבודה זרה, ולכן חייב מיתה אליבא דאביי. משא"כ באופן שמשתחוה מדעת עצמו לבית ע"ז ומכוון לבו לשמים לא חשיב כמעשה עבודה זרה ופטור אליבא דאביי.398

רש"י ד"ה הרי לבו לשמים. וז"ל ולא השתחוה זה לעבודה זרה לא מזיד ולא שוגג הוא, אלא לשמים, שהרי לשמים נתכוין, ואפילו היה יודע שזה הבית עבודה זרה הוא והוא משתחוה בתוכו לשמים אין כאן עונש, שהרי אף משתחוה לבית הכנסת לא לבית הוא משתחוה אלא למי ששכן שמו עליה עכ"ל.

וצ"ע בדבריו דבגמ' לקמן (סד.) איתא שאף בנתכוון לביזוי חייב העובד, דעצם מעשה העבודה מחייב מיתה, וא"כ מהו ההיתר להשתחוות בבית ע"ז כשמכוון לבו לשמים. ומשמע מרש"י דמכיון דנתכוון בהשתחואה זו לשמים ליכא כאן מעשה איסור דע"ז, וצ"ע דא"כ נימא הכי אף כשעכו"ם מאנסו לעבוד ע"ז ואמאי קיי"ל דיהרג וא"י דהרי יכול להתכוון להקב"ה ולא יהיה איסור ע"ז כלל, וצ"ע. ואי נימא דרש"י סובר כשיטת הרמב"ן דהמחייב הוי קבלת אלוה, א"כ הו"ל לומר בפשיטות שהמשתחווה לבית הכנסת אינו חייב מיתה משום שלא קיבלו עליו לאלוה, ומשמע דס"ל לרש"י כשיטת הרמב"ם.399

תוכן העניינים

רשימות שיעורים על סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה