אור ברסלב

רשימות שיעורים על יבמות· הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק [הגרי"ד מבוסטון]

דף מה:

דף מד:

קונטרס בענין גירות

גמ'. וז"ל עבדיה דר' חייא בר אמי אטבלה לההיא עובדת כוכבים לשם אנתתא אמר רב יוסף יכילנא לאכשוריה בה ובברתה בה כדרב אסי דאמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה בברתה עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה וכו' מי לא טבל לקריו עכ"ל .

א
עיין ברש"י ד"ה בה כדרב אסי וז"ל דאמר בשמעתין ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא שלא טבלה אמו לשם גירות ואמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה אלמא טבילת נדה סלקא לה לשם גירות. ל"א לשם אנתתא לשם אישות וטבילת גירות היא אלא שאינה טבילה דאמר בכיצד (לעיל דף כד:) אחד איש שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש אינן גרים, יכילנא לאכשורי בה ע"י טבילות אחרות שטבלה אח"כ לנדותה כך שמעתי. וקשיא לי חדא דקבעינן הלכתא התם הלכה כולן גרים, ואפילו למשנה ראשונה נמי אי קמייתא לא סלקא לה בתרא נמי לא סלקא לה דלאו לשם שמים נתגיירה ולשון ראשון עיקר ונראה בעיני עכ"ל.

יש לעיין במה פליגי ב' הלשונות שברש"י. ועוד יש לעיין לפי הפשט של הל"א שברש"י דמיירי שטבלה לשם אישות אמאי קאמר רב אסי דיכול להכשירה ע"י טבילות אחרות שטבלה אח"כ לנדותה הרי לא טבלה לשם גירות ואי לא בעינן טבילה לשם גירות אזי חלה גירותה בטבילה הראשונה וכדהקשה רש"י.

ולכאורה היה נראה לפרש את שיטת הל"א ברש"י עפי"ד הרמב"ם (פי"ג מהל' איסורי ביאה הלי"ד - ט"ו) וז"ל אל יעלה בדעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה' נשאו נשים נכריות בגיותן, אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין אחריה וכו' אם לא נמצא להם עילה וכו' אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלין אותן וכו' לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק. ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות. והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם עכ"ל. ובהי"ז שם כתב וז"ל גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו עכ"ל. ומבואר בדברי הרמב"ם דיש ב' דיני גר: א) דין גר בעלמא דהיינו שחל על המתגייר חלות שם גר ב) דין גר צדק. ולכתחילה אין מגיירים גר שאינו גר צדק שידוע שאינו מתגייר לשם שמים אלא לשם דבר אחר, אמנם אם ב"ד גיירוהו הרי זה גר עד שיתבאר אחריתו. ומבואר דאפילו אם נתגייר לשם דבר חל עליו חלות שם גר בעלמא והוי גר. ברם דין גר צדק חל רק בגר שנתגייר לשם שמים דהוי גר גמור מיד כשנתגייר, וגר צדק מהוה חלות שם גירות בפ"ע, ולכתחילה אין מגיירין אלא גרי צדק. ואיכא נפ"מ לדינא בין גר בעלמא לגר צדק וזוהי כוונת הרמב"ם במה שכתב "חוששין להם ולא מקרבין אותן" ר"ל דלכתחילה אין נושאין גר שהוא גר בעלמא דנתגייר לשם דבר אחר. ועוד נראה דמצות אהבת הגר וכדומה חלין רק בנוגע לגר צדק ולא בגר בעלמא. וזוהי נמי כוונת הרמב"ם במה שכתב "ולא מקרבין אותן", כלומר שלא חל בנוגע לגר בעלמא המצוות המיוחדות דאהבת הגר ולהחיתו וכו'108).

ולפי"ז י"ל דהל"א שברש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דיש ב' דיני גר: א) חלות שם גר בעלמא כשנתגייר לשם דבר אחר, ב) חלות שם גר צדק כשנתגייר לשם שמים, ולכתחילה אין מגיירין גר שבא להתגייר מחמת עילה, מ"מ אם ב"ד גיירוהו חל עליו חלות שם גר בעלמא. ולפי"ז מיושבת קושיית רש"י על הל"א דמדוע אמרינן דהוו בר ארמייתא משום שאמו נתגיירה לשום אישות ולא הויא גר, והרי לעיל בסוגיא (בדף כד:) אמרינן שכולן גרים. די"ל דמסקנת הגמ' דכולן גרים היינו רק שחל עליהם חלות שם גר בעלמא, ומ"מ עדיין אסורים לבוא בקהל ואינם גרי צדק, וע"כ אמרו עליו שהוא בר ארמייתא שאמו היתה אסורה לבא בקהל. וע"ז קאמר רב אסי דיכול להכשירה ע"י טבילה לנדותה דר"ל דמאחר שאנו רואים דנזהרת בהל' נדה ובטבילתה נתבררת אחריתה הרי היא גיורת מעליתא וחל עליה לאחר זמן חלות שם גר צדק.

אמנם יל"ע במה נחלקו רש"י והל"א. ויתכן לומר דלרש"י ליכא ב' דיני גר וס"ל דלמסקנת הגמ' (לעיל כד:) דכולן גרים הן, מי שנתגייר לשם אישות הוי גר גמור, ומשו"ה דחה רש"י את פירוש הל"א. א"נ י"ל דאף רש"י ס"ל דיש ב' דיני גר - גר בעלמא, וגר צדק. אמנם רש"י חולק על הרמב"ם והל"א דסברי דחלות שם גר צדק יכול לחול לאחר זמן - דהיינו אחרי שנתברר צדקותו, ורש"י סובר דחלות שם גר צדק חל רק בשעת הגירות ואינו מועיל מה שאח"כ אנו רואים את צדקותו. ומשום כך דחה רש"י את פירוש הל"א, דמכיון דלל"א מיירי שהטבילה הראשונה היתה לשם אישות שוב לא תחול עליה חלות שם גר צדק (לשיטת רש"י) והיא אסורה לבא בקהל109).

והנה רש"י עצמו פירש דמיירי שלא טבלה בכלל לשם גירות, וקאמר רב אסי דאעפ"כ יכול להכשירה משום שטבלה לנדותה, דהיינו דמיירי דהטבילה הראשונה היתה לשם מצות נדה ולא לשם גירות ומ"מ הך טבילה מועלת לשוויה לגיורת. ומבואר דרש"י סובר דלא בעינן שתטבול לשם גירות והטבילה לשם מצוה מועילה לטבילת גירות. ויתכן דהרמב"ם והל"א חולקים על רש"י בזה, דס"ל דהטבילה אינה חלה לשוויה גר אא"כ טובלת לשם גירות. דהרמב"ם והל"א סוברים דמכיון שהטבילה גומרת את חלות הגירות והיא מעצם מעשה הגירות אין הטבילה מועילה לגירות אא"כ נתכוון לטבול לשם גירות, דאין הגירות חלה אא"כ היה בדעת דהגר להתגייר. ומאידך רש"י סובר דכוונה לשם מצוה נמי מועלת לגירות ומשום דנכללת בכוונה לעשיית מצוה כוונה להתגייר ולהיות יהודי כי גוי אינו מצווה במצוות. ולפ"ז יוצא דרש"י והל"א נחלקו אי בעינן כוונה מיוחדת דטובל טבילה לשם גירות, או"ד דסגי בכוונה למצוה בעלמא דכוונה לשם מצוה עפ"י דין הויא נמי כוונה להתגייר.

והנה יש להסתפק בגוונא שמל לשם מצוה ולא לשם גירות האם מועילה המילה להתגייר, או"ד בעינן אח"כ הטפת דם ברית לשם גירות. (ולדאבונינו זהו שאלה מצויה בזמננו - וכגון בגוונא שישראל נשא גוי' ומלו את הבן ולא ידע המוהל דהאם נכריה ומל את הבן לשם מצות מילה ואח"כ נודע לבן שהוא גוי ורוצה להתגייר האם הועילה המילה אע"פ שלא מל לשם גירות ואין צריך להטיף ממנו דם ברית או לא). ולכאורה ספק זה תלוי במחלוקת הנ"ל בין רש"י ללישנא אחרינא והרמב"ם. דלרש"י כי היכי דמועיל הטבילה לשם מצוה ה"נ מועילה מילה לשם מצוה ליחשב כמעשה גירות. משא"כ לרמב"ם אינו מועיל אא"כ מל לשם גירות כדין הטבילה.

אמנם יתכן שאף הרמב"ם יסכים דמועילה מילה לשם מצוה ליחשב כמעשה מילה דגירות, ורק לגבי טבילה שהיא גומרת ומחילה את חלות הגירות והויא עיקר מעשה המגייר ס"ל לרמב"ם דאינה חלה אא"כ טבל הגר לשם גירות. משא"כ מילה שהיא רק חלק ממעשה הגירות יתכן דמועילה אף במילה לשם מצוה. ומאידך יתכן לרמב"ם דמילה לשם מצוה נמי אינה מועילה דסובר דכל מעשה הגירות צריך ליעשות בדעת של גירות, והדין דעת גירות אינו דין שחל רק בחלות הגירות בשעת טבילה אלא אף במעשה גירות - בשעת מילה.

ועוד י"ל דאף רש"י דסובר דמועילה כוונה לשם מצוה ולא בעי כוונה מיוחדת לשם גירות לא אמר הכי אלא בטבילה, דטבילה גומרת ומחילה את חלות הגירות, ואמרינן דוקא בטבילה דהכוונה לשם מצוה נחשבת נמי לכוונת גירות. משא"כ גוי שמל לשם מצוה י"ל דמכיון שהוא גוי כשמל אזי לא הוי מילתו מעשה מצוה כלל, ואף אם נתכוון לשם מצוה ליכא במילתו חלות שם מעשה מצוה, וע"כ אף אינה מועילה למעשה גירות. ואילו לגבי טבילה אע"פ דגוי אינו מצווה במצוות מ"מ מכיון שע"י הטבילה נגמר מעשה הגירות וחלה חלות הגירות מיד בשעת הטבילה משו"ה אמרינן דטבילה לשם מצוה נמי מהוה מעשה מגייר ומועלת לגירות.

ויש להוסיף דטבילת גר אינה רק מעשה המגייר אלא אף דין הוא בקיום מצוות גירות. והכי מוכח מהמ"ד דס"ל דמל ולא טבל הוי גר ומ"מ מודה דלכתחילה צריך מילה וטבילה. ומוכח דלהך מ"ד הטבילה אינה עיקר מעשה המגייר משום דגירות חלה במילה בלבד, ומ"מ לכתחילה גר חייב לטבול. ונראה שהטעם בזה הוא דבנוסף למעשה הגירות יש חובת קיום מצוות הגירות, וס"ל להך מ"ד דטבילה הוי חיוב במצוות הגירות110). ועוד יש ראייה דהטבילה אינה רק מעשה המגייר אלא חלות קיום במצוות הגירות מהא דמברכין על טבילת גר ברכת המצוה. וי"ל דמשו"ה טבילה לשם מצוה בעלמא נמי מועילה להיות מעשה מגייר מכיון דטבילת גירות עצמה היא קיום מצוה. ומאידך מילה אינה אלא הכשר הגירות כלומר דאי אפשר לערל להתגייר דהיינו דלא חל על ערל חלות גירות - דהערלות מעכבת בחלות הגירות111). וכיון דמל כשהוא גוי ולא מל לשם גירות אין מילתו חלה כלל, ועדיין הוי ערל, ואינו נעשה גר בלי הטפת דם ברית לשם גירות ודו"ק.

ועיין בחידושי הרמב"ן (מו. ד"ה שכן וכו'), וז"ל והרב רבי משה כתב מילה היתה במצרים שנאמר כל ערל לא יאכל בו, מל אותן משה רבינו ע"ה שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבטו של לוי וכו' וא"כ שבט לוי היאך נכנסו תחת כנפי השכינה וכו'. ולי נראה דמדין מילה אין חייבין להטיף, דהא מלו, ולא דמי לערבי מהול וגבעוני מהול, דהתם כיון דלא מפקדי כמאן דלא מהילי דמו וכו', הלכך בני לוי נדונו כנשים להכנס בטבילה תחת כנפי השכינה עם המילה שלהם עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ן דשאני מילת שבט לוי שמלו לשם מצוה דהיינו לשם מצות מילה דזרע אברהם אבינו, ומכיון שהיו מצווים במצות מילה מדין מילה דזרע אברהם הועילה הך מילה שנעשתה לשם מצוה אף לענין גירות. ושבט לוי נכנסו תחת כנפי השכינה בטבילה שהועילה יחד עם המילה שלהם. משא"כ בערבי מהול וגבעוני מהול שלא נצטוו על המילה כמאן דלא מלו דמי ובעו הטפת דם ברית לשם גירות. ומשמע דבערבי וגבעוני שלא נצטוו על המילה אינה מועלת מילה לשם מצוה, דמכיון שלא נצטוו על המילה אין המילה חלה כלל. אמנם בגברא שהוא מצווה במילה, חלה מילה לשם מצוה אף לענין גירות וע"כ חלה מילת שבט לוי דמלו לשם מצות מילה דזרע אברהם אף לענין גירות. ולפי"ז משמע דהוא הדין בעבד כנעני שמל לשם עבדות ומל לשם מצות מילת עבדים דאין צריך להטיף ממנו דם ברית כשנשתחרר, דחל גירותו ע"י המילה שמל לשם מצוה מכיון דעבד מצווה במילה. ומבואר לפי"ז דבגוונא שמל כשהוא גוי - אע"פ שמל לשם מצוה - לא חלה המילה כלל וצריך להטיף ממנו דם ברית כשיתגייר כדין ערבי מהול וכן יש לנהוג למעשה112).

תוס' ד"ה מי. וז"ל תימא דאמר לקמן דגר צריך ג' דמשפט כתיב ביה ואפילו למ"ד וכו' דחד נמי כשר מ"מ אין דרך נשים להביא איש עמהן בשעת טבילה וכו' עכ"ל. עיין בתוס' (לקמן מו: ד"ה משפט) דלכו"ע גירות בעי ג' ואפילו למ"ד דמה"ת דיין א' ראוי לדון שאני גירות דהוי כגזילות וחבלות דלכו"ע בעי ג'. ונראה לבאר דלמ"ד דחד כשר לדון היסוד הוא שיש לדיין א' כח להורות וחלה הוראתו מדין הוראת חכם כבאיסור והיתר אך אינה חלות שם פסק ב"ד, דחלות שם ב"ד אינה אלא בג'. וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' סנהדרין הי"ח) וז"ל יחיד שהוא מומחה לרבים אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בב"ד ואפילו היה סמוך. אבל השלשה אע"פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות וכו' הרי ההודאה בפניהם הודאה בב"ד וכן הכופר בפניהם ואח"כ באו עדים הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון וכו' כללו של דבר הרי הן לענין הודאות והלואות וכיוצא בהן כב"ד הסמוך לכל דבר עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דאע"פ שדיין א' כשר לדון והוראתו הוראה מ"מ חלות שם ב"ד חלה רק בג' ורק בשלשה שדנו חל חלות שם פסק ב"ד, ולכן הכפירה וההודאה בפני א' אינה הודאה בב"ד ואפילו אם הוא יחיד מומחה לרבים, ואילו הכפירה והודאה בפני שלשה אע"פ שאינם סמוכים הוי כפירה והודאה בב"ד. ועפי"ז נמי מבואר שיטת התוס' (סנהדרין ג. ד"ה לרבא) דאפילו מ"ד דשנים שדנו דיניהם דין מודה דאין קיום שטרות אלא בג', דס"ל דשנים שדנו דיניהם דין בתורת חלות שם הוראת חכם כבאיסור והיתר אבל אין להוראתם חלות שם פסק ב"ד, ולקיום שטרות בעינן חלות שם פסק ב"ד. ונראה דבגירות בעינן ראיית ב"ד לקיום הגירות, והוה חלות שם מעשה ב"ד, וע"כ לכו"ע גירות אינה אלא בשלשה.

אמנם יש לדייק דתוס' דידן לא ס"ל הכי, דתירצו שאין דרך נשים להביא איש עמהם בשעת טבילה ואשה אינה ראויה לדון, ומשמע דבלאו הכי דיין א' היה כשר לגירות. ומבואר דס"ל דחל חלות שם ב"ד בדיין א' והוראתו הוי מעשה ב"ד ופסק ב"ד. ולשיטתם יש ב' דיני ב"ד: ב"ד דחד וב"ד דשלשה, ואע"פ דגירות בעי מעשה ב"ד ובעינן חלות שם ב"ד מ"מ גירות כשירה בדיין א' דחל עליו חלות שם ב"ד, ושפיר הוי מעשה ב"ד. ועיין בגמ' (כתובות כא:) שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירים חתימת ידי עדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידים בפניו וחותם דקיום שטרות דרבנן ובדרבנן אמרינן דעד נעשה דיין. והקשה הרמב"ן (הובא בשיטה מקובצת כתובות כא: ד"ה והרמב"ן כתב וכו') וז"ל ואני תמה העדות שהעידו בפני אותו שלישי היאך שמה עדות והא צריך שלשה ואין עדות אלא בפני ב"ד. וי"ל כשהיה מומחה וראוי לדון בשאר דיני ממונות עכ"ל. ומשמע דס"ל לרמב"ן דחל שם ב"ד ביחיד מומחה ויכול לקבל עדות, והוראת יחיד מומחה אינה סתם הוראת חכם כבאיסור והיתר אלא הוי חלות שם מעשה ב"ד ופסק ב"ד. ולשיטתו י"ל דיחיד מומחה יכול לקיים שטרות (וכן פסק הרמ"א חו"מ סימן מו סעיף ד'). וי"ל לשיטת הרמב"ן דה"ה דדיין א' כשר למעשה ב"ד דגירות וכדסברי תוס' דידן.

ועוד יש להעיר דמדברי התוס' משמע דאי אשה כשרה לדון אשה נמי כשרה להיות דיין לגייר, וצ"ע דלכאורה הא דאשה יכולה לדון היינו רק בתורת הוראת חכם כאיסור והיתר ולא חל בה שם ב"ד, וא"כ אינה יכולה לגייר, שגירות הוי מעשה ב"ד.

בא"ד. וי"ל דהא דבעינן ג' היינו לקבלת מצוות אבל לא לטבילה עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה דס"ל דלא בעי ב"ד למעשה הגירות - ולכן אין צריך ב"ד לטבילה. והדין דבעי קבלת מצוות בפני ב"ד אינו דין במעשה הגירות אלא דהוא דין במעשה דקבלת עול מצוות, דלא מיקרי קבלת עול מצוות אלא א"כ קיבל המצוות בפני ב"ד, דהקבלה בפני ב"ד מראה דבאמת דעתו לקבל המצוות. ודומה לדין קבלת ז' מצוות דגר תושב שצריך לקבל ז' מצוות בפני ב"ד (כדפסק הרמב"ם פ"ח מהל' מלכים ה"י), דפשיטא דהדין שגר תושב צריך לקבל ז' מצוות בפני שלשה הוא דין בעצם המעשה דקבלת המצוות, ואינו משום דבעינן מעשה ב"ד לשווייה גר תושב113). וה"ה דקבלת עול מצוות דגר צדק צריכה ב"ד מצד עצם המעשה דקבלת מצוות. וכמו כן יש להוכיח מהא דמבואר בגמ' לקמן (מז: - מח.) דעבד כנעני שנשתחרר אינו צריך עוד קבלת עול מצוות ונתגייר ע"י טבילה בלבד. ועיין ברמב"ם (פי"ג מהל' איסורי ביאה הי"ב) דפסק וז"ל כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני ג' ביום שבו תיגמר גירותו ויהיה כישראל ואין צריך לקבל עליו המצות להודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות עכ"ל. ובכס"מ שם הביא דיש חולקים ע"ז ואומרים שאין טבילת עבד משוחרר צריכה ג' אפילו לכתחילה. ולכאורה זוהי שיטת התוס' (קידושין סב: ד"ה אלא) וז"ל דסוגיא זו אתיא כמ"ד ביבמות עבד אין חייב בקבלת מצות לאחר שחרור לפי שהוא חייב קודם שחרור במצות אשה א"כ בשעת קנינו היו מטבילין אותו כדי לקבל המצות וטבילה דלאחר שחרור היינו טבילת גר וההיא לא בעי שלשה עכ"ל. ונראה דהתוס' אזלו לשיטתם (כהתירוץ הראשון שבתוס' בסוגיין) דאין צריך ב"ד לטבילת הגר משום דלא בעינן ב"ד למעשה הגירות, והא דגר צריך לקבל המצוות עליו בפני ב"ד אינו דין במעשה הגירות אלא דין במעשה דקבלת מצוות. ומשו"ה מאחר שעבד כנעני אינו צריך עוד מעשה של קבלת המצוות, וטבילתו אינו אלא מעשה גירות בלבד, לא בעינן שיטבול בפני ב"ד.

אמנם ברמב"ם מבואר דצריך העבד לטבול פעם שנית בפני ב"ד, והב"ד מעכב בטבילה. ויש להסתפק בדעת הרמב"ם דיתכן דס"ל דמעשה גירות בעי ב"ד, ולכן ב"ד מעכב בטבילה, דהא הויא מעשה גירות. ולפי"ז יתכן דהרמב"ם חולק על תוס' וסובר דגר צריך קבלת מצוות בפני ב"ד מדין מעשה גירות ולא משום דקבלה שלא בפני ב"ד לא הויא קבלה. ומאידך י"ל דהטעם דבעינן לרמב"ם טבילה בפני ב"ד הוא משום דבעינן ב"ד בעד חלות הגירות, והגירות חלה בטבילה. ברם אף הרמב"ם מודה לתוס' שהדין שצריכים קבלת עול מצוות בפני ב"ד הוא דין בקבלת המצוות. ונראה שיש נפ"מ בחקירה אם צריך ב"ד למעשה הגירות או לחלות הגירות לפי הרמב"ן שסובר דבדיעבד מילה חלה לאחר טבילה, בכה"ג האם בעינן ב"ד לטבילה או למילה. דאי נימא דבעינן ב"ד למעשה הגירות אזי נצריך ב"ד בטבילה שהיא מעשה גירות אך לא במילה שאינה אלא להסיר המעכב דערלות114). משא"כ אם הדין דבעינן ב"ד בטבילה הוא משום דחלות הגירות צריכה ב"ד אזי אף כשטבל ואח"כ מל צריך למול בפני ג' כדי שיחול חלות הגירות בפני ב"ד.

ועיין ברמב"ן (דף מז: ד"ה הא רשב"א וכו') שכתב וז"ל ושוב מצאתי מחלוקת אחרת בזה שיש אומרים דעבד הלקוח מישראל כיון שאינו צריך לקבל אינו צריך שלשה וכו' וזו כדעתנו שאין צריך שלשה אלא לקבלה אבל לא לטבילה וזה כיון שאינו צריך לקבל אין ב"ד מעכבו וכו' אלא שאנו צריכין להוסיף בסברא זו ולומר דלכתחילה מיהא צריך שלשה כדרך שהגר צריך אפילו בטבילה וכו' עכ"ל. ובפשטות סברת הרמב"ן היא כדנתבאר לפי התוס' דהא דבעינן ב"ד למעשה קבלת עול המצוות הוא דין בקבלת המצוות אמנם אינו דין דבעינן ב"ד למעשה הגירות, ומשו"ה בעבד דלא צריך עוד מעשה קבלת עול מצוות לא צריך לטבול בפני ב"ד, וכדנתבאר לעיל.

ברם יתכן לפרש את דברי הרמב"ן באופן אחר, דלא בעינן ב"ד אלא בגירות שחלה עפ"י דעת הגר להתגייר, דבעינן ב"ד לקיום דעתו להתגייר. אמנם י"ל דשאני הגירות בשחרור עבד כנעני דחלה הגירות בע"כ, ולפיכך לא צריכים ב"ד לקיים את דעתו להתגייר מכיון דהגירות חלה בע"כ. ודומה למש"כ מרן הגר"ח זצ"ל בספרו (פ"ד מהל' יבום וחליצה הט"ז) דלא בעינן עדי קיום אלא היכא דהחלות חלה ע"פ דעת בעלים כבגיטין וקידושין, משא"כ בחליצה דלא בעינן דעת החולץ והחולצת להחיל את חלות החליצה, דצריכים רק כוונה בעלמא למעשה החליצה דחלות פטור החליצה חל ממילא, ולזה לא בעינן עדי קיום אלא רק עדי בירור, וע"כ פסק הרמב"ם דחליצה בינו לבינה הויא חליצה משום דעדי החליצה אינם אלא עדי בירור עיי"ש. וכמו כן י"ל דלא בעי ב"ד לקיום הגירות אא"כ חלה הגירות ע"י דעת הגר. אולם בגירות שחלה בע"כ לא צריכים ב"ד לקיום הדבר וחלה הגירות אפילו בלי ב"ד, דבגירות בע"כ הב"ד הויין כעדי בירור ולכן אין הב"ד מעכב וחלה הגירות אף כשטבל בינו לבין עצמו115).

בא"ד. וז"ל ויש מפרשים דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי עכ"ל. דבריהם צריכים ביאור, דיעויין ברמ"א (אהע"ז סימן מב סעיף ד') שפסק "וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה אע"פ ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא מתחת ידה אינן קידושין". ועיין בבית שמואל (שם ס"ק י"ב) שהביא דעת המרדכי דאפילו אם לא ראו את גוף הנתינה אין לבטל את הקידושין דסגי אם ראו דבר המוכיח על הקידושין ויכולין להעיד כאילו ראו את גוף המעשה כמו דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה דמועיל אע"ג דלא ראו את הביאה. והרשב"א סובר דדוקא בביאה אמרינן כן דאי אפשר לראות כמכחול בשפופרת אבל בקידושין דעלמא צריכים לראות את המעשה ממש. ודייק הב"ש דהרמב"ם סובר כדעת המרדכי דקידושין מתקיים בעדי ידיעה כבדיני ממונות116). וצ"ע בתוס' דאפילו להנך ראשונים דס"ל דמועיל עדי ידיעה בקידושין היינו היכא שראו מעשה המוכיח על הקידושין, ולכן נחשבים כעדי ראייה. משא"כ בסוגיין דמיירי שהב"ד לא ראו מעשה כלל אלא "דידוע לכל שהיא טבלה", ואמאי מועילה הך ידיעה דלהוי הב"ד כעדי ראייה.

ועוד יש להעיר דמבואר מדברי התוס' דלא בעינן שב"ד יראו את הטבילה מדין מעשה הגירות, כלומר דלא נחשב הטבילה למעשה גירות אא"כ טובל בפני ב"ד והב"ד הויין כעדי קיום הדבר לגבי הטבילה, דא"כ ידיעת הב"ד שהיא טבלה לא תועיל דנצטרך שהב"ד יראו ממש את הטבילה בכדי שיחול מעשה הגירות. אלא דהא דבעינן טבילה בפני ב"ד הוא משום חלות הגירות, ולכן אף ידיעת הב"ד שהיא טבלה מועילה להחיל את חלות הגירות. אלא דיש להעיר ע"ז דאיתא בגמ' (מו:) דאין מטבילין גר בלילה דמשפט כתיב ביה ואין ב"ד דנים בלילה, וצ"ע דאי בעי רק ידיעת הב"ד שטבלה לשם גירות ועי"ז חלות הגירות חלה אמאי אינו מועילה טבילה בלילה שהגירות תחול למחר ביום. דבשלמא אי בעינן ראיית ב"ד בכדי שיחשב למעשה גירות י"ל דמכיון שאין ב"ד דנים בלילה ולא ראו את הטבילה בלילה ליכא מעשה גירות. אמנם לפימש"נ דב"ד מחילין את חלות הגירות וידיעת הב"ד בעלמא מועילה להחיל את חלות הגירות, צ"ע אמאי אין מועילה ידיעת הב"ד דטבלה בלילה, וצ"ע.

ועוד צ"ע דאפילו אי נימא דמהניא ידיעת הב"ד שטבלה כאלו ראו אותה טובלת, מ"מ היאך יכולה ליעשות גר כשטבלה בינה לבין עצמה והא הגירות הויא דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מב', דמכיון שחלה הגירות ע"י דעת הגר בעינן ב' עדי ראייה לקיום הדבר, וצ"ע117).

ב
עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל

יעויין במס' קידושין (דף סח:) ברש"י שם (ד"ה לימא כו'), בתוס' במס' יבמות (דף כג. ד"ה קסבר), במס' בכורות (דף מז.) ובתוס' שם (ד"ה ולא כו'). ויוצא שקיימת מחלוקת גדולה בין הראשונים בהבנת מ"ד עכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר. אליבא דרש"י ביבמות (דף כג. ד"ה לימא וכו') הולד כשר ר"ל דהוי ישראל ואינו ממזר, ואילו לרש"י במס' קידושין הולד עכו"ם וכשנתגייר אח"כ הרי הוא ישראל כשר ולא ממזר וז"ל עובד כוכבים הוא ואם נתגייר יהא מותר לבא בקהל עכ"ל. אמנם יעויין בסוגיא לעיל (דף מה.) דשקלו וטרו אם הולד פגום לכהונה ק"ו מולד אלמנה לכ"ג שבנה חלל. ובפשטות ס"ל לגמרא שהולד ישראל ולא עכו"ם שלא כפרש"י במס' קידושין, וצ"ע ברש"י דס"ל שהולד עכו"ם היאך יפרש את הגמרא הנ"ל שהולד פגום לכהונה. ועוד צ"ע על פרש"י דס"ל דהולד עכו"ם דבמס' בכורות (דף מז.) איתא שעכו"ם הבא על לויה הולד פטור ממצות פדיון הבן, וז"ל ולא תימא אליבא דמ"ד אין מזהמין את הולד אלא אפילו למ"ד מזהמין את הולד לוי פסול מקרי עכ"ל. ואליבא דפרש"י במס' קידושין דס"ל דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד עכו"ם צ"ל דמ"ד אין מזהמין את הולד ס"ל שהולד עכו"ם. וכן משמע בתוס' שם (ד"ה ולא כו') שכתבו וז"ל ומ"ד עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר שדי ליה בתר דעובד כוכבים עכ"ל. אך יפלא שאם ס"ל שהולד עכו"ם, למה אמר רב אדא בר אהבה שהולד פטור מפדיון הבן דוקא משום שאמו לויה הרי הולד עכו"ם שנתגייר, ואפילו כשאמו ישראלית נמי פטור מפדיון שהרי גר פטור מפדיון הבן.

ונראה לבאר את פרש"י למס' קדושין באופן אחר, דמש"כ שהולד הוי עכו"ם אין כוונתו לומר דהוי עכו"ם גמור לכל דיני התורה, אלא דהוי עכו"ם לענין ביאה בקהל בלבד, ואילו לשאר דיני התורה הרי הוא כישראל. ולפיכך אם נולד מישראלית הרי הוא חייב במצות פדיון הבן כי ישראל הוא לענין שאר מצוות התורה - כולל מצות פדיון הבן, ורק כשאמו לויה פטור כי אזי הוי לוי דפטור ממצות פדיון הבן. ופירוש זה מדויק בלשון רש"י שכ' וז"ל עובד כוכבים הוא ואם נתגייר יהא מותר לבא בקהל עכ"ל, ר"ל דהוי כעכו"ם לענין ביאה בקהל בלבד, ואילו לשאר מצוות התורה הרי הוא כישראל. ועפי"ז נמי מבואר לרש"י מ"ד בסוגיין (מה:) דעכו"ם הבא על בת ישראל שהולד פגום לכהונה, משום דמכיון דצריכה להתגייר כדי לבא בקהל הרי היא נמי פגומה לכהונה כמו נכרית וגיורת118).

והנה במעשה דאגריפס המלך, שהחכמים אמרו לו אחינו אתה, כתב רש"י (מס' סוטה דף מא. ד"ה אחינו אתה) וז"ל שאמו מישראל עכ"ל, יוצא דס"ל לרש"י שאע"פ שאביו של אגריפס היה עבד - שהיה מצאצאי המלך הורדוס, והורדוס וזרעו היו עבדים (כדאיתא בב"ב דף ג:), מ"מ אגריפס שאמו היתה מישראל כשר היה משום דעבד הבא על בת ישראל הולד כשר. וק"ק מ"ש דין עבד הבא על בת ישראל שמותר לולד לבוא בקהל ממש"כ רש"י בדין עכו"ם הבא על בת ישראל שהולד הוי כעכו"ם לענין ביאה בקהל ושחייב להתגייר לבא בקהל.

ונראה דשאני עבד מעכו"ם כי עבד אין לו חייס ואילו לעכו"ם יש לו חייס (דף כג.), ולכן בעבד הבא על בת ישראל מאחר שהוולד אינו מתייחס אחרי העבד הוולד כשר. מאידך בעכו"ם הבא על בת ישראל שהוולד מתייחס אחרי אביו העכו"ם, הולד הוי כעכו"ם שאסור לו לבא בקהל. והביאור שיש לו לולד קדושת ישראל מצד אמו אלא שמתייחס נמי אחרי אביו העכו"ם, ולכן אסור לו לבא בקהל כמו עכו"ם, כי מקצת גויות שיש לו מצד יחוס אביו אוסרתו לבא בקהל. ואילו בעבד הבא על בת ישראל שהולד אינו מתייחס אחרי העבד כלל מותר לו לולד לבא בקהל.

ג
בדין ביאה לקהל בגר שלא הביא קרבנו

ונראה שיש סמוכין למש"כ לפי פרש"י בדין עכו"ם הבא על בת ישראל. והוא מדין גר שלא הקריב קרבן הגר בזמן בית המקדש, שחלה גירותו כגירות לשאר דיני התורה אך לא לענין ביאה בקהל, וכדאיתא במס' כריתות (דף ח:): "ארבעה מחוסרי כפרה כו' הזב והזבה והיולדת והמצורע, ראב"י אומר גר מחוסר כפרה עד שיזרוק עליו הדם כו' ות"ק מ"ט לא תני גר, כי קתני מדעם דמשרי למיכל בקדשים, גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל בקהל", ובפשטות הגמרא איתא דגר אסור לבא בקהל כל זמן שלא הביא קרבן הגר. וכן פירשו שם רש"י ורבינו גרשום. וע"ע שם בשיטה מקובצת (השמטות אות ג') וז"ל גר מחוסר כפרה, פ' ואסור לאכול בקדשים ופוסל אשתו בביאתו לכהונה עכ"ל. וסובר השיטמ"ק שביאת גר שלא הביא קרבן פוסלת אשה לכהונה כביאת עכו"ם. ומוכרח שקרבן הגר משלים את גירות הגר דכ"ז שלא הביא את קרבנו הרי הוא נכרי לענין ביאה בקהל, ולכן בלי קרבן שאסור לו לבא בקהל כעכו"ם אם בעל אשה פסלה לכהונה כמו עכו"ם הבא על בת ישראל הפוסלתה לכהונה. ברם שיטת הרמב"ם שלא כשיטה הנ"ל שכתב בפ"א מהל' מחוסרי כפרה (הל"ב) וז"ל גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו אע"פ שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל. וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים כו' עכ"ל. ונראה לדייק דהרמב"ם סובר שקרבן הגר מעכבו רק מלאכול בקדשים, דבפי"ג מהל' איסורי ביאה לא פסק שהקרבן מעכבו מלבא בקהל, ובפשטות ס"ל לרמב"ם שמותר לו לבא בקהל בלי קרבן. ומ"מ מבואר ברמב"ם שבעצם יסוד הדברים הוא מסכים עם יתר המפרשים דהיינו שבלי קרבן יש חסרון בחלות הגירות ואינו ישראל גמור, אלא דלשאר המפרשים הו"ל עכו"ם אף לענין ביאה בקהל, ואילו לרמב"ם לענין ביאה בקהל הו"ל ישראל אלא דלענין אכילת קדשים הרי הוא כעכו"ם. ולפיכך כתב הרמב"ם שאינו נמנה בתוך שאר מחוסרי כפרה, מכיון דישראלים גמורים הם אלא שמדין טומאה נאסרו בקדשים, ואילו גר בלי קרבן אסור בקדשים משום שאינו ישראל גמור. ונמצא דלכל המפרשים כולל הרמב"ם קרבן הגר משלים גירותו, ובלי הקרבן הגירות שלו אינה גמורה וקדושת ישראל שלו פגומה והו"ל רק מקצת גר. ובדומה לכך ס"ל לרש"י בעכו"ם הבא על בת ישראל דלענין ביאה בקהל הרי הוא כעכו"ם ולשאר דיני התורה הרי הוא כישראל.

ד
מעשה גירות ומצוות גירות

ועיין עוד בגמ' כריתות (דף ט.) דהגמרא הקשה: "אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם לדורותיכם" ע"כ. ולכאורה קושית הגמרא אינה מובנת אליבא דהרמב"ם, דמדוע לא נקבל גרים בזה"ז, הלא גר שמל וטבל בלי קרבן הרי הוא גר גמור דלשיטת הרמב"ם הקרבן מעכב רק באכילת קדשים והיות דבזה"ז ליכא קדשים מהו הנ"מ דחסר הקרבן. ומאידך לפי השיטה מקובצת ניחא קושיית הגמ', דמכיון דגר בלי קרבן אסור בבת ישראל, קשה האיך מקבלים גרים בזה"ז הלא אסורים הם לבוא בקהל, וע"ז תירץ ר"א דגזיה"כ "לדורותיכם" מלמדנו שאכן מקבלים גרים בזה"ז מכיון שגרים בזה"ז מותרים לבוא בקהל, אך קשה לרמב"ם מהי קושיית הגמ'.

ונראה שהרמב"ם יפרש את הגמרא דכיון דקרבן הוא ממצות הגירות דמעכב באכילת קדשים, דלגבי קדשים עדיין הוא נכרי כנ"ל, ואיכא חסרון בעצם קיום מצות הגירות, א"כ בזה"ז דבלי קרבן אין אנו מקיימים את מצות הגירות כמשפטה לא נקבל גרים מאחר שאנו חייבים לקיים מצות הגירות כדינה ולא כמצוה קטועה. וע"ז תירץ הגמרא דגזיה"כ ד"לדורותיכם" מחדשת שמקבלים גרים אפילו בזה"ז.

ויעויין בר"ן (על הרי"ף למס' שבת פרק ר"א דמילה דף קלה: בגמרא ודף נד. בדפי הרי"ף דפוס ווילנא) שכתב וז"ל אבל רבינו תם ז"ל כתב (מסתבר דצ"ל ר' חננאל, עיין בפירושו על הגמרא דלשונו קטוע אך משמע שהוא כתב את הדברים המובאים בר"ן) דגר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה אבל בניו נמולין לח' ונכנסים לקהל דהא אתגייר בטבילה והגר חשוב להכשיר את זרע אבל בעצמו לו, והקשה עליו הרמב"ן דאי ס"ל כר' שמעון בן אלעזר אף הוא בעצמו כשר ונכנס בקהל דהא אין צריך להטיף ממנו דם ברית קאמר, ואי לא ס"ל כותיה, בהטפת דם ברית מיהת סגי ליה כו' עכ"ל. ועוד צ"ע בר"ח דממ"נ אי ס"ל דגר שנתגייר כשהוא מהול נעשה גר ע"י הטבילה כאשה, מדוע אין הוא עצמו מותר לבא בקהל. ואי ס"ל דאין גירותו חלה מכיון שלא מל אמאי זרעו כשר ליכנס בקהל, וצ"ע.

ובביאור שיטת הר"ח נראה לומר דהר"ח ס"ל שקיימים ב' דינים במילת הגר: א) דין מילה משום מעשה והכשר הגירות דערל אינו יכול להתגייר, וצריכים למול גר דעלמא כדי שלא יהיה ערל; ב) יש מצות מילה המוטלת כחובה על הגר כמו שמוטלת עליו מצוה להביא קרבן.

ועיין נמי ברמב"ם (פ"א מהל' מילה הל"ז) שכתב ז"ל גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחלה כו' עכ"ל. ויש להעיר שתי הערות: א) מדוע הביא הרמב"ם דין זה בהל' מילה ולא סגי במש"כ בפי"ג מהל' איסורי ביאה (הל"א - ד) וז"ל בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן, מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו, מל אותם משה רבינו שכולם ביטלו ברית מילה חוץ משבט לוי ועל זה נאמר ובריתך ינצורו כו' וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן עכ"ל; ב) מהי כוונת הרמב"ם בכתבו "חייב מילה תחילה". דלכאורה המילה היא רק הכשר וחלק דמעשה הגירות, דכל זמן שהוא ערל אינו יכול להתגייר, וא"כ צריך ביאור במש"כ הרמב"ם שגר "חייב מילה תחילה", שהרי כל זמן שהוא גוי אין עליו שום חיובים, והמילה היא רק חלק ממעשה הגירות.

ונראה שהרמב"ם סובר שבנוסף לדין מילה כחלק מעצם מעשה וחלות הגירות יש אף דין שני במילה דהיינו שיש מצוה על הגר למול משום מצוות הגירות. ובהתאם לכך הביא הרמב"ם את הדין דמילת הגר בשני מקומות: בהל' איסורי ביאה כחלק מעצם מעשה הגירות ובהל' מילה כחיוב מצות הגר למול.

ובכוונת הרמב"ם במילת "תחילה", יתכן שני פירושים: א) ישנה מחלוקת בראשונים ובפוסקים (עיין ברמ"א יו"ד רס"ח: א') האם הסדר בגירות של מילה תחילה ואח"כ טבילה מעכב או לא. וי"ל דהרמב"ם ס"ל שהסדר מעכב ור"ל שחייב הגר למול תחילה ואח"כ לטבול ולא להפוך את הסדר; ב) א"נ שהרמב"ם ר"ל שהמילה היא המצוה הראשונה שחייב הגר לעשותה לפני שעושה מצוות אחרות119).

ולפי"ז י"ל דס"ל לר"ח שגר שנתגייר כשהוא מהול יכול להתגייר בטבילה בלבד כיון שאינו ערל ובכך נתקדשה בקדושת ישראל ומ"מ אינו יכול לקיים חובת מצות מילת הגר, כי בהטפת דם ברית לבדה בלי הסרת בשר ערלה אינו מקיים את קיום מצות מילה דגר. ומאחר שלא קיים מצות מילה מעוכב הוא מלבוא לו בקהל כמו גר שלא הביא את קרבן הגר בזמן שבהמ"ק היה קיים, שאסור לו לבוא בקהל מפני שחסרה לו קיום מצות הגר להביא קרבן, וה"ה בגר שהתגייר כשהוא מהול שחסרה לו קיום מצות מילת הגר ומשו"ה אסור לו לבוא בקהל, ואע"פ שהגירות חלה. ומ"מ ס"ל לר"ח דבגירות כהאי גוונא הקדושת ישראל דהגר היא קדושת ישראל גמורה, ומשו"ה בנו הוי ישראל גמור ומותר לו לבוא בקהל מכיון דאינו חייב במצות המילה כאביו. ויוצא שיסוד שיטת הר"ח הוא אותו היסוד שבו ביארנו את דין קרבן הגר, דהיינו שבנוסף למעשה הגירות דטבילת הגר ישנן גם חובות מצוות המוטלות על הגר לקיימן בתורת קיום מצות הגירות, כגון מצות קרבן הגר ומצות מילת הגר, וכל זמן שלא מקיים הגר את מצוותיו אסור לו לבוא בקהל. ואילו בן הגר שאינו חייב במצות מילה דאביו מותר לו לבוא בקהל דנתקדש בקדושת ישראל גמורה120).

אלא דצ"ע, מ"ט הוצרך הר"ח לחדש דחשיב האב כגר לענין להכשיר את זרעו, הלא אפילו אילו הי' דינו כעכו"ם ממש, מ"מ הי' הבן מותר לבא בקהל, דבעכו"ם הבא על בת ישראל הלא קיי"ל דהולד כשר. ונל"פ דר"ח סובר כדעת התוס' (קידושין עה:) דמאי דקאמר בגמ' שהולד כשר, היינו דאם יתגייר לא יהיה ממזר, אבל כל זמן שלא נתגייר עדיין נכרי הוא.

ועוד יש לפרש את שיטת הר"ח, עפ"י דרכו של הר"ן לקידושין (דף ל' ע"ב בדפי הרי"ף) שכתב, דבגר הבא על בת ישראל הולד גר [ומותר בממזרת], אף שבעכו"ם הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור, דדוקא בעכו"ם ומשום שאין לו חייס, וכיון שאין הולד יכול להתייחס אחר אביו, ממילא מתייחס הוא אחר אמו, והוי ישראל מעליא, אבל בגר הרי הולד שפיר מתייחס אחר אביו הגר, ומשפחת אב קרויה משפחה. וממילא בנד"ד, כיון שאביו הרי הוא ישראל גמור לענין כל המצות, אף דיש בו איסור עכו"ם לענין היתר לבוא בקהל, ודאי הבן מתייחס אחריו, וממילא שפיר היה ס"ד לומר שכל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום, וכמו שהאב הי' אסור לבוא בקהל, כמו כן יהי' דינו של הבן, קמ"ל הר"ח דזה אינו, דעיכוב זה מלבוא בקהל שייך דוקא לאב שהי' פעם נכרי ונתגייר, ולא קיים מצות הגירות בשלמותה, אבל לגבי הבן שהיתה הורתו ולידתו בקדושה, לא שייך בכלל כל הענין הזה.

והנה הבאנו למעלה (ענף ג') שהשיטה מקובצת למס' כריתות (דף ג') ס"ל שגר שלא הביא קרבן שבא על בת ישראל פוסלתה לכהונה. ומשמע דס"ל דלענין ביאה בקהל הרי הוא כעכו"ם, ופוסלתה מדין עכו"ם הבא על בת ישראל. וס"ל שע"י הקרבן נשלמת הגירות וחלה קדושת ישראל לבוא בקהל. ולכאורה לפי"ז י"ל דגם בנו נפסל לכהונה מדין זרע פסולי כהונה הפוסלים בביאתם את האשה הנבעלת וגם את בנה לכהונה. מאידך הר"ן כתב בשם הר"ח שגר שהתגייר כשהיה מהול אע"פ שהגר עצמו אסור לבוא בקהל מ"מ בנו מותר לבוא בקהל. וביארנו את טעמו דס"ל דחסר לגר עצמו קיום מצות מילת הגר, והרי הוא מעוכב מלבוא בקהל משום שלא קיים מצותו כגר למול. אך עכ"ז חלה עליו קדושת ישראל גמורה, ולכן בנו שהוא פטור ממצות הגירות התקדש בקדושת ישראל גמורה ומותר לו לבוא בקהל. ולכאורה יוצא דבזה פליגי הש"מ והר"ח, דאליבא דהש"מ הקרבן הוי חלק ממעשה הגירות, וחסרון הקרבן מעכב את עצם חלות הגירות, כי בלי הקרבן חסרה לגר קדושת ישראל גמורה, ולענין ביאה בקהל הרי הוא כעכו"ם ופוסל בביאתו את האשה וגם את זרעה לכהונה כמו עכו"ם. ולכן אף בנו אסור לו לבוא בקהל בלי קרבן כי חסרה לו קדושת ישראל. מאידך אליבא דהר"ח חסרון מצות מילת הגר מעכבת רק את הגר עצמו מלבוא בקהל אך אינו מעכב את בנו, דלבנו מותר לבוא בקהל משום דהמצוה אינה מעכבת את חלות הגירות ואת חלות קדושת ישראל שחלה בגר עצמו, ומשו"ה בנו שפטור ממצות הגירות הוי ישראל גמור ומותר לו לבוא בקהל.

ברם יל"ע במש"כ אליבא דהש"מ דבלי קרבן אף בנו אסור לו לבוא בקהל, דיתכן דס"ל שדין קרבן הגר חל כחיוב מצוה המוטלת על הגר לקיימה, וכל זמן שאינו מקיים את המצוה יש עיכוב בחלות קדושת ישראל שלו לענין אכילת קדשים וביאה בקהל. אך משקיים את המצוה פקע המעכב, וקדושת ישראל שלו נגמרת מאליה. ברם הקרבן אינו מעשה גירות אלא מצות גירות. ולכן בנוגע לבנו שאינו מחוייב במצות הגירות אין הקרבן מעכבו, וקדושת ישראל שלו חלה בשלימות בשעה שנולד, ומותר הוא לאכול בקדשים ובביאה בקהל אף בלי קרבן.

ועוד יתכן שמש"כ הש"מ שגר בלי קרבן פוסל אשה בביאה כוונתו לומר רק שפוסל את האשה אך לא שיפסול את זרעה, שי"ל שחסרון הקרבן לא גרם חסרון בקדושת ישראל של הגר אלא שאסרו באיסור חדש לבוא בקהל מדין גר121) אך לא מדין עכו"ם. ולכן אע"פ שפוסל אשה בביאה דהויא ביאת איסור מ"מ לא חל בה שם זונה כמו שחל כשבא עכו"ם על בת ישראל (עי' ברמב"ם ובראב"ד פי"ח מהל' איסורי ביאה הל"א - ב), ולכן אין זרעה נפסל כי רק זרע זונה נפסל לכהונה, ואכמ"ל בזה122).

ה
א) ונתבאר מהנ"ל שיש שני דינים בגירות: א) עיקר מעשה הגירות המחיל חלות קדושת ישראל באופן ישיר; ב) מצוות הגירות המוטלות על הגר לקיימן אך אינן מחילין בו קדושת ישראל באופן ישיר. ובכך ניתן להבין את דברי הרמב"ן דלכאורה הם תמוהים. דהרי חלוקים הראשונים אם גר המתגייר חייב למול תחילה ואח"כ לטבול או שיכול להפוך את הסדר ולטבול ואח"כ למול. ובנ"י ליבמות (דף ט"ז בדפי הרי"ף דפוס ווילנא) כתב שהרמב"ן הביא ראיה שאפשר לו לגר לטבול ואח"כ למול מעובר שנתגייר במעי אמו, וז"ל דגיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה ואמרינן לה עלה התם (דף עח.) אפילו למ"ד דעובר לאו ירך אמו הוא כו' אבל הרא"ה ז"ל דחה ראיה זו דשאני התם דכשהוא במעי אמו אינו בן מילה והרי הוא כנקבה דסגיא לה בטבילה וכשנולד ומלין אותו אינו אלא כמו שמלין ישראל שהוא ערל כו' עכ"ל. ומשמע דס"ל לרמב"ן שגר שנתגייר במעי אמו טובל טבילת הגירות במעי אמו, ואחרי שנולד מל מילת הגירות לגמור את גירותו. ומזה מוכיח שאפשר לגר לטבול ואח"כ למול. ותמה עליו בקרן אורה (דף מז) הרי מוכרח כדברי הרא"ה שהעובר נעשה גר בטבילת אמו בלי מילה דהא מבואר ביבמות (דף צ"ז ב) ששני תאומים שהורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה חייב כל אחד על אשת השני משום ערות אשת אחיו, ומוכח שאחים הם בשעת לידתם ושנתקדשו בקדושת ישראל במעי אמם בלי מילה, משום שאם נתגיירו רק אח"כ כשנימולו פשיטא שאינם אחים123). וכמו"כ מבואר בבכורות (דף מו.) דגר עובר שנתגייר במעי אמו חייב בפדיון הבן משום דהוי פטר רחם אמו, ומוכח שמשעת לידתו ישראל גמור הוא, וקשה איפוא על הרמב"ן דס"ל דחייב למול כדי לגמור את גירותו, דס"ל שמל הוולד במילת הגירות אחרי שטבל במעי אמו, שא"כ כשנולד לפני שמל הוי עדיין גוי שאינו ישראל עד שימול ולא הוי לידתו בקדושה כלל, וא"כ פטור הוא מפדיון הבן כמו גר דעלמא.

ונראה שאף הרמב"ן מסכים עם הראשונים דס"ל שנעשה גר במעי אמו בטבילה בלבד, שמאחר שאינו ראוי למילה מעשה הגירות שלו הוי טבילה לבדה כמו בגיורת, אלא דס"ל לרמב"ן שאחרי שנולד והוי גר גמור חייב למול מפני מצות מילת הגר, שאע"פ שע"י טבילת אמו קדושת ישראל גמורה חלה בו מ"מ חייב למול מדין מצות הגירות, ומשום דמלבד דמילה הויא מעצם מעשה הגירות יש במילה אף קיום מצות גירות בדומה למצות הגר להביא קרבן הגר. וס"ל לרמב"ן דהא דעובר אינו ראוי למילה מועיל רק לענין שהמילה אינה מעכבת בעצם מעשה הגירות שעושה במעי אמו, מ"מ משנולד עדיין חלה עליו חובת מצות הגר למול. וביאור ראיית הרמב"ן הוא שכמו שבגיור של עובר שהוא טובל בראשונה ורק מקיים מצות מילת הגר לבסוף משום שהסדר אינו מעכב בקיום המצוה, ה"ה בעצם מעשה הגיור שהסדר אינו מעכב, ויכול גר דעלמא לטבול בראשונה ולמול באחרונה.

ויוצא דקיימת מחלוקת בין הרמב"ן ובין הרא"ה, דאליבא דהרמב"ן מילת הגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה מהוה קיום מצות גירות ולא רק מצות מילה בעלמא. ומאידך אליבא דהרא"ה המילה אינה קיום מצות גירות אלא קיום מצות מילה בעלמא. ויתכן שיש נ"מ ביניהם לענין ב"ד, שהרי הראשונים חלוקים האם מילת הגר צריכה ב"ד או שרק הטבילה צריכה ב"ד (עיין בב"י יו"ד סי' רס"ח). ויתכן דאליבא דהרמב"ן מילת העובר שנתגייר במעי אמו זקוקה לב"ד דהויא קיום מצות מילת הגר, ואילו לרא"ה המילה לא צריכה ב"ד משום דהויא מצות מילה דעלמא124).

ברם יש לפקפק בזה משום דמסתבר דצריכים ב"ד רק בשביל עצם מעשה הגירות שמחיל את חלות הגירות ולא בעינן ב"ד בשביל מצות הגירות, שהרי לא מצינו צורך בב"ד בקרבן הגר, ומוכח שקיום מצות הגירות לא צריכא ב"ד, והוא הדין במילת הגר עובר אליבא דהרמב"ן, שאף שמל משום מצות הגירות, מ"מ מכיון שאינו מל משום עיקר חלות הגירות המילה אינה צריכה ב"ד.

ונראה אליבא דהרמב"ן דמאחר דמילת העובר הויא קיום מצות גירות מעכבת אותו באכילת קדשים כדין קרבן הגר, וכדמבואר לעיל דקרבן הגר מעכבו מלאכול בקדשים, ולא מדין מחוסר כפורים דעלמא אלא מדין קיום מצות הגירות. וה"ה כל זמן שהעובר שטבל במעי אמו לא קיים את מצות הגירות להמול הרי הוא מעוכב מלאכול בקדשים. ואף דבלאו הכי אסור בקדשים משום דהוי ערל, מ"מ נ"מ בגר עובר שנולד מהול, דבנולד מהול דעלמא אע"פ שחייב להטיף ממנו דם ברית כדמבואר ביבמות (דף עב.), מ"מ אוכל בתרומה וכדפסק הרמב"ם בפ"ז מהל' תרומות (הלי"א). אמנם שיטת הרמב"ם היא שאע"פ שנולד מהול חייב להטיף דם ברית (פ"א מהל' מילה הל"ז), מ"מ אינו ערל ואוכל בתרומה125). ולכן בגר שנולד מהול ושנתגייר במעי אמו נראה דאליבא דהרמב"ן הדין הוא שאסור לו לאכול בקדשים מדין מצות מילת הגר המוטלת עליו, וקיום מצות הגר אוסרתו מלאכול בקדשים אע"פ שאינו אסור מדין ערל דעלמא. מאידך אליבא דהרא"ה יתכן דמותר לאכול בקדשים. ועוד נ"מ בין הרמב"ן לבין הרא"ה הוא בסדר עשיית המצוות לכתחילה, דהן מצוות מילה והבאת קרבנו, דלהרמב"ן מאחר שהעובר מל כדי לקיים מצות גירות הרי הוא מקודם חייב למול ואח"כ להביא את קרבן הגירות שלו כסדר המצוות בגירות דעלמא. ואילו לפי הרא"ה הסובר שמל כישראל דעלמא יכול להביא קרבנו לפני שמל126).

ב) ולכאורה פשיטא דעבד כנעני אוכל מקדשים קלים וכמו דחזינן דאוכל מקרבן הפסח של אדוניו. וצע"ק דלא מצינו מפורש שעבד כנעני המתגייר במילה וטבילה מביא גם קרבן הגר, ואם אינו מביא קרבן הגר, האיך אוכל בקדשים. ואמר הגר"מ הלוי זצ"ל שדין קרבן הגר המעכב את הגר מלאכול בקדשים חל משום שחלה עליו מצוה להביא את קרבן הגר וכדמבואר לעיל, דכל זמן שלא מקיים את המצוה אסור בקדשים. ואילו עבד כנעני אין מצוות הגיור חלין עליו מכיון שאינו ישראל גמור, ולכן אינו חייב במצות קרבן הגר מכיון דהויא מחובת מצות הגירות ואינו מעצם מעשה הגיור, ומכיון דעבד כנעני אינו חייב במצות הגר חסרון קרבן הגר אינו אוסרו מלאכול מקדשים ולכן מותר לו לאכול בקדשים בלי קרבן הגר.

ג) ועוד יש להוכיח את היסוד הנ"ל דאיכא ב' דינים בגירות: א) דין מעשה הגירות, ב) דין קיום מצוות הגירות מהא דפליגי התנאים ביבמות (דף מו:) אם מילה מעכבת בגירות או טבילה מעכבת או דשתיהן מעכבות. אמנם מכל הסוגיא בנוגע למי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי שמטבילין אותו ומה בכך מבואר דאף למ"ד שמילה לבדה מעכבת מ"מ לכתחילה צריך הגר גם למול וגם לטבול. וחזינן מזה שמילה וטבילה בנוסף לחלותן כמעשים המגיירים הקובעים את עצם חלות הגירות וקדושת ישראל שבגר חלין נמי כקיומי מצוות הגירות, דלכתחילה מקיימין המצוה דגירות עם מילה ביחד עם טבילה, וכמו שמקיימין מצות הגירות כשמביא הגר קרבן. ולפי"ז נראה דלמ"ד שרק מילה מעכבת בחלות הגירות הטבילה היא קיום מצות גירות בלבד דמ"מ אם מל ולא טבל, ואע"פ שהביא את קרבן הגר, עדיין אסור לאכול בקדשים, דלא גרע טבילה מקרבן, וכשם דהקרבן דאינו מעצם מעשה הגיור מעכב אותו מלאכול בקדשים מכיון דהוי מצות גירות, ה"ה טבילה למ"ד דטבילה אינה מעכבת, דמ"מ הטבילה הוא קיום מצות גירות, ומעכבתו מלאכול בקדשים כל זמן שלא קיים את מצות הגר לטבול127).

ד) ויעויין בתוס' בקידושין (דף סב: ד"ה גר) שדנים בדין ב"ד בגירות האם צריכים ב"ד רק בשביל קבלת עול המצוות או"ד אף בשביל הטבילה. ותוס' הביאו דיעה א' דלמצוה בעינן ב"ד בטבילה אך אינו מעכב, ונראה דשיטה זו סוברתו דדין טבילה בפני ב"ד חל כקיום מצות גירות לכתחילה, אך מעשה הגירות חלה אף בטבילה בלי ב"ד. וכן פסק הרי"ף. והרי"ף נמי פסק שאע"פ דהוי גר מ"מ אין משיאין אותו אם לא גייר בפני ב"ד128), ונראה שהוא משום דס"ל דמצות הגירות מעכבת אותו מלבוא בקהל בדומה לקרבן הגר לפרש"י הנ"ל.

אמנם יש לדייק דהרמב"ם חולק על תוס' והרי"ף וסובר שב"ד של שלשה מעכב בעצם מעשה הטבילה כמעשה מגייר ובחלות הגירות, והא דאיתא בגמרא (דף מה:) מי לא טבלה לנדתה ר"ל שאם הגיורת טבלה לנדתה יש חזקה שטבלה בפני ג' לגירותה, שכתב (בפי"ג מהל' איסורי ביאה הל"ט) וז"ל גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק. ואע"פ שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו. ואע"פ כן אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותם עד שיביאו עדים או עד שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו עכו"ם עכ"ל. אליבא דהרמב"ם גיורת הנוהגת כישראלית יש לה נאמנות שנתגיירה לענין דינים אחרים. אמנם לגבי ביאה בקהל אינה נאמנת שהרי היתה בחזקת עכו"ם ובנוגע לביאה בקהל מחמירים עליה כל זמן שלא הביאה עדים שטבלה בפני ג'.

ו
גדר דין מילה בגירות

עיין בב"י (יו"ד סי' רס"ח) שהביא מחלוקת בין הראשונים אם מילת הגר צריכה ב"ד כמו טבילת הגר או לא צריכה ב"ד. ונראה לפרש את מחלוקתם בתרי אנפי:

א) יש לומר שחלוקים האם מילה מהוה מעשה המגייר או"ד שמילה חלה רק כדי להסיר את המעכב של ערלות, ברם עצם מעשה המגייר הויא הטבילה לבדה ולא המילה. דאם מילה מהוה מעשה מגייר הרי הוא חייב להיות בפני ב"ד, ואילו אם המילה אינה מעשה מגייר אלא שחלה להסיר את הערלה המעכבת את חלות הגירות אזי אינה צריכה להעשות בפני ב"ד. ונראה דניתן לבאר בזה גם את המחלוקת שבראשונים האם גר יכול לטבול ואח"כ להמול או שחייב להתגייר דוקא כפי הסדר של מילה ואח"כ טבילה. שאם המילה הויא מעשה מגייר כמו הטבילה יכולים להפוך את הסדר ולטבול ואח"כ למול, דמ"ש, הרי גם המילה וגם הטבילה מהוים עצם מעשה המגייר. ברם אם המילה חלה רק כדי להסיר את המעכב של הערלות ואילו הטבילה לבדה הויא עצם מעשה המגייר אזי מסתבר שהסדר מעכב וצריך דוקא למול ואח"כ לטבול, כי הטבילה לבדה מהוה מעשה המגייר והגירות צריכה לחול מיד עם הטבילה ולא יכולה לחול לאחר זמן, ובהתאם לכך צריך דוקא למול ואח"כ לטבול. וע"ע בשיעורים לקמן (ענפים ז' - ט').

ב) אך מרן הגר"ח זצ"ל אמר שאפילו אם ננקוט שמילה מהוה מעשה המגייר, ולכן יכול לטבול ואח"כ למול, מ"מ יתכן שמילת הגר אינה חייבת להיות בפני ב"ד שלא כמו טבילה המחויבת להיות דוקא בפני ב"ד. והביאור בכך כי מעשה המילה מהוה אותה מעשה המילה בין כשנעשה בפני ב"ד ובין כשנעשה שלא בפני ב"ד שאינה נתפסת בחלות שם מעשה ב"ד. משא"כ טבילה שעצם חלות הטבילה משתנה כשנעשה בפני ב"ד ומהוה מעשה ב"ד ואינה אותה חלות מעשה טבילה כשנעשה שלא בפני ב"ד, ולפיכך בטבילת הגר חל דין ב"ד ולא במילה. וביתר ביאור אמר הגר"ח זצ"ל שגופה של המילה הוי עצם מעשה המילה במציאות, ומעשה המילה בהיכי תמצי לא משתנה כשנעשה בפני ב"ד או שלא בפני ב"ד. ואילו טבילה מהוה חלות שם, ומשום שאין הטבילה מעשה בעלמא כמו מילה, אלא מהוה חלות שם דהיינו מעשה המחדש חלותי דינים, וכדמצינו בטומאה שהטבילה יוצרת חלות הטהרה, וכמו"כ בגירות דהטבילה יוצרת את החלות דקדושת ישראל, ומשו"ה הטבילה נתפסת בקיום הדבר בפני ב"ד והופכת בכך להיות מעשה בי"ד.

ואמר הגר"ח זצ"ל שיש סמוכים לכך משיטת הראב"ד (פ"ה מהל' מכירה הל"ט) דס"ל שקנין חליפין זקוק לב' עדים לקיום הדבר שלא כדין קנינים אחרים. וביאור שיטתו כי בשאר מעשי קנין, מעשה הקנין חל מחמת גוף המעשה בעצמו, ומהוה אותו מעשה בין כשנעשה בפני עדים ובין כשנעשה שלא בפני עדים, כגון במעשי קניני כסף משיכה והגבהה, שעדים אינם מועילים לעצם מעשה הקנין. ומשו"ה לא צריכים עדים לקיימם משום שהרי הם אותו מעשה קנין בין בפני עדים ובין שלא בפני עדים. משא"כ חליפין שיש חסרון בעצם מעשה החליפין שעשה, ועיקר חלות קנין החליפין אינו מחמת מעשה החליפין שעשה אלא מצד חלות דעת מקנה שחלה ע"י החליפין. ונמצא שחליפין מהוה חלות שם ודין בפני עצמו ואינו מעשה קנין בעלמא, ובהתאם לכך קנין החליפין נתפס בקיום הדבר בפני שני עדים, שהעדים מקיימים את חלות השם של חליפין ואת דעת המקנה שחלה ע"י החליפין. וה"ה י"ל בטבילת הגר שאינו מעשה בעלמא אלא חלות שם, ולכן דוקא טבילה נתפסת בקיום הדבר ע"י ב"ד שמקיימים ומכשירים אותה כמעשה מגייר.

ז
הבאנו למעלה את המחלוקת בין הת"ק לבין ראב"י (בתחילת מס' כריתות דף ב:) האם גר הוי בכלל מחוסרי כפרה או לא. והנה קי"ל שמביאין קרבן מחוסרי כפרה בלי דעת הבעלים שלא כקרבנות אחרים, עיין ברמב"ם (פ"א ממחוסרי כפרה הל"ה). ולכאורה נ"מ בקרבן הגר דאליבא דראב"י דגר הוי ממחוסרי כפרה יש להביא קרבן גירות דידיה בלי דעתו כמו שמביאים קרבנות מחו"כ דעלמא. ואילו אליבא דהרבנן דס"ל שגר אינו ממחו"כ אין מביאין את קרבן הגר אלא מדעתו.

והנה קי"ל שגר נכנס לקדושת ישראל במילה בטבילה ובקרבן עם קבלת עול מצוות. ויל"ע באיזה דבר מהדברים האלה צריך דעת הגר. ופשיטא שקבלת עול מצוות זקוקה לדעת הגר, שהגר צריך לקבל על עצמו את עול מצוות התורה, אך יל"ע בשאר הדברים. ובקרבן הגר יתכן שתלוי במחלוקת בין הת"ק לבין ראב"י. אך צ"ע האם מילה וטבילה צריכים דעת.

ולכאורה ניתן לתלות דין דעת במילת הגר בחקירה הנ"ל (בענף ו' אות א') בחלות דין מילה בגירות, האם מעשה המילה הוי חלק מעצם מעשה הגירות כמו טבילה, או"ד שעצם מעשה הגירות הוא הטבילה לבדה אלא שיש מעכב שערל אינו יכול להתגייר, והמילה באה להסיר את הערלות המעכבת את הגירות שרק אם אינו ערל אזי יכול להתגייר עם הטבילה. ונ"מ בזה לגבי דין דעת הגר למילה, שאם המילה היא מעצם מעשה הגירות אזי מילה צריכה דעת הגר כדי להכשירה כמעשה גירות. ואילו אם הטבילה לבדה הויא מעשה הגירות והמילה באה רק לסלק את הערלות המעכבת את חלות הגירות מסתבר שניתן למולו אף שלא מדעתו, שמאחר שמל וסר המעכב של הערלות, הגם שלא מדעתו, אזי יכול להתגייר עם הטבילה129).

אמנם יש לפקפק על מה שאמרנו שאם מילה הויא חלק מעצם מעשה הגירות אזי מילה צריכה דעת הגר למול, משום שיתכן שלא מעשה הגירות זקוק לדעת הגר אלא חלות הגירות. ולכן כשמל ואח"כ טבל צריך דעת הגר לאחרונה בשעת הטבילה מפני דהויא שעת חלות הגירות ולא בשעת המילה.

ונראה שיש לתלות שאלה זו, האם המילה מהוה מעשה גירות או לא, במחלוקת הראשונים בנוגע לגר שנתגייר כשהוא מהול ושמל בגיותו שלא לשם גירות האם צריך להטיף ממנו דם ברית או לא. שיטת בעה"מ (דף נג: דפי הרי"ף למס' שבת דפוס ווילנא) שפטור מהטפת דם ברית, דס"ל דערלות מעכבת הגירות ומאחר שמל כשהיה עכו"ם ואין לו ערלות, גירותו חלה בטבילה לבדה. ואילו שיטת הרמב"ן במלחמות ה' (שם) שמחויב הוא להטיף דם ברית משום דהטפת דם ברית הויא מעצם מעשה הגירות, וז"ל שכיון שאמר ר' יוסי שאינו גר ליכנס תחת כנפי השכינה אלא במילה וטבילה ולא גמרינן מאמהות אף זה אם אין מטיפין ממנו דם ברית במה יכנס תחת כנפי השכינה, הרי בטבילה בלבד אינו גר, ומילה ראשונה אינה כלום שלא נעשית כהלכתה ואע"פ שמל ערל הוא כדאי' בהדיא בפרק הערל, ולפי דעתי מברכין הם עליה, שלא משום ספק ערלה הוצרכה אלא דם הברית הוא, ועל כך תיקנו במילת הגרים למול ולהטיף מפני המתגיירים כשהם נימולים עכ"ל. אליבא דהרמב"ן מעשה המילה והטפת דם ברית מילה מהוה חלק מעצם מעשה הגירות ולכן ס"ל דאפילו עכו"ם מהול צריך להטיף ממנו דם ברית כדי שיעשה מעשה גירות, דהיינו מילה עם טבילה, וע"ז הותקנה ברכת להטיף ממנו דם ברית במילת הגר. ויוצא לפי"ז דאליבא דבעה"מ אפשר למול גר אפילו שלא מדעתו, משום שהמילה אינה חלק מעצם מעשה הגירות130). ומאידך אליבא דהרמב"ן צריכים דעת הגר למילה מפני דהוי מעשה גירות.

ברם יעויין עוד שם במלחמת ה' שהביא בשם הראב"ד וז"ל וכבר ראיתי דברי ה"ר אברהם שאמר לא נחלקו אלא כשנתגייר וידוע שהוא מהול מיד ישראל לשום מורנא והלכה כר' שמעון בן אלעזר דלא בעי מילה לשמה אבל במהול מיד נכרי זה שאמר הגאונים צריך להטיף ממנו דם ברית דמילה בנכרי פסולה עכ"ל. הראב"ד סובר שגר זקוק למילת ישראל אך לא לשם גירות. ונראה להסביר את שיטתו דס"ל שאין המילה חלק מעצם מעשה הגירות אלא שערלות ע"פ דין מעכבת את חלות הגירות. וסובר שרק מילת ישראל מפקיעה את שם הערל שחל בעכו"ם ולא מילת עכו"ם שאין בה חלות שם מעשה מילה כלל. אולם כשישראל מל את העכו"ם ואפילו שלא לשם גירות חל ע"פ דין חלות שם מעשה מילה והוא מפקיע את השם של ערל שהיה בו המעכב את חלות הגירות, ואילו מעשה הגירות עצמו חל בטבילה131).

והרמב"ן ממשיך וז"ל ואין טעמו של ר' שמעון בן אלעזר משום דלא בעינן מילה לשמה אלא משום שכיון שאין לו ערלה לזה נכנס לברית כאשה ורבנן סברי אין דנין אפשר משאי אפשר שזה יכול להטיף ממנו דם ברית ואינו גר עד שימול ויטבול עכ"ל, ונראה בביאור הרמב"ן במחלוקת התנאים - דר' שמעון בן אלעזר ס"ל דמילה אינה חלק ממעשה הגיור אלא שגר מל כדי לסלק את המעכב של ערלות בשר, ומכיון שהעכו"ם מהול ואין לו ערלות, פקע המעכב ומתגייר בטבילה בלבד כמו אשה המתגיירת. והרבנן ס"ל שמילה והטפת דם ברית הויין חלק מעצם מעשה הגירות ולכן עכו"ם מהול שבא להתגייר חייב להטיף ממנו דם ברית.

ולכאורה עוד יש לתלות בחקירה האם מילה מהוה חלק ממעשה הגירות או שחלה רק לסלק את המעכב דערלות, מחלוקת הראשונים האם מילה זקוקה לב"ד של שלשה או לא. דיעויין בשלטי הגבורים (דף טו: בדפי הרי"ף דפוס וילנא למס' יבמות אות ב') המחייב טבילה בפני ג', ומאידך אם מל שלא בפני ג' ס"ל דהוי גר. ומאידך הנמוקי יוסף (שם) סובר שבין מילה ובין טבילה צריכין ב"ד של שלשה. וי"ל דהראשונים פליגי האם מילה הוי חלק מעצם מעשה הגירות או לא, שאם מילה מהוה עיקר מעשה הגירות צריך לעשותה בפני ב"ד, ואילו אם מילה אינה אלא הסרת המעכב של ערלות אפשר לעשותה שלא בפני ב"ד132). אמנם שיטת הרמב"ן (בחידושיו ליבמות דף מה:) היא שרק קבלת עול מצוות צריכה ב"ד לעיכובא ולא מילה וטבילה, דס"ל דב"ד חל רק כדי לקבע את קבלת עול המצוות בלבד ולא חל במעשה הגירות, וכן היא דעה אחת בתוס' יבמות (דף מה: ד"ה מי).

ומסתבר דאפילו לפי הרבנן דס"ל דגר אינו ממחו"כ מ"מ משהפריש קרבנו הקרבן קרב שלא מדעתו וכשר לקיום מצות הגירות שלא כמו מילה וטבילה133). וניתן לחלק בין הקרבת הקרבן לבין מעשי המילה והטבילה בכמה אנפי: א) מילה וטבילה הנעשים בגופו של הגר צ"ל מעשיו, ובלי דעתו וכוונתו לעשותם אינו אלא כמתעסק וחסר מעשה הגירות, משא"כ קרבן הגר שהכהנים מקריבים אותו ולא הגר מקריבו, ומאחר שאין מעשה ההקרבה מעשה שלו אינו זקוק לדעתו; ב) מילה וטבילה מהוים עצם מעשה הגירות שמחילים באופן ישיר את עצם חלות קדושת ישראל שחלה בגר. ובהתאם לכך זקוקות הן לדעתו עבור חלות קדושת ישראל. משא"כ קרבן הגר שעיקר דינו הוא כדי לקיים מצות הגירות כנ"ל, אלא שכל זמן שלא נקרב יש מעכב בחלות קדושת ישראל של הגר לענין אכילת קדשים וביאה בקהל. אך משקרב הקרבן ונתקיימה מצות הגירות, קדושת ישראל גמורה חלה בו בגר ממילא משמים, אך הקרבן אינו דבר המחיל בגר באופן ישיר את גמר קדושת ישראל שלו, ומשו"ה אין צורך לדעת הגר ושיתכוון להשלים את קדושת ישראל וגירותו ע"י הקרבן משום דהשלמת הגירות חלה ממילא משמים.

ח
בדין הטפת דם ברית בגר שנתגייר כשהוא מהול

א) בדין גר שנתגייר כשהוא מהול הובא למעלה מה שכתב הרמב"ן במלחמות ה' למס' שבת (דף נג: בדפי הרי"ף) שכניסת הגר לברית גם באופן זה דורשת הטפת דם ברית המהוה חלק מעצם מעשה הגירות, ולפיכך גר שנתגייר כשהוא מהול חייב להטיף ממנו דם ברית ולברך ברכה על מילת הגר. מאידך יעויין ברמב"ם (פ"ג מהל' מילה הל"ו) שכתב וז"ל גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד כשהוא מהול כשמטיפין ממנו דם ברית אינן צריכין ברכה, וכן אנדרוגונוס אין מברכין על מילתו מפני שהוא אינו זכר ודאי עכ"ל. וצ"ע לפי הרמב"ם מדוע לא מברכין על מילת גר שהוא כבר מהול. ועיין בכ"מ שהטעם הוא משום שכשם שאין מברכין על מילת קטן שנולד מהול ה"ה שלא מברכין על מילת גר שנתגייר כשהוא מהול. ודבריו צריכים עיון, דבשלמא בקטן שנולד מהול הא דמלין אותו הוי רק מצד ספק דלמא יש לו ערלה כבושה134), וא"כ מילתו מהוה ספק מצוה שאין מברכין עליה וכדפסק הרמב"ם בספק דמילת אנדרוגונוס. משא"כ בגר שנתגייר כשהוא מהול שבודאי אין לו ערלה כבושה, והא דמלין אותו הוא כדי שיכנס לברית דקדושת ישראל בהטפת דם ברית, ומילה זו אינה משום ספק אלא חיוב ודאי שבדין הוא שיברך עליה.

והנה הרמב"ם כתב בפ"א מהל' מילה (הל"ז) וז"ל גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחילה עכ"ל, וקשה הרי הרמב"ם הביא את הדין דגר צריך למול (פי"ג הל' איסורי ביאה הל"א) ולמה הביאו אף בהלכות מילה. אלא דלרמב"ם מילת הגר מהוה חיוב מצות הגר ואינה רק מעשה גירות ומשו"ה הביא את דינה בב' מקומות. ובכן יתכן דשיטת הרמב"ם היא שהברכה על מילת הגר הותקנה על מצות המילה דהגר מקיים ולא על חלות מעשה הגירות דבמילה. ולכן גר שנתגייר כשהוא מהול אינו מברך, דנהי דמטיף דם ברית כדי שיתגייר, דהטפת דם ברית מהוה חלק ממעשה הגירות, מ"מ אינו מקיים בכך מצות מילת הגר דהויא קיום מצוה להסיר בשר הערלה שלו כבמילת ישראל דעלמא, ומכיון שמל כשהיה עכו"ם ולית ליה בשר ערלה, אינו יכול לקיים מצות מילת הגר ולפיכך אינו מברך.

עוד יתכן לפרש כדפירש בכסף משנה דהרמב"ם סובר שיש איזו השוואה בין קטן הנולד כשהוא מהול לבין גר שנתגייר כשהוא מהול, משום דס"ל שחל בקטן חלות שם ערל מחמת החשש דשמא יש בו ערלה כבושה מדין ודאי ולא רק מספק. ושיטת הרמב"ם שמלין אותו בלי ברכה משום שמקיימים מצות מילה שאינה שלימה שהרי לא חותכים את עור הערלה, ומילה להסיר שם ערל דעלמא אינה מילה גמורה. ומה"ט נמי אין מחללין עליו את השבת למולו ביום השמיני בשבת מפני שאין המצוה מושלמת מאחר שלא חותכים את עור הערלה. וה"ה בגר שנתגייר כשהוא מהול שמלים אותו כדי להסיר שם הערל שחל בו מחמת שהוא עכו"ם, ומ"מ אין מברכים על מילתו מאחר שלא חותכים את בשר הערלה ומשו"ה יש חסרון בקיום מצות המילה שלו ואין לברך135).

ב) ישנן כמה שיטות חלוקות בדין גר שנתגייר כשהוא מהול. שיטת הרמב"ן (הנ"ל) שחייב להטיף ממנו דם ברית בתורת ודאי ולברך. שיטת הרמב"ם שמטיף ממנו דם ברית בלי ברכה. ושיטת בעה"מ (שם בדפי הרי"ף) שגוי שנולד כשהוא מהול כשבא להתגייר צריך הטפת דם ברית, ואילו עכו"ם שנתגייר אחרי שמל בהיותו נכרי אינו צריך הטפת דם ברית. ובביאור שיטת בעה"מ נראה דס"ל שאין מילה והטפת דם ברית חלק מעצם מעשה הגירות אלא שערלה מעכבת את חלות הגירות. ולפיכך בנתגייר אחר שמל בגיותו מכיון שאין לו ערלה הרי הוא פטור ממילה. ומאידך בגוי שנולד מהול שבא להתגייר יש חשש ערלה כבושה המעכבת את חלות הגירות ומשו"ה חייב להטיף דם ברית כדי להסיר הספק של ערלה כבושה. ושיטת בעל העיטור (הובא בטור יו"ד ריש סי' רס"ח) הפוכה משיטת בעה"מ, דס"ל שנולד מהול שבא להתגייר אינו צריך הטפת דם ברית, אבל ערבי מהול שבא להתגייר צריך הטפת דם ברית. ובביאור שיטת בעל העיטור נראה דס"ל דבנולד מהול שלא היה לו בשר ערלה מעולם גירותו חלה מדין גירות אשה דסגי לה בטבילה בלי מילה. ואילו כשנולד עם בשר ערלה חל בו דין גירות דזכר דחייב להתגייר במילה וטבילה, ולכן כשמל כשהיה גוי שלא לשם גירות לא סגי ליה במילה ההיא וחייב להטיף דם ברית לשם גירות, כי מילת עכו"ם חיתוך בשר בעלמא היא בלי חלות דין מילה ולא מהניא לגירות.

ברם צ"ע אליבא דבעל העיטור למה לא חיישינן בעכו"ם שנולד מהול שיש לו ערלה כבושה כמו דחיישינן בישראל שנולד מהול. ונראה דשאני בישראל שחלה עליו חובת מצות מילה ומצד חובת המצוה חיישינן לערלה כבושה, משא"כ בעכו"ם שבא להתגייר שאין לו חיוב מצוה למול (שלא כהרמב"ם הנ"ל) ומה שמל הוא מחמת מעשה הגירות וחלות הגירות בלבד, ומצד הגירות לא חיישינן לערלה כבושה, שרק בשר ערלה ממש מהוה ערלה לענין גירות, ולא ערלה כבושה136).

שיטת הר"ח דערבי מהול חייב בהטפת דם ברית אלא שאין לו תקנה ואסור לאכול בקדשים כדמבואר למעלה. ונראה דס"ל שערלות מעכבת בחלות הגירות ברם מכיון שמל כשהיה גוי ואין לו עוד בשר ערלות פקע המעכב והגירות חלה בטבילה בלבד. אמנם עדיין יש חסרון בקיום מצות גירות מאחר שלא מל לשם גירות, ולכן אינו גר שלם ואסור לו לאכול בקדשים כדין גר שלא הביא קרבן כנ"ל.

ט
גירות דשבט לוי בשעת יצי"מ

יעויין במס' כריתות (דף ט.): "מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כו' בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים, א"נ מהכא ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי". ויעויין שם בתוס' (ד"ה דכתיב כי מולים) וז"ל פירוש שמלו עצמם ביציאתם ממצרים ואע"פ שאותן שהיו נימולים בימי אברהם לא מלו אותם ביציאת מצרים מ"מ מעיקרא כשמלו עצמן מלו ליכנס בברית המקום וליבדל משאר אומות וגם כי עתה טבלו עכ"ל. אליבא דהתוס' בני שבט לוי שקיימו מצות מילת אברהם במצרים לא היו צריכים מילה נוספת לשם גירות כי "מלו ליכנס לברית המקום וליבדל משאר אומות", ודבריהם זקוקים ביאור.

ונראה דס"ל לתוס' שמילת אברהם הועילה לגירות מפני דאע"פ דשבט לוי לא נימולו לשם עשיית מצוות אחרות כפי שמלו בנ"י ביציאתם ממצרים שמלו לשם עשיית מצוות פסח מצה מרור ועוד מצוות נוספות, מ"מ מילת אברהם נחשבת למילת גירות משום דמלו להבדל מאומות העולם ולהקרא בשם זרע אברהם ובשם בני ישראל. ונראה בביאור שיטתם דס"ל שבכל גירות שני דינים חלים: א) דין שהגר מקבל על עצמו עול המצוות; ב) דין שהגר מקבל על עצמו להיות חלק מעם ישראל ולהבדל משאר האומות, וכפי שאמר רות לנעמי "עמך עמי ואלקיך אלקי" (רות א': ט"ז). וכן מבואר ברמב"ם (פי"ד מהל' איסורי ביאה הל"א - ה') שהב"ד דגירות מזהירין את הגר על המצוות ואף על היותו נכנס ומצטרף לעם ישראל. ולפי"ז י"ל שהגירות דאברהם אבינו היתה להבדל משאר האומות ולהקרא הוא וזרעו בשם עם ד'. עיין ברמב"ן על התורה (ויקרא כד, י') וז"ל כי מעת שבא אברהם אבינו היו ישראל ובגויים לא יתחשבו עכ"ל, ומבואר ממנו שאאע"ה לאחר מילתו נחשב כעם ישראל137). ומ"מ לא נכנס אברהם לגירות דקבלת עול מצוות משום דהגירות דקבלת עול מצוות נעשה עם בנ"י ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני. וחידשו התוס' שאף מילת הגירות דאברהם אבינו להבדל הוא וזרעו משאר אומות העולם הספיקה לשבט לוי בלי קבלת עול מצוות אחרות.

ברם נראה שכל זה הספיק לשבט לוי במצרים משום דבשעת מילתם נכנסו לגמרי להגירות דאברהם אבינו להיבדל משאר האומות ואפילו בלי קבלת עול מצוות אחרות, ומשום דכשמלו במצרים לא היו מצוות אחרות לקבל על עצמן. משא"כ בזה"ז אחרי שניתנה התורה ומצותיה בסיני אפילו בעלי התוס' יודו שגר שמקבל על עצמו היום הגירות דאברהם אבינו להיבדל משאר אומות העולם ובלי לקבל על עצמו את עול מצוות התורה אינו גר משום דמשניתנה התורה בסיני חייב הגר לקבל על עצמו חיובי המצוות ביחד עם חלות השם דבן ישראל, וכדאיתא ברמב"ם הנ"ל.

ונראה להוסיף דחז"ל קבעו שאברהם אבינו קיים את כהת"כ לפני שניתנה (עיין בפרש"י עה"ת בראשית כ"ו: ה'). וצ"ע שהרי גוי ששבת חייב מיתה ואינו בר עשיית המצוות138) ואיך קיים אברהם אבינו מצוות כשהיה גוי. ונראה שאחרי שאברהם אבינו מל והבדל מן הגוים חלה בו מקצת קדושת ישראל ולכן המצוות שעשה בתורת רשות היו קיומי מצוות דישראל ולא כמצוות שעשה גוי דלאו כלום הן. ולפי"ז י"ל שזוהי כוונת התוס' "מלו ליכנס לברית המקום וליבדל משאר האומות" דהיינו דשבט לוי היו יכולים לקיים את מצוות התורה כמצוות רשות ולא כמצוות חובה, ומילתם כדי לקיים מצוות התורה כמצוות רשות נחשבת למילה לשם גירות ואינה מילת גוי דעלמא דלאו כלום היא.

ותוס' הוסיפו "וגם כי עתה טבלו", ודבריהם מחוסרים ביאור. ונראה שרצונם לומר שאע"פ שמילת אברהם היתה ראויה לשבט לוי להיות מילת גירות, מ"מ טבילת אברהם לא הכשירתם139), בשביל הגירות דבנ"י ביצי"מ. דמילת אברהם הספיקה לגירות דשבט לוי וכדמבואר דהויא מילה להבדל מהאומות, אך אע"פ שטבלו בשביל הגירות דאברהם אבינו ע"ה, מכל מקום כשיצאו ממצרים ונתחייבו במצוות נוספות היו חייבים לטבול פעם שנית לשם גירות. ונראה בביאור שהוא משום שכל תוספת קדושת ישראל דגר מחייבתו בטבילת גירות נוספת. ויעויין לקמן במס' יבמות (דף מו:) שמקור א' לטבילת גרים הוא בפסוק "וקדשתם", ומשמע מזה שכל מקצת חלות קדושת ישראל לעצמה מחייבת טבילה. ונראה דהוא משום דטבילה מהוה את עיקר המקדש דקדושת ישראל. ובכך מבואר נמי את שיטת הרמב"ם (פי"ג מהל' איסורי ביאה הלי"ב) שעבד כנעני שהשתחרר חייב לטבול פעם שנית וז"ל כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום שבו תיגמר גירותו ויהיה כישראל כו' עכ"ל, ומבואר דהרמב"ם סובר שהוספת קדושת ישראל בעבד משוחרר מחייבתו בטבילה נוספת משום דהטבילה מקדשתו להיות קדוש כישראל גמור. אמנם אין עבד משוחרר צריך להטיף דם ברית עוד פעם, ויתכן שהוא משום שהמילה אינה המקדשתו בקדושת ישראל, שאינה אלא הסרת המעכב דהערלה (עיין למעלה באות ו'), ואף על פי דבשחרור חלה הוספת קדושת ישראל מ"מ המילה הראשונה שעשה לשם קדושת ישראל דעבד שאינה קדושת ישראל גמורה כשרה לכל תוספת גירות שעושה מדפקע ממנו שם ערל, ואינו צריך להטיף דם ברית עוד פעם בשחרורו. ובכך נמי מבוארת את שיטת הראשונים שהגר חייב למול ואח"כ לטבול, ואם טבל לפני המילה גירותו פסולה. דס"ל דעיקר המקדש דקדושת ישראל דגר הוי הטבילה, ואין הטבילה מקדשת לאחר זמן אלא מיד בשעת הטבילה, ולכן הגר חייב למול בראשונה ואח"כ לטבול כדי שהטבילה תועיל לקדש את הגר בקדושת ישראל תיכף ומיד עם הטבילה. ויתכן שהאחרים דס"ל שיכול לטבול ואח"כ למול נמי ס"ל שהטבילה מהוה עיקר המקדש דהגר ולא המילה, אלא דס"ל שיש חלות טבילה המקדשת את הגר לאחר זמן, ולכן יכול לטבול לפני המילה140).

ויעויין בחדושי הרמב"ן ליבמות (דף מו.) שדן במילת שבט לוי כשיצאו ממצרים וז"ל והרב רבי משה ז"ל כתב מילה היתה במצרים שנא' כל ערל לא יאכל בו מל אותן משה רבינו ע"ה שכולם בטלו ברית מילה בהיותם במצרים חוץ משבטו של לוי שנא' ובריתך ינצורו, וא"כ שבט לוי היאך נכנסו תחת כנפי השכינה אלא הטיפו מהם דם ברית, ול"נ דמדין מילה אינן חייבין להטיף דהא מלו, ולא דמי לערבי מהול וגבעוני מהול דהתם כיון דלא מיפקדי כמאן דלא מהילי דמו והכי איתא במס' ע"ז (דף כז.) כו' הלכך בני לוי נדונו כנשים להכנס בטבילה תחת כנפי השכינה עם המילה שלהם עכ"ל.

ומשיטת הרמב"ם בגירות דבני לוי (פי"ג מהל' איסורי ביאה הל"ב) המובאת ברמב"ן משמע דסובר שאין המילה חלק ממעשה הגיור. ומשו"ה מילת שבט לוי במצרים הספיקה להם שהרי על ידה פקע מהם שם ערל, והתגיירו בטבילה בלבדה. והרמב"ם לשיטתו (בפי"ג מהל' איסורי ביאה הל"ו) שרק טבילה זקוקה לבי"ד אך לא מילה שאינה מעשה גיור. וכן משמע בהלכותיו שהסדר של מילה תחילה ואח"כ טבילה מעכב, ואזיל לשיטתו שהמילה אינה חלק מעצם מעשה הגיור ולא הויא אלא הסרת ערלה בעלמא שמעכבת בחלות הגירות, ורק הטבילה לבדה הויא מעשה המגייר. (עיין לעיל אות ו').

והנה הדיעה הראשונה ברמב"ן נוקטת דבני לוי בשעת יציאת מצרים היו חייבים להטיף דם ברית ואילו הדיעה האחרונה ברמב"ן סוברת שהיו פטורים. ויתכן דבזה פליגי: לפי הדיעה הראשונה מילה מהוה חלק מעצם מעשה המגייר, וס"ל שמילת אברהם אינה כשרה למילת גירות דיוצאי מצרים שלא כסברת התוס', ולפיכך בני לוי היו חייבים להטיף דם ברית כדי שימולו לשם גירות. ומאידך למסקנא ס"ל לרמב"ן שמילה אינה חלק מעצם מעשה הגירות ולא צריך גר לעשותה לשם גירות, ברם גר צריך מילה כדי להפקיע את שם הערל שהיה לו כעכו"ם, ומילת אברהם שהיתה מילת ישראל הפקיע את השם ערל מבני לוי, ולכן נתגיירו בטבילה לבדה לשם גירות, והיו פטורים מהטפת דם ברית.

אמנם צ"ע לפרש הכי בדברי הרמב"ן שהרי למעלה (ענף ח' אות א') הבאנו את דבריו בספר מלחמות ה' למס' שבת (כג: בדפי הרי"ף) שקבע דהטפת דם ברית מהוה מעשה גיור ואינה רק הסרת ערלה דעלמא. ונראה דסובר שהטפת דם ברית הוי מעשה גיור אך ורק כשהמתגייר הוי ערל. ולכן בעכו"ם מהול דעלמא שאין מילתו חלה, והו"ל ערל משום דהוי עכו"ם אע"פ שאין לו בשר ערלה חייב להטיף דם ברית, דבלי"ז הו"ל עכו"ם ערל, והטפת דם ברית זו הויא חלק ממעשה הגיור שלו. משא"כ בשבט לוי שמלו במילת אברהם אבינו דפקע מהם שם ערל מדהו"ל מהולים ע"פ ברית דאברהם אבינו, משו"ה אינם חייבים להטיף דם ברית, ומתגיירים בטבילה בלבד כמו אשה המתגיירת בטבילה. (וע"ע לקמן אות י"ב אות ב').

ומאידך נראה שהתוס' (הנ"ל בכריתות ט. ד"ה דכתיב כי מוליד) ס"ל שהגר חייב למול לשם גירות משום שמילה מהוה חלק מעצם מעשה הגירות, אלא דס"ל לתוס' שמילת אברהם דבני לוי היווה מילה לשם גירות משום שמלו כדי ליבדל משאר האומות כדנ"ל.

י
טבילת הגר

א) כמקור לדין שהגר חייב לטבול איתא בגמרא יבמות (דף מו:): "ויקח משה את הדם ויזרוק על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה". ועלינו להבין שהרי הכלל ש"אין הזאה בלא טבילה" חל בטבילה מטומאה, והאיך חל כלל זה בגירות דבנ"י בסיני. ומשמע שבגירותם של בני ישראל בסיני היה דין נמי לטהרם מטומאת העכו"ם כחלק מגירותם, וזריקת הדם שמשה זרק עליהם היתה זריקה המטהרת בדומה לזריקת מי חטאת, וכן איתא בתו"י (שם) וז"ל דהיינו הזאה דקודם מתן תורה שעדיין לא הוו יודעין שמזין ממי חטאת והזו מן הדם על העם עכ"ל. ולפיכך חל הכלל "שאין הזאה בלא טבילה", דהיינו שבנ"י גם טבלו בסיני להטהר והיה חלק מגירותם, ולמדים מהם לדורות שגירות זקוקה לטבילה. ומכאן משמע שטבילת הגר לדורות חלה נמי מדין מטהר ואינה רק טבילה המקדשת את הגר בקדושת ישראל.

ברם יעויין בתוס' למס' נדה (דף סז.) ד"ה פתחה שרצו לחלק בדיני חציצה בין טבילה המטהרת לבין טבילת נדה לבעלה שלא חלה לטהרה אלא כדי להתירה לבעלה, והביאו שיטה דס"ל שיש חציצות החוצצין לטהרה ולא להיתר בעלה, וכתבו ע"ז וז"ל ועוד דומיא דגר ועבד משוחרר דאיירי בטבילת איסור והיתר וה"ק כל החוצץ בטבילת טומאה וטהרה חוצץ בטבילת איסור והיתר וכן פרש"י וכו' עכ"ל. הרי שתוס' השוו את חלות טבילת הגר לחלות טבילת נדה לבעלה דשתיהן אינן חלין כחלות מטהרין אלא כחלות מתירין בדיני איסור והיתר. ולכאורה שיטת התוס' היא כנגד משמעות הגמרא שטבילת הגר מהוה אף חלות מטהר ולא רק חלות מקדש ומתיר וצ"ע.

ויעוין ברמב"ם (פ"ב מהל' מקוואות הכ"ז), וז"ל פתחה עיניה ביותר או עצמתן ביותר לא עלתה לה טבילה, בד"א לענין טהרות, אבל להתירה לבעלה ה"ז מותרת כו', שכל הדברים האלו וכיו"ב אינן חוצצין אלא מדבריהן, ולענין טהרות גזרו לענין ביאה לא גזרו, וכל החוצץ בנדה לטהרות חוצץ בשאר הטמאין לענין טהרות, וחוצץ בגר בשעת טבילה עכ"ל, ובהשגות הראב"ד שם השיג וז"ל, א"א אף זה תימה גר למה הקישו לטבילת טהרות עכ"ל, ונראה דהראב"ד אזיל כשיטת התוס' דס"ל דטבילת גר הוי טבילה של איסור והיתר בלבד. ומאידך הרמב"ם ס"ל דהטבילה של גירות הוי אף טבילה המטהרת, וכדילפינן לה מאין הזאה בלא טבילה.

ב) כתבנו למעלה (ענף ט') דמתוס' (בכריתות) משמע שבני לוי שמלו מילת אברהם במצרים היו פטורים מהטפת דם ברית, אך בסיני טבלו פעם שנית כי כל הוספת קדושת ישראל מחייבת טבילה. וכן משמע מהרמב"ם (פי"ג מהל' איסו"ב הי"ג) שכתב שעבד כנעני שמשתחרר טובל פעם שנית מדאורייתא, והוא משום שהוספת קדושת ישראל שחלה אחרי השחרור מחייבתו בטבילה נוספת. ולפי"ז עלינו להתבונן בדברי הרמב"ם שכתב (פ"ט מהל' מלכים הל"א) וז"ל על ששה דברים נצטוה אדם הראשון על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכת דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים כו' הוסיף לנח אבר מן החי כו' נמצאו שבע מצוות. וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, בא אברהם נצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית. ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפילה אחרת לפנות היום. ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית. ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתרות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו עכ"ל. ולפי הנ"ל יל"ע בכל מצוה ומצוה שנתוספה ע"י יצחק יעקב ועמרם בנוסף למצות מילת אברהם, האם אבותינו טבלו לכל הוספת מצוה ומצוה, שהרי לפי משנ"ת הדין נותן שבכל מצוה ומצוה הנוספת חלה תוספת קדושת ישראל על גבי קדושת ישראל הראשונה שחלה מחמת מצות מילת אברהם אבינו, וא"כ הם היו חייבים לטבול לכל מצוה ומצוה הנוספת. אך יעוין ברמב"ם (בפי"ג מהל' איסורי ביאה הל"ג) שכתב וז"ל וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנא' וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותיכם עכ"ל, ולא הזכיר הרמב"ם שכל א' וא' מהאבות ומשה רבינו טבלו בשביל המצוה שנתחדשה על ידו, וצ"ע בביאור הדברים.

תוכן העניינים

רשימות שיעורים על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה