אור ברסלב

רשימות שיעורים על יבמות· הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק [הגרי"ד מבוסטון]

דף ב.

הקדמה: מצות יבום באשת אחיו: הותרה או דחויה

א
מצוה מדאורייתא על היבם לייבם את אשת אחיו המת ואינו עובר על איסור אשת אחיו. ויש לעיין האם האיסור דאשת אח הויא הותרה או דחויה. דהנה מצינו בכמה דוכתי שכשהתורה מתרת איסור מפני מצוה שההיתר חל או מדין הותרה או מדין דחויה, ולמשל בדיון הגמרא האם טומאה הותרה בציבור או דחויה1). וכן במחלוקת רש"י ותוס' (ברכות דף כ.) האם טומאת כ"ג ונזיר הותרה למת מצוה או דחויה דרש"י סובר שהותרה, וז"ל רש"י (שם בד"ה שב ואל תעשה שאני) דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידה, דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים, אבל השבת אבידה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות וכו' עכ"ל. ומפרש"י רואים דגדר הותרה הוא, שפרשת האיסור שבתורה איננה כוללת את האופן של המצוה כלל והמצוה היתר גמור, ואילו גדר דחויה הוא, שפרשת האיסור שבתורה כוללת אף את האופן של המצוה, אלא שיש כח למצוה לדחות את האיסור ולהתירו.

ומלשון הגמ' עשה "דוחה" ל"ת משמע דמדין דחייה הוא. וכן מוכח משיטת ר"ל שאמר (לקמן דף כ:) ז"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה ע"כ. פי' דההיתר דעדל"ת חל רק במקום שא"א לקיים את שניהם ואם אפשר לקיים את שניהם אין העשה דוחה את הלא תעשה, שאין המצוה דוחה את האיסור אם אפשר לקיימה באופן שאין איסור. ומאידך למ"ד טומאה הותרה בציבור הגמרא (יומא דף ו:) קובעת דלא מהדרינן לאתויי טהורין מבית אב אחרינא ועבדינן לכתחילה בטמאין, שהיתר טומאה חל אפילו במקום שאפשר לקיים את שניהם.

ויעויין ברש"י עה"ת (פ' יתרו, שמות כ: ח') שכ' וז"ל זכור ושמור בדבור א' נאמרו, וכן מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים, וכן לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, וכן ערות אשת אחיך יבמה יבא עליה, הוא שנא' אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי עכ"ל. ואיתא במס' יומא (דף מו:) שהקרבת קרבנות מוסף בשבת ויו"ט הותרה. ומאחר שרש"י השווה את הקרבת קרבנות מוסף עם ייבום וכלאים בציצית משמע שסובר שייבום חל מדין הותרה וכמו"כ כלאים בציצית הותרה וכשיטת הר"ת2), שלא כדין עדל"ת דדחויה.

ונראה לבאר אליבא דרש"י את החילוק שבין קרבנות היום יבום וכלאים בציצית שהותרו לבין עדל"ת שדחויה, והביאור משום שבקרבנות היום כלאים בציצית וביבום ההיתר מפורש בתורה וחל בעצם פרשת האיסור, ובמקום שההיתר חל בעצם פרשת האיסור הרי הוא חל מדין הותרה ולא מדין דחויה, כלומר שעצם האיסור מופקע במקום המצוה ואינו חל כלל. ובהתאם לכך קרבנות היום כלאים בציצית ויבום הותרו לגמרי3). ומאידך ההיתר של עדל"ת נלמד וחל כהיתר כללי בכהת"כ ולא חל כהיתר מיוחד בכל איסור ואיסור, ומשו"ה חל מדין דחויה, דהיינו שיש כח דעלמא במצות עשה לדחות ולהתיר איסור ל"ת4).

מאידך יעויין בתוס' לקמן (דף ג: ד"ה לא תעשה שיש בו כרת) שכ' ז"ל וא"ת ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דיבום דדחי לא תעשה דכרת דאשת אח כו' ואומר ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה ל"ת שיש בו כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך וא"א בענין אחר לקיים מצות יבום דאל"כ בטלה מצות יבום עכ"ל. ומהא דלא תירצו בפשטות דשאני ייבום דהותרה ואין בו חלות איסור דאשת אח כלל חזינן שתוס' סוברים שמצות יבום דוחה את האיסור דאשת אח ואינו חלות דין הותרה אלא דחויה5).

ומאידך שיטת הרמב"ם מפורשת דההיתר דאשת אח חל בשעת הנפילה והותרה הוא וכדכתב (בפ"א מהל' יבום הלי"ב) וז"ל וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר אחין. וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים כשניות. שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו, לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות עכ"ל.

ויעויין בתוס' (מנחות דף מ: ד"ה תכלת) בשם ר"ת שכלאים הותרה בציצית, ולפיכך מותר ללבוש כלאים בציצית בלילה ואע"פ שלילה לאו זמן ציצית, ואף אשה ושואל מותרים ללבוש כלאים בציצית, אע"פ שאינם חייבים במצות ציצית - משום דכלאים הותרה בציצית. ובשיעורים לקמן (דף ד: ד"ה ענין כלאים בציצית) ביארנו דאליבא דר"ת המתיר של כלאים בציצית אינו חובת הגברא ללבוש ציצית אלא דהחפצא של ציצית הותרה בכלאים. ולפיכך הותרה כלאים בציצית גם בלילה לנשים ולשואל, משום דבשלשת האופנים האלה אע"פ דליכא קיום חובת הגברא מ"מ החפצא הוי חפצא של ציצית, והחפצא של ציצית הותרה בכלאים.

והעולה מדברי ר"ת שאם המתיר דכלאים בציצית חל מדין דחויה המתיר הוא קיום חובת המצוה, ומאידך אם ההיתר חל מדין הותרה אזי ההיתר תלוי בחפצא של הציצית6). ובכן מסתבר דה"ה נמי לענין יבום, דהיינו שאם המתיר דאיסור אשת אח ליבום חל מדין דחויה, המתיר חל עם קיום המצוה בשעת היבום. ומאידך אם ההיתר חל מדין הותרה, ההיתר חל בחפצא של היבמה בשעת מיתת בעלה עם חלות הזיקה. ולקמן בהמשך הסוגיות נדון בזה האם המתיר של איסור אשת אח הוא הזיקה או קיום מצות היבום7).

ובפשטות נראה דאליבא דאבא שאול (לקמן דף ג. ודף לט:) האומר שכל הכונס יבמתו לשום נוי כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר שמצות הייבום דחויה ולא הותרה, כי סובר שההיתר חל רק עם קיום המצוה8).

ויעויין לקמן (דף ח:) בתוס' ד"ה מלמד שדנו בהסבר ההלכה שהיבם מותר לבעול ביאה שניה עם יבמתו. וז"ל ותימה דמשמע דלביאה שניה לא צריך קרא להתיר ואמאי והא מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה מביאה ראשונה דהא ביאה שניה לא דחיא חייבי לאוין כו' וי"ל דביאה שניה לא צריכא קרא דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עליה לגרשה אחר ביאה ראשונה כו' עכ"ל. ועיי"ש בתו"י שכ' וז"ל הכא דביאה ראשונה היתה בהיתר גמור א"כ לא צוה הכתוב ליקחנה ולהוציאה מיד לאחר ביאה עכ"ל. ומשמע דהתוס' פליגי עם התו"י בחקירה הנ"ל דאליבא דהתוס' הביאה הראשונה דיבום דחויה ואילו אליבא דהתו"י הביאה הראשונה דיבום הותרה, ודו"ק בלשונם. וע"ע לקמן (דף כ:) בתוס' ד"ה אטו ובגליון הש"ס להגרע"א זצ"ל שם.

ואף יעויין לקמן (דף לה:) בתוס' ד"ה תגלי שכתבו וז"ל וא"ת לריש לקיש הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מן הקרבן כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה א"כ אשת אח שלא במקום מצוה היא ואר"י דאפ"ה לא מחייב מידי דהוה אקטן שבא על יבמתו גדולה דאמר לקמן (דף קיא:) תגדלנו עכ"ל. ונראה שבקושיתם סברו התוס' שקיום היבום מתיר את האיסור דאשת אח ומכיון דליכא קיום יבום במעוברת ובקטן בדין היה שיתחייבו. ובתירוצם לכאורה ס"ל שעצם חלות הזיקה מתרת את היבמה ולא קיום היבום, ולכן בין מעוברת לר"ל ובין יבמה שנפלה ליבם קטן מותרות ליבם ואע"פ שאינן בנות קיום יבום משום דהזיקה עצמה התירתן. וכבר ביארנו שהיתר שחל בזיקה חל מדין הותרה ולא מדין דחויה.

אך צ"ע בזה שהרי הבאנו מהתוס' (דף ג: ד"ה לא תעשה) דשיטת הר"י שיבום דחויה ושמצות יבום דוחה את הל"ת דאשת אח בשעת יבום וא"כ הדרא הקושיא ממעוברת ומקטן לדוכתא, שהרי הר"י עצמו הוא בעל התוס' כאן (בדף לה:) בנוגע להיתר ביאה במעוברת וקטן, וצ"ע א"כ מכיון דיבום דמעוברת וקטן לא קונה למה נדחה האיסור דאשת אח.

ונראה דלר"י יבום הוי דחויה אלא דביאת מעוברת אליבא דר"ל וביאת קטן לדידן אע"פ שאינן קונין מ"מ מהווין מעשי יבום, ומעשה היבום דוחה את האיסור דאשת אח ומקיים המצוה אפילו בלי חלות קנין. דס"ל דעיקר מצות היבום היא לעשות את מעשה הביאה ולא חלות הקנין, ולפיכך ביאת מעוברת וביאת קטן דוחין איסור אשת אחיו, משום דהיבמין קיימו מצות יבום בביאה בלי קנין, והדחייה חלה מפני קיום המצוה דביאה המהווה עצם מעשה היבום, ואינו תלוי בחלות הקנין9).

ויעויין ברש"י לקמן (דף לה:) ד"ה דלא סגי בלא"ה דס"ל דאחר ביאת מעוברת אינה יוצאת לא בגט ולא בחליצה, שכתב וז"ל דלא מיפטרה בלא ביאה לאחר שהפילה דאם לא יחזור ויבעול לא מצי למפטרה בגט דאין אדם יכול להוציא את יבמתו בגט אא"כ כנסה תחלה וביאת מעוברת לא שמה ביאה, ובחליצה נמי לא אפשר למפטרה הואיל ומ"מ בא עליה עכ"ל. ולכאורה דבריו מרפסין איגרי, דממ"נ אם ביאת מעוברת קונה תסגי לה בגט ואם לא קונה למה לא מועלת חליצה למפטרה.

אך לפי מה שביארנו דברי רש"י מאירים לעיניים, דס"ל דביאת מעוברת אע"פ שאינה קונה מ"מ מהוה מעשה יבום, שבכך קיים היבם מצות יבום והתיר את האיסור דאשת אחיו. ומאחר שקיים היבם מצות יבום אינו יכול לחלצה דא"א לקיים מצות חליצה אחרי מצות יבום, דמצות היבמה היא או לקיים איתה מצות יבום או לקיים איתה מצות חליצה ולא את שתיהן בזו אחר זו. אמנם מעשה היבום דמעוברת לא קנאה, ועדיין זקוקה היא בזיקת יבמין ליבמה ולקנותה משום שלא חל בה חלות קנין אשת איש. וגט לא מועיל לזיקה אלא לחלות אישות גמורה דאשת איש בלבד. ומשו"ה אינה ראויה לא לגט ולא לחליצה, אלא שיחזור ויבא עליה אחרי ההפלה כדי לקנותה. וחידש רש"י דיבום מעוברת חל בשתי ביאות - בביאה ראשונה כשהיתה מעוברת לקיים מצות ביאת יבום, ובביאה שניה אחרי שהפילה לקנותה בקנין היבום10), משום דמצות היבום וקנין היבום אינם תלויים זה בזה11)

ויעויין עוד לקמן (דף נב.) ברש"י ד"ה נתן לה כסף או שוה כסף שכ' וז"ל ואמר לה התקדשי לי במאמר יבמין ואע"ג דיהב לה מידי לאו קידושין גמורים הן כקידושי תורה שהרי אין קידושין תופסין באשת אח והתורה לא התירתה לו ליעשות כאשה נכרית אלא כסדר המצוה וביאה הוא דכתבה בה רחמנא עכ"ל. ומבואר ברש"י שאין הזיקה מתרת את האיסור דאשת אח אלא ביאת היבום מתרת, ואם קיום היבום מתיר מסתבר שההיתר חל מדין דחויה ולא מדין הותרה.

ויעויין עוד ברש"י (למס' סוטה דף ו. ד"ה מי קרמינן כו') שכתב שאם היבם ייבם את יבמתו שהיא סוטה ספק שנסתרה ושדינה שחולצת ולא מתייבמת שהוא עבר על איסור אשת אח. ומסתבר דרש"י אזיל לשיטתו במס' יבמות (דף נב. בד"ה נתן לה) שהמתיר דאיסור אשת אח הוא קיום היבום ולא עצם חלות הזיקה, ומאחר שבסוטה שנסתרה ליכא קיום יבום משו"ה עובר על איסור אשת אח12).

אך לפי"ז קשה בסתירה בין פרש"י עה"ת לבין פרש"י על הש"ס שהרי מרש"י עה"ת משמע דס"ל דאיסור אשת אחיו הותרה מאחר שהשווה ההיתר דאשת אחיו ביבום עם ההיתר דקרבן מוסף בשבת, דפשיטא דהקרבן מוסף הותרה ולא דחויה, ואילו בפירושו על הש"ס משמע דס"ל דחויה. ויתכן דרש"י אינו מסכים עם הגדרת דין הותרה דהר"ת דס"ל לרש"י דיבום באמת הותרה, אך לא ס"ל דהחפצא דהיבמה הותרה משעת נפילתה בזיקה, אלא ס"ל שמעשה היבום מתיר את האיסור דאשת אחיו בשעת היבום מדין הותרה ולא מדין דחויה. ברם בלי חלות וקיום מצות יבום הרי היא אסורה באיסור אשת אחיו, ומשו"ה אין קידושי כסף ושטר קונים ביבמה דאין קידושין תופסין בערות אשת אחיו, ואם היבם ייבם את יבמתו סוטה הרי הוא עבר על איסור אשת אחיו, משום דבלי קיום וחלות יבום ליכא היתר13).

ברם לפי"ז יל"ע מהי דעת רש"י בביאת יבום של אלמנה לכ"ג שאסור ליבמה מדאורייתא (עיין לקמן כ. - כ:), האם היבם עובר על איסור אשת אח או לא14). אמנם שיטת רש"י לקמן (דף כ: בד"ה פוטרת) שאם כ"ג ייבם האלמנה דצריכה גט וחליצה (ועיי"ש במהרש"א), ומשמע שסובר שקנאה מדאורייתא. ולפי"ז פשיטא דאינו עובר על איסור אשת אחיו. וצריכים לחלק בין יבמה סוטה שאין היבם קנאה כלל ומשו"ה עובר על איסור אשת אחיו, לבין אלמנה לכ"ג דהיבם קנתה במקצת וצריכה גט, ומשו"ה האיסור דאשת אחיו הותר. וביסוד החילוק נראה שסוטה אינה נופלת למצות ייבום כלל אלא רק לחליצה בלבד, משום שנאסרה על היבם ק"ו ממה שנאסרה על בעלה. ומכיון דחלות האיסור דהבעל נמשך ממנו על היבם לכן אינה נופלת ליבום כלל אלא רק לחליצה בלבד. ומשו"ה מעשה היבום דסוטה כמאן דליתא דמי, ועובר היבם על איסור אשת אחיו שלא הותר מאחר שסוטה אינה בת ייבום כלל. משא"כ באלמנה לכ"ג שנפלה למצות ייבום אלא שאסור לייבמה מפני שאין העשה דיבום דוחה את האיסור ל"ת ועשה דאלמנה לכ"ג, ומאחר שנפלה לזיקת ייבום, הייבום דכ"ג חל להתיר את האיסור דאשת אחיו, ומשום כך קנתה במקצת להצריכה גט עם חליצה, ועיין עוד בשיעורים לקמן, ואכמ"ל15).

ב
יעויין בתוס' לקמן (דף ג:) ד"ה לא תעשה. וז"ל וא"ת ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דיבום דדחי לא תעשה דכרת דאשת אח כו' ואומר ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה לא תעשה שיש בו כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך עכ"ל. יש לדייק שהתוס' אינם מתרצים דאיסור אשת אח הותרה במקום יבום - ולכן אין ראיה מיבום דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת בעלמא. והוא משום דאליבא דהתוס' האיסור דאשת אח במקום יבום הודחה ולא הותרה, ולכן הקשו דנילף מיניה דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ובתירוצו של הר"י דשאני יבום דמצותו בכך ג"כ אינו רוצה לומר שאיסור אשת אח הותרה, אלא דס"ל דמכיון דמצותו בכך, וא"א לקיים המצוה דיבום בלי לדחות את הלאו דאשת אח לפיכך המצוה דוחה אותו, ולא דמי לשאר האופנים של עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ומשו"ה אין ללמוד ממצות יבום למצוות אחרות. ומ"מ לר"י המתיר דיבום חל מדין דחויה, דמצות יבום אלימתא ודוחה את הלאו דאשת אח שיש בו כרת אבל לא חל מדין הותרה, ועיין נמי בלשונו של תוס' הרא"ש דכ' וז"ל דשאני יבום דדין הוא דלידחי איסור אשת אח דאל"כ בטלת מצות יבום ועיקר מצות יבום לא נאמרה אלא במקום אשת אח עכ"ל, ובפשטות סברת תוס' הרא"ש היא כסברת הר"י.

אלא דעלינו להבין את סברת "דמצותו בכך", דמ"מ מדוע לא נילף מיבום דגם עשה דעלמא דוחה ל"ת שיש בו כרת.

ונראה דלקמן (דף יג:) ביאר רבא את שיטת ב"ש דס"ל דצרת ערוה מותרת משום שאין איסור חל על איסור, וז"ל תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי לא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח אלא נשא חי ואח"כ נשא מת אחות אשה קדים, כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה הויא לה צרת ערוה שלא במקום מצוה עכ"ל. ולכאורה ההסבר דרבא תמוה, כי מה בכך שלא חל איסור אשת אחיו, מ"מ בדין הוא שהיבמה תפול ליבום משום שבעלה מת בלי בנים. אלא מכאן רואים בעליל שיבמה נופלת ליבום רק במקום שיש חלות איסור אשת אח, כי עיקר המצוה דיבום הוא לדחות את האיסור דאשת אח, ובמקום שלא חל האיסור דאשת אח כגון במקום שאין איסור חל על איסור אזי היבמה אינה נופלת ליבום ואף שבעלה מת בלי בנים, כי יסוד מצות היבום הוא לדחות את האיסור דאשת אח. ולפיכך ס"ל לב"ש דהוי' צרת ערוה שלא במקום מצוה. ונראה שבית הלל מסכימים ליסוד הזה דב"ש אלא שסוברים שעיקר הדין של אין איסור חל על איסור הוי רק לקבוע שאין ב"ד מענישים את הגברא על שעבר על האיסור השני, ואעפ"כ האיסור השני אכן חל ואוסרו. ועיין בגמרא לקמן (דף לב:) שאע"פ שאין איסור חל על איסור מ"מ חל ונ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, והא ראיה שהאיסור השני חל אלא שפטור מעונשו, ולכן אם הגברא עבר עליו הו"ל רשע גמור לענין קבורה. וא"כ בציור דרבא ב"ה ס"ל דהאיסור של אשת אח באמת חל על גבי האיסור של אחות אשה, שאע"פ שהעונש חסר מ"מ האיסור חל. ולכן נופלת היבמה ליבום ובכך היבם ידחה את האיסור דאשת אח. ונמצא ד"מצוותו בכך", היינו שעיקר המצוה דיבום הוא לדחות את האיסור דאשת אח. ומשו"ה אין ללמוד מיבום שדוחה הל"ת דאשת אח שיש בו כרת לשאר מצוות עשה דעלמא שתדחנה אף הן מצות ל"ת שיש בו כרת, דשאני יבום ש"מצותו בכך", כלומר דעיקר מצות יבום היא עצם דחיית הלאו, ומשו"ה אינה דומה לשאר מצוות עשה דעלמא שבמקרה סותרות לאו שיש בו כרת, אבל אין דחיית הלאו שיש בו כרת חלק מעצם קיום מצוותן כמו דהויא במצות יבום.

ונראה דמצינו סמוכים לביאור הזה בהגדרת מצות יבום בשיטת הרמב"ם (בפ"ב מהל' אבל הל"ו) וז"ל כמה חמורה מצות אבלות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו' לה יטמא מצות עשה כו' במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו עכ"ל. ועיין בראב"ד שהשיג על הרמב"ם וסובר שהמצוה להטמא לקרובים חלה גם על כהנות ואע"פ שאינן מוזהרות על טומאה. ושיטת הרמב"ם מחוסרת ביאור, אמאי אין כהנת חייבת להיטמא לקרוביה, והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה שמתו כמו כהן, ואם טומאה לקרובים כפי שהרמב"ם הדגיש מהוה חלק מהאבלות על מתו, בדין הוא שגם כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליהם.

ונראה לבאר את הרמב"ם על פי שיטתו שטומאת כהנים לקרוביו דחויה ולא הותרה, וכפי שכ' הרמב"ם בפ"ב מהל' אבל (הלט"ו) וז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ"ל. וביאור שיטתו שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור של טומאה. דהיינו שעיקר המצוה דאבלות שחלה על הכהן הוא לחלל את כהונתו בטומאת מת ובכך הוא מקיים את מצות האבילות שלו על קרובו. ולפיכך המצוה להיטמא חלה דוקא על כהן זכר שנאסר בטומאת מת, שכשמתטמא לקרובו מחלל הוא את קדושתו לשם אבילותו, דחילול קדושתו לצורך קרובו מהוה קיום מצות אבילות. משא"כ כהנת, שאינה מוזהרת על טומאת מת, וטומאתה לקרובה איפוא אינה קיום אבילות כיון דליכא חילול קדושה, ומשו"ה פטורה מלהיטמא לקרובים16). והרמב"ם לשיטתו דס"ל שטומאת כהנים לקרובו דחויה ולא הותרה, ובכן הטומאה לקרובו מהוה חילול קדושת הכהן שנדחה לשם מצות האבילות. משא"כ אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה, ומפני כך לא היתה מחללת את קדושתו, ולכן לא היה מקיים מצות האבילות, כי עיקר המצוה דאבילות היא שהכהן יחלל את קדושתו עבור קרובו.

ומשהגיענו בעז"ה יתב' להבנת פסק הרמב"ם בטומאת כהן לקרוביו, נראה שבדומה לכך זוהי אף כוונת התוס' ביבום "דמצותו בכך", וכוונתם שעיקר מצות היבום היא שהיבם יעבור על האיסור דאשת אח ולדחותו משום קיום מצות יבום. וכמו שבכהנים לפי הרמב"ם שעיקר קיום המצוה דאבילות היא בדחיית האיסור של טומאת כהן ובחילול קדושתו, ה"ה ביבום, דעיקר קיום המצוה היא לדחות את האיסור דאשת אח ובכך לקיים את המצוה דיבום, שדחיית הלאו היא מעיקר ומגופה של המצוה. וזוהי כוונת הר"י "דמצותו בכך", ר"ל שעיקר המצוה דיבום היא דחיית הלאו דאשת אח, ולכן אין להשוותה למצוות אחרות וללמוד ממנה שעשה דעלמא דוחה ל"ת שיש בו כרת כשאין "מצותו בכך" כמו במצות יבום, שעיקר המצוה דיבום היא דוקא לדחות את הלאו17).

ג
ביארנו למעלה (באות ב') אליבא דהתוס' דעיקר מצות היבום מתקיימת בזה שהעשה דיבום דוחה את הלא תעשה דאשת אח. אך נראה שביסוד הזה פליגי לקמן (דף י.) בתוס' ד"ה לעולם שחולקת הדיעה הראשונה שבתוס' עם הירושלמי שמובא שם לבסוף. דדנו בתוס' למה לא ניתני אשת איש כאחת מהעריות הפטורות מיבום, דמשכחת לה באופן דקדושי חוץ. וז"ל ליתני אשת איש דמשכחת לה אפילו לרבנן כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם ומת שמעון ונפלה לפני לוי אחיו וצרת צרה נמי משכחת לה כגון שקדשה ראובן חוץ משני אחין, וי"ל דלא קרינא לגביה אשת המת דכבר נאסרה עליו לפני קדושי אחים משום אשת אח ולא חשיב ערוה במקום מצוה עכ"ל. ביאור דבריהם דמכיון דכבר נאסרה ללוי משום דהויא אשת איש דראובן וקידושי שמעון לא חלו כלפי לוי ולא אסרוהו משו"ה אינה נופלת ללוי ליבום במיתת שמעון משום דבנוגע ללוי לא היתה אשת שמעון כלל.

ולבסוף הביאו התוס' בשם הירושלמי תירוץ אחר לקושייתם דליתני אשת איש כאחת מהעריות הפטורות מיבום וז"ל ובירושלמי בריש המגרש פריך לה, מתיב ר' חנינא בשם רבי פנחס ליתני ט"ז נשים כר"א ומשני תמן התורה אסרה עליו, ברם הכא הוא אסרה עליו כו' עכ"ל ועיי"ש בפר"י בביאור תירוץ הירושלמי. ומבואר בירושלמי שלר"א הסובר שקדושי חוץ חלים, אם קידשה ראובן חוץ משמעון וקידשה שמעון סתם ומת אזי האשה נופלת ללוי אחי שמעון מכח קידושי שמעון ואסורה עליו באיסור אשת איש דראובן. והירושלמי מתנגד למה שכתבו התוס' לעיל דמכיון דנאסרה על לוי מדהויא אשת איש של ראובן לפני שקידשה שמעון, קידושי שמעון לא חלו לאוסרה על לוי ולפיכך אינה נופלת ללוי במיתת שמעון דבנוגע ללוי אינה אשת שמעון כלל. ועלינו להבין היאך באמת נקטה הירושלמי שנופלת ללוי משמעון, והרי בנוגע ללוי אינה אשת שמעון כלל דלא אסרה שמעון עליו ואינו בדין שתפול ללוי במיתת שמעון.

ויתכן דהירושלמי סובר דמכיון דקידשה שמעון סתם על כל העולם ואף על לוי, לפיכך האישות דשמעון חלה אף כלפי לוי, ואע"פ שקדמה לה האישות דראובן שאסרה אותה על לוי בראשונה, ובהתאם לכך כששמעון מת נופלת ממנו ליבום ללוי.

א"נ י"ל והוא מסתבר יותר מהפירוש הראשון שהצענו שאף להירושלמי האישות של שמעון לא חלה על לוי, משום דהאישות דראובן שאסרה על לוי קדמה, והאישות של שמעון חלה רק כלפי ראובן לבדו. ברם אעפ"כ הרי היא עכ"פ אשת שמעון, ונאסרה על לוי באיסור אשת אחיו דשמעון18). ומשום כך במיתת שמעון נופלת ללוי ליבום משום דסובר הירושלמי שאין חלות האישות של המת מפלת ליבום אלא חלות האיסור של אשת אח מפיל. ולפיכך מאחר שנאסרה האשה באיסור אשת אח דשמעון על לוי, נופלת ללוי ליבום משמעון, ואע"פ שהאישות של שמעון לא חלה על לוי. ולפי"ז יוצא דלהירושלמי האיסור של אשת אח מפיל ולא אישות המת. ואילו אליבא דהדיעה הראשונה בתוס' האישות מפילה ולא האיסור דאשת אח.

ומסתבר דלפי הירושלמי דס"ל שהאיסור מפיל, ולא האישות, שעצם ועיקר מצות היבום היא לדחות את האיסור דאשת אח ע"י העשה דיבום וכדמבואר לעיל. ואילו אליבא דהדיעה הראשונה שבתוס' דס"ל שהאישות מפילה ולא האיסור, האיסור דיבום הותרה ולא דחויה, ועיקר המצוה אינה דחיית הלאו דאשת אחיו.

ואמנם לקמן בשיעורים19) דננו האם זיקת היבם ביבמתו הויא המשך אישות המת או אישות חדשה של היבם. ומסתבר דלהירושלמי זיקת היבם אינה המשך אישות המת אלא מהווה אישות של היבם עצמו, שהרי ס"ל שאף באופן שאישות המת לא חלה על היבם מ"מ נופלת לפניו ליבום. ומאידך אליבא דהדיעה הראשונה שבתוס' זיקה הויא המשך אישות המת ומשו"ה ס"ל דבמקום דליכא אישות המת אינה נופלת לפני היבם ליבום.

ד
איתא לקמן (דף י:): אתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אמר ר"ל הוא אין חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על החלוצה כרת.

ובירושלמי (פרק א: הל"א) הקשה שאם שאר האחים שלא חלצו חייבים כרת על החלוצה, למה הוי הדין כשמייבם היבם ומת שהיבמה נופלת ממנו ליבום פעם שנית לפני אחיו, והרי לכאורה הרי היא אסורה עליהם מפני איסור אשת אח מהאח הראשון שמת, דמ"ש יבום מחליצה. ותירץ ר' יוסי וז"ל מה את סבר היא חליצה היא ביאה, כיון שחלץ לה נעקרה הימנה זיקת המת למפרע, למפרע חל עליה איסור של מת אצל האחין, אבל אם בא עליה אשתו היא עכ"ל. דהיינו שיש סברא לחלק בין יבום לחליצה והוא משום ש"אם בא עליה אשתו היא". ודבריו צריכים ביאור.

ונראה שהתכוון לומר שאמנם הנפילה המתירתה חלה רק ליבם ולא לשאר האחים כמו בחליצה, אלא שבנוסף לההיתר שחל בשעת הנפילה יש אף חלות דין של "מפקיע" בשעת היבום, כלומר שבשעת היבום כשחל האישות של היבם פקע כל חלות השם של אשת אח המת. ויעויין בתוס' לקמן (דף ח: ד"ה מלמד) שכתבו וז"ל ותימה דמשמע דלביאה שניה לא צריך קרא להתיר ואמאי והא מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה מביאה ראשונה דהא ביאה שניה לא דחיא חייבי לאוין כו' וי"ל דביאה שניה לא צריכא קרא דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עליה לגרשה אחר ביאה ראשונה ומ"מ ביאה שניה לא דחיא חייבי לאוין דרשות הוא וליכא עשה אלא בביאה ראשונה עכ"ל. ונראה בכוונתם "דסברא הוא" דהיינו שחלות האישות של היבם מפקיעה את חלות השם אשת אח המת שחלה ביבמה מלפני היבום. ואע"פ שלכאורה יש רק היתר ליבמה ותו לא, אך מסברא אמרינן שעם היבום חל חלות מפקיע, שכל זמן דהויא אשת היבם פקע ממנה כל חלות שם ואיסור אשת אח מהמת. ואמנם בגמרא (שם דף ח:) הובאה דרשת ריב"ח ולקחה דנעשית כאשתו לכל דבר, ושמגרשה בגט ומחזירה. ולפי הירושלמי יסוד הדין הזה דנעשה כאשתו לכל דבר הוי חלות דין מפקיע, דהיינו שמשנעשית אשתו של היבם איננה עוד אשת האח המת, דהשם הזה פקע ממנה לגמרי מכאן ולהבא. ולכן הותרה ליבם בביאה שניה, ויכול לגרשה ולהחזירה, ואף הותרה היא לאחים שלא יבמוה, כי השם אשת אח מהמת פקע ממנה בין ליבם ובין לשאר האחים. זה הביאור בסברת הירושלמי "אשתו היא" כלומר שפקע כל השם אשת האח המת מדהויא אשת היבם, ומשום כך אף שאר האחים הותרו בה עם היבום שלא כמו בחליצה שלא חל דין "מפקיע".

וצריכים להוסיף דחלות המפקיע ביבום הוא רק ביבמה עצמה ובמה שנוגע לה ליבם ולשאר האחים. אך ליכא חלות מפקיע בצרות היבמה כי עיקר המפקיע היא חלות האישות של היבם שחלה ביבמתו ולא בצרותיה.

ברם עדיין יל"ע קצת בזה, דלכאורה הסברא של "מפקיע" היא סברת שיטת ר"ש (לקמן דף יח:) דלית ליה דין אשת אחיו שלא היה בעולמו (ועיי"ש בסוגיא ואכמ"ל) דס"ל דמשנתייבמה פקע ממנה השם של אשת אחיו המת, ובהתאם לכך ס"ל דאפילו אח שנולד אחר היבום ושלא נפלה לפניו כלל ג"כ מותר בה, ומשום שהשם של אשת אח פקע ממנה עם חלות האישות של היבם. אך הרבנן חולקים על ר"ש ואוסרים אשת אחיו שלא היה בעולמו, ולכאורה ס"ל שהשם של אשת אחיו לא פקע בשעת היבום, ואליבם ק"ק היאך לבאר את הירושלמי.

ונראה שאין כאן כ"כ קושי משום די"ל שאף הדין של "המפקיע" תלוי בנפילה, דהיינו שרק בנוגע לאחים שהיו בעולמו בשעת הנפילה אמרינן שכשחלה אישות היבם עם היבום חל "מפקיע". משא"כ בנוגע לאח שלא היה בעולמו ושנולד לאחר הנפילה, דמכיון דלא היה בשעת הנפילה לא חל כלפיו דין המפקיע, ואפילו אחרי היבום נקראת היבמה בשם אשת האח הראשון שמת ואסורה היא עליו20).

ע"כ

הקדמה: מצות יבום וקנין יבום

יש לעיין בביאת יבום הקונה ביבמה - האם מעיקרא חלה כקיום מצות "יבמה יבא עליה" וקנין היבום חל ממילא מן שמים או"ד הביאה קונה את היבמה מדין מעשה קנין בדומה למעשה הקנין דביאה בקידושין אלא דאופן מעשה הקנין דיבום מוגבל לביאה למעט כסף ושטר21). ועוד יל"ע האם קנין היבום יוצר חלות אישות חדשה או"ד דחלות האישות הויא המשך אישות המת.

לאור החקירות האלו יש לעיין בכמה מקורות:

א) לקמן במשנה (דף נג:) איתא: הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון אפי' כו' הוא אנוס והיא לא אנוסה היא אנוסה והוא לא אנוס כו' קנה כו' ע"כ. ובגמרא (דף נד.): דת"ר כו' יבמה יבא עליה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ע"כ. ההלכה היא דביאת יבום קונה בלי דעת היבם והיבמה.

ומזה שיבום קונה בלי דעת המייבם והמתייבמת משמע שהקנין אינו חל מדין מעשה קנין דעלמא דצריך דעת מקנה וקונה אלא שחל מדין בפני עצמו. ויתכן שעיקר חלות דין היבום הוי קיום המצוה לבא עליה, שהיבם מקיים מצות ביאת יבום ואף בלי דעת, וקנין היבום חל ממילא משמים. ועוד י"ל שביאת יבום הויא מעשה קנין אלא שחל בלי דעת המייבם והמתייבמת משום שהקנין אינו יוצר אישות חדשה של המייבם אלא רק ממשיך לו את אישות המת ומשו"ה חל בלי דעת.

ב) הגמרא בקידושין (דף ד:) דנה במקור קנין ביאה בקידושין: והלא דין הוא ומה יבמה שאין נקנית בכסף נקנית בביאה, זו שנקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה כו' אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא, מהיכא קא מייתי לה מיבמה, מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת תאמר בזו שאין זקוקה ועומדת ע"כ. ובביאור השקלא וטריא שבגמרא י"ל דהה"א נקטה שביאת יבום חלה וקונה בתורת מעשה קנין ומשו"ה רצתה ללמוד ממנה קנין ביאה בקידושין.

ולמסקנא פליגי הראשונים בביאור דחיית רב אשי. דיעו"ש ברש"י (ד"ה שכן זקוקה) שכ' וז"ל זקוקה ועומדת לזה מחמת קידושי המת ואין ביאה באה אלא לגמר, אבל קנין דמעיקרא לא עכ"ל. פרש"י דזיקת היבמה הויא המשך אישות המת, והיבום חל כדי לגמור אישות המת בשביל היבם. וכמו"כ כ' בתוס' שם (ד"ה מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת) וז"ל וה"ר אלעזר משזנ"א פי' שכן זקוקה ועומדת, שביאה זו אינה עושה אלא גומרת קדושי ראשון, ומשום דאשכחן ביאה גומרת לא נאמר שתקנה תחילת קנין עכ"ל. אליבא דרש"י והר"א משזנ"א היבום גומר את זיקת אישות היבם ביבמתו שיש לו מהמת, וקונה וגומר את אישות המת בשביל היבם, ומשו"ה הו"ל חלות קנין בפני עצמו דא"א ללמוד ממנו קנין ביאה בקידושין דעלמא שקונה ויוצרת חלות אישות חדשה.

ועיי"ש בתוס' שכ' וז"ל ונראה לר"י דהכי פריך שכן זקוקה ועומדת לביאה כלומר שעיקר מצותה להקים לאחיו שם הילכך נקל לה להקנות בביאה יותר מאשה עכ"ל. אליבא דהר"י עיקר חלות יבום הוא שהיבם מקיים את המצוה להקים לאחיו שם והקנין חל ממילא, אך הביאה אינו מעשה קנין ולכן אינו דומה לביאת קידושין המהוה מעשה קנין.

ואף הר"ת ס"ל כר"י, דעיין בתוס' לקמן (דף מט. ד"ה הכל) דהר"ת השווה יבמה לעכו"ם דלאו בני קידושין נינהו וז"ל אר"ת דהוי כעכו"ם ועבד שאין בה קידושין לשום אדם, וליבם נמי לאו בת קידושין היא אלא ביאה הוא דאית בה עכ"ל, ומוכח דס"ל לר"ת דביאת יבום מעשה מצוה ואינו מעשה קנין, ומשו"ה יבמה כעכו"ם ששניהם אינם בני קנין קידושין, דאילו היתה ביאת יבום מעשה קנין פשיטא דיבמה אינה דומה לעכו"ם.

ג) רב הונא (במס' קידושין דף ה:) ס"ל שחופה קונה בקידושין מק"ו שנלמד בצד השוה מכסף שטר וביאה, והגמרא דוחה: מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ עכ"ל. וכ' רש"י (ד"ה שכן ישנן בע"כ) וז"ל שקונה בעלמא, ביאה ביבמה ושטר בגירושין וכסף באמה העבריה עכ"ל. והגמרא ממשיכה: ורב הונא כסף מיהא באישות לא אשכחן בע"כ עכ"ל, ומדלא דחה רב הונא שביאת יבמה קונה בע"כ משום דהקנין חל משמים מחמת קיום המצוה, משמע דס"ל שביאת יבום מהוה מעשה קנין הדומה לקניני כסף שטר וביאה בקידושין דעלמא.

ד) ויעויין לקמן (דף נו.) דפליגי רב ושמואל בקנין יבום כשבא עליה היבם בשוגג, דרב סובר שקונה לכל ושמואל סובר דלא קונה אלא לדברים האמורים בפרשה. וללישנא קמא בגמרא פליגי ביבמה מן האירוסין וללישנא בתרא פליגי ביבמה מן הנשואין. ונראה דס"ל לשמואל שבבא עליה בשוגג, מכיון שלא כיוון היבם לקנות לכן לא חל מעשה קנין, ומאידך היבם קיים מצות ביאת יבום גם בלי כוונה, ומשום שקיים המצוה אך לא עשה מעשה קנין אינו קונה קנין גמור אלא לדברים האמורים בפרשה. מאידך רב סובר שחלות הקנין אינו תלוי במעשה הקנין אלא רק בקיום המצוה שעשה, ולכן ס"ל שמאחר שקיים את המצוה קונה לכל.

ובביאור המחלוקת שבין ב' הלשונות אליבא דרב ושמואל, נראה דלל"ק כשבא היבם עליה בשוגג שלא חל מעשה קנין וקונה רק מחמת המצוה, לשמואל הקנין הוי המשך קנין המת, ולרב הוי קנין חדש שיוצר היבם. ובהתאם לכך כשנפלה מן הנשואין גם אליבא דשמואל קונה קנין נשואין גמור כפי שהיתה קנויה לו למת. והא דפליגי רב ושמואל הוא בנפלה מן האירוסין, דלרב אף בביאה בשוגג היבם בעצמו קונה ויוצר קנין חדש שלו שלא נמשך מן המת וחל חלות קנין גמור דנשואין. ואילו לשמואל בביאה בשוגג היבם אינו קונה אלא את הקנין דהו"ל למת וכשמייבם ארוסה חל קנין אירוסין כמו שהיתה קנויה לו למת. מאידך ללישנא בתרא לא פליגי בנפלה מן האירוסין דהקנין הוי חלות אירוסין כקנין המת וכדברים האמורים בפרשה (עיי"ש בתוס' ד"ה לדברים ובד"ה מן). ואילו בנשואין פליגי דרב סובר דהיבם קונה קנין נשואין דקנינו מהוה המשך קנין המת. ושמואל סובר שאינו קונה קנין המת אלא קונה קנין מיוחד משמים לדברים האמורים בפרשה משום שבעלה בשוגג וליכא מעשה קנין אלא קיום מצוה בלבד. ואילו כשבעלה בכוונה ועשה מעשה קנין חל קנין גמור דנשואין.

ה) יעויין לקמן (דף ח:): דאמר ר' יוסי בר חנינא ולקחה מלמד שמגרשה בגט ומחזירה עכ"ל. וכ' בתוס' (שם) ד"ה מלמד וז"ל ותימא דמשמע דלביאה שניה לא צריך קרא להתיר, ואמאי והא מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה מביאה ראשונה דהא ביאה שניה לא דחיא חייבי לאוין כו' וי"ל דביאה שניה לא צריכא קרא דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עליה לגרשה אחר ביאה ראשונה, ומ"מ ביאה שניה לא דחיא חייבי לאוין דרשות היא וליכא עשה אלא בביאה ראשונה עכ"ל. ונראה בביאור כוונתם דס"ל שעיקר מצות יבום הויא חלות הקנין שקונה אותה להיות לו לאשתו. ומשו"ה פשיטא שמותרת לו בביאה שניה כי חלות האישות ושקנה אותה להיות לו לאשה מהוה עיקר וגופה של המצוה ובדין הוא שתהיה מותרת לו כמו אשה דעלמא.

מאידך עיין שם בתו"י שתירצו וז"ל ועוי"ל שאני התם דביאה ראשונה לא שריא רק ע"י דחיית הלאו, אבל הכא דביאה ראשונה היתה בהיתר גמור א"כ לא צוה הכתוב ליקחנה ולהוציאה מיד לאחר ביאה עכ"ל. ומדלא תירצו תו"י כמו התוס' משמע דלא ס"ל לתו"י שחלות הקנין והאישות מהווין עיקר המצוה דיבום, אלא שעצם המצוה היא מעשה הביאה בעצמה ולא חלות הקנין והאישות. ותו"י תירצו שמשום שאיסור אשת אחיו הותרה ביבום ולא דחויה, לכן אף הביאה השניה וכל האישות נמי הותרו.

ומדלא תירצו תוס' כמו תו"י משמע קצת דס"ל לתוס' שיבום דחויה ולא הותרה.

ו) עיין לקמן (דף לט:) וז"ל הגמרא: אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר כאילו פוגע בערוה וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר וחכמים אומרים יבמה יבא עליה מכל מקום עכ"ל. ובפשטות נראה דאליבא דאבא שאול עיקר דין דיבום הוי קיום המצוה לשמה וע"י שקיים מצות יבום דחה איסור אשת אחיו וקנה את היבמה. והחכמים סבורים שקנין היבום אינו תלוי בקיום המצוה22).

אך יעויין ברש"י (שם ד"ה אמר רב אין כופין) שכ' וז"ל ואי ניחא לתרוייהו לייבומי אין כופין אותו לחלוץ דלימא לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח אלא אי בעי מייבם. מיהו היכא דהוא צבי לייבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה כו' כייפינן ליה וחליץ כו' עכ"ל. רש"י סובר לפי אבא שאול דכששניהם רוצים להתייבם יש להם רשות, ואילו כשהיבמה אינה רוצה כופין אותו לחולצה. וצ"ע שאם חוששין שהיבם לא התכוון לשם מצוה מהי הנ"מ בין כששניהם רוצים להתייבם לבין כשהיא לא רוצה.

ויתכן דרש"י סובר דכשמייבמה מדעתה אזי קנין היבום חל מדעת שניהם והוא דומה לקנין קידושין ונישואין שחל מדעת האיש והאשה ואינו תלוי בקיום המצוה. ולכן ל"ש אם התכוון לשם מצוה או לא, דהקנין חל כקנין דעלמא. משא"כ כשכופין אותה להתייבם דאזי ליכא קנין מדעת ועיקר חלות היבום הוי קיום המצוה, והקנין חל ממילא מחמת המצוה, ולכן היבום צ"ל לשמה כדי שיקיים את המצוה23).

ז) באה"ע (סי' קס"ו סעיף ב') פליגי המחבר והרמ"א בדין עדי קיום ביבום, דלפי המחבר יבום קונה בלי עדים לקיום הדבר ואילו לפי הרמ"א יבום קונה רק עם עדי קיום24). וביאר מרן הגר"ח זצ"ל25) דלכ"ע יבום הוי מעשה קנין אלא דפליגי האם עצם מעשה הקנין דדבר שבערוה צריך עדי קיום ולכן יבום נמי צריך עדים, או"ד שדבר שבערוה צריך עדים כדי לקיים את דעת הבעלים לעשות הקנין, ובכן יבום אינו צריך עדי קיום מאחר שקנין יבום אינו צריך דעת בעלים שחל בלי דעת יבם ויבמתו.

אמנם לפי חקירתנו ג"כ ניתן לבאר את המחלוקת בין הפוסקים האם צריכים שני עדי קיום ביבום או לא. ומשום שאם יבום חל מדין מעשה קנין כמו קידושין, יבום צריך עדי קיום לקיים מעשה קנין בדבר שבערוה. ומאידך אם יבום חלות בפני עצמו הוא י"ל שאינו צריך עדים, ומפני שעיקר חלות היבום הוא קיום המצוה המתקיימת אף בלי עדים, וקנין היבום חל ממילא מן שמים, ולא מפני מעשה קנין, ומשו"ה יבום אינו צריך עדי קיום26).

ח) במס' קידושין (דף יט. בתוס' ד"ה ומדאורייתא) פליגי רש"י ותוס' אם ביאת יבם בן ט' קונה מדאורייתא או לא. רש"י סובר דקונה מן התורה ואילו אליבא דתוס' קטן אינו קונה כלל מדאורייתא.

והנה יל"ע במחלוקת הראשונים האם ביאת קטן קונה ביבום מדאורייתא או לא. דהרי כבר הבאנו דיש שיטות דס"ל דעיקר דין יבום הוא לקיים את המצוה, ושהקנין חל ממילא. וא"כ יל"ע לרש"י דס"ל דקטן קונה קנין גמור מדאורייתא, האם יכול נמי לסבור כשיטה דעיקר חלות היבום היא קיום המצוה, דא"כ יוצא איפוא דהקטן קיים את מצות יבום. וקצ"ע בזה דהרי שוטה שאכל מצה לא יצא (ר"ה דף כח.), ולכאורה ה"ה בקטן שאכל מצה דלא קיים מצות אכילת מצה, ומ"ש מצות יבום דהקטן קיים את המצוה. ויתכן דשאני קטן משוטה, דשוטה אינו בר עשיית מצוה כלל, ואילו קטן פטור מחובת המצוה אך יש לו קיום מצוה, וצ"ע בזה.

ולכאורה י"ל דרש"י סובר שעיקר דין יבום הוא הקנין ומכיון דקנין יבום חל בלי דעת מקנה וקונה אף קטן בר קנין יבום הוא ומדהוי בר קנין יבום וקונה לכן מקיים נמי את המצוה, דעיקר המצוה הוא הקנין.

אך צ"ע אם ננקוט שעיקר מצות יבום אינה הקנין אלא עצם מעשה היבום, היאך קיים קטן מצות יבום. ונ"ל הרי הרמב"ם פסק (פ"ה מהל' קרבן פסח הל"ז) שקטן שהקריבו עליו פסח ראשון והגדיל שפטור מפסח שני. וצ"ע היאך קיים קטן מצות פסח ראשון. ויעויין בחדושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם דביאר דקטן הוי בעל קרבן הפסח, והקרבן עולה איפוא לשמו, וממילא קיים הקטן את המצוה, כי אין צורך שהגברא יעשה מעשה מצוה כדי שיקיים מצות קרבן פסח, אלא רק שקרבן הפסח יקרב על שמו.

ויתכן דה"ה במצות יבום דעיקר חלות דין יבום אינו אלא שהגברא יעשה מעשה יבום בעלמא כלומר שהיבם יבא עליה במציאות, ואע"פ שאינו חלות שם מעשה מצוה27), מ"מ מכיון שבא עליה במציאות ממילא נתקיימה המצוה. וכמו קטן שהביא קרבן ה"ה יבם שהוא קטן מקיים מצות יבום כי עכ"פ עשה מעשה ביאה בעלמא ביבמתו ומשום שקיים מצוה אף קנין היבום נמי חל28).

ונראה דה"ה בחרש לכו"ע, דאיתא לקמן (דף קיב:) דחרש מייבם וקונה קנין גמור, דקשה הרי אינו בר עשיית מצוות, אלא דמאחר שעשה את עצם מעשה היבום, ממילא קיים את המצוה ובלי שיעשה חלות שם מעשה מצוה, ומשנתקיימה המצוה קונה קנין גמור.

אך בכל זאת צ"ע, שהרי מצות עשה דיבום דוחה ל"ת (לקמן דף ג: וכ:), וקבענו בשיעורים (לקמן דף ו. בתוס' ד"ה שכן הכשר) דרק מעשה מצות עשה דוחה ל"ת ולא קיום מצות עשה בעלמא. ולפי"מ שאמרנו דלקטן ליכא מעשה מצוה ומ"מ קיים מצות יבום מפני שעשה מעשה היבום קשה למה אמרינן ביבום עשה דוחה ל"ת, הרי חסר בו מעשה מצוה.

וצ"ל דמעשה יבום נחשב למעשה מצוה ומשו"ה מצות יבום דוחה ל"ת משום שיש בו מעשה מצוה, ואעפ"כ אין מעשה המצוה עצם קיום מצות היבום כי איננה כמו מצות אכילת מצה. דאל"כ לא היה לקטן קיום מצות יבום דמ"ש ממצה. אלא קיום מצות יבום חלה ממילא משום מעשה היבום בדומה לקיום המצוה דחלה ממילא בהקרבת הקרבן. וקטן אכן מקיים מצוה באופנים כאלו שקיום המצוה חלה ממילא וכשהקיום המצוה אינה עצם מעשה המצוה. ומשו"ה מקיים קטן גם מצות הקרבת הקרבנות וגם מצות יבום, ומשו"ה חל לו קנין יבום.

ברם כל זה נראה קצת דוחק. ומסתבר לומר אחרת דהיינו דאע"פ דחרש וקטן אינם מקיימים מצות יבום מ"מ מעשיהם נחשבים למעשה מצוה ולא למעשה קוף בעלמא. ומשו"ה קונים הם קנין יבום, משום שעכ"פ עשו מעשה מצוה. ומאחר שעשו מעשה מצות יבום קנין היבום חל ממילא, כי הקנין אינו תלוי בקיום המצוה שהם לא קיימוה אלא רק במעשה המצוה דיבום בלבד, וחרש וקטן שפיר עושים מעשה מצות יבום29).

ולפי"ז עדיין יל"ע האם קיימו חרש וקטן מצות יבום כמו בקרבן או שלא קיימו את המצוה.

ואם נוקטים שלקטן יש מעשה מצוה בלי קיום מצוה אף בשאר מצוות התורה, ולא רק בקרבן וביבום, תהיה נ"מ לקטן שספר ספירת העומר והגדיל בין פסח לשבועות, די"ל דמכיון שעשה מעשה מצות ספירת העומר בקטנותו יכול הוא לסיים את הספירה משהגדיל ולקיים את מצות הספירה מדאורייתא, ואכמ"ל.

ט) במס' קידושין (דף יט.) פליגי רש"י ותוס' (עיי"ש בתוס' ד"ה ומדאורייתא) אם ביאת יבם בן ט' קונה מדאורייתא או לא. רש"י סובר דקונה מן התורה ואילו אליבא דתוס' לא קונה כלל, מדכתיב "אשת איש פרט לקטן" עיי"ש. ואף ביבמה מעוברת שיטת ר"ל (לקמן לה:) דביאת מעוברת לא שמה ביאה וחליצתה נמי אינה חליצה ואפילו אם הפילה את העובר לבסוף, וממתינים עד שתפול וולדה ואז ניתן לייבמה או לחולצה. ואם בא עליה כשהיא מעוברת הדין הוי שיקיימה ופטור מן הקרבן ואע"פ שלא קנאה.

ותוס' (לקמן דף לה:) ד"ה תגלי דנו בזה וז"ל וא"ת לר"ל הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מן הקרבן כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה א"כ אשת אח שלא במקום מצוה היא, ואר"י דאפ"ה לא מחייב מידי דהוה אקטן שבא על יבמתו גדולה דאמר לקמן (דף קיא:) דתגדלנו עכ"ל. תוס' הקשו למה לא נאסרו המעוברת והיבמה שבא עליה יבם קטן באיסור אשת אחיו, ובפשטות משמע שתירצו שעצם נפילתן ליבום התירה את האיסור של אשת אחיו משום שההיתר דאשת אח אינו תלוי בקיום היבום אלא בנפילה ליבום.

ברם אחרת היא שיטת רש"י (לקמן דף נב. ד"ה נתן לה ובסוטה דף ו. ד"ה מי) דסובר דהמתיר דאיסור אשת אחיו הוי קיום מצות היבום ולא הנפילה, ואליביה הקושיא הדרא לדוכתא למה יבם קטן הבא על יבמתו והמייבם המעוברת אינם עוברים על איסור אשת אחיו. ברם דין הקטן אינו קשה לרש"י דס"ל דקטן קונה מדאורייתא. אבל צ"ע אליביה ממעוברת אליבא דר"ל, מהו המתיר דאיסור אשת אחיו. ועוד צ"ע אם ננקוט דקטן אינו קונה כלל מן התורה30) והמתיר דאשת אחיו אינו הנפילה אלא קיום היבום31), א"כ למה הוי הדין בקטן דתגדלנו.

ונראה מכך דביאת מעוברת אליבא דר"ל וביאת קטן לדידן אע"פ שאינן קונין מ"מ מהווין מעשי יבום, ומעשה יבום מתיר ואפילו בלי חלות קנין. ועוד נראה דעיקר מצות היבום היא לעשות מעשה הביאה ולא חלות הקנין, ולפיכך ביאת מעוברת וביאת קטן מתירין את היבמה, משום דהיבמין קיימו מצות יבום דביאה אף בלי קנין, וההיתר חל מפני עיקר קיום המצוה דביאה המהווה מעשה היבום, ואינו תלוי בקנין32).

ויעויין ברש"י לקמן (דף לה:) ד"ה דלא סגי בלא"ה דס"ל דאחר ביאת מעוברת אינה יוצאת לא בגט ולא בחליצה, שכתב וז"ל דלא מיפטרה בלא ביאה לאחר שהפילה דאם לא יחזור ויבעול לא מצי למפטרה בגט דאין אדם יכול להוציא את יבמתו בגט אא"כ כנסה תחלה וביאת מעוברת לא שמה ביאה, ובחליצה נמי לא אפשר למפטרה הואיל ומ"מ בא עליה עכ"ל. ולכאורה דבריו מרפסין איגרי, דממ"נ אם ביאת מעוברת קונה תסגי לה בגט ואם לא קונה למה לא מועלת חליצה למפטרה.

אך לפי מה שביארנו דברי רש"י מאירים לעיניים, דס"ל דביאת מעוברת אע"פ שאינה קונה מ"מ מהוה מעשה יבום, שבכך קיים היבם מצות יבום והתיר את האיסור דאשת אחיו. ומאחר שקיים היבם מצות יבום אינו יכול לחלצה דא"א לקיים מצות חליצה אחרי מצות יבום, דמצות היבמה היא או לקיים איתה מצות יבום או לקיים איתה מצות חליצה ולא את שתיהן בזו אחר זו. אמנם מעשה היבום דמעוברת לא קנאה, ועדיין זקוקה היא בזיקת יבמין ליבמה ולקנותה משום שלא חל בה חלות קנין אשת איש. וגט לא מועיל לזיקה אלא לחלות אישות גמורה דאשת איש בלבד. ומשו"ה אינה ראויה לא לגט ולא לחליצה, אלא שיחזור ויבא עליה אחרי ההפלה כדי לקנותה. וחידש רש"י דיבום מעוברת חל בשתי ביאות - בביאה ראשונה כשהיתה מעוברת לקיים מצות ביאת יבום, ובביאה שניה אחרי שהפילה לקנותה בקנין היבום33), משום דמצות היבום וקנין היבום אינם תלויים זה בזה34).

והנה אליבא דריש לקיש (לקמן לה:) חליצת מעוברת אינה חליצה כמו שיבום מעוברת אינו יבום. ויל"ע בזה אליבא דפרש"י דסובר אליבא דר"ל שאע"פ שיבום מעוברת אינו קונה מ"מ הוי מעשה וקיום מצוה, דא"כ למה הקשה והשיבה הגמרא (שם) על ריש לקיש מדין חליצת מעוברת שפוסלתה לכהונה וז"ל לדידך דאמרת חליצת מעוברת לא שמה חליצה אמאי פסלה מן הכהונה, א"ל מדרבנן ולחומרא בעלמא ע"כ, דלכאורה במקום לענות דהוי חומרא בעלמא מדרבנן היתה צ"ל אחרת, דכמו דביאת מעוברת חלה כמעשה וקיום יבום בלי קנין יבום, ה"ה בחליצת מעוברת, דאע"פ דחליצתה לא קונה ולא פוטרתה לשוק דקנין החליצה אינו חל, מ"מ יש מעשה וקיום מצות חליצה ומשו"ה פסולה לכהונה כחלוצה.

ונראה אליבא דרש"י שיש להבחין בין יבום לבין חליצה. דביאת יבום מהווה מעשה וקיום מצות יבום ואע"פ שהביאה אינה קונה. משא"כ חליצה שאינה קונה שאינה חלה כמעשה חליצה וכקיום מצוה כלל. והביאור בזה שישנן שתי מצוות ביבום: א) לבא עליה; ב) ולקנותה, וכדכתיב "יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה". ולפיכך מצות ביאת יבום אינה תלויה בחלות קנין יבום, ובמעוברת מקיים מצות ביאת היבמה בלי הקנין. משא"כ בחליצה, שיש רק מצוה אחת דחליצה והיא לפוטרה לשוק, ובלי חלות הפטור מעשה החליצה בעצמו אינה מצוה ולא חלות שם, שאינו אלא הסרת נעל בעלמא דאינה כלום. ומשו"ה הגמרא דנה אליבא דר"ל למה פוסלת חליצת מעוברת לכהונה שהרי ליכא קיום מצות חליצה וחלות שם חליצה כלל. וע"ז משיבה הגמרא דחומרא בעלמא הוא35).

י) דין יבמה אלמנה לכ"ג שחולצת ולא מתייבמת (דף כ.) משום שאין עשה דוחה ל"ת ועשה כדאיתא לקמן (דף כא.). ואם עבר הכ"ג ויבמה שיטת מהרש"א לקמן (דף כ: ד"ה ביאת כ"ג) שהיבמה עצמה נקנית ליבם כ"ג ויוצאת בגט בלי חליצה, ואילו צרתה אינה נפטרת אלא בחליצה. ובקרני ראם (שם) איתא שכך היא נמי שיטת הרמב"ם שכתב (פ"ו מהל' יבום וחליצה הל' י"א) וז"ל ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין ובא עליה כ"ג לא נפטרה צרתה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, והואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ עכ"ל. ומדלא כתב הרמב"ם שהיבמה עצמה צריכה חליצה עם גיטה אלא כתב רק שצרתה צריכה חליצה משמע דס"ל שהאלמנה עצמה שנתייבמה לכ"ג יוצאת בגט בלי חליצה. אך נראה שאין תפיסת קרני ראם ברמב"ם מוכרחת שהרי הרמב"ם כתב שהכ"ג לא קנה את האלמנה מן התורה קנין גמור, ומשמע מכך שמשום שהיבם לא קנתה קנין גמור שהיבמה עצמה אינה יוצאת בגט בלי חליצה. והנה בחייבי לאוין גרידא כתב הרמב"ם (שם הל"כ) וז"ל עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה ואצ"ל שנייה ה"ז קנה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותיה מותרות לזר שהרי נפטרו עכ"ל, ומשמע שרק כשקונה אותה קנין גמור מוציאה בגט בלבד, ואילו אלמנה לכ"ג שלא קנתה קנין גמור לא סגי לה בגט בלבד וצריכה אף חליצה עם הגט, וצ"ע בזה. עכ"פ שיטת מהרש"א היא שאלמנה שנתייבמה לכ"ג יוצאת בגט בלי חליצה ואילו צרתה צריכה חליצה. ושיטתו תמוהה, שאם יבום כ"ג קונה את האלמנה לגמרי לצאת בגט בלי חליצה, א"כ למה צריכה צרתה חליצה, ולא נפטרת לשוק ביבום האלמנה ככל צרת יבמה דעלמא, שאחרי היבום נפטרת הצרה לשוק בלי חליצה.

ונראה דס"ל למהרש"א שבאלמנה לכ"ג חל קנין יבום בלי קיום מצות יבום ומשום דשני הדינים - קנין היבום ומצות היבום - אינם תלויים זה בזה, וז"ל המהרש"א: כיון דאין עשה דוחה ל"ת והכא לא מקוים בה מצות ייבום כלל ועדיין צרתה זקוקה לייבם אבל בהיא גופא כ"ע לא פליגי דסגי לה בגט דאפילו למ"ד אין עשה דוחה ל"ת והכא לא מקוים בה מצות ייבום הרי היא כאשתו לכל דבר דהא קידושין תופסין בחייבי לאוין וסגיא לה בגט ואפילו באלמנה מן הנשואין איכא למימר הכי לכ"ע דסגי לה בגט דקידושין תופסין בחייבי לאוין ועשה כו' עכ"ל. אליבא דמהרש"א קנין היבום חל באלמנה לכ"ג בלי קיום מצות יבום36). והקנין חל בה בדומה לקנין קידושין דעלמא שחל באלמנה לכ"ג, דס"ל למהרש"א שקנין היבום מהוה מעשה קנין, וחל מדין מעשה קנין כמו בקידושין, ואינו קנין בפני עצמו שחל ממילא משמים מחמת קיום המצוה. ואילו פטור הצרה תלוי בקיום מצות יבום. ומאחר שביאת אלמנה לכ"ג אינה קיום מצוה משום דהביאה אסורה באיסור ל"ת ועשה, צרתה לא נפטרת וזקוקה לחליצה37).

והבאנו למעלה שהקרני ראם סובר שהרמב"ם פסק כמהרש"א. והבחין איפוא בין קנין יבום לבין מצות יבום. ברם מלשונו של הרמב"ם קצת לא משמע הכי שהרי ביאר את פסקו וכתב ז"ל שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, והואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ עכ"ל. ומשמע שהרמב"ם סובר שזיקת האלמנה לכ"ג הויא זיקה קלישא, שהרי אסור לייבמה ולכן עיקר זיקתה היא יותר לחליצה ולא כ"כ ליבום. ואילו צרותיה זקוקות בזיקה גמורה ליבום ולחליצה. ומשום שזיקת האלמנה קלשא משו"ה כשמייבמה הכ"ג קונה אותה בקנין שאינו גמור מפני שחומר הקנין תלוי בחומר הזיקה. ולכן אחרי היבום האלמנה יוצאת בגט בלי חליצה, משום שעם היבום כל הזיקה הקלושא דידה פקעה וחל במקומה קנין אישות שאינו גמור. משא"כ צרותיה הזקוקות בזיקה גמורה, דרק יבום גמור בלבד יכול להפקיע את זיקתם, ומאחר שיבום גמור לא חל באלמנה, צרותיה עוד זקוקות הן וצריכות חליצה.

ברם יש שיטת ראשונים (עיין במגיד משנה פ"ו מהל' יבום הל"י בשם בעל הלכות גדולות ובמאירי לקמן דף כ) דס"ל דביאת אלמנה לכ"ג אינה קונה אותה כלל ומדאורייתא צריכה רק חליצה בלבד בלי גט. ויתכן דס"ל שקנין יבום תלוי במצות יבום ומאחר שבאלמנה לכ"ג חסרה קיום מצות יבום אף קנין היבום אינו חל בה דס"ל דקנין היבום חל משמים מחמת קיום המצוה38).

ושיטת רש"י (לקמן דף כ: ד"ה פוטרת)39) שאלמנה לכ"ג שנתייבמה צריכא גט וחליצה. ויתכן דס"ל דביאת יבום דאלמנה לכ"ג קנתה מדין מעשה קנין כמו שקונה בקידושי איסור דעלמא. אך מאחר שהכ"ג לא קיים מצות יבום משו"ה לענין המצוה נשארת בה מקצת זיקה לחליצה. ומפני כך האלמנה צריכה גם גט וגם חליצה - גט משום הקנין וחליצה משום המצוה.

והמהרש"א חולק ע"ז דס"ל שמאחר שהכ"ג קונה את האלמנה בקנין אישות גמור א"א שתהיה עוד זקוקתו למצות חליצה, וכדאיתא בגמרא (לקמן דף לט.) "אמר קרא ולקחה לו לאשה, כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר" ע"כ. ומשו"ה ס"ל למהרש"א דצריכה גט ולא חליצה. ומאידך צרתה עדיין זקוקה למצות חליצה ולא נפטרת ע"י קנין האלמנה שהרי לא קיים היבם המצוה עם האלמנה, וקיום המצוה פוטרת את הצרה.

ודומה דרש"י ס"ל שהכ"ג קונה את האלמנה אך אינו קונה אותה בקנין גמור, דחסרון המצוה מעכב בחלות קנין גמור, ורק מקצת קנין חל בה כיון דעכ"פ עשה מעשה קנין של יבום. ומשום כך ס"ל לרש"י דצריכא גט וחליצה מדאורייתא, דהקנין חל במקצת לחייבה בגט, אך זקוקה נמי למצוה כדי לגמור את הקנין, ומשום כך צריכה חליצה. וצ"ע אליבא דרש"י לאיזה דינים הויא כאשתו ולאיזה דינים הויא כזקוקתו, וצ"ע בזה.

עוד יתכן אליבא דרש"י דיבום אלמנה לכ"ג יוצר דין תרתי דסתרי שהרי מדין מעשה קנין קנתה ומדין מצוה לא קנתה, ולפיכך דינה בתרתי דסתרי, שקונה אותה ולא קונה אותה, ודינה חלות ספק, להתנהג לחומרא כאשת איש וגם להתנהג לחומרא כזקוקתו, וצ"ע בזה40).

אמנם רש"י לקמן (דף נב. ד"ה נתן) ביאר למה כסף ושטר אינם קונים ביבמה מן התורה וז"ל ואמר לה התקדשי לי במאמר יבמין ואע"ג דיהב לה מידי לאו קידושין גמורים הן כקידושי תורה שהרי אין קידושין תופסין באשת אח והתורה לא התירתה לו ליעשות כאשה נכרית אלא כסדר המצוה וביאה הוא דכתבה בה רחמנא עכ"ל, משמע דס"ל שעיקר הדין דביאת יבום הוא לעשות "כסדר המצוה" ולקיים מצות היבום, וקנין היבום חל ממילא מאחר שקיים את המצוה, ועקב כך רק ביאה שיש בה מצוה קונה ולא כסף ושטר. וצ"ע בשיטתו שהרי ביבום אלמנה לכ"ג ס"ל לרש"י דצריכא גט וחליצה, וכדמבואר דס"ל שהקנין חל בלי קיום המצוה, ומחמת הקנין שקנה בה צריכה גט, וצריכה גם חליצה בשביל קיום המצוה שעדיין לא קיימה, וצ"ע היאך חל הקנין בלי קיום מצוה, ומ"ש מכסף ושטר שאינם קונים בה. ואפשר דס"ל לרש"י דשאני ביאת אלמנה לכ"ג מכסף ושטר משום דביאתה מהוה עכ"פ מעשה מצות יבום מכיון שעשה "כסדר המצוה" דהיינו שבעלה, ואע"פ דליכא בה קיום המצוה מ"מ קונה במקצת. משא"כ בכסף ושטר שאינן אפילו מעשה מצות יבום, ומשו"ה כסף ושטר אינם קונים כלל. ואילו ביאת אלמנה לכ"ג משום דהוי עכ"פ מעשה מצוה קונה, אך אינו גומר בה כביאת יבמה דעלמא כשמקיים את המצוה. ומשום שבאלמנה לכ"ג חסרה קיום המצוה משו"ה צריכה גט וחליצה, וצ"ע בזה.

יא) כתב הרמב"ם (פ"א מהל' יבום הל"א) וז"ל מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו מאביו בין מן הנשואין בין מן האירוסין אם מת בלא זרע שנא' ובן אין לו יבמה יבא עליה. ומן התורה א"צ לקדש יבמתו שזו אשתו היא שהקנו אותה לו מן השמים אלא יבוא עליה עכ"ל. לשונו מורה דס"ל שביאת יבום אינה מעשה קנין כבקדושין אלא מעשה מצוה, ומן השמים הקנו לו יבמתו בזיקה, וכשמקיים את המצוה לבוא עליה נעשה אשתו ממילא בלי מעשה קנין.

ברם כבר הבאנו (באות ח') שביבום אלמנה לכ"ג יש ספק בהבנת שיטת הרמב"ם האם ס"ל כמהרש"א שהאלמנה נקנית לגמרי לכ"ג ויוצאת בגט בלי חליצה אלא שצרתה צריכה חליצה או"ד שהאלמנה נקנית בקנין שאינו גמור ויוצאת בגט וחליצה. ולאור דברי הרמב"ם בפ"א (הל"א) עלינו להבין את שיטתו ביבום אלמנה לכ"ג. ונראה שאם הרמב"ם ס"ל שיבום אלמנה לכ"ג קונה לגמרי לצאת בגט בלי חליצה אלא שצרתה צריכא חליצה הביאור הוא שמעשה היבום קונה בלי קיום מצוה, ובהתאם לכך האלמנה נקנית לכ"ג, וצרתה לא נפטרה משום שאף על פי שמעשה היבום קונה את היבמה גם בלי קיום מצוה, מ"מ פטור הצרה זקוק לקיום מצוה. עכ"ז אליבא דהרמב"ם מעשה היבום אינו חל כמעשה קנין דעלמא כבקידושין וכפי שהרמב"ם קבע בפ"א (הל"א), אלא שמועיל כמעשה וחלות בפני עצמו שעל ידו נגמרת ונשלמת הזיקה ומשמים מקנים לו את היבמה להיות לו לאשה גמורה. ומזה אף מבואר מדוע הרמב"ם אינו מחייב שני עדים לקיום הדבר ביבום משום שס"ל שיבום אינו מעשה קנין ואף לא מעשה מצוה גרידא אלא שמהווה חלות שם ודין בפני עצמו, דע"י מעשה היבום בזקוקתו אישות גמורה חלה ליבם ממילא משמים. ולפיכך כשכ"ג בא על האלמנה ועשה מעשה יבום, אישות גמורה חלה ממילא. ברם משום דלא קיים מצות יבום לא נפטרת הצרה. ונראה שאף אם ננקוט כצד השני בשיטת הרמב"ם שהרמב"ם מחייב את האלמנה בגט וחליצה יסוד הביאור הוא שמעשה היבום קונה ממילא משמים אלא שגמר הקנין תלוי בקיום המצוה, וביאת האלמנה דהויא מעשה יבום אך אינה קיום מצות יבום קונה במקצת, אך לא קונה את האלמנה לגמרי וצריכא גט וחליצה. עכ"ז אליבא דהרמב"ם מעשה היבום אינו מעשה קנין דעלמא שלא כמו מעשה הקידושין, דהוי חלות שם בפני עצמו שעל ידו מקנים ליבם אשה משמים, והוא משום שהיבום גומר את הזיקה שחלה משמים. ונראה שכך פירש הרמב"ם את דברי רב אשי (בקידושין דף ד:): מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת עכ"ל.

אמנם עיי"ש ברש"י ובתוס' (עיין למעלה באות ב') שמפרשים שהיבמה זקוקה ליבם באישות שחלה מחמת קידושי המת, והיבום חל לגמור את זיקת היבם וקנינו דהוים המשך של אישות המת. ויתכן שזהו נמי יסוד שיטת הרמב"ם שקנין היבום חל ממילא משמים משום דהוי המשך אישות המת שחלה ליבם לכתחילה בזיקה ונגמרת ביבום. ברם ברמב"ם לא מפורש כן שכתב רק דיבום הוי חלות משמים שחלה בזקוקתו ואינו מעשה קנין כבקידושין דעלמא, וצ"ע בזה. ועיין בשיעורים לקמן (דף יז:) בעניני זיקה שהארכנו לבאר האם האישות שחלה בזיקת יבום ובקנין היבום הויא המשך אישות המת או דהויא חלות אישות מחודשת, ואכמ"ל.

יב) בגמרא לקמן (דף כ:) איתא שיבמה אלמנה מן הארוסין שנפלה לפני כ"ג לייבום אסורה לו מדרבנן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. ועיי"ש בתוס' (ד"ה אטו) שכ' ז"ל לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפילו גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהערה והו"מ למימר גזירה אטו גמר ביאה עכ"ל. ויעויין ברשב"א שם שחולק עם תוס' וז"ל וא"ת א"כ ל"ל משום ביאה שניה, תיפוק לי תחלת ביאה אטו גמר ביאה. הא ליתא דאע"פ שקנאה משעת העראה מ"מ מצוה עד גמר ביאה איתא דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע. א"נ משום דכתיב להקים לאחיו שם ובגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע, אלא שריבה הכתוב אף העראה עכ"ל. הרשב"א כתב שיש להתיר גמר הביאה באלמנה מן האירוסין שנפלה לפני כ"ג ליבום ואע"פ שתחילת הביאה קונה שע"פ שני פסוקים שהביא יש מצות יבום לגמור את הביאה. ועלינו לבאר את המחלוקת בינו לבין תוס'.

ונראה שהרשב"א סובר שמצות יבום וקנין יבום אינם תלויים זה בזה דאע"פ שהיבם קונה בתחילת הביאה מ"מ עדיין יש מצות ביאת יבום עד גמר הביאה ומצוה זו דוחה את הלאו. ומאידך תוס' סוברים שמצות היבום מתקיימת לגמרי עם הקנין ואין מצוה בפני עצמה לבא עליה עד שגומר את הביאה.

ולולי דמסתפינא מהראשונים היה נראה לבאר את ההיתר לגמור את הביאה בדרך אחרת. דיעויין בשיעורים לקמן41) שקבענו שבעשה דוחה ל"ת עיקר הדוחה אינו קיום המצוה אלא מעשה המצוה, ולפי"ז י"ל שאע"פ שבודאי קיים את כל המצוה בשעת הקנין בתחילת הביאה עכ"ז עדיין עושה מעשה מצות יבום עד גמר הביאה, ומעשה המצוה דוחה את הלאו ואע"פ שכבר קיים את המצוה מלפני כן. ברם על תירוץ זה חלוקים התוס' דס"ל שאין מעשה מצות יבום חל מאחר שכבר קיים את המצוה בחלות הקנין בתחילת הביאה42).

ועוד נראה לומר שיתכן שההיתר דמצוה שחל בתחילת הביאה כשקנתה מתיר אף את גמר מעשה הביאה, ואע"פ שאין בו חלות ודין מעשה מצוה כלל. ודין זה הוא מדין עשה דוחה ל"ת דהיינו שהעשה חל להתיר את כל מעשה העבירה ואפילו את גמר מעשה העבירה שעושה אחרי שקיים את המצוה. ובהתאם לכך ההיתר של קיום מצות יבום חל להתיר את כל הביאה, ואע"פ שגמר הביאה אינו מעשה מצוה, מפני שההיתר של מצוה חל לכל מעשה העבירה מתחילתה ועד סופה43). ועל תירוץ זה חולקים תוס' והרשב"א דס"ל שאחרי שקיים את המצוה בתחילת הביאה א"א להתיר לו את גמר הביאה מאחר שאינה מעשה מצוה כלל. ובהתאם לכך קבע הרשב"א שיש קיום מצוה עם גמר הביאה.

אמנם נראה שיש לעיין אליבא דהתוס' דס"ל שההיתר דמצוה חל רק עד שעת קיום המצוה ולא יותר דלפי"ז לא רק גמר הביאה אסורה אלא אף היציאה באבר חי צ"ל אסורה וכדמצינו בדין מי שבא על אשתו ופירסה נדה תחתיו שחייב לפרוש באבר מת כדי שלא תהיה לו הנאה ביציאתו כבביאתו (שבועות דף יז:), דה"ה הכא משקיים את המצוה בהעראה בדין הוא שיפרש באבר מת מכיון דההיתר דמצוה פסק עם הקנין בשעת העראה, ודין זה מושמט מדברי התוס', וצ"ע44).

ועכשיו נעבור לבאר את מה שכתב הרשב"א שקיימת חובת מצוה להקים לאחיו שם, ובגמר הביאה הוא דאיכא הקמת שם. ולפי"ז היבם מקיים מצות יבום בגמר הביאה ע"י הקמת שם לאחיו, אלא שקנין היבום חל בתחילת הביאה בלי קיום המצוה דהקמת שם. ולפי"ז לכאורה יוצא שלרשב"א קנין היבום ומצות היבום מהוים שני דינים שונים שאינם תלויים זה בזה. ברם יתכן שלרשב"א יש שתי מצוות ביבום: א) קנין היבום שחל בהעראה דהיינו מצות "ולקחה לו לאשה"; וב) הקמת שם שחלה בגמר הביאה דהיינו מצות "להקים לאחיו שם". וע"ז חולקים תוס' דס"ל שגופה של מצות יבום הוא רק הקנין, ומקיים היבם את מצות היבום בשעת הקנין שחל בתחילת הביאה, ואילו גמר הביאה מעשה רשות בעלמא הוא ואינו חלות מצוה כלל.

אמנם יש לעיין במה שהעלנו אליבא דהרשב"א דיתכן דס"ל שיש רק קיום מצות הקמת השם ביבום והקנין אינו מצוה כלל ומהוה חלות בפני עצמו, דא"כ קשה עליו את קושית הריב"א שבתוס' (דף כ. ד"ה יבא) דלמה חל דין עדל"ת ביבום דאלמנה בתולה כשהיא מתיבמת לכ"ג שהרי חסרה בה את המצוה דהקמת השם כיון דהויא בתולה ואין אשה מתעברת מביאה ראשונה.

ונראה שאין הרשב"א מחייב ביאה הראויה בהיכי תמצי להקמת השם, דא"כ זקן זקנה קטן קטנה ובתולה לעולם לא יקיימו מצות יבום, ופשיטא שמקיימים מצוה. אלא נראה דס"ל לרשב"א שכדי לקיים את המצוה דיבום חייב היבם לבעול את היבמה בביאה בדרך דראויה להקמת שם דהיינו בביאה גמורה. אך דינו מוגבל לעצם מעשה הביאה ולא לגברא של היבם והיבמה. ולפיכך זקן זקנה ובתולה יכולים לקיים את המצוה דיבום, דאע"פ שבתורת גברא אינם ראוים להקמת שם, מ"מ אין זה מעכב בקיום המצוה, אלא רק שיבעלו במעשה ביאה באופן הראוי להקמת שם.

וכ"ז שלא כשיטת התוס' והריב"א דס"ל שאין במעשה היבום מצוה דהקמת שם כלל, משום דהמצוה היא רק חלות הקנין, אלא שיש כמה אנשים הממועטים מיבום מפני שאינם ראוים להקים שם כמו סריס ואיילונית. עיין בתוס' ד"ה יבא (דף כ.).

אמנם למה שהעלנו דיתכן דס"ל לרשב"א שישנן שתי מצוות ביבום: א) מצות קנין; ב) מצות הקמת שם. ואליבא דביאור זה נראה שקושית הריב"א אינה קשה שהרי אע"פ שבתולה אינה ראויה להקמת שם מ"מ בת יבום היא לענין קנין, שקנין היבום מהוה קיום מצות עשה ושפיר חל ביבומה דין עדל"ת.

אלא שיש לעיין שאם ננקוט אליבא דהרשב"א שיש שתי מצוות שונות שמקיימים אותן ביבום, מצות קנין ומצות הקמת השם, למה קבעה הגמרא שאסור לייבם אלמנה מן האירוסין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, שהרי כדי לקיים מצות הקמת השם בדין הוא שאף הביאה השניה תהיה מותרת, שהרי בתולה יכולה להתעבר רק מהביאה השניה.

ונראה שחלות שם יבום חל רק במעשה יבום אחד ובביאה הראשונה בלבד כפשטות דקרא "יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה", וא"א לעשות ביאה שניה כדי לקיים מצות הקמת השם, משום דרק ביאה ראשונה בלבדה נקראת מעשה יבום ולא ביאה שניה. והרשב"א אינו ר"ל דיתכן ביאת יבום שנית בנוסף לביאה הראשונה דיבום אלא רק שבאותו מעשה יבום דהיינו בביאה הראשונה בלבדה מתקיימות שתי מצוות - מצות קנין ומצות הקמת שם. ואופן קיום המצוה דהקמת שם נמי אינו מחייב האפשרות דהקמת השם במציאות, אלא רק שיבעול בדרך ביאה שראויה להקמת שם, דהיינו שיבעול ויגמור את הביאה. ומ"מ רק ביאה אחת מהווה את היבום ולא ביאה שנית.

ונראה שיסוד זה, שיש רק מעשה יבום א' שחל בביאה אחת ולא ע"י ביאה נוספת, מרומז כבר בתוס' הנ"ל, שכשמביאים את קושית הריב"א כתבו וז"ל הקשה ריב"א כו' דכיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה כו' היאך תתיבם דבביאה ראשונה ליכא הקמת שם וביאה שניה אסורא ליה כדאמר לקמן כו' עכ"ל, ר"ל דא"א לומר שתתקיים מצות הקמת שם בביאה שניה שהרי הגמרא אסרה. ובאמת קשה ועלינו להבין למה אסרה הגמרא, אלא מוכרח שאין מקיימים מצות הקמת השם אלא בביאה הראשונה בלבד המהוה מעשה היבום, ולא בביאה שניה שאינה מעשה יבום כלל, ומפני כך הגמרא אסרה, ונראה שבדבריהם הקצרים רמזו בעלי התוס' ליסוד הזה. וע"ע בתוס' לקמן (דף ח:) ד"ה מלמד45).

יג) שיטת ב"ש אליבא דר' אלעזר (לקמן דף כט.) שמאמר קונה לדחות בצרה בלבד. ובתוס' (בד"ה אלא) ביארו וז"ל דצרה היינו שעמה בבית אחד כו' שאם נתן מאמר לא' מב' יבמות שנפלו מבית א' אע"ג דבעלת מאמר לא סגי לה בגט, צרתה מיהו פטורה לגמרי בלא חליצה דכיון שהתחיל הקנין לעשות בזו אע"פ שלא נגמר קרינן ביה בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים, וטעמא דב"ש דסברי דאהני קרא דדרשינן ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה לענין דאי בעי לאפוקי דלא סגי לה בגט עכ"ל. ומפורש בתוס' דאליבא דר"א מאמר לב"ש חל מדין קנין יבום, ומשו"ה צרתה נפטרת לשוק משום שכשהיבם עשה מאמר הוא בנה את בית אחיו ותו אינו בונה ב' בתים, ובהתאם לכך צרתה פטורה בלי חליצה ככל צרה דעלמא הנפטרת לשוק אחרי קנין היבם ביבמתו. עכ"ז ב"ש אליבא דר"א סבורים שבמאמר שחל בכסף בלי ביאה יש נ"מ בין קנין היבום לבין מצות היבום. דנהי דחל קנין היבום ע"פ גזיה"כ "ולקחה לו לאשה", מ"מ לא נתקיימה מצות "יבמה יבא עליה". ולכן חלוק דין הצרה מדין היבמה עצמה. דמשום דחל קנין היבום חל דין בית א' הוא בונה ולא בונה ב' בתים, וצרתה נפטרת בלי חליצה, ומשום שהפוטר של הצרה לשוק הוי רק קנין היבום בלבד. ואילו בעלת המאמר עצמה זקוקה עוד למצות יבום וחליצה, ובהתאם לכך אינה נפטרת בלי חליצה ביחד עם גיטה.

יד) גם בדין חליצה פסולה נמצאת הלכה של מעשה חליצה שאינה מפקיעה חלות אישות דזיקה אלא שהחולץ עושה חליצה רק כדי לקיים מצות מעשה חליצה בלבד.

דעיין לקמן (דף כו:) בתוס' ד"ה דנפול, וז"ל אע"ג דגם השני צריך לחלוץ לשניה משום דחליצה פסולה היא מ"מ אינה אסורה לו הראשונה משום אחות חלוצתו דכיון דחליצה זו לא עשה אלא משום חיזור כו' עכ"ל. שיטת התוס' דחליצת חיזור שהחולץ עושה משום שהחליצה הראשונה היתה חליצה פסולה אינה אוסרת את החולץ בקרובות החלוצה. ושיטתם צריכה ביאור.

ונראה דס"ל שהחליצה הראשונה הפקיעה את אישות הבית אך עדיין לא קיים החולץ את המצוה דחליצה, וחולצים חליצת חיזור כדי לקיים את מצות החליצה בלבד אך לא כדי להפקיע את האישות דזיקה שכבר פקעה. וגזרו איסורי קרובות חלוצתו רק על החולץ הראשון שהפקיע את האישות דזיקה ושהוא דומה יותר למגרש את אשתו דעלמא. משא"כ החולץ השני שחוזר וחולץ מדין מצות חליצה בלבד ולא חולץ כדי להפקיע את האישות דזיקה אלא עושה מעשה חליצה בעלמא וכדי לקיים את מצות החליצה, לא נאסר באיסורי קרובות חלוצתו.

טו) עיין בפרש"י לקמן (דף נ:) ד"ה בסוף וז"ל אחר מאמר וגט חלץ אין אחריה כלום וחליצה גמורה היא ואי הדר עביד מאמר לא בעיא גט דחליצה גירושין גמורים היא וקמה בלאו גמור עליה ואע"ג דחליצה פסולה הואי עכ"ל. רש"י בא לבאר את החילוק שבין ביאה פסולה שאינה פוטרת את המתייבמת בלי חליצה לבין חליצה פסולה הפוטרת את החלוצה לגמרי, וכ' "דחליצה גירושין גמורים היא", ודבריו מחוסרים ביאור.

ונראה דהביאור ברש"י הוא דשאני המתיר דיבום מהמתיר דחליצה. דבביאה פסולה חסרה קיום מצות היבום ואע"פ שאין חסרון בקנין היבום, והמתיר דיבמה שנתייבמה בביאה תלוי בקיום מצות היבום, ומאחר שבביאה פסולה לא קיים המייבם את המצוה היבמה עדיין זקוקה למצות יבום ואסורה באיסור יבמה לשוק. ואילו המתיר דחליצה אינו תלוי בקיום מצות החליצה אלא בהפקעת הזיקה ע"י קנין החליצה. ולכן אף חליצה פסולה פוטרת ומתרת אותה ואע"פ שחסרה קיום מצות חליצה, דההיתר חל מחמת קנין החליצה ולא מחמת קיום מצות החליצה.

טז) כ' בתוס' לקמן (דף נג.) ד"ה רבינא ואר"י דלענין התרה לשוק לכ"ע הויא חליצה כדקי"ל דאין תנאי בחליצה אלא לענין דהויא חליצה פסולה דלא מפקע לה זיקה לגמרי שלא יועיל אחריה מאמר בלשון זיקת יבמין דיש תנאי עכ"ל. וע"ע שם ברי"ף ובחידושי הרמב"ן. והראשונים האלו קבעו דבחליצה בתנאי או בחליצה פסולה, אע"פ שהחלוצה הותרה לשוק מ"מ החולץ עדיין יכול לעשות בה מאמר בזיקת יבמין. ושיטתם מרפסין איגרי דאם החליצה הועילה להתירה לשוק היאך חשובה עוד זקוקה כדי שמאמר בזיקת יבמין יחול בה.

ונראה דס"ל שחליצה בתנאי ובחליצה פסולה הועילה החליצה להפקיע את זיקת האישות והותרה אך עדיין זקוקה היא למצוה. ולכן בת מאמר היא, דהזיקה למצוה מכשרת את המאמר46).

ע"כ

משנה. חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום. ערוה פטורה מן היבום ומן החליצה, ועיין בסוגיא לקמן (דף ח) בטעם הפטור של ערוה מיבום. והא דערוה אינה חולצת הוא ע"פ הדין שכל העולה ליבום עולה לחליצה, וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה (לקמן דף ג.). ויש לעיין בכלל הזה, דהא אלמנה לכ"ג, דהוי חייבי לאוין ועשה אינה עולה ליבום, מכיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומ"מ חולצת וכדאיתא במשנה לקמן (דף כ.). וצ"ע מדוע אינה פטורה מחליצה כמו ערוה, דכיון שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.

ויעויין בסוגיא לקמן (דף כ' - כ:) שדנה בשאלה מעין זו בחייבי לאוין גרידא, תחילת הסוגיא הביאה גזיה"כ: ועלתה יבמתו השערה מה תלמוד לומר יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזו זו חייבי לאוין, ואימא חייבי כריתות, אמר קרא אם לא יחפץ האיש לקחת הא חפץ מייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה כו', ומה ראית מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין, חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין ע"כ. לבסוף הסוגיא דוחה את גזיה"כ בנוגע לחייבי לאוין גרידא, כגון אלמנה מן האירוסין לכ"ג וממזרת ונתינה לישראל, שאם פטורין מדאורייתא קשה אמאי אם בעלו קנו, אלא ש"מ דחייבי לאוין אינן פטורות מייבום מדאורייתא, אלא שנאסרו מדרבנן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה.

ויעויין בתוס' שם (דף כ: ד"ה גזירה) שכ' וז"ל אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו דאע"ג דאין עולין ליבום עולין לחליצה עכ"ל. מבואר מדברי התוס' שגזיה"כ דיבמתו חלה בחייבי לאוין ועשה, ולכן הנפקא מינא בין אלמנה לכ"ג שעולה לחליצה ואע"פ שאינה עולה ליבום, לבין ערוה שאינה עולה לחליצה מכיון שאינה עולה ליבום, הוא ע"פ גזיה"כ דיבמתו, שיש יבמה אחרת שעולה לחליצה ולא ליבום, דהיינו חייבי לאוין ועשה. וערוה פטורה מחליצה ע"פ הכלל דכל העולה וכו' מפני דשאני ערוה דלא תפסי בה קידושין, ואילו באלמנה לכ"ג קידושין תופסין, ולפיכך גזיה"כ דיבמתו שעולה לחליצה אע"פ שאינה עולה ליבום חלה באלמנה לכ"ג וחייבי עשה ולא בערוה.

אמנם שיטה אחרת נמצאת במאירי (לקמן דף כ:) שכתב שהחליצה באלמנה לכ"ג אינה אלא מדרבנן, וז"ל ובדין הוא גם כן שלא תהא צריכה חליצה, שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, וכן הדין דכל דלא רמיא קמיה ליבום חליצה למה, והרי אין חליצה אלא סלוק הזיקה, וכמו שאמרו בתלמוד המערב, מה את סבור חליצה קנין אינה אלא פטור, ואם אין זיקה אין חליצה, אלא שחכמים הצריכוה חליצה גזירה משום אלמנה מן האירוסין עכ"ל.

ולרמב"ם שיטה שלישית שכתב (פ"ו מהל' יבום הל"ח - י') ז"ל ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן היבום כו' ומי שהיא ערוה שנא' כו' ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין. כיצד יבמה שהיא ערוה על יבמה כגון שהיתה אחות אשתו או אמה או בתה הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום ואין לו עליה זיקה כלל שנא' ולקחה לו לאשה ויבמה, מי שראויה ללקוחין וקידושין תופסין בה היא שהיא זקוקה ליבם. היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה כו' הרי זו חולצת ולא מתייבמת. ומפני מה צריכה חליצה מפני שיש בה ליקוחין הואיל וקידושין תופסין בהן הרי הן זקוקות ליבם כו' עכ"ל. וחזינן ברמב"ם דהנ"מ בין ערוה לבין חייבי לאוין ועשה הוא שערוה אינה ראויה לקידושין ואילו חייבי לאוין ועשה ראוין לקידושין. ונראה שמקור לדבריו הוא בסוגיא לקמן (דף כ:) ומה ראית ח"ל תפסי בהו קידושין וכו' וכן בתוספתא (לריש מסכת יבמות) וז"ל בד"א באשה שאין לו בה קידושין אבל באשה שיש לו בה קידושין צרותיהן חולצות ולא מתיבמות עכ"ל. ומוכח שסובר הרמב"ם שעיקר חלות דין ערוה שפטורה מיבום ומחליצה הוא משום שאינה בת קידושין. ושיטתו צריכא ביאור.

ובביאור שיטת הרמב"ם נקדים כמה ראיות שזיקת היבמה מהוה חלות אישות ואינה רק חובת מצוה בעלמא.

א) יש ראייה מהדיון הגדול במסכתין47) אי יש זיקה או אי אין זיקה, ולמ"ד יש זיקה היבם אסור בקרובות יבמתו כמו שאסור בקרובות אשתו. וגם לחד מ"ד במס' נדרים (דף עד.) יבם מפר את נדרי יבמתו כמו בעל שמפר את נדרי אשתו. והרמב"ם פסק יש זיקה ואוסר יבם בקרובות זקוקתו (פ"א מהל' יבום הלי"ד)48).

ב) ראייה שניה נמצאת בשיטת רב (לקמן דף צב:) שאין קידושין תופסין ביבמה לשוק, ומוכח שיש חלות אישות בין היבם ליבמתו המונעת תפיסת קידושין לשוק, ואע"פ שיבמה לשוק מחייבי לאוין ולא מחייבי כריתות, מ"מ אין קידושין תופסין בה, משום דקידושין אינן תופסין באשת איש דעלמא לא רק מטעם שחייבי כריתות אין בהן תפיסת קידושין, אלא אף משום קנין האישות של הבעל באשתו המונע חלות קנין האישות דאיש זר49). ולכן סובר רב שאין קידושין תופסין ביבמה לשוק, מכיון שיש ליבם קנין זיקה ביבמתו דהוי קנין אישות50).

ג) ולכאורה עוד ראייה נוספת יש להביא משיטת רב המנונא (לקמן דף צב:) שאמר שיבמה לשוק שזינתה אסורה ליבם כאשת איש שזינתה שאסורה לבעלה, כי יש בזיקה חלות אישות, ואם זינתה אסורה לו כדין סוטה שזינתה שאסורה לבעלה.

ויעויין בתוס' (סוטה דף יח: ד"ה שומרת יבם) שהשווה את שיטת רב עם שיטת רב המנונא וז"ל שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם כו' דכתיב בה לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לא תהא בה הויה לזר אלמא דקרא משוי לה כערוה דלא תפסי בה קידושין משום דאגידא ביה והויא כארוסתו שזינתה עכ"ל, התוס' מבארים להדיא שהדינים שאין קידושין תופסין ביבמה וכשזינתה אסורה ליבם חלים משום האישות דזיקה שיש לו ליבם ביבמתו51).

ולפי"ז נראה שהרמב"ם סובר שערוה אינה בת זיקת יבום, כי זיקה מהוה חלות אישות בין היבם ליבמתו, ומכיון שערוה אינה בת אישות אינה בת זיקה, ולכן פטורה ערוה מן היבום ומן החליצה, וזהו יסוד הכלל דכל שאינו עולה כו'. ואילו אלמנה לכ"ג וחייבי עשה הויין בנות קידושין, ולפיכך ראויות הן לחלות אישות דזיקה, ואע"פ שאסור לייבמן, מ"מ נופלות לפני היבם בזיקת אישות, וחייבות בחליצה כדי להפקיע את הזיקה שחלה בינן לבין היבם52).

תוכן העניינים

רשימות שיעורים על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה