רש"י על תהילים· רש״י
פרק קכב · פסוק ד
שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים. אֲשֶׁר שָׁם, בְּשִׁילֹה, עָלוּ שְׁבָטִים כְּשֶׁעָלוּ מִמִּצְרַיִם, וְנִקְבַּע הַמִּשְׁכָּן בְּתוֹכָהּ:
שִׁבְטֵי יָהּ. שֶׁהוּא עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל. לְפִי שֶׁהָיוּ הָאֻמּוֹת מֵלִיזִין אַחֲרֵיהֶם כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם וְאוֹמְרִים עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם מַמְזֵרִים, אִם בְּגוּפָם הָיוּ שׁוֹלְטִין הַמִּצְרִים בִּנְשׁוֹתֵיהֶם לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי מֵעִיד עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם בְּנֵי אֲבוֹתֵיהֶם. הֵטִיל שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם: הָרְאוּבֵנִי הַשִּׁמְעוֹנִי (במדבר כו:ז,יד), הוֹסִיף עֲלֵיהֶם אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן. נִמְצָא הַשֵּׁם הַזֶּה יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל: