רש"י על תהילים· רש״י
פרק פ · פסוק יד
יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר. כְּמוֹ שָׂדֶה שֶׁקִּרְסְמוּהָ נְמָלִים (פאה ב:ז) בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה, וְהוּא לְשׁוֹן נְתִיקָה:
מִיָּעַר. הָעַיִ״ן תְּלוּיָה (וכאלו נכתב באל״ף). זָכוּ יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי עֵשָׂו אוֹיְבָם כְּחַיַּת הַיְאוֹר שֶׁאֵין לָהֶם כֹּחַ לַעֲלוֹת בַּיַּבָּשָׁה, וּבִזְמַן שֶׁהַפֻּרְעָנוּת נִגְזַר עֲלֵיהֶם מִתְגַּבֵּר כְּחַיַּת הַיַּעַר שֶׁהִיא מַשְׁחֶתֶת וְהוֹרֶגֶת. וַחֲזִיר מִיָּעַר הוּא עֲמָלֵק, כְּמוֹ דִּכְתִיב (דניאל ז:ז) ״אָכְלָה וּמְדַקָּה וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַהּ רָפְסָה״, וְיֵשׁ לוֹ (לֶחָזִיר) מִקְצָת סִימָנֵי טָהֳרָה. אַף עֲמָלֵק יֵשׁ לוֹ זְכוּת אָבוֹת:
וְזִיז שָׂדַי. כָּל רֶמֶשׂ הַשָּׂדֶה, וּלְשׁוֹן זִיז – שֶׁהוּא זָז מִמְּקוֹמוֹ וְהוֹלֵךְ:
יִרְעֶנָּה. רוֹעֶה עָלֶיהָ וַעֲנָפֶיהָ וְאוֹכְלָן: