רש"י על תהילים· רש״י
פרק ע · פסוק א
לְדָוִד לְהַזְכִּיר. לְשׁוֹן תְּפִלָּה הוּא, כְּמוֹ ״וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה׳ אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר״ (תהלים כ:ח), וְכֵן בְּדִבְרֵי הַיָּמִים ״לְהַזְכִּיר וּלְהוֹדוֹת לַה׳״ (דברי הימים א טז:ד). וּבְמִדְרַשׁ תְּהִלִּים רָאִיתִי: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל צֹאנוֹ וְסָתַר אֶת הַדִּיר וְהוֹצִיא אֶת הַצֹּאן וְאֶת הָרוֹעֶה. אַחַר זְמַן הֶחֱזִיר אֶת הַצֹּאן וּבָנָה אֶת הַדִּיר, וְלֹא הִזְכִּיר אֶת הָרוֹעֶה. אָמַר הָרוֹעֶה: הֲרֵי הַצֹּאן מֻחְזָר וְהַדִּיר בָּנוּי, וַאֲנִי אֵינִי נִזְכָּר? כָּךְ, לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן נֶאֱמַר ״כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְגוֹ׳״ (תהלים סט:לו), ״וְאוֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ״ (תהלים סט:לז): הֲרֵי הַדִּיר בָּנוּי וְהַצֹּאן כָּנוּס, וְהָרוֹעֶה (זֶה דָוִד) לֹא נִזְכָּר. לְכָךְ נֶאֱמַר: לְדָוִד לְהַזְכִּיר אֱלֹהִים לְהַצִּילֵנִי: