רש"י על תהילים· רש״י
פרק סח · פסוק ה
סֹלּוּ. לְשׁוֹן שֶׁבַח, וְכֵן ״לֹא תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם״ (איוב כח:טז), ״הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז״ (איכה ד:ב):
בְּיָהּ שְׁמוֹ. בְּשֵׁם יָ״הּ, שֶׁהוּא לְשׁוֹן יִרְאָה, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן: ״דְּחִילָא״ ״עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ״ (תהלים קיח:יד), וְכֵן ״כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ״ (שמות יז:טז) בְּתַרְגּוּם, וְכֵן ״כִּי בְיָהּ ה׳״ (ישעיה כו:ד) ״אֲרֵי בְּכֵן תִּתְפָּרְקוּן בְּמֵימְרָא דְּחִילָא ה׳ וְתַקִּיף עָלְמָא״. אוֹמֵר הַמְשׁוֹרֵר: שַׁבְּחוּ לְפָנָיו וְגוּרוּ מִפָּנָיו וְעִלְזוּ, וְזֶהוּ דֻּגְמַת הָאָמוּר בְּמָקוֹם אַחֵר ״וְגִילוּ בִּרְעָדָה״ (תהלים ב:יא):