רש"י על תהילים· רש״י
פרק נג · פסוק ו
לֹא הָיָה פַחַד. זֶה כַּפַּחַד הָרִאשׁוֹן שֶׁאֵרַע לְבֵלְשַׁצַּר, כִּי בַּגְּאֻלָּה זוֹ פִּזַּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַצְמוֹת חוֹנָךְ הַחוֹנִים עָלַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְגוֹ׳״ (זכריה יד:יב). וְכֵן פְּתָרוֹ מְנַחֵם, וְדוּנַשׁ פָּתַר אוֹתוֹ כְּמוֹ ״חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ״ (משלי כב:ו), וְכָ״ף שֶׁל חוֹנָךְ הִיא יְסוֹד בַּמִּלָּה כְּכָ״ף שֶׁל חֲנוֹךְ (ס״א אינו):
הֱבִישׁוֹתָה. אַתָּה ה׳ אֶת כָּל אוֹיְבַי, כִּי מְאַסְתָּם: