רש"י על תהילים· רש״י
פרק מט · פסוק ה
אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי. לְדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת ״מְשַׁל הַקַּדְמוֹנִי״ (שמואל א כד:יג):
אֶפְתַּח. לָכֶם חִידָתִי זֹאת בְּכִנּוֹר, וְזוֹ הִיא הַחִידָה: לָמָּה אֲנִי צָרִיךְ לִירָא בִּימֵי רָע בְּיוֹם פְּקֻדַּת עָוֹן? לְפִי שֶׁעֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי. עֲוֹנוֹת שֶׁאֲנִי דָּשׁ בֶּעָקֵב, שֶׁאֲנִי מְזַלְזֵל בָּהֶם, שֶׁהֵם בְּעֵינַי עֲבֵרוֹת קַלּוֹת – הֵם מַרְשִׁיעוֹת אוֹתִי בַּדִּין. וְכָל שֶׁכֵּן הָעֲשִׁירִים: