רש"י על תהילים· רש״י
פרק מב · פסוק א
לִבְנֵי קֹרַח. אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף (שמות ו:כד) הֵם הָיוּ תְּחִלָּה בַּעֲצַת אֲבִיהֶם, וּבִשְׁעַת הַמַּחֲלֹקֶת פָּרְשׁוּ. וּכְשֶׁנִּבְלְעוּ כָּל סְבִיבוֹתֵיהֶם וּפָתְחָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, נִשְׁאַר מְקוֹמָם בְּתוֹךְ פִּי הָאָרֶץ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ״ (במדבר כו:יא). וְשָׁם אָמְרוּ שִׁירָה, וְשָׁם יִסְּדוּ הַמִּזְמוֹרִים הַלָּלוּ, וְעָלוּ מִשָּׁם, וְשָׁרְתָה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְנִתְנַבְּאוּ עַל הַגָּלֻיּוֹת וְעַל חֻרְבַּן הַבַּיִת וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד: