רש"י על תהילים· רש״י
פרק לב · פסוק ו
לְעֵת מְצוֹא. בְּהִמָּצְאֲךָ לְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ, וּמַה הִיא זֹאת? רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֲשֶׁר לֹא יַגִּיעוּ אֵלָיו – שֶׁלֹּא יִפֹּל בְּיַד הָאֻמּוֹת, שֶׁהֵם כְּמַיִם שׁוֹטְפִים. וְכֵן מָצִינוּ שֶׁהִתְפַּלֵּל דָּוִד עַל זֹאת וְאָמַר: ״נִפְּלָה נָּא בְיַד ה׳ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה״ (שמואל ב כד:יד):