רש"י על תהילים· רש״י
פרק ט · פסוק ז
הָאוֹיֵב תַּמּוּ. כִּי חֳרָבוֹת הַשִּׂנְאָה לָנֶצַח הֵם עָלָיו כְּחֶרֶב חַדָּה. דָּבָר אַחֵר: חֳרָבוֹת לָנֶצַח – אוֹתוֹ אוֹיֵב שֶׁחֳרָבוֹת שִׂנְאָתוֹ הָיְתָה עָלֵינוּ לָנֶצַח, וְזֶהוּ עֲמָלֵק שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״וְעֶבְרָתוֹ שָׁמְרָה נֶצַח״ (עמוס א:יא). לָשׁוֹן אַחֵר: חֳרָבוֹת – לְשׁוֹן חֻרְבָּן, וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח, וְכֵן נֶאֱמַר ״שִׁמְמוֹת עוֹלָם אֶתֶּנְךָ וְעָרֶיךָ לֹא תָשֻׁבְנָה״ (יחזקאל לה:ט):
וְעָרִים נָתַשְׁתָּ. ״כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס״ (מלאכי א:ד):
אָבַד זִכְרָם. אוֹתָהּ הַשָּׁעָה: