רש"י על שמואל ב· רש״י
פרק כא · פסוק טז
וּמִשְׁקַל קֵינוֹ. הוּא כְּמוֹ תִּיק שֶׁבְּרֹאשׁ בֵּית יָד הָרוֹמַח שֶׁקּוֹרִין ארישטוי״ל בלע״ז, וְעָשׂוּי כְּכוֹבַע, וְיֵשׁ דּוּגְמָתוֹ בִּזְבָחִים (פח ב, עיין שיטה מקובצת שם): רִמּוֹנֵי הַמְּעִיל לְמָה הֵם דּוֹמִין, כְּמִין קוֹלָסוֹת שֶׁבְּרָאשֵׁי הַתִּינוֹקוֹת, ׳קוֹלָסוֹת׳ היילמ״ש בלע״ז:
וְהוּא חָגוּר. חֲגוֹרָה חֲדָשָׁה. וְשָׁמַעְתִּי, שֶׁאוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְחַנֵּךְ לִלְבּוֹשׁ כְּלֵי מִלְחָמָה, וְדֶרֶךְ הַמְחֻנָּכִים לַעֲשׂוֹת נִצָּחוֹן וּגְבוּרָה בְּיוֹם חִנּוּכָם, לִקְנוֹת שֵׁם, לְכָךְ וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד: