רש"י על שמואל ב· רש״י
פרק יז · פסוק כח
מִשְׁכָּב. מַצָּעוֹת:
וְסַפּוֹת. כְּלֵי תַשְׁמִישׁ הֵם, כְּמוֹ ״סִפּוֹת כֶּסֶף״ (מלכים ב יב:יד):
וְקָלִי. מִינֵי קְלָיוֹת, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (עבודה זרה לח ב): שְׁנֵי מִינֵי שְׁתִיתָא הִקְרִיב בַּרְזִלַּי לְדָוִד, אֶחָד שֶׁל חִטִּים, וְאֶחָד שֶׁל עֲדָשִׁים, כְּעִנְיָן הָאָמוּר כָּאן; קֶמַח וְקָלִי, הוּא שֶׁל דָּגָן, וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי, מִמִּינִים שֶׁל קִטְנִיּוֹת שֶׁמְּיַבְּשִׁין אוֹתָן בַּתַּנּוּר כְּשֶׁהֵן לַחִין, וְהֵם מְתוּקִין לְעוֹלָם, וְטוֹחֲנִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין מֵהֶם מַאֲכָל שֶׁקּוֹרִין שְׁתִיתָא: