רש"י על שמואל א· רש״י
פרק כ · פסוק יט
וְשִׁלַּשְׁתָּ. שְׁלֹשֶׁת יָמִים, וְאָז תֵּרֵד מְאֹד, כְּלוֹמַר לִכְשֶׁתַּגִּיעַ הַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, תֵּרֵד בִּמְקוֹם סֵתֶר וְתִתְחַבֵּא הַרְבֵּה, כִּי אָז יְבַקְּשׁוּךָ, וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם הַסֵּתֶר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה נִסְתָּר בּוֹ הַיּוֹם, שֶׁהוּא יוֹם מַעֲשֵׂה מְלָאכָה וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״בְּיוֹמָא דְחוֹלָא״, שֶׁאוֹתוֹ הַיּוֹם נִסְתָּר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (פסוק כד): ״וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה״ מִיָּד, ״וַיְהִי הַחֹדֶשׁ״ מָחָר:
הָאֶבֶן הָאָזֶל. אֶבֶן שֶׁהָיְתָה אוֹת לְהוֹלְכֵי דְרָכִים:
הָאָזֶל. הוֹלְכֵי הַדֶּרֶךְ, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אֶבֶן אָתָא״, אֶבֶן הָאוֹת: