רש"י על שמואל א· רש״י
פרק יז · פסוק לט
וַיֹּאֶל לָלֶכֶת. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְלָא אָבָה לְמֵיזַל״. יֵשׁ תֵּיבוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת לָשׁוֹן וְחִלּוּפוֹ, כְּמוֹ ״מְסָעֵף פֻּארָה״ (ישעיהו י:לג); ״וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים״ (תהלים נב:ז):
כִּי לֹא נִסָּה. (תרגום:) ״אֲרֵי לָא אַלִּיף״:
כִּי לֹא נִסִּיתִי. (תרגום:) ״אֲרֵי לֵית בְּהוֹן נִסָּא״, אֵין שִׁבְחוֹ שֶׁל נֵס בְּכָךְ. לָשׁוֹן אַחֵר: וַיּוֹאֶל לָלֶכֶת, רָצָה לָלֶכֶת וְלִנְסוֹת, וְכַאֲשֶׁר רָאָה שֶׁהָיוּ כְּבֵדִים עָלָיו, הֱסִירָם: