רש"י על שמואל א· רש״י
פרק יז · פסוק לז
ה׳ אֲשֶׁר הִצִּילַנִי מִיַּד הָאֲרִי. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא לְחִנָּם נִזְדַּמֵּן לִי הַדָּבָר הַהוּא, אֶלָּא שֶׁלֶּעָתִיד אֲנִי בָּא לִידֵי כַּיּוֹצֵא בָּהּ לִתְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל, וְאֶסְמֹךְ עָלֶיהָ וְאֵצֵא וְזֶה אֶחָד מִשְּׁנֵי צַדִּיקִים שֶׁנָּתַן לָהֶם רֶמֶז, וְחָשׁוּ לְהַשְׂכִּיל לַדָּבָר, דָּוִד וּמָרְדֳּכַי, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב:יא): ״וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר וְגוֹ׳״, אָמַר: לֹא לְחִנָּם עָלְתָה בְּצַדֶּקֶת זוֹ שֶׁנִּתְפְּסָה בְּמִשְׁכַּב הֶעָרֵל הַזֶּה, אֶלָּא שֶׁעֲתִידָה הִיא לַעֲמוֹד לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם צָרָה: