רש"י על שמואל א· רש״י
פרק ב · פסוק ג
אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ. כָּל גַּסֵּי הָרוּחַ אֲשֶׁר שָׁעְתָם מַצְלַחַת, וּבִשְׁבִיל פְּנִינָה שֶׁהָיְתָה מִתְגָּאָה עָלֶיהָ הִיא מְדַבֶּרֶת, לְפִי פְּשׁוּטוֹ. וּלְפִי דְרָשׁוֹ, כְּתַרְגּוּמוֹ שֶׁתִּרְגֵּם יוֹנָתָן:
עָתָק. דָּבָר חָזָק. דָּבָר אַחֵר: לְשׁוֹן סָרָה, כְּמוֹ ״וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה״ (בראשית יב:ח), יֵצֵא דְּבַר סָרָה מִפִּיכֶם:
כִּי אֵל דֵּעוֹת ה׳. יוֹדֵעַ מַה שֶׁבִּלְבַבְכֶם:
וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת. כָּל מַעֲשֵׂי הָאָדָם נִמְנִין לְפָנָיו:
נִתְכְּנוּ. לְשׁוֹן מִנְיָן, כְּמוֹ ״וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ״ (שמות ה:יח):