רש"י על שמואל א· רש״י
פרק א · פסוק ו
צָרָתָהּ. אֵשֶׁת בַּעְלָהּ, פְּנִנָּה:
גַּם כַּעַס. כַּעַס אַחַר כַּעַס, תָּמִיד, לְכָךְ נֶאֱמַר ׳גַּם כַּעַס׳, הָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהּ: כְּלוּם קָנִית הַיּוֹם מַעֲפוֹרֶת לִבְּנֵךְ גָּדוֹל, אוֹ חָלוּק לִבְּנֵךְ קָטָן:
בַּעֲבוּר הַרְעִמָהּ. שֶׁתִּתְאוֹנֵן, וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (בבא בתרא טז.): בַּעֲבוּר הַרְעִימָהּ, שֶׁתִּתְפַּלֵּל, וְלְשֵׁם שָׁמַיִם נִתְכַּוְּנָה:
בְּעַד רַחְמָהּ. כְּנֶגֶד רַחְמָהּ, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן ׳בְּעַד׳: