רש"י על שיר השירים· רש״י
פרק ו · פסוק א
אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ. מְאַנִּים וּמְקַנְטְרִים הָאֻמּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, "אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ? לָמָּה הִנִּיחַ אוֹתָךְ עֲזוּבָה אַלְמָנָה"?
אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ. כְּשֶׁחָזַר וְהִשְׁרָה רוּחוֹ עַל כֹּרֶשׁ, וְנָתַן רְשׁוּת לִבְנוֹת הַבַּיִת, וְהִתְחִילוּ לִבְנוֹת, בָּאוּ וְאָמְרוּ לָהֶם: "אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ?" אִם חוֹזֵר הוּא אֵלַיִךְ נְבַקְּשֶׁנּוּ עִמָּךְ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר, "וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בוֹנִים הֵיכָל וגו' וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וגו' 'נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם וגו'". וְכַוָּנָתָם לְרָעָה, כְּדֵי לְהַשְׁבִּיתָם מִן הַמְּלָאכָה. וְהֵם מְשִׁיבִים: