רש"י על שיר השירים· רש״י
פרק ד · פסוק טז
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן. אַחַר שֶׁעָרַב עָלַי רֵיחֵךְ וְנוֹי מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ, אֲנִי מְצַוֶּה אֶת הָרוּחוֹת צָפוֹן וְתֵימָן לְהָפִיחַ בְּגַנֵּךְ לָצֵאת רֵיחֵךְ הַטּוֹב לְמֵרָחוֹק, וְהַדֻּגְמָא: עַל שֵׁם שֶׁהַגָּלֻיּוֹת מִתְקַבְּצוֹת, וּמִכָּל הַגּוֹיִם מְבִיאִים אוֹתָם מִנְחָה לִירוּשָׁלַיִם, וּבִימֵי הַבִּנְיָן יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל נִקְבָּצִים שָׁם לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים, וְיִשְׂרָאֵל מְשִׁיבִין: "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ", אִם אַתָּה שָׁם הַכֹּל שָׁם: