רש"י על שיר השירים· רש״י
פרק ד · פסוק ט
לִבַּבְתִּנִי. מָשַׁכְתְּ אֶת לִבִּי אֵלַיִךְ:
בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ. הַרְבֵּה דֻגְמוֹת טוֹבוֹת שֶׁבֵּיךְ, לוּלֵא הָיְתָה בֵיךְ אֶלָּא אַחַת מֵהֶן הָיִיתִי מְחַבְּבֵךְ בְּיוֹתֵר, וְכָל שֶׁכֵּן בְּכֻלָּן, וְכֵן: "בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ", בְּאֶחָד מֵרְבִידֵי עַנְקֵי קִשּׁוּטַיִךְ. הֵם תַּכְשִׁיטֵי מִצְוָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִין בָּהֶם. דָּבָר אַחֵר: "בְּאַחַד עֲנָק", בְּאֶחָד מֵאֲבוֹתַיִךְ, הוּא "אֶחָד הָיָה" מְיֻחָד, וְזֶה אַבְרָהָם הַנִּקְרָא עֲנָק: "הָאָדָם הַגָּדוֹל בַּעֲנָקִים":